הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בחדרה ת"ק 19322-06-16

לפני כבוד השופט יעקב גולדברג

התובעת

פורטונה מכלוף ת.ז. XXXXXX818

נגד

הנתבע
עו"ד דוד ידיד ת.ז. XXXXX424

פסק דין

לפני תביעה כספית בסכום של 10,000 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבע, עורך דין אשר טיפל מטעמה בהגשת בקשה למימוש זכויותיה לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז – 1957 (להל ן – "חוק הרדיפות" או "החוק"). במוקד התביעה עומדת סוגיית תקרת שכר הטרחה שלו זכאי עורך דין המטפל בתביעה מסוג זה, בהתאם להוראות ה חוק.

רקע
כתב התביעה נוסח בתמציתיות יתירה והוא אינו מפרט את אופן ההתקשרות בין הצדדים. על ההתקשרות בין הצדדים ניתן ללמוד מכתב ההגנה, אשר על פיו הסכם שכר הטרחה בין הנתבע לבין התובעת נחתם ביום 30.11.2010, במסגרת כנס לעולי לוב שהתקיים באור עקיבא בו הרצה הנתבע לקהל שומעיו על זכויות יוצאי לוב לתביעת כספים מכוח חוק הרדיפות. על פי נוסח ההסכם, תכלית ההתקשרות היא השגת תגמול ממשרד האוצר – הרשות למימוש זכויות לניצולי השואה [...] וכן תגמולים נוספים אפשריים בגין נרדפות כניצול שואה. שכר הטרחה שנקבע באותו הסכם בגין הגשת תביעה ראשונית לרשות ל זכויות ניצולי השואה נקבע כסכום השווה ל – 4.8 תשלומי תגמול חודשיים בצירוף מע"מ.

טופס תביעה לתגמול מולא ונחתם על ידי התובעת וביום 8.12.2010 הוגש על ידי הנתבע לרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן – "הרשות") שליד משרד האוצר .

ביום 8.3.2011 שלחה הרשות בקשה להשלמת מסמכים רפואיים להוכחת הנכויות הנתבעות. ביום 4.4.2011 מסמכים אלו הוגשו על ידי הנתבע לרשות.

בעקבות הגשת הבקשה אושרה לתובעת זכאות לתגמול חודשי בסך 1,873 ₪ מכח חוק הרדיפות. ובהמשך לכך ביום 7.12.2011 שילמה התובעת לנתבע שכר טרחה בסך 10,479 ₪, בהתאם לחשבונית שהוציא הנתבע. סכום זה חושב לפי מכפלת הגמול החודשי המאושר ב- 4.8 ולאחר צירוף מע"מ.

אין חולק כי ביום 23.1.2012 הודיעה הרשות לזכויות ניצולי השואה על הגדלת דרגת הנכות שהוכרה לתובעת ל -56.25%, וב התאמה גדל התגמול החודשי המגיע לתובעת ל- 2,711 ₪. כמפורט בהמשך, אחת מנקודות המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה האם הגדלת גובה התגמול הוא פרי עמלו של הנתבע או שמא הוא פרי עמלה של בתה של הנתבעת, אשר העידה כי פנתה בעצמה בבקשה להגדלת התגמול, ללא כל מעורבות של הנתבע.

בדצמבר 2014 תוקן תיקון 20 לחוק, אשר קבע את תקרת שכר הטרחה והורה כי סכום שנגבה מעבר לתקרת שכר הטרחה יוחזר, בהתאם להוראות שיידונו בהמשך. בחודש פברואר 2016 פנתה התובעת לנתבע בבקשה להשבת שכר הטרחה מכוח תיקון מספר 20 לחוק (להלן – " התיקון" או "תיקון 20"), אשר הורה על הגבלת גובה שכר הטרחה שמותר לגבות בגין תביעות מכח החוק. ביום 3.3.16 דחה הנתבע את פניית התובעת בטענה שמשרדו טיפל בהגדלת אחוזי הנכות של התובעת, ובגין הגדלה זו לא נגבו שכר טרחה והוצאות עד לאותו מועד. לטענת הנתבע, שכר הטרחה הנוסף שהתובעת לא שילמה גבוה משמעותית מסכום ההחזר שאותו היא תובעת מכח התיקון לחוק (סעיף 4 למכתב הנתבע מיום 3.3.16).

טענות הצדדים
אין חולק כי תיקון 20 הגביל את שכר הטרחה המותר בגין הגשת תביעות מנהליות לפי החוק לסך 473 ₪ בתוספת מע"מ. התובעת תובעת אפוא את היתרה בין שכר הטרחה ששילמה בפועל לנתבע בהאם להסכם שכר הטרחה לבין שכר הטרחה המקסימלי שנקבע בתיקון 20.

הנתבע טוען כי שכר הטרחה אשר שולם לו חושב על פי התגמול שקיבלה התובעת טרם הגדלה וכי התובעת חבה לו את יתרת שכר הטרחה, בשיעור מכפלת 4.8 בהפרש בין התגמול החודשי המקורי לתגמול החודשי המוגדל שהחלה התובעת לקבל בשנת 2012 בסך 2,711 ₪. על פי הנתבע, שכר הטרחה שהוא זכאי לו מסתכם ב- 15,224 ₪ ומסכום זה יש לנכות את הסכום שהתובעת כבר שילמה בדצמבר 2011 בסך 10,479 ₪, ובסך הכל 4,745 ₪.

לטענת הנתבע, הוא מסכים, כי "הטיפול הראשון (קרי ההכרה בנרדפות ונכות רגילה של 25%)" שהעניק לתובעת, נכנס בגדרי תיקון 20 לחוק (ס' 14 לכתב התביעה). הנתבע מוסיף וטוען כי הסכים להשיב שכר טרחה שנגבה בעודף. לטענתו, מימש את הברירה שנתן בידיו המחוקק להחזר רבע מהסכום העודף בסכום 2,481 ₪ באמצעות קיזוז מחובה הנטען של התובעת אליו, בגין שכר הטרחה אשר לטענתו מגיע אליו ביחס לתגמולים המוגדלים. הנתבע מפנה למכתבו לנתבעת מיום 3.3.2016. לשיטתו, יצא הנתבע ידי חובתו ומכאן שהתובעת אינה זכאית להשבה כלשהי.

לחילופין, טוען הנתבע כי ההפרש בין סך שכר הטרחה שהיה צריך להיות משולם על פי ההסכם, 15,224 ₪, לבין שכר הטרחה ששולם בפועל, 10,479 ₪ נובע מהנחה שנתן הנתבע לתובעת לפנים משורת הדין. משדרשה התובעת השבת עודף שכר הטרחה ששילמה, הנתבע טען לקיזוז רבע שכר הטרחה מההנחה.

הנתבע מוסיף וטוען כי לאור פגיעתו של תיקון 20 לחוק בזכותו לקניין ולאור היותו של התיקון חקיקה רטרואקטיבית יש לפרשו בצמצום רב. הנתבע הפנה לפסק הדין שניתן בעתירה לבג"צ 687/15 עו"ד ידיד ואח' נ' הכנסת ואח' (מיום 9.7.2015) , שהנתבע היה ראשון ברשימת העותרים בה.

בדיון מיום 6.4.17 טען הנתבע כי על פי הוראת מעבר 8(א) לתיקון 20 היה על התובעת לפנות אליו בבקשה להחזר עודף שכר הטרחה עד ליום 31.12.15 ומטעם זה יש לדחות את התביעה על הסף.

לטענת הנתבע, משלא שילמה התובעת את יתרת חובה לאחר קיזוז רבע משכר הטרחה העודף, עשתה לעצמה התובעת עושר שלא במשפט לפי ס' 2 לחוק עשיית עושר שלא במשפט, תשל"ט – 1979.

לאחר הגשת כתב ההגנה, הגישה התובעת ברשות בית המשפט תדפיסי אישור על תשלומי תגמולים/מענקים מחשבות התגמולים במשרד האוצר. בבקשתה להוספת המסמך לצורך חישוב שכר הטרחה, טענה התובעת כי הנתבע כלל לא נתן הנחה אלא הוציא חשבונית על פי תגמולים של 1,873 ₪ לחודש, כלומר, שכר הטרחה ששילמה התובעת הוא שכר הטרחה המגיע לנתבע על פי ההסכם, ומשכך לא נותרה יתרת חוב ולא ניתנה כל הנחה.

דיון ומסקנות
במוקד התביעה, כאמור, הוראת תיקון מספר 20 לחוק הרדיפות מיום 31.12.2014, אשר הגבילה את שכר הטרחה שניתן לגבות בגין טיפול בתביעה שאושרה כתוצאה מהחלטה מינהלית בדבר זכאות לתגמולים. ההוראות בדבר הגבלת שכר הטרחה מוסדרות בסעיף 22א לחוק, כהוראתו במועד הרלוונטי לתביעה הנוכחית:

"(א) שר המשפטים רשאי, בצו, לקבוע שיעורי מקסימום לשכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה.

(ב) על אף האמור בהוראות לפי סעיף קטן (א), שכר הטרחה המרבי שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה, שאושרה כתוצאה מהחלטה מינהלית בדבר זכאות לתגמולים שנתן שר האוצר, לפי הצעת הרשות המוסמכת, שלפיה מי שיקבל תגמולים מכוחה יהיה זכאי להם רק ממועד שנקבע בהחלטה ולא לפני כן (בסעיף זה – החלטה מינהלית), לא יעלה על סכום כמפורט להלן, לפי העניין:

(1) לעניין טיפול בתביעה בידי עורך דין – אחד מאלה, לפי הגבוה, בתוספת מס ערך מוסף:

(א) ניתנה ההחלטה המינהלית, ולאחר מכן נכרת הסכם שכר הטרחה והוגשה התביעה לרשות המוסמכת – 473 שקלים חדשים;
...

(2) לעניין טיפול בתביעה בידי מי שאינו עורך דין – הסכ ומים האמור בפסקה (1)(א) או (ב), לפי העניין, בתוספת מס ערך מוסף."

הצדדים לא פירטו דבר לעניין תחולת ההחלטה המנהלית הנזכרת בסעיף 22א על עניינם. עניין זה נסקר ובואר בפסק הדין בבג"צ 687/15 הנ"ל וכעולה ממנו בשנת 2010 פרסם שר האוצר החלטה שבמסגרתה הורה על מתן תגמולים ליוצאי לוב החל מחודש אפריל 2010 לכל יוצא לוב שיטען כי בריחתו מביתו בזמן המלחמה נבעה מפחד הגרמנים, ללא צורך בבירור משפטי או בדיון משפטי. כמפורש בפסק הדין בבג"צ 687/15 החלטה זו שינתה באופ ן מהותי את המצב המשפטי בעניינם של יוצאי לוב וקבעה הלכה למעשה זכאות גורפת של יהודי לוב לפיצויים מכח חוק נכי רדיפות הנאצים.

מבחינה עובדתית הסכם שכר הטרחה בעניינו נערך ביום 30.11.2010, כלומר לאחר מתן ההחלטה המינהלית וממילא גם הגשת התביעה לרשות המוסמכת נעשתה לאחר אותו מועד . החלופה המתאימה היא אכן החלופה הנזכרת בסעיף קטן (ב)(1)(א) לסעיף 22א, ולפיה שכר הטרחה המקסימלי הוא 473 ₪, בתוספת מע"מ.

במאמר מוסגר יצויין, כי שכר הטרחה שנקבע בהסכם המקורי בין התובעת לנתבע נקבע , ככל הנראה, בהתאם לתקרת שכר הטרחה בגובה 8% מסך כל התגמולים לתקופה של חמש שנים, שהיתה בתוקף בהתאם לצו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), קודם לתיקון 20. שכר טרחה בגובה 8% מדמי תגמולים המשולמים משך 5 שנים, כלומר משך 60 חודשים, מגיע לסכום בגובה 4.8 תגמולים חודשיים, הוא הסכום שננקב בהסכם שכר הטרחה עם הנתבע.

עוד יצויין, כי ביום 7.4.16 פורסם תיקון מספר 22 לחוק, אשר הגביל עוד יותר את גובה דמי שכר הטרחה שניתן לגבות בגין טיפול בתביעה. כך למשל, בתביעה הנכנסת לגדרי סעיף קטן (ב)(1)(א) צומצ ם שכר הטרחה מסך 473 ₪ בתוספת מע"מ לסכום של 360 ₪ כולל מע"מ. הוראה זו אינה חלה על התביעה הנוכחית, בהתאם להוראת סעיף 8(ב) לתיקון 22 , אולם יש בה כדי ללמד על כוונת המחוקק. באותו תיקון הוסיף המחוקק וקבע סנקציה פלילית על מי שגובה שכר טרחה גבוה מן הקבוע בחוק, ויובהר כי גם להוראה זו אין תחולה על ההסכם נשוא תביעה זו.

הנתבע טוען לפגיעה חמורה וקיצונית של התיקון לחוק בזכות הקניין שלו בשל ההוראה הרטרואקטיבית המחייבת אותו לשכר טרחה נמוך משכר הטרחה שעליו הוסכם בין הצדדים ערב תחילת הטיפול בעניינה של התובעת.

טענה זו, לצד שורת טענות אחרות לפגיעה בזכויות חוקתיות ובהן פגיעה בחופש החוזים של הצדדים ופגיעה באוטונומיה, נדונה בהרחבה בפסק הדין בבג"צ 687/15 הנ"ל ונדחתה. כב' השופט סולברג, אשר לדעתו הצטרפו הנשיאה נאור והשופט מלצר, התמודד עם הקושי שבהוראת החוק ביחס לגובה שכר הטרחה המקסימלי ולאפשרות לדרוש השבתו המאוחרת:
"האמת ניתנת להיאמר: התערבות מאוחרת בהסכמים אשר נכרתו כדת אין אונס, לא כל שכן הדרישה להשיב באופן רטרואקטיבי כספים אשר כבר שולמו בפועל מכוחם של הסכמים אלו, אינן דבר של מה בכך. אף על פי כן, בנסיבות העניין דומה כי הדבר מוצדק. נסיבות חריגות מצדיקות יציאה מן הכלל. כפי שנטען לפנינו, ההצדקה המרכזית להחלת התיקון למפרע היא שאלמלא נעשה כן היה הופך התיקון ל'אות מתה' כמעט לחלוטין. זאת, משום שרובם המכריע של ניצולי השואה עמם נועד התיקון להיטיב כבר חתמו על הסכמי שכר טרחה, ואם לגביהם לא יחול התיקון, מה הועילו אפוא חכמים בתקנתם ומחוקקים בחקיקתם? הרחבת תחולתו של התיקון רק למצבים בהם טרם שולם שכר הטרחה היה יוצר הלכה למעשה הבחנה לא מוצדקת בין ניצולים אשר הזדרזו לשלם את שכר הטרחה לכאלו שלא עשו כן. לצד הצדקות אלו, יש לזכור כי בתיקון נקט המחוקק באמצעי 'ריכוך' שנועדו לתחם ולהקל על הדרישה החריגה להשבת כספים אשר כבר שולמו בפועל. אמצעים אלו אינם מפחיתים מעוצמת הפגיעה, אך הם יוצרים הסדר מידתי ומאוזן ..." (פס' 32 לפסק דינו של כב' השופט סולברג) .

בית המשפט העליון מצא כי החוק אכן פוגע בליבת זכות הקניין של העותרים באותו עניין (שהיו, בין השאר, עורכי דין אשר טיפלו בתביעות ניצולי שואה שהתיקון לחוק חל עליהן) ואף פוגע במידה מסוימת בחופש העיסוק ובחופש החוזים שלהם. בבוחנו את חוקיות התיקון בהתאם לפסקת ההגבלה הקבועה בשני חוקי היסוד מצא בית המשפט העליון כי הפגיעה נעשתה בחוק, התואם את ערכיה של מדינת ישראל וכי תכלית החקיקה – מניעת פגיעה בלתי הוגנת בניצולי השואה, הינה תכלית ראויה.

באשר למבחן המידתיות, על שלושת מבחני המשנה המרכיבים אותו, קבע בית המשפט העליון כי קיים קשר רציונלי בין תיקון 20 לבין תכלית החקיקה, נוכח התופעה הרווחת של ניצול חולשת ניצולי השואה מצד מטפלים בתביעות. עוד קבע בית המשפט כי תיקון מס' 20 צולח את משוכת האמצעי שפגיעתו פחותה לצורך השגת תכלית החקיקה. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת העותרים, לפיה יש בנמצא אמצ עים אחרים שפגיעתם בזכויות העותרים פחותה, ובכללם התיקון לצו נכי רדיפות הנאצים אשר קבע תקרת שכר העומדת על 7,013 ₪. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי ההגבלה המוטלת מכח התיקון לצו אינה מגשימה את תכליתו של התיקון, שכן היא אינה יוצרת הלימה בין מידת ההשקעה של המטפל בתביעה לבין מורכבות ההליכים, ואין בכוחה למנוע מצבים של ניצול לרעה מטעם מטפלים בתביעות (פס' 45 לפסק הדין). בית המשפט מצא, כי המקרים הנכללים בגדרי סעיף 22א(ב)(1)(א), כבענייננו, הינם המקרים הפשוטים ביותר, שבהם "עבודתו של המטפל בתביעה מסתכמת במילוי טופס פשוט בלבד " (פס' 41). עוד מנה בית המשפט את אמצעי ה"ריכוך" של הפגיעה בזכויות העותרים, ובהם הוראת סעיף 8(א)(3), אשר תידון בהמשך. בית המשפט מצא כי מבחן המשנה השלישי – "מידתיות במובן הצר" אף הוא מתקיים בתיקון מס' 20 לחוק. בית המשפט חזר והדגיש כי התועלת שבתיקון 20 , על אמצעי הריכוך שנקבעו במסגרתו, אינה נמדדת אך במדדים כלכליים, אלא היא בראש ובראשונה תועלת ערכית – תיקון התופעה המקוממת של ניצול קשישים ניצולי שואה (ר' פס' 48 לפסק דינו של כב' השופט סולברג וכן הערתה של כב' הנשיאה נאור בפסקה 3 לחוות דעתה) .

כאמור לעיל, הוראת סעיף 8(א), כפי שתוקנה בתיקון 20 , היא אח ד מאותם אמצעי ריכוך בהם נקט המחוקק. הוראה זו קבעה הסדר להשבת עודף שכר הטרחה , להלן לשונה לאחר תיקון 21:
"8. (א) (1) בסעיף זה, "עודף שכר הטרחה" – ההפרש שבין שכר הטרחה ששולם בעד טיפול בתביעה לפי החוק העיקרי או לפי חוק התביעות לפני יום פרסומו של חוק זה לרבות מס ערך מוסף, ובין שכר הטרחה שניתן לגבות לפי סעיף 22א(ב) לחוק העיקרי או לפי סעיף 10(ב)(4) לחוק התביעות, כנוסחם בסעיפים 2 ו-4 לחוק זה לרבות מס ערך מוסף.

(2) המבקש להגיש תביעה להחזרת עודף שכר הטרחה יפנה בכתב, בתוך שנתיים מיום פרסומו של חוק זה, לצד השני להסכם שכר הטרחה (להלן – מטפל בתביעה) בבקשה להחזרת עודף שכר הטרחה. לעניין בקשה להחזרת עודף שכר הטרחה שהוגשה מיום כ' בטבת התשע"ו (1 בינואר 2016) ועד ליום תחילתו של חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מס' 21), התשע"ו-2016, ימנו את 60 הימים האמורים בפסקה (3) מיום התחילה של החוק האמור.

(3) המטפל בתביעה רשאי לבחור לשלם למבקש 25% מעודף שכר הטרחה, בתוך 60 ימים מתום החודש שבו התקבלה אצלו הבקשה להחזרת עודף שכר הטרחה. שילם המטפל בתביעה את הסכום בתוך התקופה האמורה לא תוגש תביעה לבית המשפט להשבת עודף שכר הטרחה. לא שילם מטפל בתביעה את הסכום האמור כאמור, הוגשה תביעה להשבת עודף שכר הטרחה ונטען בידי המטפל בתביעה, לפי סעיף 2 לח וק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979, כי ההשבה בלתי צודקת יחליט בית המשפט בתביעה בשים לב לכך שגביית עודף שכר הטרחה לא היתה אסורה במועד הגבייה, ובהתחשב בפגיעה שתיגרם למטפל בתביעה מההשבה.
..."

תיקון מספר 20, וכפועל יוצא מכך סעיף 22א(ב) לעיל, חלים בענייננו. תיקון מספר 21 האריך את טווח הזמן בו ניתן להגיש בקשה להחזרת עודף שכר הטרחה משנה לשנתיים, כלומר עד 31.12.16. אין עוררין, כי בקשת התובעת להשבת עודף שכר הטרחה נמסרה בחודש פברואר 2016 והתקבלה במשרד עוה"ד של הנתבע , אשר השיב לבקשתה ביום 3.3.16, ולכן עמדה התובעת במועדים הקבועים בהוראת המעבר. יש לדחות אפוא את טענת הנתבע, אשר טען במעמד הדיון כי על התובעת היה לפנות אליו בבקשה להחזרת שכר טרחה עד יום 31.12.15 ומשלא עשתה כן, עליה לשאת בתוצאות התנהלותה. טענה זו לא היתה במקומה וטוב היה עושה הנתבע לו היה נמנע להעלותה בדיון.

משהתובעת פנתה לתובע בבקשה להחזרת שכר טרחה בתוך התקופה שנקבעה לשם כך, יש לבחון את טענת הנתבע כי השיב הנתבע את עודף שכר הטרחה לתובעת על דרך קיזוז מחוב כספי שהתובעת חייבת לנתבע בגין הנתח המגיע לנתבע, לטענתו, מתוספת הפיצוי עקב הגדלת אחוזי הנכות של התובעת . אם שאלה זו טענה בחיוב, תביעה זו תדחה. אם שאלה זו טענה בשלילה, על בית המשפט לבחון אם ההשבה בלתי צודקת.

האם השיב הנתבע את עודף שכר הטרחה לתובעת?

בהסכם שכר הטרחה, הערוך כטופס סטנדרטי, שצורף לכתב ההגנה ואשר נערך על ידי הנתבע, לא נכללה כל הוראה לגבי תשלום שכר טרחה נוסף במקרה של הגדלת שיעור הנכות המזכה בגמלה. בסעיף 1 להסכם נכתב: "שכר הטרחה המוסכם: סך השווה ל – 4.8 תשלומים חודשיים בגין הגשת התביעה הראשונית והטיפול בה." בהסכם מופיעות הוראות פרטניות לפיהן מקום אם יוגש ערר על החלטת הוועדה והערר יתקבל, יהיה הנתבע זכאי לתוספת שכר טרחה בשיעור 15% מהסכום הרטרואקטיבי שיתקבל כתוצאה מהצלחת הערר. גם בסעיף 4, הקובע כי שכר הטרחה ישולם לנתבע גם אם הלקוח בעצמו או אדם אחר יבצעו פעולות בתיק, לא צויין כי הנתבע יהיה זכאי לתוספת שכר טרחה בגין הגדלת אחוזי הנכות.

כאמור, נוסח ההסכם אינו כולל הוראה מפורשת בעניין הגדלת שכר הטרחה בהתאם לשיעור הגדלת הקצבה במקרה של הגדלת דרגת הנכות. מעבר לפשוטו של הסכם וככל שהיה ניתן לסבור כי הסכם שכר הטרחה סובל שני פירושים סבירים, בא כלל הפרשנות נגד המנסח ומטה את הכף נגד הנתבע. כלל זה יפה במיוחד במקרה הנוכחי כאשר המנסח הינו עורך דין והצד השני להסכם הוא אדם שאינו בקי בדין ובעריכת הסכמים. זאת ועוד, בפרשנות הסכמים מסוגו של ההסכם הנוכחי יש להתחשב בחשש לניצול לרעה של חולשתם של ניצולי השואה שעליו עמד כב' השופט סולברג בבג"צ ידיד הנ"ל ובאינטרס הציבורי ב מניעת פגיעה בניצולי שואה מצד גורמים המטפלים בעניינם. הסכמי שכר טרחת עו"ד בכלל והסכמים מן הסוג הנוכחי בפרט, צריכים להיות מנוסחים בשקיפות ובהירות, ללא עמימות, הוראות בלתי מובנות, הפניות נעלמות ומכשלות אחרות. על עורך דין המבקש לשריין לעצמו נתח בכל הגדלה עתידית של תגמולים בגין שינוי רמת הנכות של לקוחו לתת לכך ביטוי מפורש בנוסח ההסכם ומחדלו של הנתבע לכלול הוראה כזו בהסכם שכר הטרחה נזקף לחובתו.

מעבר לנוסח ההסכם, תשתית העובדות מצביעה על כך שלנתבע לא היה חלק ישיר בהגדלת התגמולים וכי התנהלות הנתבע מעידה כי אף הוא לא סבר כי הוא זכאי לשכר טרחה נוסף כלשהו.

באשר לחלקו של הנתבע בהגדלת תגמולי התובעת, הרי ביום 7.12.11 שלמה התובעת לנתבע שכר טרחה בסך 10,479 ₪ כולל מע"מ. על פי התדפיסים שהגישה התובעת, במועד התשלום תגמוליה נקבעו על פי שיעור נכות של 37.5% ואין חולק כי הכרה זו נעשתה לאחר שהנתבע הגיש תביעת תגמולים עבור התובעת לפי חוק הרדיפות.

ביום 11.12.11 נשלחה אל התובעת ואל הנתבע הזמנה לועדה רפואית ליום 18.1.12 (נ/1). הזמנה זו התקבלה במשרד הנתבע ביום 13.12.11. ביום 18.1.12 הופיעה התובעת בפני ועדה רפואית לפי חוק הרדיפות וביום 23.1.12 הודיעה הוועדה כי החליטה להעמיד את דרגת נכותה המשוקללת של התובעת על 56.25%. מכתב הוועדה מיום 23.1.12 התקבל במשרד הנתבע ביום 1.2.12 ומכאן שכבר במועד זה ידע הנתבע על הגדלת התגמולים של התובעת אולם לא פנה לתובעת בטענה כי מגיע לו חלק מתגמולים אלה . זאת ועוד, הנתבע לא הביא ראיה כי פעל להגדלת דרגת נכותה של התובעת מ עבר לדרגה המקורית של 37.5% שנקבעה בשנת 2011 או כי עשה דבר מה פרט להגשת טופס התביעה המקורי והשלמת מסמכים רפואיים .

בתה של התובעת העידה, ועדותה מקובלת עלי ואף לא נסתרה על ידי הנתבע, כי העלייה בדרגת הנכות התקבלה בעקבות פעולות שהתובעת ובתה ביצעו לאחר שהנתבע השיג עבור התובעת את הגמלה הבסיסית וללא הסתייעות בנתבע : "אמא שלי חתמה על 4.8 של הגמלה והיא קיבלה 1,830 ₪ ואחרי שנה היא קיבלה דלקת ראות קשה. אני הגשתי בקשה ביוני 2011 לתוספת קצבה בגין החמרת מצב בריאותי וגם הכנסות הנמוכות שלה. בע[ק]בות הבקשה אח[ו]ז[י] הנכות שלה עלו ל-57 אחוז.... אני מסבירה את ההחמרה במצב של דלקת ריאות כרונית שלא היתה בזמן הגשת הבקשה המקורית" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 6.4.17, ש' 8-13).

הנתבע העיד: "לשאלה אם הגשתי בקשה בשל החמרת מצב אני משיב שלא. אני הגשתי מסמכים רפואיים שקיבלתי מהם וזה כל המסמכים הרפואיים שהגשתי. לא ידוע לי שהגשתי בקשה בשם התובעת מכיוון שה-56 אחוז לא ניתנו בגלל בקשה נוספת. יתכן שבתה של התובעת אכן הגישה בקשה נוספת" (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 26-29). הנתבע העיד עוד כי: "בהסכם שכר טרחה לא כתוב שאני צריך לקבל שכר טרחה על דברים שהיא מגישה חומרים לבד, אז היא לא צריכה לשלם שכר טרחה" (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 34-35).

משך מעל 4 שנים מאז קבלת ההודעה על הגדלת דרגת הנכות ביום 1.2.12 ועד יום 3.3.16, לא פנה הנתבע לתובעת בעניין השלמת שכר הטרחה שכעת הוא טוען שהגיע לו ואף לא טען כי נתן לה הנחה . גם לאחר שפורסם תיקון 20 לחוק על הוראת המעבר בעניין השבת רבע מעודף שכר הטרחה שנגבה לא יצר קשר הנתבע עם התובעת על מתן לעדכנה שהחליט על דעת עצמו להשיב לה רבע עודף שכר הטרחה בדמות אי גביית יתרת חובה.

משלא גבה או עשה כל פעולה במטרה לגבות את שלטענתו מגיע לו, ניתן להסיק כי, הנתבע עצמו לא סבר כי יש לו זכות לשכר טרחה נוסף על שכר הטרחה ששולם לו.

לפיכך, אני קובע כי לאחר תשלום שכר הטרחה לנתבע ביום 7.12.11 לא נותרה לתובעת כל יתרת חוב כלפי הנתבע.

ממילא גם לו היתה יתרת חוב, משך הזמן שחלף ממועד הגדלת התגמולים ועד למועד העלאת הטענה לראשונה כי לתובעת יתרת חוב – 3.3.16, משך מעל 4 שנים, הרי אין היא בגדר "שכר טרחה ששולם בעד טיפול בתביעה", בהתאם להגדרת "עודף שכר הטרחה" בסעיף 8(א)(1) להוראת המעבר. משהנתבע לא דרש מהתובעת דבר בעניין זה, יש לראותו כמי שוויתר (בצדק) על כל טענה לשכר טרחה נוסף, וממילא כל טענה כזאת אינה בגדר שכר טרחה "ששולם" ואין לקבל את טענת הנתבע כי עשה "הנחה" נסתרת לתובעת.

יצויין כי גם אם היה ממש בטענת הנתבע כי הוא זכאי לשכר טרחה נוסף על מה ששולם לו על ידי התובעת, ולא כך הם פני הדברים, הרי ספק אם הנתבע רשאי לפעול על דרך קיזוז כספי לקוחתו ללא הסכמה מפורשת שלה. מעבר לכל אלה, אני סבור כי קבלת טענת הקיזוז שהעלה הנתבע , שאין לה עיגון בנוסח ההסכם עם התובעת או בהסכמות בין הצדדים, עלולה לרוקן מ תוכן את הוראת התיקון לחוק, ולהכשיל את תכלית התיקון – הגנה על ניצולי שואה מפני פגיעה מצד הפועלים בעניינם.

האם ההשבה בלתי צודקת לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט?
במועד גביית החוב הוגבל שכר הטרחה על פי צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), תשכ"א-1961. ענייננו בהסכם שכר טרחה כשהשכר מותנה בתוצאות, ומשכך מוגבל שכר הטרחה ל רף מקסימלי של 8% מסך כל התגמולים לתקופה של חמש שנים. על כן, ראוי לתת את הדעת לכך כי שכר הטרחה כפי שנקבע במועד חתימת ההסכם כמו גם במועד הגבייה היה כדין.

אין עוררין על מומחיותו של הנתבע ועל טרחתו לרכוש ידע רב בתחום זה. עם זאת, מלאכתו של הנתבע בתביעתה של התובעת לתגמולים לא דרשה השקעה מרובה, בלשון המעטה. זו הסתכמה במילוי טופס פשוט וטכני בן עמוד אחד וצירוף מסמכים רפואיים אשר אותם קיבל מהתובעת. מעבר לכך, הנתבע לא המשיך וביצע בירור מול התובעת או מול הרשות אחת שקיבל את ההזמנה לועדה הרפואי ת, לא התעניין כיצד קיבלה את ההזמנה, מדוע ביקשה אותה ואם באפשרותו כעורך דינה ללוותה ולסייע לה. בנוסף, הסכם שכר הטרחה בין התובעת לנתבע נחתם בכינוס יוצאי לוב ולא בלתי סביר להסיק כי מכינוס קבוצתי זה זכה הנתבע ללקוחות רבים נוספים .

גם במישור התנהלות הנתבע מול התובעת לא מצאתי כי ההשבה בלתי צודקת. הנתבע לא טען כי טרח להביא את דבר התיקון לידיעת התובעת או מי מלקוחותיו האחרים, כפי שראוי היה שיעשה ואפשר כפי שחובה היה עליו לעשות, בהתחשב בקשיים של לקוחותיו לקבל מידע זה ולהבינו. הנתבע נמנע מלהודיע לתובעת כי החוק תוקן וכאשר זו פנתה אליו העלה טענה בלתי מבוססת לקיזוז, טענה שלידתה ככל הנראה בכוונתו למנוע השבת שכר הטרחה.

טענותיו של הנתבע בנקודה זו מתמקדות בכך שבעת החתימה על הסכם שכר הטרחה ובעת תשלום שכר הטרחה, היתה גביית שכר הטרחה כדין וכי חובת השבת שכר הטרחה באופן רטרואקטיבי פוגעת באינטרס הכלכלי של הנתבע.

אכן, אין חולק כי בעת החתימה על הסכם שכר הטרחה ובעת תשלום שכר הטרחה, היתה גביית שכר הטרחה כדין, אולם נסיבה זו אינה נסיבה מיוחדת למקרה הנוכחי אלא היא נסיבה המשותפת לכל המקרים שבהם שולם לעורכי דין שכר טרחה גבוה משכר הטרחה המקסימלי שנקבע בתיקון 20. טענה זו באה על תשובתה בבג"צ ידיד הנ"ל.

באשר לטענת הפגיעה באינטרס הכלכלי של הנתבע, טענה זו כשלעצמה, היא טענה כבדת משקל. בבג"צ ידיד הנ"ל הכיר בית המשפט בכך ש"הפגיעה בזכות הקניין של העותרים, המתבטאת בדרישה להשבת עודף שכר טרחה שכבר שולם בפועל, אכן פוגעת בליבת הזכות. ... אין ספק כי החלת התיקון באופן רטרואקטיבי מעצימה ומחריפה את הפגיעה בזכויותיהם של העותרים ..." (פס' 28 לפסק הדין). יחד עם זאת, כפי שנקבע בבג"צ ידיד, הפגיעה בזכות הקניין של עורכי הדין ובהם הנתבע, אשר עמד בראש רשימת העותרים באותה עתירה, היא פגיעה שנעשתה בחוק, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, בהתאם לפסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הנתבע לא הצביע על נסיבות מיוחדות למקרה הנוכחי שבעטיין השבה תהא בלתי צודקת.

בידי הנתבע היתה אפשרות לצמצם משמעותית את הפגיעה שהוא טוען לה על ידי החזרת 25% מעודף שכר הטרחה ואולם התובע בחר לדבוק בטענותיו לקיזוז שכר טרחה שלא הגיע לו על פי החוזה עם התובעת ואשר מעולם לא דרש ולא ציין דבר קיומו .

לא מצאתי כי במקרה הנוכחי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבגללן ההשבה תהיה בלתי צודקת. הנתבע לא טען, וממילא לא הוכיח כי טרחתו בעניינה של התובעת היתה רבה מן הרגיל, כי השקיע משאבים מיוחדים בעניינה או כי היה צורך בהגשת ערר או נקיטת הליכים המצריכים טרחה נוספת על הטרחה הראשונית, שהיקפה, כאמור, מוגבל מאד. באשר להגדלת התגמול שלו זכאית התובעת, הנתבע לא הראה כי הגדלה זו באה בזכות פעולה שפעל ואף לא הראה כי היה זכאי לתוספת שכר טרחה על פי הוראות הסכם שכר הטרחה המקורי ולכן לא ניתן לראות בהגדלת התגמולים נסיבה אשר הופכת את שכר הטרחה המוגבל שנקבע בתיקון 20 לבלתי צודק. גם העובדה כי הנתבע לא טרח ליידע את התובעת מלכתחילה על תיקון 20 ולא העלה מלכתחילה כל טענה להנחה או קיזוז אינה מעוררת תחושה כי ההשבה בלתי צודקת.

בהעדר נסיבות מיוחדות ההופכות את ההשבה לבלתי צודקת, קבלת טענתו של הנתבע עלולה לרוקן מתוכן את הוראת תיקון 20 ולמסמס את ההלכה אשר יצאה מפי בית המשפט העליון בעניין ידיד.

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת.
הנתבע ישלם לתובעת את עודף שכר הטרחה ששילמה ביום 7.12.2011 בסך 9,926₪ כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין מיום 1 .3.2016 וזאת בתוך 30 ימים.
בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסכום של 1,000 ₪.

יצויין, כי בקביעת סכום ההוצאות נתתי משקל גם לבקשת הנתבע להעברת מקום הדיון למחוז תל אביב בטענת העדר סמכות מקומית, טענה שלא היה לה יסוד, משהתברר כי הסכם שכר הטרחה בין הצדדים נחתם באור עקיבא. העלאת טענה זו הטריחה שלא לצורך את התובעת, ולו היתה מתקבלת, כי אז היה על התובעת, שהיא כבת למעלה משמונים שנה ובריאותה לקויה , לכתת רגליה לבית משפט מרוחק ללא הצדקה.

המזכירות תודיע ותסגור התיק.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ז, 09 יולי 2017, בהעדר הצדדים.