הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בחדרה ת"ק 45075-05-18

בפני
כב' הרשמת הבכירה טלי מירום

התובע

אילן חוליו גולדין

נגד

הנתבעת

קחם חברה להשקעות בע"מ

פסק דין

התובע רכש מהנתבעת, חברה קבלנית, דירה בת 5 חדרים בעיר חריש. הסכם המכר נחתם ביום 30.12.14. בהסכם נקבע, כי מועד מסירת הדירה יהיה בתוך 28 חדשים מיום חתימת ההסכם, קרי, 30.4.17.
אין מחלוקת, כי בפועל נמסרה הדירה לתובע ביום 26.9.17, זאת על פי פרוטוקול המסירה ממועד זה, שצורף לכתב התביעה. בפרוטוקול המסירה פורטו ליקויים שונים, מתוכם הרלוונטים לעניין הליך זה הם אריחים בגודל 60 על 60 ס"מ שנמצאו שבורים בריצוף הסלון (14 אריחים), בחדר ההורים (8 אריחים) ובמסדרון (2 אריחים). אין גם מחלוקת, כי מספר אריחי הרזרבה מהסוג והגודל האמורים, שנמסרו לידי התובע, היו ארבעה בלבד.
תמצית טענות התובע
לטענת התובע, לאור כמות האריחים השבורים ובהעדר די אריחים רזרביים הוא דרש מהנתבעת להחליף את כל הריצוף, אלא שהנתבעת סירבה. לטענת התובע, רק לאחר שסמנכ"ל הנתבעת ערך, לפי דרישתו, ביקור בביתו, אישר הלה להחליף את הריצוף בכל הדירה ובמרפסות. מאז מתן האישור האמור המשיכה הנתבעת להתמהמה, לטענת התובע, ובפועל בוצעה החלפת הריצוף והסתיימה רק ביום 25.2.18.
לטענת התובע, מאז מועד המסירה - 26.9.17 ועד למועד סיום החלפת הריצוף - 25.2.18, סך הכל חמישה חדשים, נבצר ממנו להתגורר בדירה ועל כן נאלץ להתגורר בשכירות, כאשר דמי השכירות ששילם עמדו על 4,500 ₪. התובע עתר לקבלת פיצוי בסך של 4,500 ₪ לחודש למשך 6 חדשים, סך הכל 27,000 ₪.
לכתב התביעה צירף התובע, מלבד הסכם המכר ופרוטוקול המסירה, תכתובת מייל בינו ובין הנתבעת, וכן חוות דעת מיום 25.12.17 של מומחה מטעמו לעניין ליקויי בניה בדירה, הכוללת התייחסות לליקויים בריצוף ולליקויים רבים נוספים שאינם כלולים בתביעה דנא.
כן צירף התובע לכתב התביעה הסכם שכירות בינו בין מר איציק דונל, אשר נחתם ביום 15.4.17, לפיו שכר התובע ממר דונל דירה ברמת גן לתקופה שבין 15.4.17 ועד 15.3.18, בדמי שכירות של 4,500 ₪ לחודש. בהסכם נקבע, כי התובע יוכל להודיע על עזיבת המושכר 90 יום מראש, וכי התובע יוכל למצוא שוכרים חלופיים תחתיו, בהסכמת המשכיר.
תמצית טענות הנתבעת
הנתבעת טענה, כי מדובר בתביעה קנטרנית ומשוללת יסוד, שמטרתה התעשרות ש לא כדין על חשבונה בחוסר תום לב, תוך ניצול הליכי משפט. לטענתה, הליקויים בריצוף הדירה היו נקודתיים בלבד ולא הצדיקו את החלפת הריצוף בכל הדירה, אלא שהנתבעת, לפנים משורת הדין וכמחווה של רצון טוב הסכימה להחליף את כל הריצוף, אך בכפוף לכך שלתובע לא תהא כל טענה, דרישה או תביעה בגין ההשלכות הנובעות מהחלפת הריצוף, לרבות הנזק לו טוען התובע בכתב התביעה.
הנתבעת טענה, כי התובע הסתיר מבית המשפט את העובדה, שהנתבעת הסכימה לתת לתובע הנחה של 50% משיעור ריבית הפיגורים אותה היה אמור לשלם עקב איחוריו בתשלומים עבור הדירה, וזאת כפיצוי עבור העיכוב ביכולת השימוש בדירה כתוצאה מהחלפת הריצוף. על כן, לטענתה, מנוע התובע מלהעלות את טענותיו בתביעה, ועצם הגשתה מהווה חוסר תום לב והפרה של ההסכמות בין הצדדים.
כראיה צירפה הנתבעת לכתב ההגנה כתב ויתור עליו חתם התובע ביום 2.10.17, ובו הוא מאשר קבלת הטבה כספית - הנחה של 50% בתשלום ריבית הפיגורים שחלה עליו בשל האיחור בחלק מהתשלומים עבור הדירה, ובלבד שתשלום הריבית יבוצע עד ליום 4.10.17. כן נכתב בכתב הויתור, כי הטבה זו תבוטל במקרה של טענה, דרישה או תביעה כלשהי מצד התובע בגין "איחור במסירה".
פישור ובוררות
בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענה מקדמית, לפיה הסכם המכר בין הצדדים כולל תניית בוררות, ולפיה בירורן של טענות מצד הקונה לגבי ליקויים או פגמים בקשר לדירה, אשר הנתבעת חולקת על קיומם, ייעשה בפני בורר יחיד, מהנדס ביצוע של החברה. בנספח התיקונים להסכם תוקן סעיף זה באופן שנקבע, כי הבורר יהיה מהנדס מוסכם על ידי הצדדים, ולא מהנדס הביצוע של החברה.
בהחלטה מיום 6.10.18 נעתרתי לבקשת הנתבעת בקבעי, כי טענות התובע הן טענות הקשורות לליקוי בקשר לדירה, ועל כן יש לתת תוקף למנגנון בירור הסכסוך שנקבע בהסכם המכר; אלא שזהו אינו מנגנון בוררות בלבד, כטענת הנתבעת, אלא ראשית קיום הליך פישור ורק לאחר מכן בוררות.
מאז מתן החלטתי דלעיל ועד לקיום הליך הפישור בפועל חלף זמן רב. לטענת התובע, הנתבעת לא השיבה על מספר רב של מיילים ששלח אליה במטרה לתאם את הפישור. בעקבות אי הסכמה לגבי תחולת התיקון בנספח התיקונים - האם הוא מתייחס לבורר או גם למפשר, קיימתי דיון נוסף, ובסיומו הוסכם כי הנתבעת תציע ארבעה מפשרים, מתוכם יוכל התובע לבחור מפשר המקובל עליו. לטענת התובע, לאחר שהודיע לנתבעת על הסכמתו לאחד מהמפשרים שהציעה, הוא לא זכה לכל התייחסות, על אף שפנה בעניין זה לארבעה מנציגי הנתבעת. בעקבות החלטה נוספת שניתנה, הסכימו הצדדים על זהות המפשר, ובסופו של דבר התקיימה ביום 3.6.19 , כשמונה חדשים לאחר מתן ההחלטה בעניין הפישור והבוררות, פגישת פישור; אל שזו לא הביאה לתוצאות כלשהן .
הנתבעת, אשר עמדה בשעתו על קיום הוראות הסכם המכר כלשונן בדווקנות בכל הקשור לבוררות, לא פעלה על פי הוראות סעיף 12.5 להסכם המכר, לפיו, לאחר מיצוי הליכי הפישור, צד אשר יבקש לפתוח בהליכי בוררות יודיע על כך לצד השני בכתב 7 ימים לפני הפנייה למינוי בורר, אשר תעשה בפניה בכתב ליו"ר ארגון המהנדסים; מכאן שויתרה על שלב הבוררות. על ויתור זה ניתן ללמוד גם מהודעתה לבית המשפט מיום 11.6.18, בה הודיעה על כשלון הליך הפישור, אולם לא דרשה מעבר לשלב הבוררות. בנסיבות אלו, דין טענתו של נציג הנתבעת בדיון האחרון, לפיה יש לקיים כעת את שלב הבוררות, להידחות. סבורני, כי ההליכים החלופיים לישוב הסכסוך מוצו במלואם, וכי אין מקום לאפשר עיכוב נוסף בבירור התובענה.
דיון והכרעה
מהתכתבות המיילים בין התובע ובין הנתבעת, שראשיתה ביום 11.12.17 וסופה ביום 19.2.18, עולה, כי כבר מתחילת התכתבות זו דרש התובע החלפה של כל הריצוף בדירה והלין על כך שהנתבעת לא עשתה דבר בחדשיים שחלפו מאז פרוטוקול המסירה, מה גם שבתחילת חודש ינואר 2018, כך כתב התובע, אמור להיכנס לדירה שוכר שלו, מה שיקשה על ביצוע העבודות.
רק ביום 20.12.17, כשלושה חדשים לאחר מסירת הדירה, התקיימה בדירה פגישה בין התובע ובין סמנכ"ל הנתבעת דרור, בה הוסכם כי דרור יבדוק אפשרות לפירוק הריצוף מהחדרים, התקנת פרקט בהם ושימוש באריחים שיפורקו לצורך החלפת האריחים הפגומים בסלון. לאחר מספר פניות שלא נענו, השיבה הנתבעת לתובע ביום 28.12.17 כי תיקון האריחים כאמור מאושר. ביום 31.12.17 שב התובע והלין במכתב לנתבעת על התמהמהותה בביצוע התיקונים, במיוחד לאור העובדה שהשוכר אמור להיכנס לדירה, ובשלב זה הוא נאלץ לדחות את הכניסה לדירה ולשכור קונטיינר לאחסון הרהיטים שרכש עבור הדירה.
בשלב מסויים לאחר מכן, במחצית הראשונה של חודש ינואר 2018, אישרה הנתבעת החלפה של כל הריצוף; התובע הזדרז ובחר ריצוף חדש אצל ספק הקרמיקה; הנתבעת קבעה כי הסוג שנבחר אינו מתאים מבחינת האיכות, וביום 15.1.18 הנחתה את התובע לבחור אריחים מסוג אחר. התובע עשה כן בו ביום.
במייל מיום 15.1.18 כתבה חלי אוזן, רפרנטית הפרוייקטים אצל הנתבעת, אשר ניהלה את מרבית תכתובת המיילים עם התובע, כך:
"[...] הריצוף של הדירה כולה, כולל המרפסות (ללא חדרי רחצה) יוחלף וירוצף מחדש.
אבקש להגיע לספק ממנו ביצעת את ההזמנה ולבצע הזמנה לאריחים לדירה מחדש [...]
בנוסף, אנחנו נבצע תיקון של קיר עם טיח מתקלף במרפסת [...] אנו נבצע פירוק של הריצוף במהלך השבוע הקרוב. צפי סיום עבודה 10.2.18.
אבקש לציין כי בזאת תמו כל הטענות בנוגע לדירה, בכפוף לחוק המכר, לרבות איחור במסירה או עיכוב באכלוס הדירה עקב השיפוץ.
אנא אישורך לדברים במייל חוזר [...]" [ההדגשות במקור -ט.מ.]
תשובתו של התובע היתה כדלקמן:
"יש לכם אישור להתקדם עם כל עבודות הריצוף.
בנוסף להערותי למטבח מסתבר שלא ניתן להתקין כיריים סטנדרטיות [...]
בנוגע לכניסתכם לעבודות בדירה עליכם לתאם איתי את היום והשעה כדי שאוכל לאפשר לכם להיכנס - כמובן שאתאם, הכל יהיה שיתוף פעולה מלא מולך. תודה."
טוענת, איפוא, הנתבעת, כי התובע ויתר על כל טענה בדבר נזק שנגרם לו עקב העיכוב באכלוס הדירה בשל החלפת הריצוף . לטענת נציגה בדיון הראשון - "החתמנו אותו על מסמך שנחליף לו ריצוף בדירה ולא יהיו לו טענות נוספות [...] הוא חתם על מסמך שנחליף לו את הריצוף ולא יהיו לו טענות נוספות." (עמ' 2, ש' 21, 24).
מסמך חתום כאמור לא הוצג על ידי הנתבעת. המסמך היחיד החתום על ידי התובע הוא כתב הויתור מיום 2.10.17, לגביו אכן טען התובע בדיון מיום 3.10.18 כי מדובר בפיצוי בגין איחור במסירה, שהרי הדירה נמסרה בחודש ספטמבר 17' במקום חודש אפריל 17'. אמנם, בדיון מיום 19.8.18 טען התובע כי קיבל את ההנחה בעקבות מו"מ שניהל מול הנתבעת על גובה ריבית הפיגורים בה הוא חב, לאור טענתו למחדלים בהתנהלות הנתבעת; אולם בכל מקרה התובע חזר וטען כי אין קשר בין ה הטבה או ההנחה האמורה ובין העיכוב באכלוס הדירה עקב החלפת הריצוף.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, כי כתב הויתור מיום 2.10.17 הוא המסמך עליו חתם התובע כאישור לכך שהוא מוותר על טענת העיכוב באכלוס הדירה עקב החלפת הריצוף , שהרי במועד החתימה (2.10.17) החלפת הריצוף כלל לא עמדה על הפרק, שהרי זו אושרה על ידי סמנכ"ל הנתבעת רק במחצית הראשונה של ינואר 2018, והועלתה על הכתב במייל של חלי אוזן לתובע מיום 15.1.18 . למעשה, נציג הנתבעת עצמו הודה בדיון האחרון, כי כתב הויתור אינו קשור לטענות התובע בדבר אי יכולתו להשכיר את הדירה (עמ' 10, ש' 20-19).
מנגד, לא ניתן לראות במייל התשובה של התובע - "יש לכם אישור להתקדם עם כל עבודות הריצוף" - משום הסכמה לאמור במייל של חלי אוזן או משום ויתור על טענת העיכוב באכלוס עקב החלפת הריצוף, ואין בידי לקבל את טענת נציג הנתבעת, כי התובע אישר את הויתור במייל האמור (עמ' 3 לפרוט', ש' 24 , עמ' 4, ש' 7-5). הסכמה מפורשת ודאי שאין במייל זה; והסכמה מכללא אין בה די, כאשר על פניו מדובר בקביעה חד צדדית של הנתבעת. לו חפצה הנתבעת לקבל מידי התובע ויתור ברור ומפורש על הטענה האמורה, היה עליה לפעול להחתמתו על גבי מסמך כתוב, או לכל הפחות לקבל ממנו אישור מפורש בכתב על הסכמתו לויתור האמור, בדיוק כפי שפעלה בכתב הויתור מיום 2.10.17 ביחס לאיחור במסירת הדירה. העובדה שנמנעה מלנקוט צעד זה מלמדת, כי לא עמדה על דרישתה להתנות את החלפת הריצוף בויתור התובע על טענת העיכוב באכלוס, ובעניין זה אין לה להלין אל על עצמה.
אשר על כן, דין טענתה של הנתבעת, כי התובע ויתר על כל טענה בדבר עיכוב באכלוס הדירה עקב החלפת הריצוף וכי הוא מנוע לתבוע בגין הנזק שנגרם לו עקב כך - להידחות.
גם טענת הנתבעת, כי הליקויים בריצוף הדירה היו נקודתיים, וכלשונו של נציג הנתבעת - "פגיעה מינימלית באיזו פינה" (עמ' 3 לפרוט', ש' 28), ו - "שני אריחים מתחת למקרר, מי רואה אותם בכלל" (עמ' 10 לפרוט', ש' 13), וכי למעשה היה מדובר בעיקר בהבדל גוון הריצוף , טענה זו דינה להידחות; אינני סבורה, כי 24 אריחים שבורים, מתוכם 14 בסלון ו - 8 בחדר ההורים היא "ליקוי נקודתי" שיש להתייחס אליו בביטול, כפי שעשה נציג הנתבעת. אין זה סביר בעיניי, כי הנתבעת היתה פועלת להחלפת כל הריצוף, מה שהיה כרוך, לפי עדות נציג הנתבעת, בעלות של 30,000 ₪ (עמ' 3, ש' 23), רק "לפנים משורת הדין", ומבלי שהיה לכך צורך ממשי ואמיתי. בהתאם אני דוחה את טענת הנתבעת, כי התובע "עשה תרגיל לא ראוי" (עמ' 4, ש' 7) ופעל בחוסר תום לב, בנסיון להתעשר על חשבונה של הנתבעת.
תכתובת המיילים מצביעה, לעומת זאת, על התמהמהות ושיהוי מתמשכים מצדה של הנתבעת, כאשר מאז פרוטוקול המסירה ואיתור הליקויים בריצוף בסוף חודש ספטמב ר 2017, ועד לאישור החלפת הריצוף במחצית הראשונה של ינואר 2018, חלפו כשלושה חדשים וחצי; למעלה מחודש נוסף חלף עד אשר החלפת הריצוף בוצעה בפועל, והצפי לסיום החלפת הריצוף, על פי המייל מיום 15.1.18 של חלי אוזן, קרי, 10.2.18, לא קויים, שכן החלפת הריצוף הושלמה רק שבועיים לאחר מכן, ביום 25.2.18. אציין, כי התנהלות זו של שיהוי והתמהמהות ננקטה על ידי הנתבעת גם במסגרת ההליך המשפטי עצמו, כאשר, כפי שצויין לעיל, מאז נעתרתי לבקשת הנתבעת והוריתי על קיום הליך פישור, ועד לקיומו בפועל, חלפו שמונה חדשים, וזאת, על פי עדותו של התובע, המקובלת עליי בעניין זה לחלוטין, בשל התנהלותה של הנתבעת.
משדחיתי את טענת הנתבעת לכך שהתובע ויתר על טענה בדבר עיכוב באכלוס הדירה עקב החלפת הריצוף בתמורה לאישור החלפת הריצוף ובכלל, ומשמצאתי כי היה צורך אמיתי בהחלפת הריצוף עקב הליקויים המשמעותיים שהיו בו, ובהעדר אריחים רזרביים בידי הנתבעת, הרי שעל הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו עקב העיכוב האמור.
התובע טוען, כי היה בכוונתו להיכנס לדירה עם קבלתה ולהתגורר בה, ומשנמנע ממנו הדבר, נאלץ להמשיך להתגורר בשכירות ברמת גן ולשלם דמי שכירות של 4,500 ₪, ועל כן יש לבסס את נזקו על שיעור של 4,500 ₪ לחודש. אינני מקבלת טענה זו. ראשית, התובע שכר את הדירה ברמת גן מיום 15.4.17 ועד 15.3.18, מה שסותר לכאורה את הכוונה להיכנס לדירה עם קבלתה; אכן, בהסכם השכירות של הדירה ברמת גן נקבע מנגנון ליציאה מוקדמת מהדירה, אולם מדובר בסעיף שגרתי הקיים במרבית חוזי השכירות, ואין זה סביר בעיניי שהתובע היה חותם על הסכם שכירות לשנה שלמה באפריל 2017, אם היה בכוונתו לצאת מהדירה כחצי שנה לאחר מכן, על כל הטרחה שבמציאת שוכר חלופי תחתיו, שאיננה עניין של מה בכך. זאת ועוד, מהתכתבות המיילים בין התובע ובין הנתבעת עולה, כי מלכתחילה התכוון התובע להשכיר את הדירה: ראה מייל מיום 13.12.17, בו כתב - "בתחילת חודש אני אמור להכניס דייר"; מייל נוסף מיום 13.12.17, בו כתב - "בחודש הבא נכנסים הדיירים"; מייל מיום 17.12.17, בו נכתב "בתחילת חודש אני מכניס דיירים להתגורר בדירה"; מייל מיום 24.12.17 האומר - "חודש הבא נכנס דייר". בדיון האחרון הציג התובע הסכם שכירות מיום 15.12.17 בינו בין השוכר, לתקופת שכירות מיום 15.1.18 ועד 15.7.19; לטענתו, עקב העיכוב שנגרם בשל הצורך בהחלפת הריצוף, נחתם במקום הסכם זה הסכם שכירות ביום 15.3.18, לתקופה שבין 15.3.18 ועד 15.9.19. התובע העיד, כי השוכר מתגורר בדירה גם כיום.
לא מצאתי בסיס לטענת נציג הנתבעת, כי מדובר בהסכמי שכירות פיקטיביים שנוצרו לצורך התביעה בלבד. בדיון האחרון טען נציג הנתבעת, כי הוא מכיר את השוכר, וכי הוא דורש כי השוכר יתייצב בבית המשפט ויעיד בשבועה על אותנטיות ההסכמים. כן טען, כי מעולם לא ראה את ההסכמים עד למועד הדיון וכי לא ידע כי התובע יציג את ההסכם בדיון. טענה זו יש לדחות בשניים: האחד, ההסכם הוצג כבר בדיון מיום 8.4.19 ונציג הנתבעת עיין בו; והשני, בהחלטה מיום 5.6.19, בה נקבע מועד הדיון האחרון, הוריתי לתובע להביא עמו לדיון את הסכם השכירות האמור, ומכאן שהיה על נציג הנתבעת לדעת כי ההסכם עתיד להיות מוצג בדיון. מכל מקום, מצאתי את עדותו של התובע בעניין זה מהימנה , בעוד שטענת נציג הנתבעת בדבר פיקטיביות ההסכמים הינה טענה מרחיקת לכת ש לא הובאה לה ולו ראשית ראיה.
לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי הדירה היתה אמורה להיות מושכרת מלכתחילה, ועל כן שיעור הנזק שנגרם לתובע עקב הצורך בהחלפת הריצוף הוא בשיעור דמי השכירות בהם השכיר את הדירה, קרי, 3,000 ₪, ולא בשיעור דמי השכירות של הדירה ששכר הוא עצמו ברמת גן. תקופת הפיצוי בגין הנזק הינה חמישה חדשים ולא ששה (26.9.17 - 25.2.18).
מכאן שנזקו של התובע מסתכם ב - 3,000 ₪ לחודש למשך חמישה חדשים, קרי, 15,000 ₪.
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.
כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע בגין האגרה ששילם ובגין התייצבותו לשלושה דיונים, בסך של 1,300 ₪
הסכום הכולל בסך של 16,300 ₪, ישולם לתובע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ט אב תשע"ט, 20 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.