הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה ת"ק 671-09-18

בפני
כבוד ה רשמת בכירה ענת דבי

תובע

אלפרד כהן

נגד

נתבע

יאיר זיק

פסק דין

לפניי תביעה כספית ע"ס 31,920 ₪, שהגיש התובע כנגד הנתבע.

בכתב התביעה נטען כדלקמן:

התובע הינו בעלים של נכס מקרקעין, המצוי ברחוב תבור 10, תל אביב ( להלן: "המקרקעין"). הנתבע הינו אדריכל.

ביום 7.12.16 התקשר התובע עם הנתבע בהסכם לפיו הנתבע יטפל עבור התובע בהגשת בקשה לעירית תל אביב לשינוי שימוש חורג במרתף המקרקעין משימוש של מחסן לשימוש כמשרד. סוכם, כי עבור טיפול זה ישלם התובע לנתבע סך 20,000 ₪ + מע"מ.

התובע טען, כי הנתבע התרשל בהגשת המסמכים לעריה וכי עקב כך דחתה העיריה את הבקשה.

נוכח האמור, פנה התובע אל עו"ד דוד קירשנבוים, אשר הגיש ערר על החלטת העריה. עבור שירות זה שילם התובע לעו"ד קירשנבוים סך 11,700 ₪.

וועדת הערר קיבלה את הערר והורתה לתובע לתקן חלק מבקשתו המקורית.

התובע טען, כי על מנת להשלים את הבקשה כדבעי נאלץ לשכור שירותיו של אדריכל אחר ושילם לו סך 3,000 ₪ + מע"מ וכן סיכם עם האדריכל השני שישלם לו סך 3,000 ₪ + מע"מ נוספים עם קבלת ההיתר.

התובע טען, כי שילם לנתבע את מלוא הסכום המוסכם באופן כדלקמן: סך 8,000 ₪+ מע"מ שולם בשיק ונמסרה בגינו קבלה. יתרת הסכום המוסכם שולמה ב-2 תשלומים במזומן, אך הנתבע לא מסר בגינם קבלות.

התובע טען, כי סוכם בין הצדדים כי התשלום לנתבע יהא בכפוף להצלחה ובהתחשב בכך כי הבקשה שהגיש הנתבע עבורו נדחתה ואת ההצלחה בערר יש לזקוף לזכות עבודתו של עו"ד קירשנבוים – על הנתבע להשיב לתובע את מלוא הסכומים ששולמו לו.

נוכח כל האמור, תבע התובע השבת הסך 23,400 ₪ (20,000 + מע"מ) ששולמו על פי הנטען לנתבע וכן סך 7,020 ₪ ששילם כ שכ"ט לאדריכל השני. כן תבע סך 1,500 ₪ בגין עגמת נפש. בסה"כ, תבע התובע סך 31,920 ₪.

הנתבע הגיש כתב הגנה במסגרתו טען כדלקמן:
התובע פנה אל הנתבע בבקשה שיגיש עבורו בקשה להסב את ההיתר לשימוש החורג במרתף שבמקרקעין ממחסן למשרד. בסופו של יום, החלטת וועדת הערר הייתה לאשר את הבקשה המקורית, בכפוף לביצוע השינויים ועל כן, הנתבע היה זכאי לתשלום מלוא הסכום המוסכם.

עוד טען הנתבע, כי התובע שילם לו בפרויקט זה רק באמצעות שיקים או העברות בנקאיות בלבד . הנתבע אישר, כי התובע שילם תשלום ראשון במזומן ואישר כי שילם את התשלום השני בהעברה בנקאית. מעבר לכך, טען כי לא שולם דבר.

בדיון חזר התובע על הטענה כי הנתבע עשה עבודה רשלנית וכי עקב כך נאלץ לפנות לעו"ד ולאדריכל נוסף על מנת שיבצעו את העבודה.

הנתבע טען מאידך, כי הבקשה המקורית נדחתה לא בשל איכות עבודתו אלא בשל העובדה כי הבקשה הוגשה בהסתמך על מצג של התובע כי כל המרתף הינו בבעלותו. בפועל, מצג זה לא היה נכון ויתר הדיירים התנגדו לבקשה בטענה כי התובע השתלט על שטח המצוי בבעלות משותפת. הנתבע הוסיף, כי מהנדסת העריה הודיעה לו כי אם ייגרע את השטח הנוסף ויגיש הבקשה מחדש, הבקשה תתקבל. התובע סירב לכך ופנה לעו"ד על מנת שיגיש ערר עבורו. הערר התקבל באופן, שבפועל, הבקשה שהוגשה על ידו התקבלה. הנתבע הסביר, כי אילו היה התובע מוסר לו מלכתחילה כי השטח הנוסף שייך לדיירים האחרים ולא היה מוסיף השטח לבקשה, הייתה הבקשה מתקבלת עוד מלכתחילה, ללא צורך בערר.

הנתבע טען עוד, כי התובע פנה לאדריכל הנוסף לאחר קבלת החלטת וועדת הערר ולצורך מילוי תנאי ההיתר, כאשר שירות זה ממילא לא היה כלול במסגרת ההסכם שבין הצדדים.

דיון
במסגרת ההסכם בין הצדדים, הוסכם כי הנתבע יפעל להגשת בקשה לקבלת היתר לשינוי שימוש חורג במרתף המקרקעין ( אמנם בהסכם נכתב כי הבקשה הינה להפיכת השימוש למגורים, אך בפועל שני הצדדים מסכימים כי סוכם על הגשת בקשה להפיכת השימוש למשרדים וכך אף הוגשה הבקשה).

לעבודה היו שני שלבים:
שלב ראשון - שלב התכנון הראשוני, שכלל: ריכוז הנחיות לחלוקה פנימית לדירות מהמזמין, קבלת השלמות מדידות למבנה ולמגרש והעברת תכנית " העמדה" לאישור המזמין.
השלב השני - שלב עריכת הבקשה עד לאישור התובע, שכלל: עבודה מול מהנדסים, יועצים ומתכננים נוספים, המשך תכנון ועריכת תכניות גרמושקה והעברת התכנית לחתימת הבעלים.

הצדדים סיכמו, כי שכרו של הנתבע ישולם במועדים כדלקמן:
עם תחילת עבודת התכנון – 8,000 ₪
לאחר הכנת תכניות העמדה ל-2 יחידות – 7,000 ₪
לאחר עריכת הבקשה לחתימת התובע ולהגשה – 5,000 ₪.
לאחר קבלת החלטה וועדה חיובית בתנאים למגורים – 15,000 ₪+ מע"מ.

יצוין, כי בהסכם נכתב מפורשות כי הליווי הינו עד קבלת החלטת וועדה חיובית בלבד ואינו מתייחס להמשך ביצוע עבודה נדרשת בנושא תכנון וביצוע, פיקוח עליון לביצוע, מילוי תנאים להיתר, עבודת יועצים/מהנדסים וכו'.
מפרוטוקול והחלטת וועדת המשנה לעריה עולה, כי הבקשה לא אושרה בשל הטעמים הבאים:

"1. לא הוצג תשריט בית משותף המראה למי שייכים כל השטחים במרתף. שטח המרתף שבו מבוקש השימוש ( כ-80 מ"ר) גדול מהשטח המוצמד למבקש ( כ-66 מ"ר) ולא הוגשו הסכמות של בעלי הדירות בבניין להצמדת השטח הנוסף למבוקש ולשימוש הבלעדי של המשרדים המבוקשים ( רוב בעלי הדירות מתנגדים לבקשה).
2. לא הוצג פירוט השינויים בתכנית ובחתכים בין המוצג בהיתר האחרון (1180 מ- 30.10.1938) למבוקש.
3. לא הוצג פתרון שירותים למשרדים המבוקשים בניגוד לתקנות התכנון והבניה.
4. לא הוגדר השימוש המבוקש עבור משרדים למקצועות חופשיים בלבד ושלא מהווים מטרד למגורים בניגוד להוראות תכנית ע1.
5. לא פורטו האמצעים שיינקטו בכדי להבטיח שהשימוש המבוקש לא יהווה מטרד למגורים".

עיון בהחלטת וועדת המשנה מלמד, כי הסיבה הראשונה בגינה נדחתה הבקשה הינה, כי הבקשה הוגשה בהתייחס לשטח הגדול מן השטח שהוצמד למקרקעי המבקש ועקב התנגדות בעלי הדירות האחרים לכך. נימוקים 2-5 לדחיית הבקשה הינם נימוקים הנוגעים לאופן עריכת הבקשה.

בהחלטת וועדת הערר מיום 16.7.18, התקבל הערר, בכפוף לביצוע אותם תיקונים אשר בגינם נדחתה הבקשה מלכתחילה.

התובע הגיש לבית המשפט מסמך הזמנת עבודה אצל אדריכל נוסף, אשר תאריכה הינו 17.7.18, דהיינו, יום לאחר החלטת וועדת הערר. במסמך הזמנת העבודה צוין, כי התובע ישלם סך 6,000 ₪+ מע"מ עבור הגשת בקשה מתוקנת על פי דרישות הוועדה. בשלב זה, שילם התובע לאדריכל הנוסף סך 3,000 ₪ + מע"מ בלבד .

לסיכום כל האמור לעיל: הבקשה הראשונה שהוגשה נדחתה הן בשל התנהלותו של התובע, אשר ביקש להגישה בהתייחס לשטח הגדול מן השטח שהוצמד למקרקעיו והן
בשל העבודה החלקית שנעשתה ע"י הנתבע.

עיון בהיקף העבודה שהתחייב הנתבע לבצע בהתאם להסכם שבין הצדדים והשוואתו להשלמות אשר נדרש התובע לבצע לאור החלטת וועדת הערר מלמד, כי הנתבע ביצע את החלק הארי של העבודה.

כמה שילם התובע לנתבע?
התובע טען, כי שילם את מלוא התמורה המוסכמת וקיבל חשבונית רק עבור התשלום הראשון.

הנתבע אישר כי קיבל 2 תשלומים מתוך 4 התשלומים הנקובים בהסכם, דהיינו: סך 15,000 ₪ מתוך 20,000 ₪. אציין, כי הנתבע לא הציג קבלה שהנפיק בגין התשלום השני ששולם.

קיבלתי את גרסת התובע כי שילם לנתבע את מלוא הסכום המוסכם, ואבהיר נימוקיי:

ראשית, ההסכם שבין הצדדים קובע כי היה על התובע להשלים את תשלום הסך 20,000 ₪+ מע"מ עד מועד הגשת הבקשה. לא סביר בעיניי כי הנתבע היה מוכן להגיש הבקשה ללא השלמת יתרת התשלום ע"י התובע.

שנית, התובע הציג קבלה שנמסרה לו בגין התשלום הראשון בלבד. הנתבע הודה כי שולם תשלום נוסף, אך לא הציג קבלה שמסר בגין תשלום זה . יש בכך כדי לתמוך בגרסת התובע כי הנתבע לא הנפיק קבלות בגין חלק מן התשלומים. סביר בעיניי כי, כפי שלא הונפקה קבלה עבור התשלום השני, כך לא הונפקה קבלה גם עבור התשלום השלישי.

על כן, אני קובעת כי התובע שילם לנתבע סך 20,000 ₪+ מע"מ.

בהתחשב בכך כי מצאתי שהנתבע את העבודה חלקית וכי התובע נאלץ לפנות לאדריכל אחר שיסיים את העבודה תמורת סך 6,000 ₪ + מע"מ, אני קובעת כי על הנתבע להשיב לתובע סך 6,000 ₪ + מע"מ מתוך הסכום ששולם לו.

אינני מוצאת לפסוק לתובע דבר בגין רכיב עגמת הנפש אשר נתבע על ידו.
הלכה היא, כי בית המשפט יפסוק סכומים בגין עגמת נפש כאשר מן העובדות מתגלה מסכת יוצאת דופן של התעללות. במקרה שבפניי, עסקינן בסכסוך בין צדדים להסכם ואין זה המקרה המתאים לפסיקת פיצוי בגין רכיב עגמת נפש.

לאור האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך 7,020 ₪ וכן הוצאות הגשת התביעה בסך 200 ₪.

ניתן להגיש בקשה רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"ט, 03 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.