הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בחדרה ת"ק 65476-12-18

בפני
כב' הרשמת הבכירה טלי מירום

התובעים

1. ולדיסלב שטרקר
2 .ברוניסלבה שטרקר

נגד

הנתבעים

  1. דניאל אבנון
  2. ישראל אבנון
  3. אס.קי.אף ישראל בע"מ
  4. ש. שלמה רכב בע"מ

פסק דין

ביום 17.6.17 אירעה תאונת דרכים במעורבות רכב פורד שבבעלות התובעים, נהוג בידי התובעת, ורכב טויוטה שבבעלות נתבעת מס' 4, אשר הוחכר על ידיה לנתבעת מס' 3, מעסיקתו של נתבע מס' 2. רכב הטויוטה הועמד על ידי נתבעת מס' 3 לשימושו של נתבע מס' 2, ובמועד התאונה נשוא התביעה נהג בו בנו, נתבע מס' 1.
לטענת התובעים, התאונה אירעה כאשר התובעת נסעה בכביש פנימי בזכרון יעקב, ובעת שהגיעה לצומת "קמץ", נפגעה לפתע מרכב הטויוטה, נהוג בידי נתבע מס' 1, אשר הגיע מכביש צדדי מימין מבלי לציית לתמרור "עצור" שבכיוון נסיעתו, מבלי לעצור ומבלי לתת זכות קדימה, ופגע ברכבה.
לטענת התובעים, מיד לאחר התאונה הודה הנתבע כי פגע ברכב הפורד ומסר לידי התובעת אישור על כך בכתב (האישור צורף לכתב התביעה).
לטענת התובעים, לאחר שפנו לנתבעת מס' 4 בדרישה לפיצוי על נזקיהם, דחתה בתחילה הנתבעת את דרישתם בטענה להעדר כיסוי ביטוחי לאירוע; בהמשך הודתה בכיסוי הביטוחי, והודיעה על הסכמתה לפצות את התובעים בגין נזקיהם, אך לאחר ניכוי 15% מגובה הנזק בגין "רשלנות תורמת", ולאחר ניכוי שני שליש מתוך מרכיב המע"מ על ראשי הנזק, לאור העובדה כי מדובר ברכב המשמש את התובע לצורך עסקיו. בהמשך, ולאחר דין ודברים בין הצדדים, הסכימה נתבעת מס' 4 להפחית את שיעור "הרשלנות התורמת" ל - 10%, כך שהסכום הסופי לפיצוי, לפי הצעתה, יעמוד על 7,023 ₪. התובעים סירבו לביצוע ההפחתות האמורות, הן של "הרשלנות התורמת" והן של מרכיב המע"מ (החלקי) והגישו תביעה לבית המשפט. בכתב התביעה עתרו לקבלת פיצוי בגין הנזק המלא לרכבם (אשר תוקן במוסך "דרכים"), על פי דו"ח השמאי שצורף לתביעה - 6,435 ₪ בגין הנזק הישיר ועוד 1,2 03 ₪ בגין ירידת ערך; החזר שכר השמאי מטעמם - 820 ₪; ופיצוי בגין הפסד זמן וימי עבודה, עגמת נפש והוצאות משפט בסך של 5,000 ₪, סך הכל - 13,458 ₪, הוא סכום התביעה.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי התובעים "מנפחים" את נזקם וכי לא היה מקום כי יצרפו לכתב התביעה את ההתכתבויות במסגרת המשא-ומתן בין הצדדים טרם הגשת התביעה. לגופו של עניין טענו הנתבעים, כי המחלוקת בין הצדדים הינה לעניין שיעור "הרשלנות התורמת" של התובעת, מאחר שזו "התפרצה לצומת כמי שלוקחת את זכות הקדימה" ומכאן שגם היא נושאת באחריות לאירוע התאונה, שכן לו היתה בודקת כרא וי את תנאי הדרך טרם כניסתה לצומת, התאונה היתה נמנעת; והפנו להלכת חנחן (ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט(2) 341 [1975]) ולפסקי הדין שבאו בעקבותיה, לפיהם יש לייחס אשם עצמי תורם לנהג המגיע במהירות לצומת ונפגע מרכב שלא ציית לרמזור אדום או לתמרור "עצור" בנתיב נסיעתו, זאת משום שהיה עליו להתאים את נסיעתו לתנאי הדרך ולוודא כי הצומת פנוי. בנוסף כפרו הנתבעים בראשי הנזק השונים וטענו כי הם מוגזמים ומופרזים ו/או כי לא הוכחו.
לדיון שהתקיים בפניי בתובענה התייצבו התובעים. מטעם הנתבעים התייצב נציג נתבעת מס' 4 בלבד. מהנתונים שבתיק עולה, כי נתבעים מס' 1 ו - 2 זומנו לדיון כדין ואילו אישור המסירה לנתבעת מס' 3 חזר בציון "לא ידוע במען". עם זאת, נציג נתבעת מס' 4 אישר, כי הכיסוי הביטוחי לנתבעים מס' 3-1 תקף.
התובעת העידה ומסרה, כי נסעה עם אחותה וגיסה, המתגוררים בנורווגיה ושהגיעו לארץ כתיירים, בדרכם למלון "אלמא" בזכרון יעקב. לטענתה, היא טעתה בדרך, והוכוונה על ידי אפליקציית "וייז" להמשיך לנסוע ישר בכביש ולבצע בהמשכו פניית פרסה, על מנת לחזור למסלול הנכון. כיוון שנסעה במקום לא מוכר לה, נסעה במהירות נמוכה , מה גם שאינה נוסעת מהר גם בדרך כלל . בהתקרבה לצומת "קמץ" ראתה מימינה תמרור "אין כניסה", ובעת שעברה את הצומת התנגש בה לפתע נתבע מס' 1, אשר לטענת התובעת הגיע במהירות ומבלי להאט ולעצור בהתאם לתמרור שבכיוון נסיעתו, ופגע ברכבה בדלתות הימניות - הקדמית והאחורית. התובעת מסרה, כי עובר לתאונה לא ראתה אמנם איזה תמרור נמצא בכיוון נסיעתו של הנתבע, אולם הסיקה כי זכות הקדימה נתונה לה מתוך תמרור ה"אין כניסה" שהיה מוצב בכביש מימין, ומכאן שהיא נוסעת בדרך הראשית. התובעת הדגימה את אופן אירוע התאונה באמצעות רכבי צעצוע, הציגה תמונות של הצומת ושירטטה על גבי אחת מהן את מסלולי הנסיעה ואת מקום התרחשות הפגיעה ( ת/1 - ת/4).

דיון והכרעה
ראשית דבר, מצאתי לתת אמון מלא בעדותה של התובעת, אשר נמסרה באופן בוטח ושוטף וניכר כי היא מדווחת על השתלשלות העניינים כפי שאירעה בפועל. גרסתה לא קרסה ולא נסתרה גם אל מול שאלותיו של נציג נתבעת מס' 4. מנגד, בהעדר התייצבות מטעם נתבע מס' 1, לא הוצגה על ידי הנתבעים גרסא כלשהי, לא כל שכן גרסא אחרת או סותרת.
זאת ועוד, גרסתה של התובעת מתיישבת עם אופי הפגיעות בכלי הרכב, כאשר הפגיעה ברכב התובעים תחילתה בדלת הקדמית ימנית, בעוד שהפגיעה ברכב הנתבעים היא בחלק הקדמי ימני, כך לפי עדות התובעת ולפי תמונות רכב הנתבעים שצורפו לכתב התביעה. מיקום הפגיעות מלמד, כי רכב התובעת כבר היה בתוך הצומת כאשר הגיע אליו רכב הנתבעים, וכי זה נכנס אל הצומת כאשר רכב התובעת כבר היה בתוכו במלואו, שאם לא כן, הפגיעה ברכב התובעים היתה בחזית הקדמית או בפינה הקדמית ימנית ולא לאורך הצד הימני, כאשר הפינה הקדמית ימנית לא נפגעה כלל.
אני קובעת, איפוא, כי התאונה אירעה בעת שנתבע מס' 1 נכנס לתוך הצומת מבלי לציית לתמרור "עצור", מבלי לעצור ומבלי להאט ולתת לתובעת זכות קדימה, קרי, תוך הפרה של תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.
כן אני קובעת, כי רכב הנתבעים נכנס לצומת כאשר רכב התובעת היה כבר בתוך הצומת, קרי, הגיע ראשון לצומת ונכנס אליו בעת שזה היה פנוי. בנסיבות אלו, אינני מוצאת לנכון לייחס לתובעת אשם עצמו תורם כלשהו.
אכן, בפרשת חנחן נקבע כי בהגיע מספר כלי רכב לצומת, על כולם לנהוג בזהירות ולוודא כי הם נכנסים לצומת פנוי, גם כאשר זכות הקדימה נתונה להם. עם זאת, סבורני כי אין מקום לפרשנות גורפת, לפיה יש לייחס אשם תורם תמיד לנהג רכב הנכנס לצומת כשזכות הקדימה שלו.
ראה בעניין זה, את דברי כב' השופט י' עמית ברע"א 2809/18 קסברי נ' רוזן [26.11. 2018], ופסקי הדין הנזכרים בדבריו אלו:
"אבהיר כי הבאתי שתי דוגמאות אלה, לא על מנת לומר כי בכל מקרה של כניסה לצומת יש לקבוע אשם תורם של 20% כפי שנפסק בעניין חנחן, ואיני סבור כי בית המשפט התיימר לקבוע הלכה גורפת כזו ( לביקורת על השתרשותה הבלתי מוצדקת של הלכת חנחן ראו פסק דינו של השופט מנהיים בת"ק ( רשל"צ) 2748/06 רומנו נ' פיינמסר [פורסם בנבו] (11.2.2007)). כל מקרה צריך להיבחן על פי עובדותיו, טענות הצדדים ושיקולי מדיניות."
באותו פסק דין של כב' השופט מנהיים, הנזכר בדברי כב' השופט עמית, נאמר:
"הדברים שכתב בית המשפט העליון (שופט ברנזון) בפרשת אליהו הנ"ל [פרשת חנחן - ט.מ.] זוכים משום מה לפופולריות רבה החורגת בהרבה מהמוצדק. בשום אופן אין להבין את הדברים שנפסקו שם כקביעה גורפת שכל מי שנוסע כאשר זכות הקדימה מסורה לו, נושא באשם תורם לתאונה שארעה בצומת. לו כך היה נקבע, היתה נקבעת נורמה שהיתה מונעת את זרימת התנועה בכלל ואף מזמינה תאונות רבות בשל האטה ואולי אף עצירה של רכב למרות שזכות הקדימה נתונה לו, רק כדי לוודא שמא רכב אחר אינו מתפרץ לצומת שלא כדין. לו כך היה נוהג כל רכב שיש לו זכות קדימה היתה זרימת התנועה נעצרת כמעט לגמרי."
כן ראה את פסק דינו של כב' השופט ט' חבקין בת"ק (ת"א) 45278-11-14 גרינהויז-לנדוי נ' טיולי גבלים בע"מ [26.7.2015].
במקרה דנא, סבורני כי התובעת נקטה את אמצעי הזהירות המתחייבים מהתקרבות לצומת, בכך שנסעה במהירות נמוכה והביטה לכיוון הכביש מימין, שהרי ראתה והבינה כי מדובר בצומת "קמץ" וראתה כי מוצב בכביש מימין תמרור "אין כניסה"; אלא שמבחינתה התאונה היתה בלתי נמנעת, שכן הנתבע הגיע עם רכבו ונכנס לצומת במהירות, בעת שהתובעת היתה כבר בתוך הצומת, תוך התעלמות מתמרור "עצור".
לאור זאת, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לאשם עצמי תורם של התובעת, ואני קובעת כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת במלואה על נתבע מס' 1.
זה המקום לציין, כי לא היה מקום כי נתבעת מס' 4 תערוך קיזוז שרירותי של שיעור האשם התורם אשר חל, לדעתה, על התובעת, ללא הסכמתה ושלא על בסיס הכרעה שיפוטית, מה שאילץ את התובעים להגיש תביעה לבית המשפט, שהוא הגוף לו מסורה הסמכות להכריע בעניין זה.
גובה הנזק
התובעים מבקשים להסתמך על חוות דעתו של השמאי מטעמם, אשר צורפה לכתב התביעה, ואשר לפיה נגרם לרכבם נזק ישיר בסך של 6,435 ₪, וכן ירידת ערך של 2.85%, המתבטאת בסך של 1,203 ₪, סך הכל - 7,638 ₪. כאמור, הנזק הישיר תוקן במוסך "דרכים" והוצגה חשבונית מס ע"ס 6,435 ₪. לא הוצגה חוות דעת נגדית או סותרת מטעם הנתבעים.
במסגרת המגעים שהתקיימו בין הצדדים טרם הגשת התביעה, המציאו התובעים לנתבעת מס' 4, לפי בקשתה, אישור מיום 16.5.18 ממשרד רואי החשבון של התובע, כי הרכב משמש אותו בעסקיו וכי העסק מקזז מהוצאות החזקת הרכב שני-שליש מסכום המע"מ (אישור אשר לא צורף לכתב ההגנה אולם הוצג בדיון - נ/1). לאור זאת העמידה הנתבעת את הצעתה לפיצוי על בסיס שיעור הנזק (ושכ"ט השמאי) בתוספת שליש המע"מ בלבד.
לכתב התביעה צירפו התובעים אישור מיום 15.10.18 ממשרד רואי החשבון שלהם, כי חשבונית המס של המוסך וכן השיק בסך 820 ₪ שנמשך לפקודת השמאי, לא נתבעו כהוצאה בדו"ח שהגיש התובע למס הכנסה.
בדיון הבהירו התובעים, כי לא ביקשו להתקזז בגין המע"מ עבור שתי ההוצאות הללו, משום שהתאונה לא אירעה בעת שנעשה ברכב שימוש על ידי התובע לצורך עסקו, אלא שימוש פרטי שנעשה על ידי התובעת. מנגד טען נציג נתבעת מס' 4, כי אין כל רלוונטיות לשאלה מי נהג ברכב ולאיזו מטרה, מה גם שהתובעים יוכלו להתקזז בגין הוצאות אלו בעתיד, לאחר סיום ההליכים כאן.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעים. משהציגו התובעים אישור ממשרד רואי החשבון שלהם, כי המע"מ בגין הוצאות התיקון ושכ"ט השמאי לא קוזז בפועל, ומשתוכן אישור זה לא נסתר, אני קובעת כי אין מקום לקזז את המע"מ מהפיצוי החל על הנתבעים.
אשר על כן, אני קובעת כי נזקם של התובעים מסתכם בנזק הישיר ובירידת ערך בסך של 7,638 ₪, ובצירוף שכ"ט השמאי- 820 ₪, סך הכל: 8,458 ₪.
אין מקום לפצות את התובעים בגין הוצאות עבור יעוץ על ידי עו"ד, באשר המדובר בתביעה קטנה, בה אין יצוג לעורכי דין. התובעים רשאים, כמובן, להתייעץ עם עו"ד לצורך תביעתם, אולם זאת על חשבונם.
אינני מוצאת מקום לפצות את התובעים בגין עגמת נפש, ודאי לא בשיעור הנתבע על ידיהם; עם זאת, הצורך בהגשת התביעה וההוצאות שהיו כרוכות בכך, לרבות התייצבות התובעים לדיון, יילקחו בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות המשפט, בשים לב למהות ההליך ולכך שלא הובאו ראיות בדבר הפסדי הכנסה ו/או ימי עבודה.
סוף דבר:
אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד סך של 8,458 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (27.12.18) ועד לתשלום המלא בפועל.
בנוסף אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט (לרבות החזר האגרה) בסך של 1,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ט, 03 יוני 2019, בהעדר הצדדים.