הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בחדרה ת"ק 30801-12-18

בפני
כב' הרשמת הבכירה טלי מירום

התובעים

  1. ואיל ערו
  2. חוסניה ערו

נגד

הנתבע

בשיר ג'סאר

פסק דין

רקע
בפניי תביעה לדמי שכירות ראויים בגין שימוש שעשה הנתבע בשטח השייך לתובעת מס' 2, ללא רשותה.
התביעה הוגשה במקורה על ידי תובע מס' 1 בלבד, בנה של התובעת, אשר מטפל בענייניה, לרבות בשטח נשוא התביעה. משהוברר, כי הסכם השכירות הינו על שם התובעת , הרי שזכות התביעה נתונה לה, בתור בעליה המקרקעין, ולא לתובע, ועל כן הוספה כת ובעת נוספת.
פסק הדין ינומק בתמצית, כמצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז - 1976.
טענות התובעים
לתובעת מחסן בשטח של 119 מ"ר וס ביבו שטח של כ - 500 מ"ר. המחסן הושכר ביום 22.1.16 לאדם בשם יוסף אבו מוסא, לתקופה בת חמש שנים, מיום 1.2.16 ועד ליום 31.12.20, כאשר דמי השכירות הועמדו על סך של 13,000 ₪ לשנה. בהסכם נכתב במפורש, כי הוא מתייחס אך ורק למחסן הבנוי, ולא לשטח שמסביב לו, "שאין השוכר זכאי להשתמש בו".
נטען, כי הנתבע עשה שימוש בשטח שמסביב למחסן ואיחסן בו משטחי שיש, פיגום וציוד נוסף . נטען, כי לאחר שמר אבו מוסא הפסיק לשלם את דמי השכירות עבור המחסן, הגישה התובעת נגדו תביעה לפינוי מושכר בבית המשפט כאן (תא"ח 21919-07-18). ביום 31.10.18 ניתן על ידי כב' הרשם שמעון רומי פסק דין, המורה למר אבו מוסא לפנות את המושכר ולשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד, זאת לאחר שהתביעה הומצאה למר אבו מוסא כדין והוא לא הגיש כתב הגנה.
לטענת התובע, רק לאחר שמסר את פסק הדין לידיו של מר אבו מוסא ודרש ממנו לפנות את המחסן, ואת כל חומרי הבניין והציוד בשטח שמסביב, אמר לו אבו מוסא, כי אלו אינם שייכים לו, אלא לנתבע. לטענת התובע, מאז פנה שוב ושוב אל הנתבע על מנת שיפנה את חפציו מהשטח. לראיה הציג התובע פירוט שיחות ממנו עולה כי התובע התקשר לנתבע ולאבו מוסא פעמים רבות במהלך חודש נובמבר 201 8. לטענת התובע, המטלטלים פונו מהמקום רק במהלך חודש דצמבר. בחודש ינואר 2019 הושכר המחסן, הפעם - ביחד עם השטח מסביבו, לאדם אחר, זאת על פי הסכם שכירות שהוצג על ידי התובע.
בדיון הנוסף שהתקיים בתובענה טען התובע, כי גילה את הציוד ואת חומרי הבניין בשטח כאשר עבר במקום ביום 30.4.18, והציג במכשיר הטלפון הנייד שלו תצלום מתאריך זה, בו ניתן לראות ערימת קשרים, חומרי בניין ופלטות שיש.
נטען, כי על הנתבע לשלם ל תובעים דמי שכירות ראויים לתקופה בת שנתיים, לפי דמי שכירות של 1,000 ₪ לחודש, סך הכל - 24,000 ₪, הוא סכום התביעה. התובע הסביר, כי אלו דמי השכירות שהוא קבע, בהתאם לזכותו בהיותו בעל הקרקע. לא הוגשה חוות דעת שמאי מקרקעין, ממנה ניתן ללמוד על דמי השכירות הראויים של השטח נשוא המחלוקת.
טענות הנתבע
הנתבע הודה בכך כי הניח בשטח שמסביב למחסן משטחי שיש, פיגום וציוד נוסף, כאשר לטענתו, הוא עשה זאת ברשותו של אבו מוסא, שוכר המחסן, וזאת במטרה שהשיש ושאר הציוד יימכרו על ידי אב ו מוסא. לטענתו, משהבין כי אבו מוסא אינו מוכר את השיש ואת הציוד, הוא הגיע למקום על מנת לפנותו, אלא שחלק מהציוד שקע בינתיים בבוץ, והנתבע לא הצליח להוציאו ולפנותו. כן טען, כי הניח את משטחי השיש רק ברחבת הכניסה למחסן ולא בכל השטח.
לטענתו, הוא לא ידע כי השטח אינו שייך לאבו מוסא או כי אינו מושכר לו וכי למעשה אין לאבו מוסא רשות או זכות לאפשר לו להניח בשטח האמור את חפציו ומטלטליו. לדבריו, מעולם לא עיין בהסכם השכירות שבין אבו מוסא ובין התובעת. כן טוען הנתבע, כי התובע ובני משפחתו ביקרו במקום לא אחת, אולם מעולם לא הלינו בפניו על כך שהוא מאחסן את חפציו בשטח נשוא התביעה ולא דרשו ממנו לפנותם. לטענתו, התובע הוא תובע סדרתי המנסה להתעשר על חשבונו שלא בצדק.
בדיון הנוסף שהתקיים בתובענה הבהיר הנתבע, כי השיש וחומרי הבניין שהניח בשטח הם חומרי בניין עבור הבית שבנה בנו. לא היה בידו של הנתבע לומר מתי בדיוק הניח את השיש וחומרי הבניין בשטח, אולם העיד כי בנו התחתן ביום 10.9.18 וכי את חומרי הבניין האמורים הניח בשטח כשלושה-ארבעה חדשים קודם לכן.
דיון והכרעה
במישור העובדתי, אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כי איחסן את השיש ואת חפציו רק ברחבת הכניסה למחסן, שכן התמונות שהציג התובע, ואשר הנתבע לא התכחש להן (הוא אף מופיע באחת מהן כשהוא מפנה מוטות), מלמדות כי משטחי השיש לא היו מונחים רק בדרך הכניסה אל המחסן, אלא גם בצדדיו ומאחוריו. מכל מקום, אין בכך רלוונטיות לעניין עצם זכאותם של התובעים לדמי שימוש ראויים.
מלשונו הברורה של הסכם השכירות בין התובעת ובין אבו מוסא עולה בבירור, כי השטח שמסביב למחסן לא הושכר לאבו מוסא ומעולם לא הועבר לחזקתו, ומכאן, שאם עשה בו שימוש, בין בעצמו ובין על ידי כך שהתיר לאחר להשתמש בו, הרי שמדובר בשימוש ללא הרשאה.
אבו מוסא עצמו לא הוזמן לדיון על ידי מי מהצדדים, על אף שבכתב ההגנה טען הנתבע, כי "בימים הקרובים" יגיש תצהיר מפורט של אבו מוסא. בדיון הנוסף טען, כי מי שהיה עליו להזמין את אבו מוסא לדיון הוא התובע ולא הוא עצמו.
אין דעתי כדעת הנתבע; אם טען הנתבע כי קיבל מאבו מוסא רשות לאחסן בשטח חומרי בניין וחפצים, היה עליו לתמוך זאת בעדותו הישירה של אבו מוסא, ומשנמנע מלעשות כן, הימנעות זו תפעל לחובתו (ראה ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי , פ"ד לה(11), 736, 760 [1980]; רע"א 12/15 עזבון המנוח אליה פרג' ז"ל נ' אסף אלעזר [1.3.2015]).
מכל האמור לעיל עולה, כי השימוש שעשה הנתבע בשטח לאחסון חומרי בניין וציוד, הגם שנעשה, לטענתו, בהרשאה שקיבל מאבו מוסא, לא נעשה בהרשאה מאת הבעלים ובעל החזקה בשטח, קרי, התובעת; שכן לא היתה לאבו מוסא זכות או רשות לתת למאן דהוא הרשאה לעשות שימוש בשטח שאינו שלו או בחזקתו מלכתחילה.
מכאן, שהתובעת זכאי לקבל בגין שטח זה דמי שימוש ראויים מידי מי שעשה בו שימוש בפועל, קרי, הנתבע.
באשר לאורך התקופה בה עשה הנתבע שימוש בשטח התובעת:
בדיון הראשון טען התובע, כי הנתבע עשה שימוש במקום במשך שנתיים. עם זאת הודה, כי לא הגיע למקום, על מנת שלא ליצור עימות בינו ובין אבו מוסא וכי נודע לו לראשונה כי אלו מטלטליו של הנתבע כאשר הגיע לשטח על מנת למסור לאבו מוסא את פסק הדין של כב' הרשם רומי, קרי, לא לפני ה - 31.10.18, מועד מתן פסק הדין. כן טען כי נודע לו שמדובר בחפצי הנתבע כאשר החל בהליכים נגד אבו מוסא, כלומר, בתחילת חודש יולי 2018. כאמור, בדיון השני טען, כי גילה את עצם הנחת המטלטלים בשטח ביום בו צילם אותם, קרי, 30.4.19.
אף הנתבע הודה, כי הניח את הציוד וחומרי הבניין בשטח מספר חדשים לפני נישואי בנו ביום 10.9.18, קרי, בסביבות חודש מאי 2018, כלומר, במועד התואם את מועד הצילום שהוצג .
משלא הוכח על ידי התובעים כי המטלטלים הונחו בשטח לפני ה - 30.4.18, אני קובעת כמימצא עובדתי כי זה מועד תחילת השימוש שעשה הנתבע בשטחה של התובעת, ודוחה את טענת התובע לפיה הנתבע השתמש בשטח במשך שנתיים. משאין חולק כי המטלטלים פונו עד לסוף דצמבר 2018, וכי מחודש ינואר 2019 הושכר המקום לאחר, הרי שמדובר בתקופה בת שמונה חדשים.
לטענת התובע, הוא "רדף" אחרי אבו מוסא במשך "שנה וחצי" על מנת שישלם לו את דמי השכירות. לא הובאה לכך כל ראיה. עוד טוען התובע, כי הוא פנה שוב ושוב לאבו מוסא ולנתבע על מנת שיפנו את השטח, וזאת החל מאוקטובר 2018; אלא שעיון בפירוט השיחות שהציג התובע מלמד, כי השיחה הראשונ ה אל אבו מוסא היתה ביום 1.11.18, ואילו השיחה הבאה אליו היתה רק לאחר שבוע, ביום 7.11.18, ולאחר מכן היו מספר שיחות נוספות לאורך חודש נובמבר 2018. כאמור, השטח פונה במהלך חודש דצמבר, כך שמדובר בתקופה של לא יותר מחדשיים ימים.
בהקשר זה אציין, כי התובע טען שהמתין "שנתיים" עד אשר קיבל פסק דין מבית המשפט בתביעתו לפינוי המושכר; גם כאן התובע לא דק פורתא: מעיון בתיק עולה, כי התביעה הוגשה ביום 9.7.18, ורק לאחר שביום 21.10.18 שלח בית המשפט לב"כ התובע התראה על מחיקה מחוסר מעש, הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, וכאמור, ביום 31.10.18 ניתן פסק הדין, פחות מארבעה חדשים ממועד הגשת התביעה.
לאור אלו, עליי להתייחס בזהירות רבה לטענות התובע בדבר לוחות זמנים ומועדים בכלל, לרבות ביחס לתקופה בגינה דרש מהנתבע את תשלום דמי השכירות ולמשך הזמן בו ביקש את התשלום בפועל, ואני דוחה את טענותיו ביחס לתקופות אלו, כמפורט לעיל.
כפי שצויין לעיל, לא הוצגה חוות דעת שמאי באשר לדמי השימוש הראויים של השטח נשוא התביעה. דרישתו של התובע, לתשלום דמי שכירות ראויים בשיעור של 1,000 ₪ לחודש, אינה סבירה בעיניי, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם גובה דמי השכירות של המחסן עצמו, שהועמדו על 13,000 ₪ לשנה, דהיינו, כ - 1,083 ₪ לחודש. אין זה סביר בעיניי, כי דמי השכירות של שטח פתוח ולא מוסדר יהיו דומים לדמי שכירות של מחסן בנוי וסגור.
בנסיבות אלו, מצאתי לנכון ללמוד על דמי השכירות הראויים של השטח מתוך השוואה בין דמי השכירות השנתיים של המחסן לבדו, אשר הועמדו בהסכם השכירות מיום 22.1.16 עם אבו מוסא על 13,000 ₪, ובין דמי השכירות השנתיים של המחסן בצירוף השטח, אשר הועמדו בהסכם השכירות מיום 11.12.18 על 20,000 ₪. ההפרש בין דמי השכירות השנתיים מבטא את דמי השכירות הראויים עבור השטח בלבד, קרי, 7,000 ₪ לשנה, או 583 ₪ לחודש.
כיוון שהנתבע לא עשה שימוש בכל השטח, אלא בחלקו בלבד, אני מוצאת לנכון להעמיד את גובה דמי השכירות הראויים על שיעור של 350 ₪.
מכאן, שעל הנתבע לשלם לתובעת עבור שמונה חדשי שימוש שעשה בשטח, לפי דמי שימוש ראויים של 350 ₪ לחודש, ובסך הכל - 2,800 ₪.
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,800 ₪.
כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 500 ₪.
הסכום הכולל - 3,300 ₪, ישולם לתובע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ט, 22 יולי 2019, בהעדר הצדדים.