הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בחדרה ת"ק 67900-07-18

בפני
כב' הרשמת הבכירה טלי מירום

התובע

שאול חזקיאל

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל - משרד האוצר, מע"מ חדרה

פסק דין

בפניי תביעה לקבלת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין רשלנות, חוסר שוויון והפליה לרעה, אשר ננקטו כנגדו על ידי הנתבעת, במשרדי מע" מ בחדרה, במסגרת הליכים לגביית חוב מע"מ שלטענתו שהתיישן.
טענות התובע וראיותיו
לטענת התובע בכתב התביעה, בשנת 2014 הגיש בקשה להחזר מס הכנסה. אם כי נקבע כי הוא זכאי להחזר בסך של 5,196 ₪, קוזז לו מסכום זה חוב למע"מ בסך של 5,344 ₪, כך שבסופו של דבר לא קיבל כל החזר מס.
לטענת התובע, הוא מעולם לא קיבל לביתו הודעה על חוב למע"מ ומעולם לא קיבל הודעה על עיקול שהוטל בגין חוב כזה; לטענתו, בשנת 2000 קיבל "קנס מע"מ" של 1,000 ₪, אלא שזה בוטל, לטענתו, על ידי פקיד שומה בכיר בשם שלמה פלח, שהלך בינתיים לעולמו, ולראיה - הוא לא קיבל לאורך השנים הרב ות שחלפו מאז כל הודעה על החוב; מכל מקום, טוען התובע, חוב זה התיישן זה מכבר, בחלוף 14 שנים ממועד קיום החוב הנטען ועד למועד קיזוזו.
לטענת התובע, בכך פעלה הנתבעת בחוסר שוויון ובהפליה כלפיו, כאשר לטענתו "לכל עם ישראל מוחלים על 1,000 ₪ קנס" ואילו לו - לא מחלו. עוד מוחה התובע על כך, שגם אם היה מדובר בחוב של 1,000 ₪ למע"מ, לא היה מקום לקזז לו סך של 5,344 ₪.
לטענתו, בשנת 2014 היה מובטל, חולה ועבר ניתוח מסכן חיים, שבעקבותיו נותר נכה; אי קבלת החזר המס, לו ציפה כמו אויר לנשימה, פגע בו קשות, ועל כן הינו תובע פיצוי בסך של 20,000 ₪ - סכום אשר לטענתו הינו שווה ערך לסך של 5,500 ₪ שקוזז לו בשנת 2014, בצירוף עגמת הנפש הרבה שהיתה מנת חלקו מאז, בנסיונות כושלים רבים לקבל מאת הנתבעת הסבר להתנהגותה זו כלפיו.
לכתב התביעה צורפו הודעת החזר מס ההכנסה וקיזוז חובות מחודש ספטמבר 2014; העמוד הראשון של סיכום אשפוז של התובע מיום 18-12.7.14 בביה"ח סוראסקי בתל אביב; וצילום של תעודת נכה.
בדיון שהתקיים בפניי חזר התובע על טענותיו. לטענתו, בשנת 2000 שילם למע"מ סך של 400,000 ₪, ועל כן ויתר לו מר שלמה פלח המנוח על יתרת החוב שנותר בסך 1,000 ₪. הוא הציג מצב חשבון לעוסק שהונפק לבקשתו על ידי הנתבעת ביום 12.4.18, ממנו עולה כי הוא מתייחס לעסק שכתובתו באזור התעשיה בחדרה, אלא שלטענתו של התובע עסק זה אינו פעיל עוד משנת 2000, ועל כן אין תמה כי מעולם לא קיבל הודעות תשלום, ככל שאלו נשלחו לכתובת העסק. כן הציג התובע צילום של תעודת הזהות שלו, ממנה עולה כי הודיע על שינוי כתובתו לרח' חוף הכרמל בחדרה ביום 8.3.2017. לדבריו, במשך 25 שנה התגורר בכתובת זו ברח' חוף הכרמל, אולם זאת מבלי להודיע על שינוי כתובת למשרד הפנים - רשות האוכלוסין; אלא שלטענתו, למרות שלא עדכן את כתובתו במשרד הפנים, הנתבעת ידעה את כתובתו הנכונה כבר משנת 2014. לדבריו, דין טענות הנתבעת להידחות , משלא הציגה מעולם אישורי מסירה חתומים על ידיו לגבי משלוח דרישות תשלום החוב.
טענות הנתבעת וראיותיה
הנתבעת כפרה בכתב ההגנה בטענות התובע. לטענתה, בשנת 2000 הושת על התובע קנס למע"מ, אלא שבשל השיהוי הרב שבהגשת התביעה 18 שנים לאחר מכן, אין בידיה לאתר כיום את ההחלטה המטילה את הקנס. נטען, כי בהתאם לדין שלחה הנתבעת מכתבי התרעה לתובע על מנת שיפרע את חובו, אולם הוא התעלם מכולם. לטענתה, בשל הזמן הרב שחלף לא ניתן לאתר מסמכים שנוצרו לפני שנת 2004, אולם ניתן להציג רשימת שוברי תשלום לעוסק החל משנת 2004.
בכתב ההגנה נטען, כי לאורך השנים פנה התובע מספר פעמים לנתבעת בבקשה לויתור על הקנסות; כך, למשל, פנה בשנת 2007, בקשתו נענתה חלקית והחוב הועמד על 2,989 ₪, שובר תשלום נשלח לתובע, אולם הוא לא שילם את החוב; ביום 13.1.14 פנה התובע שוב בבקשה לותר על החוב, בקשתו נענתה חלקית שוב והוחלט לוותר לו על 7,702 ₪ מהחוב, נשלח אליו שובר תשלום בסך 2,500 ₪, אולם אף הוא לא שולם.
נטען, כי נכון ליום 31.8.2014 עמדה יתרת חובו של התובע למע"מ על 10,354 ₪; בנסיבות אלו, ומשהגיע לתובע החזר מס הכנסה, פעלה הנתבעת כדין וקיזזה מסכום ההחזר את סכום החוב הקיים במע"מ באותה העת, תוך ויתור על יתרת חוב של כ -5,010 ₪.
בדיון חזר נציג הנתבעת על טענותיה והציג את נספחי כתב ההגנה שלא צורפו לו מחמת טעות: הוצגה רשימת שוברי תשלום שנשלחו לתובע החל מ - 11.10.2004 ועד 12.9.2014, 23 שוברים במספר; עוד הוצג מכתב מאת הנתבעת מיום 13.1.2014, מענה לפנייתו של התובע מיום 13.1.2014 בדבר ויתור מלא או חלקי על החוב במע"מ, בו נכתב כי הוחלט לוותר על סך של 7,702 ₪ מהחוב, כפוף לתשלום סך של 2,500 ₪. המכתב נשלח לכתובתו של התובע ברח' חוף הכרמל בחדרה.
כן הוצג תיעוד פעולות שנעשו בתיקו של התובע אצל הנתבעת, החל מיום 3.8.2005 ועד 30.3.2016. בתרשומת מיום 3.8.2005 נכתב כי התובע היה במשרדי הנתבעת וביקש דו"חות להחזר; בתרשומת מיום 12.9.2006 מאת מר שלמה פלח נכתב, כי בפגישה עם התובע הוא קיבל דחייה עד אחרי החגים, שאז הוא צפוי לקבל החזר ממס הכנסה; בתרשומת מיום 28.9.2006 מאת מר שלמה פלח, נכתב כי נגבה באמצעות הוצל"פ סך של 824 ₪; בתרשומת מיום 24.5.2007 נכתב כי לפי החלטתו של שלמה, עם תשלום שובר בסך של 2,989 ₪ שנשלח אליו, תועמד יתרת החוב על אפס; בתרשומת מיום 13.1.2014, בהמשך לפניית התובע (שנזכרה גם במכתב הנתבעת, סעיף 11 לעיל) הוחלט כי אם ישלם 2,500 ₪ תאופס יתרת החוב; בתרשומת מיום 29.10.2014 תועדה שיחת טלפון עם התובע, בעקבות פנייתו בכתב בשל עיקול שבוצע לו על כספי מס הכנסה [הכוונה, יש להניח, היא לקיזוז נשוא התביעה], בה הוסבר לו כי לא קיים את התנאים לביטול יתרת החוב, הוא סירב לקבל את ההסבר, טען כי ל אחרים מבטלים חובות, וכאשר טען כי מעולם לא קיבל הודעות על חוב, התבקש למסור כתובת עדכנית, אך סירב. בתרשומת אחרונה מיום 30.3.2016 נכתב כי התובע פנה שוב באותו עניין ונשלחה אליו תשובה בפקס, לפיה כיוון שלא עמד בסיכומים קודמים, הוחלט לא להיענות לבקשתו.
עוד הציגה הנתבעת מכתב מיום 13.12.2015 מאת הממונה האזורי במע"מ - חדרה, אשר נשלח לכתובתו של התובע ברח' חוף הכרמל בחדרה. במכתב זה הועלתה על הכתב השתלשלות העניינים הרלוונטית, לרבות פניות התובע לנתבעת בשנת 2007, בינואר 2014 ובאוקטובר 2014, בנסיונות להגיע להסדר ולמחיקת חובות, ואי עמידתו בסיכומים שהיו תנאי להפחתת החוב. מתוכן המכתב עולה, כי זהו המכתב הנזכר בתרשומת מיום 30.3.2016 במסגרת הפעולות בתיק התובע.
בנוסף הוצגה רשימת עיקולים שהוטלו על ידי הנתבעת על התובע נכון ליום 8.9.2014, וכן רשימת פעילויות ונסיונות לגבות את החוב, מיום 23.6.2004 ועד 29.7.2014, אשר עלו בתוהו בשל העדר נכסים על שמו של התובע.
נציג הנתבעת הבהיר בדיון, כי בתיקו של עוסק במע"מ מופיעות שלוש כתובות: כתובת פרטית, כתובת העסק וכתובת להתכתבויות, אם כי לגבי התובע, ובחלוף זמן כה רב, לא ניתן לאתר מידע בדבר הכתובות שהיו מעודכנות בתיקו במועדים הרלוונטים לתביעה, אלא רק כי הכתובת עודכנה בשנת 2005.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהציגו, אני מוצאת לנכון לקבוע, כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת מרכיבי תביעתו - הן את המערך העובדתי המהווה בסיס לעילות התביעה והן את אחריותה הנטענת של הנתבעת.
ראש וראשון, התובע לא הניח תשתית ראייתית לטענתו בדבר קיומו של חוב בשנת 2000 בסך של 1,000 ₪ לנתבעת, ובדבר הסכמתו של מר שלמה פלח המנוח , פקיד השומה דאז , למחול לתובע על חוב זה. לא הוצגו ראיות בכתב לגבי אילו מהטענות, לא דרישת תשלום או שובר תשלום מחד, ולא מסמך המלמד על ויתור על חוב המע"מ ע"י מר פלח המנוח, כפי שניתן היה לצפות מרשות מנהלתית הפועלת על פי דין, מאידך. אדרבא, שתי התרשומות מיום 12.9.2006 ומיום 28.9.2006 בתיעוד הפעולות בתיק, שנערכו על ידי אותו של מה פלח עצמו, שוללות את טענת התובע בדבר הויתור על החוב, שכן באחת מהן מדובר על דחיית גביית החוב עד לאחר החגים (עד כי יקבל החזר מס) , ובשניה צויינה גבייה חלקית של החוב על ידי ההוצל"פ; ברי כי אין אלו עולים בקנה אחד עם ויתור על חוב.
גם טענת התובע, לפיה שילם בשנת 2000 סך של 400,000 ₪ למע"מ לא הוכחה, ואילו הטענה כי לאחר תשלום סכום עתק זה נותרה יתרת חוב של 1,000 ₪ שלא שולמה , וכי עקב זאת ויתרה הנתבעת על חוב זה, איננה מתיישבת עם נסיון החיים ועם השכל הישר.
טרונייתו של התובע כנגד הנתבעת, כאילו מעולם לא קיבל הודעה או דרישה לתשלום חוב אין לה בסיס, משהתובע לא טרח, משיקולים השמורים עמו, להודיע למשרד הפנים על שינוי כתובת, בניגוד לחובתו לפי סעיפים 5 ו - 17 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה -1965, ולפי סעיף 2 לחוק עדכון כתובת, תשס"ה - 2005, וזאת במשך 25 שנה (!).
בנסיבות אלו, לגבי התקופה שבין שנת 2000 - מועד יצירת החוב, לטענת התובע - ובין 2005 - מועד עדכון כתובתו ברישומי הנתבעת, אם לא קיבל התובע מכתבים מהנתבעת, מבלי שטרח לעדכן את כתובתו במשרד הפנים, אין לו להלין אלא על עצמו.
אוסיף, כי בעניין זה עומדת לנתבעת חזקת תקינות המינהל, וכל עוד לא הוכח אחרת חזקה כי פעלה כדין; חזקת תקינות המינהל נועדה בדיוק למקרים מסוג זה, שבהם הרשות עשויה להידרש להציג ראיות לפעולות שבהן נקטה לאחר שנים רבות (ראו: ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756 (2000); דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי, כרך ד - משפט מינהלי דיוני , 35-33 (2017 )).
באשר לתקופה החל משנת 2005 ואילך, לגביה מופיעה בתיקו של התובע פעולה של עדכון כתובת, אין בידי לקבל את טענת התובע כי לא היה מודע לקיומו של חוב ולנסיונותיה של הנתבעת לגבותו ולהגיע עמו להסדר; תיעוד הפעולות והמכתבים שהוצגו על ידי הנתבעת, ואשר מהווים רשומה מוסדית שמשקלה הראייתי גבוה ומהווה ראיה לאמיתות תוכנה (סימן ה' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971), שוללים זאת מכל וכל. ראיות אלו מלמדות, כי התקיים לאורך השנים הללו דין ודברים עם התובע: הוא פנה שוב ושוב אל הנתבעת בבקשה למחוק את חובותיו, הנתבעת הלכה לקראתו שוב ושוב והסכימה למחול על חלק ניכר מחובותיו, ובלבד שישלם חלק מהחוב, אולם שוב ושוב לא עמד התובע בתנאים שסוכמו ולא שילם גם את החובות המופחתים.
לנוכח הרשומות המוסדיות שהוצגו על ידי הנתבעת, אין בידי לקבל את הכחשותיו של התובע בעניין , מה גם שמדובר בעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב. תשובותיו של התובע בעניין זה לנציג הנתבעת בדיון היו מתחמקות ומגמתיות:
"ש. האם יש לך מסמך כלשהו שמעיד על ביטול הקנס של אדון פלח ז"ל?
ת. יכול להיות שהוא שלח אבל לא הגיע אליי.
[...]
ש. האם פנית למע"מ בקשר לקנס חוץ משנת 2000?
ת. איזה קנס? לא, אני לא ידעתי על הקנסות האלה. ב - 2000 לא פניתי. פניתי לשלמה ושלמה ביטל, ומאז לא פניתי.
ש. האם זכורה לך הפניה שלך למע"מ משנת 2007?
ת. אני לא זוכר, אבל גם אם פניתי לא קיבלתי תשובה.
ש. ומה עם 2014?
ת. מה שייך 2014? אין לי עניינים עם מע"מ." (עמ' 4 לפרוטוקול).
אדרבא: עצם העובדה, שבמשרדי המע"מ עודכנה כתובתו של התובע לכתובתו הנכונה אף בטרם הודיע עליה למשרד הפנים, מלמדת על התנהלות שהתקי ימה בין הצדדים, שאם לא כן, מניין לה לנתבעת כתובתו הנכונה של התובע? יש להניח, איפוא, כי במועד מסויים מסר התובע לנתבעת את כתובתו הנכונה, ייתכן - במסגרת פניותיו בכתב אליה, אותן נמנע התובע מלהציג כאן, אולם הן מתועדות בתרשומות בתיקו ובמכתבים שנשלחו אליו. אף התובע עצמו הודה בדיון כי מסר לנתבעת את כתובתו הנכונה אף בטרם הודיע על שינוי הכתובת למשרד הפנים (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 3).
זאת ועוד, אין מדובר בהודעות שנשלחו לתובע על מנת להודיע לו לראשונה על קיומו של חוב, אלא בדרישות תשלום שנשלחו אליו לאחר שהתנהל בין הצדדים הליך ממושך במטרה להגיע להסדר לתשלום החוב. מכאן, שהתובע ידע בהכרח על קיומו של החוב לפחות משנת 2005, אז פנה למשרדי הנתבעת וביקש דו"חות להחזר. האם זכאי היה התובע להניח כי לעולם לא יינקטו פעולות גביה ביחס אליו, או כי הנתבעת "ויתרה" על גבייתו של החוב? התשובה לכך שלילית; שהרי הלכה פסוקה היא, כי " לא ניתן להכיר בהסתמכות לגיטימית על אי-גבייתו של תשלום חובה, אשר על-פי דין קיימת חובה ברורה לגבותו" (עע" מ 89/13, עירית רמת גן נ' הראל (24.2.2015) ).
טענותיו של התובע בדבר משלוח דרישות התשלום לכתובת העסק שנסגר זה מכבר דינן להידחות אף הן , משהתובע לא הראה כי הודיע לנתבעת על סגירת העסק, ולכל הפחות על שינוי הכתובת למשלוח דברי דואר, על אף שידע על קיומו של החוב, וגם בכך אין לו להלין אלא על עצמו.
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת דפנה ברק-ארז בע"א 8158/16 אפרים בן מנחם נ' פקיד שומה -מס הכנסה חיפה (16.10.2018), אליה הצטרף גם כב' השופט יצחק עמית (כנגד דעתו החולקת של כב' השופט עופר גרוסקופף):
"...אני סבורה שנכון לומר כי כאשר בעל עסק מוסר כתובת לרשות המסים, הפרשנות הסבירה היא שזוהי הכתובת שאליה הוא מבקש שיישלחו דברי הדואר עבורו. כל פרשנות אחרת, שעניינה ציפייה לבקשה ספציפית ומפורשת כי לשם יישלחו דברי הדואר, אינה תואמת לטעמי את ההתנהלות המקובלת בין נישומים - ובפרט נישומים מסחריים לרשות המסים.
7. ההבחנה בין נישום "פרטי" לבין בעל עסק היא משמעותית בהקשר זה, במובן זה שרשות המסים רשאית להניח כי הכתובת שנמסרה על ידי נישום שהוא בעל עסק היא כתובת עסקו, ולאו דווקא כתובת מגוריו. במובן זה, גם אם הנישום שינה את כתובת מגוריו במרשם האוכלוסין, אין זה הכרחי לשער כי כתובת העסק כפי שנמסרה לרשות המסים השתנתה גם היא. שינוי יזום מצד רשות המסים של המען למשלוח דואר במקרה כזה עשוי דווקא שלא להיות לרצונו של הנישום, ואף להסב לו נזקים. הציפייה שכך תפעל רשות המסים במקרה זה היא במידה לא מבוטלת חכמה שלאחר מעשה.
8. על כל אלה יש להוסיף כי סעיף 238 ל פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע במפורש כי "הודעה ניתן להמציאה לאדם בין לידו ובין בדואר רשום לפי מען עסקו או מענו הפרטי". ההמצאה למקום שהודע בעבר לרשות המסים כמקום עסקו של אדם היא אפוא לא רק הגיונית, אלא גם אפשרית על-פי הדין. "
לאור כל אלו, אין לי אלא לדחות את טענותיו של התובע כי מעולם לא קיבל הודעות או דרישות לתשלום החוב ואת הכחשותיו בעניין, ואני קובעת כי לא רק שידע באופן פוזיטיבי, לכל הפחות משנת 2005, על קיומו של החוב, אלא הוא אף נקט פעולות להגיע לידי הסדר לתשלומו עם הנתבעת. העובדה שנמנע מלהציג בפני בית המשפט את התמונה המלאה אינה יכולה להיזקף לזכותו.
באשר לטענת התובע להתיישנות החוב אשר קוזז מהחזר המס: בעניין זה מקובלים עליי דבריו של נציג הנתבעת, לפיהם חלה כאן הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ("הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גביה), ה נחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 (התשע"ב) (להלן: ההנחיה)). סעיף 7.1(ד) להנחיה קובע, כי מקום שהרשות והחייב הגיעו להסדר לעניין תשלום החוב, אין מקום לנקוט בהליכי גבייה, כל עוד החייב עומד בהסדר ומשלם את התשלומים על פיו כסדרם. תקופת השיהוי תתחיל להיספר לחובתה של הרשות רק החל במועד שבו הפר החייב את הסדר התשלומים וחדל מלשלם. במקרה כזה, קובעת ההנחייה, יש לפתוח בהליכי גבייה בתוך שלוש שנים, ומעבר לכך מדובר בשיהוי אסור (סעיף 5 להנחיה).
עוד ראה בעניין זה את דעת הרוב (מפי כב' הנשיא (בדימ') א' גרוניס) בעע"מ 8832/12 עירית חיפה נ' סלומון (15.4.2015), שם נקבע כי -
"...יש לאמץ כלל הקובע שפעולות גבייה מינהליות שלא הובאו לידיעת החייב לא יאפסו את תקופת ההתיישנות, ואילו כאלה שהובאו לידיעתו יקימו חזקה בדבר איפוס מירוץ ההתיישנות." (סעיף 21 לפסק הדין).
כלל זה נקבע ביחס לפעולות גבייה מנהלית של הרשות, בין אם גבייה אקטיבי ת ובין אם פסיבית, להבדיל מפעולת גבייה משפטית (קרי, הגשת תביעה לבית המשפט כנגד החייב).
בענייננו, הוצג כאמור מכתב הנתבעת מיום 13.1.2014, מענה על פנייתו של התובע במכתב מיום 13.1.2014 בדבר ויתור מלא או חלקי של החוב במע"מ, ו אשר נשלח לכתובתו הנכונה ברח' חוף הכרמל: במכתב זה הוחלט, כאמור, להיעתר חלקית לבקשת התובע , לוותר על סך של 7,702 ₪ מתוך החוב, ולאפס את יתרת החוב בכפוף לתשלום סך של 2,500 ₪ (סעיף 11 לעיל). התכתבות זו תועדה, כאמור, גם בתיעוד הפעולות בתיק התובע (סעיף 12 לעיל). משלא עמד התובע בהסדר האמור, שנעשה לבקשתו בחודש ינואר 2014, תוך ויתור על חלק משמעותי של החוב, אזי הליך קיזוז החוב מתוך החזר המס שנעשה כתשעה חדשים מאוחר יותר, בחודש ספטמבר 2014 , אינו נגוע לא בשיהוי ולא בהתיישנות, ואין לי אלא לדחות את טענות התובע גם בהקשר זה.
גם טענתו של התובע בדבר אי שוויון והפליה לא הוכחה. התובע לא הציג כל ראיה בדבר מחילת חובות לאחרים, כאשר לו עצמו אין מוחלים על חובות. ראשית, בהודעה שמסר לתיק לאחר הגשת כתב התביעה טען, כי שוחח עם רואי חשבון שהעריכו כי בשנתיים האחרונות בלבד ויתרה הנתבעת על חובות של מליוני ₪ לנישומים. לא הובאה לכך ולו ראשית ראיה. שנית, על אף שבהחלטה שניתנה לגבי הודעה זו נקבע כי התובע יוכל להפנות שאלה בעניין זה לנציג הנתבעת בדיון, התובע לא עשה כן; ושלישית, תיעוד הפעולות בתיק מלמד היפוכו של דבר: מהראיות שהציגה הנתבעת עולה תמונה שונה לחלוטין , של נסיונות חוזרים ונשנים לבוא לקראת התובע ולמחוק לו חלק נכבד מחובותיו. התובע הוא זה שלא עמד בהתחייבויותיו.
עולה איפוא, כי אין ממש בטענות התובע בדבר אי שוויון והפלייה שנקטה הנתבעת כלפיו.
כאמור, אין גם ממש בטענות התובע להתרשלות מצד הנתבעת. הנתבעת פעלה על פי דין על מנת לגבות את חובותיו של התובע.
אין מדובר אלא בהתחמקות מתמשכת של התובע מתשלום חובו למע"מ שהיה ידוע לו היטב. התנה לות זו יש לזקוף לחובתו (ראה עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן (31.5.2016); ע" א 8158/16 הנזכר בסעיף 26 לעיל).
סופו של דבר: אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת תביעתו. לאור זאת, דינה להידחות וכך אני מורה.
לפנים משורת הדין בלבד ובשים לב למהות ההליך ולנסיבותיו האישיות של התובע, אינני מחייבת אותו בהוצאות הנתבעת.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין .
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ט, 03 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.