הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה ת"ק 71014-07-19

בפני
כב' הרשם הבכיר צחי אלמוג

התובע

יורם נחום

נגד

הנתבעות

1.כלמוביל בע'מ
2.עומרי וקנין עיצוב בע"מ
3.אר אס דיזיין בע"מ

פסק דין

רקע כללי וטענות התובע

התובע הינו אדם פרטי, נכה בשיעור של 100%, אשר בבעלותו רכב מסוג מרצדס.
נתבעת 1 הינה יבואנית רכבים, ביניהם רכבי מרצדס, אשר בבעלותה אולם תצוגה בהרצליה, ברחוב הסדנאות 13.
נתבעת 2 הינה חברת הפקה אשר הפיקה עבור הנתבעת את האירוע נשוא התביעה.
נתבעת 3 הינה חברה קבלנית אשר ביצעה עבור הנתבעות 1-2 את עבודות הקמת האירוע נשוא התובענה שבנדון.

התובע החנה את רכבו מול אולם התצוגה של נתבעת 1, כאשר על הרכב תולה התובע שלטי מחאה נגד נתבעת 1.

התובע ניהל הליך בבית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה (ת"ק 45807-02-18) בו ניתן פס"ד ע"י כבוד השופט גלעד הס כנגד עוולות שביצעו נגדו נציגי נתבעת 1, אולם לטענתו, פס"ד לא יושם ואף חמור מכך. ביום 14.02.19 כיסו הנתבעות את רכבו של התובע באמצעות הצבת שלט ענק מימדים כאשר הפעם הנתבעות עשו שימוש ברכב התובע כמעין עמוד עליו נתמכה הקונסטרוקציה של השלט.

הנתבעות אף חיברו את השלט על ידי קשירתו בחבלים ועצים לגלגלי רכבו של התובע, ללא אישורו, ומאחורי גבו. לרכב התובע נגרמו פגיעות קשות אשר קרו כתוצאה מתליית השלט וחיבורו לרכב. לטענת התובע, לנתבעות היה אסור לעשות כל שימוש ברכבו ללא אישורו.

התובע פנה לשמאי רכב אשר בדק את הרכב ביום 17.02.19 והוגשה חוות דעת מטעמו , והוא תובע את הסכומים הבאים: עבודות פחחות – 400 ₪, עבודות צבע 900 ₪, פו"ה + איזון חישוקים 300 ₪ , החלפת חישוק קדמי ימני 5,359 ₪, החלפת חישוק אחורי ימני 5,359 ₪, שכר טרחת ת שמאי 1,170 ₪

בגין נזק שאינו ממוני לרבות פגיעה בקניין, פגיעה באוטונומיה ועשיית עושר הוא תובע, בנוסף, סך 15,000 ₪.

טענות הנתבעת 1

נתבעת 1 היא יבואן ישיר של כלי רכב חדשים, בין היתר מתוצרת מרצדס וממנה רכש התובע את הרכב.

לאחר שהתובע רכש את הרכב מנתבעת 1, התגלע בין הצדדים סכסוך על רקע סירובו של התובע לטפל ברכב בהתאם להנחיות היצרן, ובהתאם לחוות דעתם של אנשי המקצוע של נתבעת 1.

במסגרת הסכסוך, התובע העמיד את רכבו אל מול אולם התצוגה המרכזי של נתבעת 1 בהרצליה פיתוח, תוך הצבת שלטים שקריים על גבי המכונית. רכבו של התובע עומד כך מאז יום 22.09.17 ועד היום.

ביום 14.02.19 ערכה נתבעת 1 אירוע מכירות באולם התצוגה. לשם כך, התקשרה נתבעת 1 עם נתבעת 2, אשר הפיקה עבורה את האירוע. נתבעת 2 עשתה שימוש בנתבעת 3 לשם ביצוע עבודות ההקמה של האירוע.

נתבעת 1 מציינת כי בטרם האירוע, ובהתאם להנחיה של נתבעת 1, הנחתה נתבעת 2 את נתבעת 3 באופן מפורש לבל תיגע ברכב התובע.

על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך האירוע כוסה רכבו של התובע באמצעות שלט. עוד טוען התובע כי כתוצאה מתליית השלט, נפגע הרכב.

לטענת נתבעת 1 עובדות אלה אינן תואמות את המציאות. במסגרת הקמת האירוע, נתבעת 3 הציבה לוח שילוט על המדרכה בסמוך לכניסה לאולם התצוגה. נתבעת 3 ביקשה לייצב באופן זמני את הלוח לחישוק גלגל הרכב האחורי באופן שאינו יכול לגרום נזק לרכב. נתבעת 1 מציינת כי התובע בעצמו ועוד מספר קרובים אליו עוררו מהומה במקום, ויחד הרסו את לוח השילוט באלימות.

רכבו של התובע עומד נטוש כבר מזה שנתיים מול אולם התצוגה, כאשר צדו הימני מופנה למדרכה. בנסיבות אלה, קיימת סבירות גבוהה שיגרמו לרכב נזקי צבע ופחחות במהלך הזמן. לא ניתן לקבוע כי הנזקים עליהם הצביע השמאי מטעם התובע נגרמו עקב הצבת השלט ולא הוצג בדל ראיה בעניין זה. רכב התובע היה בשימוש התובע במשך שנה שלמה עוד לפני שננטש מול אולם התצוגה ולכן לא ניתן לייחס סימנים על רכב משומש בן שלוש שנים.

התובע לא הציג חשבוניות / קבלות המעידות על נזקיו. דו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה אינו מוכיח כי התובע אכן ביצע את התיקונים והוציא הוצאות.

לטענת נתבעת 1, נתבעת 3 היא זו שביצעה את עבודות ההקמה של האירוע, והיא זו שקשרה את הלוח לחישוק גלגלי רכבו של התובע. לפיכך נתבעת 1 הגישה הודעת צד ג' כנגד נתבעת 3.

בנוסף, נתבעת 1 צירפה חוות דעת שמאי מטעמה שלטענתה מדברת בעד עצמה וסותרת את טענות הנתבע וכן מהווה חיזוק לטענות נתבעת 1 בעניין היקף הנזק.

טענות נתבעת 2

נתבעת 2 התקשרה עם נתבעת 3 לשם הפקת אירוע לטובת נתבעת 1. מי שביצע את העבודה בפועל אינה הנתבעת 2, אלא נתבעת 3.

נתבעת 3, בניגוד לדעתה של נתבעת 2 קשרה את השלט באמצעות חוט לחישוק גלגל הרכב הימני אחורי ברכבו של התובע, וזאת על מנת למנוע את נפילת השלט על רכבו של התובע, עקב מזג אוויר סוער ששרר במקום, כל זאת לזמן קצר עד לייצובו של השלט וקיבועו לקרקע.

נתבעת 2 מציינת כי מתמונות אותן צירף התובע לכתב תביעתו רואים בבירור כי השלט הוצב במרחק של כחצי מטר מרכבו.

נתבעת 2 שלחה הודעה לצד ג' לנתבעת 3 בקשר עם טענותיה.

טענות נתבעת 3

ביום 14.02.19 הוזמנה נתבעת 3 לבצע עבודה עבור נתבעת 1 לטובת אירוע השקה בהרצליה. נתבעת 3 נתבקשה להעמיד על המדרכה מחוץ לאולם התצוגה קיר תצוגה ממותג בהשכרה יומית.

במהלך הקמת קיר התצוגה, תנאי מזג האוויר היו סוערים מאוד ולכן נציג נתבעת 3 שהיה בשטח, קשר בחוט מיתר ואזיקון באופן זמני למספר דקות את קיר העיתונאים לגלגל האחורי של הרכב כדי שהקיר לא יקרוס.

לפתע הגיעו מספר גברים שהחלו בצורה אלימה ובריונית לשבור את קיר העיתונאים וכן לחתוך עם סכין את המיתוג של גבי הקיר במצב של פגיעה ברכב שחנה ליד והריסה מוחלטת של הקיר.

עד כאן הטענות.

הצדדים חזרו על טענותיהם בדיון.

התובע הגיש לתיק שלושה סירטונים שצולמו במקום האירוע האחד באורך 53 שניות, השני באורך 18 שניות והשלישי באורך 39 שניות (להלן, ולמען הנוחות יכונו: סירטון 53, סירטון 18, סירטון 39). כן הוגשו 7 תמונות בצבע.

חבות הנתבעת 1

מאחר והנתבעת 1 התקשר ה עם הנתבעת 2 לביצוע עבודות ההקמה, הרי שמדובר בהתקשרות של מזמין עם קבלן עצמאי. סעיף 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי מי שמעסיק קבלן עצמאי לא יישא באחריות לעוולה שצמחה ממעשיו של הקבלן, למעט במקרים חריגים המפורטים בסעיף (התרשלות בבחירת בעל חוזה; התערבות בעבודתו של בעל חוזה באופן שגרם לפגיעה או לנזק; הרשאה או אישרור של המעשה שגרם לפגיעה או לנזק; המזמין היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי; הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין).

המלומד ברק, הסביר את הרציונל לסעיף זה:

"החייב יוצא ידי חובתו אם הוא נוקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים. אמצעי לצאת ידי חובה עשוי להיות, בנסיבות הענין, מסירת ביצוע החובה לזולת. אם הזולת התרשל, אך המסירה אינה רשלנית, לא יהיה החייב אחראי. חובתו של החייב היא to take care ולא to see that care is taken. על כן, יש ומסירת ביצוע עבודה לקבלן עצמאי תטיל על המעסיק אחריות אם הקבלן העצמאי התרשל. דבר זה יקרה אם עצם מסירת הביצוע לקבלן עצמאי הינו מעשה שאדם סביר לא יעשה בנסיבות הענין. לעומת זאת, יש ומסירת ביצוע העבודה לקבלן עצמאי לא תטיל אחריות על המעסיק אפילו הקבלן העצמאי התרשל. דבר זה יקרה אם מסירת העבודה לקבלן עצמאי הינו מעשה שאדם סביר היה עושה במסיבות המקרה".

(ראו: אהרון ברק "האחריות בנזיקין של המעסיק למעשיו של קבלן עצמאי" הפרקליט כ' 355, 370-369 (תשכ"ד)).

בפסיקה נקבע כי משעה שהבחירה שעשה מזמין העבודה נמצאה סבירה, וכל עוד לא התקיים מי מהחריגים הנזכרים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין, אין מקום להטיל על מזמין העבודה חובת פיקוח או חובת זהירות נוספת (ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם בנבו, 30.8.15).

אף שרכבו של התובע הועמד, כחלק ממחאתו, בדיוק מול אולם התצוגה של הנתבעת 1, הרי שלנתבעת 1 היתה זכות מלאה להציב את השלט מטעמה על המדרכה גם אם הצבתו הסתירה לחלוטין את הרכב. המדרכה אינה קניינו של התובע, ו כמו שלתובע יש זכות להביע את מחאתו כך לנתבעת 1 יש זכות, כחלק ממהלך העסקים הרגיל, להציב שלטי פרסום באירוע מול אולם התצוגה שלה (איני נכנס כאן לשאלה האם הצבת השלט מצריכה היתר על פי הדין, שכן סוגיה זו אינה רלוונטית לתיק זה).

בסירטונים 39 ו – 53 ניתן לראות פועל (ככל הנראה המתקין מטעם נתבעת 3) היוצא מאולם התצוגה של נתבעת 1 ונושא משטח כלשהו המיועד להתקנה. בשלב זה ניתן כבר לראות כי השלט קשור לחישוקי רכב התובע. הפועל נשאל על ידי מי מטעם התובע על סמך מה הוא קושר דברים לרכב והפועל עונה בספונטניות "לא קושר את זה אני משחרר את זה, רק בשביל..." ואז מחווה בידיו תנועה שניתן להבין ממנה כוונה לייצוב או קיבוע של השלט. הסירטונים, שצולמו בזמן אמת, תומכים בגרסת הנתבעות כי לא היתה כוונה לקשירה של קבע לגלגלי הרכב אלא רק באופן זמני ולפרק זמן קצר לשם ייצובו של השלט , עקב תנאי מזג האויר.

נציגת הנתבעת 1 אמרה בדיון:

"כלמוביל מפעילה ספקים לאירוע, הנתבעת 2 היא הספקית. אנחנו נתנו לה הוראות, הנחיה מפורשת לא לגעת ברכב של התובע, מבחינתנו אין לנו קשר לאירוע הזה. "

דבריה אלו מהימנים עליי שכן לאור הסכסוך המתמשך לאורך שנים בין הנתבעת 1 לבין התובע, ובייחוד על רקע ההליך הקודם בין הצדדים שהתנהל בבית משפט זה, חזקה עליה שהיא נזהרה שבעתיים שלא לשחק לידיו של התובע בפעם נוספת.

גם נציג הנתבעת 2 אמר כי ידע שאין לבוא במגע עם הרכב:

"...ההנחייה הייתה לא לגעת ברכב ולא בשום רכוש אחר ציבורי, יש לנו המפיק שתדרך את הספק החדש, גם הספק עצמו היה באירוע לפני ולא הגיע על ידינו, ראה שהשלט לא מתקרב ולא נוגע ברכב בשום צורה.. צריך לקחת בחשבון שאנחנו מכירים את בעלי הרכב שעושה הכל כדי לעורר פרובוקציה לעורר בלגן היסטרי.."

דבריו מחזקים את דברי נציגת הנתבעת 1 כי אמרה למפיק האירוע שלא לגעת ברכב התובע, ואת הרושם כי האוירה הכללית היתה שלא לבוא במגע עם רכבו של התובע על רקע העבר, וכדי לא לעורר פרובוקציות. מכאן, שלא ניתן לראות בנתבעת 1 כמי שפעלה בזדון או בחוסר תום לב, שכן, היא כבר מכירה את התובע ומצויה עימו בסכסוך מתמשך ואין היגיון שהיא תתגרה בו לאחר שבין הצדדים כבר התנהל הליך משפטי הקשור גם הוא בהעמדת רכבו של התובע מול אולם התצוגה שלה.

לא הוכח כי הנתבעת 1 התרשל ה בבחירת הקבלן מבצע העבודה ( נתבעת 2 ), או כי התקיימו חריגים אחרים לעיקרון המעוגן בסעיף 15 ולכן לא מצאתי כי יש להטיל על הנתבע אחריות לעבודות שביצע הצד השלישי. הדברים יפים גם ביחס לנתבעת 3 , שכן הנתבעת 1 לא היתה מעורב ת במסירת העבודה לנתבעת 3.

לאור האמור אין מקום להטיל אחריות על הנתבעת 1.

חבות הנתבעות 2 ו - 3

הנתבעת 3 נחשבת לקבלן של הנתבעת 2, והנימוקים המשפטיים לעיל ביחס לנתבעת 1 יפים גם במקרה זה. לנתבעת 2 היתה זכות למסור את ביצוע העבודה לנתבעת 3 ולא הוכח כי המסירה היתה רשלנית או כי התקיים חריג כלשהו לסעיף 15 לפקודה .

בין שתי נתבעות אלו נתגלעה מחלוקת בשאלה האם ניתנה לעובד הנתבעת 3 הוראה מטעם הנתבעת 2 שלא לגעת במכוניתו של התובע. במסמך שצורף ע"י נתבעת 3 לתשובה להודעה לצד ג' ששלחה אליה הנתבעת 2 טען המתקין שהיה במקום, מר שילה, כי טענת הנתבעת 2 כי נציג מטעמה הנחה אותו שלא לגעת ברכב אינה נכונה. לטענת מר שילה, נציג הנתבעת 2, מר גיא לוק, לא אמר לו דבר אף שהיה בשטח וראה אותו מבצע את העבודה וקושר בחוט את השלט לחישוק הרכב. אף שעדותם של שני אלו לא נשמעה, מצאתי כי אין צורך להכריע מהי הגרסה העובדתית הנכונה שכן, נציג הנתבעת 3 נטל אחריות על המעשה ואמר בדיון:

"המתקין שהיה בפועל נמצא בתאילנד וביקשנו לדחות הדיון, וביהמ"ש לא דחה הדיון. לפי תצהיר שצורף לכתב ההגנה שלנו, הוא לא קיבל תדרוך, אנחנו לא מתנערים מאחריות כמו שביהמ"ש ראה, שאם במידה גרמנו נזק לרכוש כלשהו, אני לא אומר שזה היה בסדר לקשור לרכב ואנחנו מוכנים לקחת אחריות, למחרת הסכמנו להוציא מסמך כזה, יש לנו ביטוחים והכל, אנחנו חברה מסודרת של 20 שנה. אם גרמנו נזק כלשהו לרכב, אני מוכן לקחת אחריות על זה.... דיברתי עם המתקין בשטח, אמר שהיו רוחות עזות, אולם התצוגה של כלמוביל קרוב לים, והוא היה צריך לקשור לרכב עד שירוץ לרכב להביא שקי חול, כך טען, לא הייתי בשטח. ..."

דברים אלו מדברים בעד עצמם ויש לראות בנתבעת 3 את האחראית, שכן העבודה בוצעה בפועל על ידה, והכל בכפוף להכרעה שאלה האם הנזק הוכח.

הנזק

התובע צירף חוות דעת שמאי שבדק את הרכב ביום 17.2.19 וקבע כי יש להחליף חישוקים קדמי ואחורי בצד ימין בתוספת עבודות פירוק וכיוון, צבע ופחחות.

הנתבעת 1 צירפה חוות דעת של שמאי שבדק את הרכב ביום 25.11.19 הן ביחס לפגיעות עליהן מלין התובע והן ביחס לכאלו שאינו מלין עליהן (סעיף 6 לחוו"ד). שמאי הנתבעת קבע כי אין קשר בין הפגיעות שמצא בכלל חלקי המרכב ובייחוד בצד ימי ן לבין השלט שהוצב. לפי תמונות שבחן השמאי השלט עצמו הונח וחובר למדרכה ולא נגע בדופן ובחישוקי ימין ואילו מוט העץ של השלט וחבלי הניילון והאזיקונים שחוברו לצלעות החישוקים אינם יכולים לגרום לשפשופים ושריטות על מתכת, ומה עוד ששריטות דומות יש גם על החישוקים בצד השמאלי. לפי ניסיונו מדובר בשריטות ושפשופים סבירים לרכב בן שלוש שני ם וחצי (סעיף 7) .

שמאי הנתבעת התייחס לחוות דעת שמאי התובע וקבע כי לא היה צורך בצביעת דלת שכן אין זה סביר שהיא נפגעה כתוצאה מהאירוע והן בשל גודל הפגיעה המזערי. הוא חזר על קביעתו כי אין כל קשר בין השריטות בחישוקים בצד ימין לבין הצבת השלט, אך הוא פנה בכל זאת למוסך המתמחה בעבודות אלו וצירף לחוות דעתו הצעת מחיר בסך 936 ₪ עבור שיפוץ וצביעת החישוקים (סעיף 8).

הוא קבע כי הנזקים ברכב הם תוצאה של שימוש בו ולא בשל האירוע הנטען בכתב התביעה , והצעת המחיר שצירף לחוות דעתו נועדה רק כדי לסבר את האוזן ביחס לסכומי הנזק האמיתיים שהם נמוכים באופן דרמטי מאלו שבחוות דעת שמאי התובע.

השמאי מטעם התובע לא התייצב לדיון אף שהנתבעת 1 ביקשה לזמנו להחקר על חוות דעתו, ולכן ביקשה לסלק את חוות דעתו מהתיק. מבדיקת התיק עולה כי ההחלטה על זימון השמאי נשלחה, משום מה, רק לנתבעת 2, ולא לתובע, ולכן לא יכול היה התובע לדעת כי עליו לזמן את השמאי ואין לבוא אליו בתלונות. שמאי הנתבעת 1 התייצב לדיון אולם התובע לא ביקש לחקור אותו על חוות דעתו. במצב זה לא ראיתי לנכון לסלק את חוות דעתו של שמאי התובע מהתיק, אלא להתייחס עניינית לגופן של שתי חוות הדעת המונחות בתיק, אף ששני השמאים לא העידו.

לאחר ששקלתי את שתי חוות דעת מצאתי להעדיף את חוות דעתו של שמאי הנתבעת מהטעמים הבאים:

חוות דעת שמאי התובע לקונית למדי. ל עומת זאת חוות דעת שמאי הנתבעת היתה יסודית הרבה יותר, וצורפו לה למעלה מ – 80 תמונות צבעוניות שיש בהן כדי לתמוך במסקנות חוות הדעת.

חוות דעת שמאי התובע היתה כוללנית ביחס למוקדי הנזק לעומת ניתוח יסודי, מעמיק ומפורט של שמאי הנתבעת שהתייחס לכל ההיקף החיצוני של הרכב לרבות גם נזקים להם לא טען התובע.

שמאי התובע לא התייחס בחוות דעתו לאופן גרימת הנזקים הנטענים ברכב התובע בעוד ששמאי הנתבעת קבע, לאחר ניתוח נרחב ומפורט כי אין התכנות שהנזקים הנטענים ברכב התובע נגרמו כתוצאה מהצבת השלט וקשירתו באופן זמני לרכב התובע. מקובלת עליי מסקנת שמאי הנתבעת בסעיף 7.1 לחוות הדעת כי מוט העץ וחוטי הקשירה מפלסטיק אינן יכולים לגרום, בשל טיבם טבעם של חומרים אלו, לשריטות ושפשופים על מתכת ממנה עשויים חישוקי הגלגל וכי לא מן הנמנע כי נזקים אלו הם תוצאה של שימוש קודם ברכב, ובשים לב לגיל הרכב ולכך שסימנים דומים מופיעים גם בחישוקים בצד השמאלי של הרכב, אשר אין מחלוקת כי הוא הצד הפונה לכביש שלא היה כלל קשור לאירוע.

חיזוק למסקנת שמאי הנתבעת יש בתמונות שהציג התובע בבית המשפט ובסירטון 53 שבו ניתן לראות כי לא היה כל מגע בין גב השלט לבין הרכב. המגע היחיד היה רק בין מוט העץ, האזיקון מפלסטיק וחוט קשירה לבין חישוק הגלגל האחורי ימני של הרכב . כפי שקבע שמאי הנתבעת, חומרים אלו אינם יכולים לשרוט את המתכת ממנה עשויים חישוקי הרכב. כמו כן, ניתן לראות בסירטון כי לא היתה קשירה של מוט עץ לחישוק הגלגל הקדמי ימני ואף לא ניתן לראות קשירה של כבל או אזיקון לאותו גלגל . עוד ניתן לראות בבירור כי אין כל מגע בין גב השלט לבין הדלתות הימניות, והדבר מחזק את האמור בסעיף 8.1 א' בחוות הדעת של שמאי הנתבעת, שקבע כי אין קשר בין האירוע לבין אותה פגיעה מזערית נקודתית בדלת קדמית ימנית.

גם בתמונה שהוגשה על ידי התובע בדיון (רשום עליה "נספח 1") ניתן לראות ולהבין אף בעין בלתי מקצועית כי אין זה סביר שחוט קשירה או אזיקון פלסטיק יגרמו לשריטות בחישוק בכל היקפו, ולו מן הטעם כי מדובר ברכב עומד ובנקודות מגע יחידות של החוט והאזיקון בחישוק, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם שריטות לאורך כל היקף החישוק. שריטות בעלות אותם מאפיינים נמצאות גם על חישוקי הגלגלים בצד שמאל של הרכב (ראו צילומים בחוו"ד שמאי הנתבעת) , ועל כן סביר יותר כי מדובר ב שריטות שנגרמו עקב חיכוך החישוקים תוך כדי תנועת הגלגל ולא עקב הקשירה הזמנית של השלט.

למעלה מן הצורך אציין כי גם אם אכן היה מוכח כי הנזק שנגרם לחישוקי הגלגלים כפי שטען התובע, הוא כתוצאה מהקשירה לחישוקים, הרי שאיני סבור כי בנסיבות העניין היה מקום לביעה כי יש להחליף את החישוקים בעלות כוללת של למעלה מ – 10,000 ₪. בהקשר זה מקובלת עליי קביעת שמאי הנתבעת בחוות דעתו כי ניתן היה לשפץ ולצבוע את החישוקים, בהתאם להצעת המחיר שצירף. הדבר אף עולה בקנה אחד עם חובת הקטנת הנזק המוטלת על התובע.

קביעותיו של שמאי הנתבעת מקובלות עליי והן מעוגנות בתמונות הרבות שצירף, בניסיונו ובמומחיותו ולא מצאתי להתערב בחוות דעתו על כלל ממצאיה. אני מעדיף אותה על פני חוות דעתו של שמאי התובע. אמנם, חוות דעת שמאי הנתבעת ניתנה מספר חודשים לאחר האירוע, אולם בהנתן שרכב התובע חונה במקום כל אותו הזמן, אין לחלוף הזמן נפקות במקרה זה.

המסקנה מכל האמור היא כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזקים ברכב התובע.

פיצוי בגין עוגמת נפש

התרשמתי בדיון כי התובע אמנם היה נסער מהעניין אך לא שוכנעתי כי היה זדון או חוסר תום לב מצד מי מהנתבעות, ועל כך הרחבתי לעיל. בהינתן שראש נזק מסוג עוגמת הנפש מבוסס כל כולו על טענות כלפי הנתבעות ושעה שנקבע כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הצבת השלט לבין הנזק הרי שאין מקום לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.

יודגש כי לפי שתי חוות הדעת של השמאים לא נפגע כושרו התעבורתי - תפקודי של הרכב, ובעיקר לא נפגעה זכות המחאה של התובע שממשיך, כך הבנתי, להציב את רכבו הנושא שלטי מחאה נגד הנתבעת 1 מול אולם הת צוגה שלה.

אף בשים לב למכלול היחסים בין התובע לבין הנתבעת 1 הצדדים ולתוצאה המעשית של פסק הדין אין מקום לפסוק פיצוי כספי בגין עגמת נפש בנסיבות, שכן, דומה כי פסיקת פיצוי במישור זה עשויה דווקא להסלים את מערכת היחסים הקשה ממילא בין הצדדים ובכך לא יהא כדי להועיל למי מהצדדים.

בע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אהוד ירדני (פורסם בנבו, 17.08.2010) נקבע:

"לא בכל מקרה בו אירוע נזיקי או הפרת חוזה גורמים לנפגע גם עגמת נפש, חובה על בית המשפט לפסוק פיצוי בראש זה. אינני נדרש כאן לשאלה העקרונית של הגישה הראויה לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני (ראו לדוגמה ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835; ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60; ג' שלו וי' אדר, דיני חוזים - התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט) 307-303), אך כאמור לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפיצוי, אף שעגמת נפש של ממש בודאי ראויה לכך. גם נדרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט [פורסם בנבו])...".

עוד נקבע בפסיקה כי במסגרת השיקולים לקביעת פיצוי יש להתייחס למהות הפגיעה, עצמתה וכן לשאלה האם נעשתה בזדון וכבר נקבע כי ראוי שייפסקו פיצויים "במצבים חריגים בהם מדובר בהפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות, במצבים של זדון, או במצבים של התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד ...". כן יש לתת משקל לגובה הפיצוי שנפסק בגין הנזק הממוני (ראו: ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' אלי בלום [פורסם בנבו] (מיום 29/1/2015) ; ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו] (מיום ‏22/1/2015) ).

כאמור, שוכנעתי כי לא היה מדובר בהתנהלות זדונית או חסרת תום לב מצד הנתבעות, שכן סביר כי לאור ההליך הקודם בבית משפט זה הן נזהרו שבעתיים שלא להגיע למצבים פרובוקטיביים מול התו בע, ומה גם שהנזק לא הוכח.

על כן, אין עילה לפסוק פיצויים בשל עוגמת נפש.

פגיעה באוטונומיה

פגיעה באוטונומיה הינה ראש נזק ולא עוולה עצמאית (ראו ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, נג(4) 526 (1999), עמ' 582; יצחק עמית, "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה", ספר שטרסברג – כהן, עמ' 465, בעמ' 472). היא מבטאת פגיעה בזכות הבחירה של הניזוק ומוכרת בעיקר בתביעות בגין נזקי גוף ובתביעות צרכניות (למקרים נוספים בהם הוכרה והביקורת על כך, ראו עמית, לעיל, עמ' 475).

לכאורה, ניתן לומר כי השימוש הזמני ברכבו של התובע, ללא רשותו והסכמתו, כדי לייצב את השלט, דומה בשינויים המחוייבים, להעדר הסכמה מדעת של חולה להליך רפואי ופגיעה בזכותו לאוטונומיה על גופו. אולם, קיים שוני בין שני המצבים. ראשית, המקרה דנן נמצא בתוך המסגרת של דיון בפקודת הנזיקין ובעוולת הרשלנות התוחמת את גבולות הדיון ודורשת נזק ממוני כתנאי לפיצוי. שנית, ההקבלה בין פגיעה באוטונומיה של הגוף לבין פגיעה ב"אוטונומיה של הקניין" אינה מושלמת וספק אם יש מקום להשליך מההלכה החלה בהקשר הראשון אל עבר להקשרים אחרים. בייחוד כך הדבר במקרה זה, שכן כפי העולה מחומר הראיות, שוכנעתי כי לא היתה כל כוונה להשתמש ברכבו של התובע לשם קיבוע השלט לאורך כל האירוע, כי אם רק לשם ייצוב זמני ורגעי עד לקיבועו הסופי למדרכה, וכי פעולה זו של קשירה לחישוקי הגלגל נעשתה בתום לב על ידי פועל הנתבעת 3 אשר כלל לא נראה כי היה מודע לסכסוך הארוך בין התובע לנתבעת 1. סביר יותר להניח כי אילו היה יודע על כך, לא היה מעז לבצע את הקשירה הזמנית.

מאחר שלא שוכנעתי כי היה זדון או חוסר תום לב מצד הנתבעת 1 הרי שאין לומר כי נסיבות המקרה עולות כדי פגיעה באוטונומיה של התובע. הדברים יפים, מקל וחומר גם ביחס לשתי הנתבעות האחרות: אף שהנתבעת 2 היתה מודעת לסכסוך בין התובע לבין נתבעת 1 הרי שהיא לא היתה מעורבת פיזית בהקמת השלט אלא מסרה את הביצוע לנתבעת 3, אשר מי שפעל מצידה הוא בחר צעיר, אשר כאמור סביר שלא היה מעורב או בעל עניין בסכסוך, ובסך הכל ביצע הקמת שלט כפי שהורו לו. כפי שאף עולה מחומר הראיות (ובעיקר מ דברי הפועל בסרטונים) מדובר היה בקשירה רגעית לצורך ייצוב זמני, ולא בכוונה לקשירה של קבע לחישוקי הגלגלים. נראה כי מדובר בעניין של מה בכך, ואלמלא הסכסוך בין התובע לבין הנתבעת 1, ספק אם היה בא העניין זה לפתחו של בית המשפט, רק בשל כך (זאת, להבדיל מנזק אשר במקרה זה לא הוכח) .

בע"א ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.2018) חידד בית המשפט העליון וקבע כי פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה הוא למעשה אותו פיצוי בגין נזק לא ממוני, ואין להפריד את פסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני - לתת-ראשי נזק (להוציא מקרה של הולדה בעוולה, שאינו רלוונטי לעניין כאן). מכאן, שאם לא נפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני (כדוגמת עוגמת נפש) הרי שאין לעשות פיצול מלאכותי ולפסוק בנפרד עבור פגיעה באוטונומיה.

זאת ועוד: בע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ (פורסם בנבו, 2014) נקבע כי פגיעה באוטונומיה תוכר רק כשקיימת פגיעה בליבה של זכות הבחירה, ב'גרעין הקשה' של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה, ובעניין מהותי, שרק אז יהיה מקום לזכות את הנפגע בפיצוי משמעותי. הגישה הרווחת כיום בפסיקת בתי המשפט, היא כי במקום שבו אין מדובר בפגיעה "בגרעין הקשה" של האוטונומיה, ולא נגרם נזק תוצאתי של ממש, אזי אין מקום להכיר ב"פגיעה באוטונומיה".

יש לאבחן את המקרה נשוא תיק זה מהמקרה הקודם שנדון בין הצדדים בבית משפט זה. שם נקבע עובדתית בפסק הדין כי שני עובדים של הנתבעת 1 כיסוי בבד את רכבו של התובע ללא רשותו והסכמתו באופן שהיתה יריבות ישירה בין עובדי הנתבעת 1 לבין התובע. ואילו כאן לא היתה יריבות ישירה לעצם פעולת הקשירה ה זמנית של השלט.

בנסיבות מקרה זה קשה לקבל כי נפגעה זכות חוקתית של התובע או שנפגע הגרעין הקשה של זכויות אדם. בהקשר הרחב יותר ישנו סכסוך ארוך ימים בינו לבין הנתבעת 1 וכחלק ממנו מציב התובע את מכוניתו ועליה שלטים וכרזות כנגד הנתבעת מול אולם התצוגה שלה ובכך הוא מממש את זכות ו החוקתית למחאה.

ראוי להביא את דבריו הקולעים של השופט יצחק עמית, בסוף מאמרו (לעיל, בעמ' 494):

"בסופו של יום הפגיעה באוטונומיה באה לידי ביטוי בתחושות שליליות, ולפיכך, מדובר סוג של נזק לא ממוני, לעיתים נזק לא ממוני טהור. אין איפוא מקום להפריז במתן משקל יתר לערך האוטונומיה במצבים שאינם בליבת הפגיעה או שהנזק הכרוך בהם קטן יחסית לנזקים אחרים, כמו נזקי גוף של ממש. ראוי לייחד את מוסד הפגיעה באוטונומיה למקרים שבהם הנזק הוא שיורי ולא ניתן לפסוק פיצוי בדרך אחרת, או למקרים משמעותיים שבהם נפגעה ליבת האוטונומיה ופגיעה זו היא הנזק העיקרי או היחיד שנגרם".

איני סבור כי מקרה זה הוא מסוג המקרים שבהם יש לפסוק פיצוי כאמור, והכל, מהנימוקים שלעיל.

לאור מכלול האמור, התביעה נדחית.

לפנים משורת הדין איני מחייב את התובע בהוצאות משפט.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

המזכירות תקלוט את הסרטונים שהוגשו לתיקיית מוצגים ותסרוק את התמונות שהוגשו בדיון, ולאחר מכן תשיב את התמונות, התקליטור ודיסק און קי לתובע (מצויים בלשכתי).

ניתן היום, כ"ה כסלו תש"פ, 23 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.