הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה ת"ק 63109-11-19

בפני
כבוד ה שופט אמיר ויצנבליט

התובעים

  1. דור וקנין
  2. יובל לוי

נגד

הנתבעים

  1. עידן פלג
  2. גל פלג

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפניי היא בשכירות דירה שלא התממשה.

2. זו היא תמצית השתלשלות העניינים, כפי שתוארה בפניי וכפי שהיא עולה מן הראיות שהוצגו. ביום 24.8.2019 כרתו בעלי הדין הסכם שכירות, שלפיו התובעים ישכרו דירה מהנתבעים. החוזה גובש בסיוע תיווך. לגרסת התובעים, לאחר שהצדדים חתמו על החוזה ולקראת תום פגישת החתימה, התחוור להם שהמתווך הוא אביה של הנתבעת 1.

למחרת, יום 25.8.2019, שלחו התובעים לנתבעים מסרון שבו נרשם, "שיצאנו אתמול מהמשרד אחרי חתימת החוזה הפתענו לגלות שאבא של גל הוא למעשה אלי המתווך, פרט שהוסתר מאתנו לכל אורך המשא ומתן. על פי ייעוץ משפטי שקבלנו הדבר הוא לא חוקי מבחתנו של אלי ומהווה חוסר תום לב מבחנתכם, התאכזבנו לגלות דבר כזה אחרי חתימת החוזה ואחרי שהסכמנו לכל תנאי ודרישה שלכם, אנחנו מרגישים שרימו אותנו. אנחנו כן מעוניינים בדירה, אך יש דרך לעשות דברים, בכל זאת אנחנו זוג צעיר ואנחנו פשוט מרגישים מרומים. חתימת חוזה היא מערכת יחסים משפטית שלא אמורה להתחיל בחוסר אמון מוחלט, אודה לתגובתך בנושא" (נספח ד' לכתב ההגנה; כך במקור).

לאחר מכן שלחו הנתבעים לתובעים מסרון שבו רשמו שנמסר לתובעים עוד קודם לחתימת החוזה שהמתווך הוא בן משפחה של הנתבעים וכי הם לא היו מסתירים פרט זה מהתובעים. כן הוסיפו הנתבעים שיתכן שנפלה אי-הבנה, והוסיפו, "אם זה דבר שמפריע לכם ברמה שכעת אתם רואים בנו לא אמינים אנו נותנים לכם את הזכות לסגת מהחוזה" (נספח ד' לכתב ההגנה). בהמשך שלחו התובעים לנתבעים מסרונים שבהם טענו, בין היתר, שהנתבעים נהגו כלפיהם בחוסר תום לב, וכי גם המתווך וגם הנתבעים יכלו לגלות פרט זה לתובעים, וכי הם יתייעצו עם גורם משפטי בנושא.

ביום 26.8.2019 שלחו הנתבעים לתובעים מכתב, שבו רשמו כי "לאור אי הנעימות שנוצרה ביננו עוד לפני מימוש ההסכם, ורק יום אחד לאחר חתימת הסכם השכירות, אנחנו מבחינתנו מוכנים לבטל את ההסכם", והוסיפו שההמחאות שניתנו לתשלום דמי השכירות, הסכום המזומן שניתן והערבות הבנקאית – יושבו. כן הכחישו הנתבעים את הטענה שלפיה התובעים לא היו מודעים לפני כריתת ההסכם שהמתווך הוא אביה של הנתבעת 1.

לאחר מכן שלחו התובעים מסרון נוסף שבו טענו ל"חוסר תום הלב והפרת חובות הנאמנות" של המתווך כלפיהם, אך הוסיפו שמבחינתם הסכם השכירות שריר וקיים וכי התובעים מתכוונים לעמוד בכל התחייבויותיהם על-פי ההסכם.

ביום 28.8.2019 שלחו הנתבעים מכתב נוסף, והפעם נקטו בלשון נחרצת יותר, וכתבו כי לאור השתלשלות העניינים, "עמדתנו היא שאין מקום להשלים את העסקה בין הצדדים ונכון וראוי הוא שכל צד ילך לדרכו" (נספח ז' לכתב ההגנה). הנתבעים ביקשו שהתובעים יודיעו להם באיזה אופן להשיב להם את ההמחאות, הערבות הבנקאית והמזומן שניתנו. לאחר מכן הייתה התכתבות בין הצדדים באשר להשבת ההמחאות, המזומן והערבות הבנקאית לידי התובעים.

3. על רקע זה הוגשה התביעה שלפניי. לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 26.8.2019, היינו יומיים לאחר חתימת ההסכם, הנתבעים הודיעו באופן חד צדדי כי הם מתנערים מההסכם. זאת בעוד שהתובעים הבהירו שמבחינתם ההסכם שריר וקיים, וכי מבלי קשר למחלוקת שהתעוררה עם המתווך הם מתכוונים לעמוד בכל התחייבויותיהם בהסכם השכירות. התובעים טוענים שבעקבות הפרת ההסכם על-ידי הנתבעים, הם ספגו נזק של 400 ש"ח בגין הנפקת הערבות הבנקאית. נטען שהנתבעים הסכימו בתחילה לשלם סכום זה, אך לאחר מכן חזרו בהם. עוד מועלות טענות בדבר איומים שהשמיעו הנתבעים כלפי התובעים , גידופים ואמירות משפילות, וכן נטען לגבי הפגישה בין הצדדים שנערכה לשם ביצוע ההשבה לידי התובעים כי הנתבעים חטפו חזרה מסמכים בכוח . התובעים טוענים כי בהסתמך על ההסכם הם התקשרו עם שוכרת חלופית שתכנס בנעליהם בדירתם הנוכחית, וזו נותרה ללא דיור, מה שאילץ אותם לפצותה ולמצוא תחת לחץ מדור חלופי אחר. בכתב התביעה נתבעים עלות הערבות הבנקאית בסך 400 ש"ח, "שיפוי בגין הנזק עבור הפסד המושכר" בסך 4,000 ש"ח, "שיפוי בגין הנזק עבור הפסד השוכרת" בסך 2,000 ש"ח, "פיצוי כללי" בסך 2,000 ש"ח, ו"הוצאות משפטיות – ייעוץ והכנת מכתב התראה ותביעה קטנה" בסך 5,000 ש"ח.

4. הנתבעים טוענים מנגד, כי התובעים היו מודעים היטב טרם החתימה על ההסכם על הקשר המשפחתי שבין המתווך לבין הנתבעים. נטען כי התובעים גם פנו לנתבעים בנושא הסדר תשלום דמי התיווך, דבר המלמד על כך שהם ידעו על הקירבה בין הנתבעים לבין המתווך. עוד נטען שבמהלך פגישת החתימה הנתבעת 1 הפגינה חיבה כלפי אביה בחיבוק ובנשיקה, והיה ברור מכך שיש קשר משפחתי בין השניים עוד קודם לחתימה. הנתבעת 1 טוענת שקודם לחתימה אמרה כי "זה מאוד נוח גם כשיש אבא מתווך", כך שהדבר היה גלוי וידוע. לדבריהם, ההודעות ששלחו התובעים לנתבעים סמוך לאחר החתימה על ההסכם, שבה כללו האשמות שווא והכפשות, הביאו למשבר אמון בין הצדדים וגרמו לכך שהנתבעים חששו להכניס את התובעים לדירתם. הנתבעים מוסיפים כי פעלו לשם השבת ההמחאות, המקדמה והערבות הבנקאית לידי התובעים. כן מכחישים הנתבעים את הנזקים הנתבעים.

5. אני מוכן לצעוד כברת דרך עם התובעים, ולקבוע כי כדבריהם לא היו מודעים לקשר המשפחתי בין המתווך לבין הנתבעים קודם לחתימה על ההסכם. לעניין זה אציין כי סעיף 10 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן – חוק המתווכים) קובע כי על מתווך לגלות ללקוחו על עניין אישי שלו או של קרובו בנכס, ולקבל את הסכמת הלקוח לכך בכתב. משהדבר לא נעשה, אני מוכן להניח לטובת התובעים שאכן לא היו מודעים לכך קודם לחתימה. זאת הגם שאעיר כי יש בנמצא ראיות המטילות ספק בכך. באחד המסרונים ששלחו התובעים רשמו, כי "גילינו את הקשר הזה מאמירה אקראית במעמד החתימה ולמעשה סמוך לאחריה" (נספח ו' לכתב ההגנה), ומדובר בהתנסחות בעלת שולי עמימות. בנוסף, קודם לחתימה על ההסכם פנו התובעים לנתבעים בבקשה שיפעלו לשינוי הסדר תשלום דמי התיווך, כך שזה ישולם במועד מאוחר יותר, והנתבעים הם ששלחו לתובעים חזרה את תשובתו של המתווך שהסכים לבקשתם (נספח ב' לכתב ההגנה, מסרונים מיום 23.8.2019). אלמלא הידיעה על הקשר שבין הצדדים, אין זה ברור מדוע הפנו התובעים את בקשתם למתווך באמצעות הנתבעים. התובעים נשאלו על כך בדיון, והשיבו שסברו שהנתבעים והמתווך "בקשר מאוד טוב" ומכירים במשך שנים, והוסיפו מענה לא ברור באומרם, "חשבנו שהדמי התיווך מגיעים אליהם" (עמ' 2 שורות 17-14 לפרוטוקול). כשנשאלו התובעים מדוע סברו שדמי התיווך שישלמו יגיעו לידי הנתבעים, השיבה התובעת 2 שזו הפעם הראשונה שהיא עושה הסכם תיווך – אולם לא התרשמתי שמדובר בהסבר משכנע. אם כן, התובעים ידעו לפני ההסכם על "קשר מאוד טוב" בין הנתבעים לבין המתווך, הפנו לנתבעים לפני החתימה על ההסכם בקשה שלהם בנוגע להסדרי התשלום למתווך, וחשבו משום מה שדמי התיווך שישלמו למתווך יגיעו לידי הנתבעים. אולם כאמור, חרף תהיות אלו, שאודה שהתלבטתי לגביהן, מוכן אני להניח לטובת התובעים שהם לא היו מודעים לקרבת המשפחה בין הנתבעים לבין המתווך קודם לחתימה על ההסכם, בין היתר לאור העובדה שהדבר לא נעשה בכתב כאמור בחוק המתווכים.

6. זאת ועוד, אני אף מוכן להניח לטובת התובעים הנחה נוספת, והיא שהמכתבים ששלחו הנתבעים עולים לכדי ביטול של חוזה השכירות שלא כדין. כאמור, לאחר חתימת ההסכם שלחו התובעים לנתבעים מסרונים שבהם טענו בין היתר לחוסר תום לב מצד הנתבעים, והוסיפו כי הם מרגישים שרומו וכן טענו לחוסר אמון מוחלט. ביום 26.8.2019 שלחו הנתבעים מכתב שבו הודיעו שהם מוכנים שהסכם השכירות יבוטל. התובעים מכנים מכתב זה בכתב התביעה כהתנערות חד צדדית של הנתבעים מן ההסכם (סעיף 4 לכתב התביעה). ביום 28.8.2019 שלחו הנתבעים לתובעים מכתב נחרץ יותר, שבו רשמו שעמדתם היא שאין מקום להשלים את העסקה. אני מוכן להניח שאותם מסרונים ששלחו התובעים לנתבעים כבר למחרת החתימה על ההסכם, שבהם הטיחו כלפי הנתבעים האשמות לא פשוטות, אינ ם מהוו ים עילה לביטול ההסכם, כך שלכל הפחות המכתב מיום 28.8.2019 מהווה ביטול של הסכם השכירות מצד הנתבעים שנעשה שלא כדין.

7. עם זאת, גם כאן אני מוצא לנכון לעשות עצירה קלה ולהעיר, שנשאלת שאלה האם תגובתם של התובעים כלפי הנתבעים הייתה מידתית בנסיבות העניין. ודוק, אין כוונתי להפחית כהוא זה מחשיבות הוראות חוק המתווכים. אולם בסופו של יום, התובעים לא טוענים שהתגלה להם דבר מה לגבי איכותה של הדירה המושכרת , תנאי החוזה שעליו חתמו וכיוצא באלו. אין בפי התובעים כל טענה קונקרטית לגבי העסקה שעשו. על כן, ניתן לסבור שהתנהלותם של התובעים הייתה לא מידתית, ודאי שכלפי הנתבעים. בדיון טענו התובעים שאולי קיוו שהנתבעים יתנו להם "פיצוי כלשהו, אולי חצי מדמי התיווך" (עמ' 4 שורות 23-22 לפרוטוקול). ניתן לסבור שיש טעם בכך שהנתבעים, מנקודת מבטם הסובייקטיבית, היו מעוניינים לאור התנהלות התובעים והטחת ההאשמות כלפיהם כבר למחרת החתימה, להביא את הסכם השכירות לכדי סיום.

8. אולם כאמור, אני מניח לטובת התובעים שהנתבעים הודיעו על ביטול ההסכם שלא כדין – ומכאן מגיעים אנו לנזקים הנתבעים על-ידי התובעים.

9. באימוץ גרסת התובעים, הנתבעים התנערו חד צדדית מההסכם עמם יומיים בלבד לאחר חתימתו (כך טענו הם עצמם בסעיף 4 לכתב התביעה; אולם גם אם אניח שההתנערות מן ההסכם נעשתה במכתב מיום 28.8.2019, מדובר בארבעה ימים בסך-הכל, ואין מדובר בהבדל שמשנה את התמונה). היינו, על התובעים להוכיח נזקים שנגרמו להם בשל היומיים שבהם סברו שההסכם שריר וקיים.

10. מלבד הסכום בן ה-400 ש"ח בגין הנפקת הערבות הבנקאית, שאכן הוכח (ראו, אסמכתא שצורפה כנספח 2 לכתב התביעה), התובעים לא הוכיחו את יתר הנזקים הנתבעים על-ידיהם. כפי שצוין, מדובר בראשי נזק שסכומם אלפי ש"ח ( "שיפוי בגין הנזק עבור הפסד המושכר" בסך 4,000 ש"ח, "שיפוי בגין הנזק עבור הפסד השוכרת" בסך 2,000 ש"ח, "פיצוי כללי" בסך 2,000 ש"ח, ו"הוצאות משפטיות – ייעוץ והכנת מכתב התראה ותביעה קטנה" בסך 5,000 ש"ח). חלקם נוסחו בכתב התביעה באופן כללי, ואף לא ניתנו לכך הסברים מספקים בדיון.

11. לזאת יש להוסיף, למעלה מן הנדרש, כי לפי הסכם השכירות המועד לתחילת השכירות ממילא תוכנן להיות לכל המוקדם ביום 1.10.2019 – היינו, למעלה מחודש לאחר חתימתו – כך שאין מדובר בשכירות מידית שבה עם כריתת ההסכם צפוי שהשוכר ינקוט פעולות מידיות הכרוכות בכניסה אל הדירה. זאת ועוד, בהסכם השכירות נקבעה הוראה בדבר דחייה אפשרית של מועד הכניסה לדירה שכן דובר בבניין שטרם קיבל טופס 4 (ראו, סעיף 6 להסכם), והנתבעים העידו בדיון שלבסוף אכלוס הדירה התאפשר בחודש דצמבר 2020 או ביום 1.1.2020, ומצאתי הסבריהם מהימנים (עמ' 3 שורות 30-29 ועמ' 4 שורות 10-7 לפרוטוקול). גם בשל חוסר ודאות זה במועד הכניסה לדירה דומה שהתובעים לא היו יכולים לבוא בהתחייבויות קשיחות כלפי צדדים שלישיים מיד לאחר כריתת הסכם השכירות. בשל כך גם אין לקבל את טענת התובעים שלפיה היה עליהם לאתר דירה חלופית "תחת לחץ" – כאמור, ההסכם עמד בעינו ימים ספורים בלבד, ומועד הכניסה לדירה ממילא לא היה מידי ואף לא ודאי. אף לא מצאתי שיש מקום לפסוק לטובת התובעים פיצוי בגין אבדן זמן שבו התעסקו בנושא – ולעניין זה אציין שמהתכתובות שצורפו עולה שהנתבעים היו מוכנים לשתף פעולה בהשבת ההמחאות, הערבות הבנקאית והכסף המזומן שניתן.

12. התובעים כללו בתביעה ראש נזק בסך 5,000 ש"ח בדבר הוצאות משפטיות , שמצאתי לנכון לייחד לו מספר מילים. ראשית, לעניין זה לא צורפה אסמכתא על תשלום בפועל של שכר-טרחת עורך-דין, כי אם מכתב מאת עורך-דין המתריע על אי-תשלום חוב שכר-הטרחה (נספח 8 לכתב התביעה). בדיון טענו התובעים כי עורכת-הדין היא קרובת משפחה שלהם, וכי היא הסכימה שהתשלום אליה ייעשה לאחר סיום ההליך (עמ' 3 שורות 13-12 לפרוטוקול). מכאן עולה שאין מדובר בנזק שספגו התובעים, ולא מן הנמנע שמדובר בנזק שהם גם לא יספגו בעתיד. מכל מקום, קיומו של נזק בנושא זה לא הוכח. גם לא מצאתי שבכתב התביעה ניתן פירוט לנסיבות האמורות שהסתברו בדיון. שנית, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בתביעה הנדונה כתביעה קטנה, שבה ככלל אין ייצוג על-ידי עורך-דין. פנייה לבית המשפט לתביעות קטנות אינה מצריכה עריכה של כתב התביעה על-ידי עורך-דין, וזוהי למעשה תכליתו של בית משפט זה. עמדו על כך טל חבקין ויגאל נמרודי, בספרם התביעה הקטנה 298-297 (2017):

"ככלל באיזון בין השיקולים המתחרים יש לבכר את הערכים שבבסיס מוסד התביעה הקטנה, הנגשת מערכת הצדק והוזלת עלות ההתדיינות, על פני שיפוי מלא של בעלי דין שבחרו לשלם עבור ייעוץ משפטי. בית המשפט [לתביעות קטנות, א.ו.] מצפה מהצדדים להתדיין לפניו ללא סיוע מקצועי, ישיר או עקיף... רצוי שעורכי דין שמתבקשים להעניק ייעוץ משפטי בתשלום בנושא תביעות קטנות יבהירו לפונה שלא יזכה לקבל שיפוי אם יזכה".

שלישית, שכר-הטרחה המבוקש אינו סביר ביחס לסכום יתר ראשי הנזק. ודאי שהסכום אינו סביר ביחס לראש הנזק היחידי שהוכח, בסך 400 ש"ח. שכר-הטרחה גם אינו סביר ביחס למאורעות בכללותם – הסכם שכירות שעמד בתוקפו לשיטת התובעים למשך יומיים. כפי שנפסק, "על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה" (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ''ד ס(1) 600, 615 (2005) (הרשם (כתארו אז) השופט י' מרזל); וראו גם, תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות)). רביעית, כפי שיוסבר להלן דעתי היא שהתובעים הם שצריכים לשאת בהוצאות משפט לטובת הנתבעים, שכן רובה המוחלט של תביעתם למעשה נדחה.

13. לשלמות התמונה אוסיף כי התובעים טענו גם לאלימות פיזית ומילולית ואיומים שהופנו אליהם מצד הנתבעים, וכן טענו ללשון הרע שנעשה כלפיהם. טענות אלו לא הוכחו גם כן. מובהר שטענות התובעים בנושאים אלו נדחות.

14. אם כן, מן האמור לעיל עולה שעל הנתבעים לשלם לתובעים סכום של 400 ש"ח.

15. אשר להוצאות המשפט, דעתי היא שעל התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט. כמעט כל התביעה נדחתה. הפיצוי שחבים הנתבעים לתובעים מהווה כ-3% מסכום התביעה. התביעה הורכבה בעיקר מראשי נזק שלא הוכחו. אלו הביאו לניפוח של סכום התביעה. לא מן הנמנע שאילו היו התובעים ממקדים את דרישתם בקבלת 400 ש"ח בלבד, המחלוקת לא הייתה מגיעה לבירור משפטי – ואכן במהלך ההתנהלות בין הצדדים היה שלב שבו הנתבעים היו מוכנים לשלם סכום זה. בשים לב לאפיו של ההליך כתביעה קטנה, התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט בסך 400 ש"ח.

16. התוצאה מן האמור היא שהחיוב בפיצוי בסך 400 ש"ח מתקזז עם החיוב הנגדי בהוצאות באותו הסכום. מכאן עולה שלמעשה התביעה נדחית, וכך אני מורה.

17. לבסוף אעיר שאין לראות בפסק-דין זה קביעה כלשהי לגבי המתווך, שאינו בעל דין בפניי ועמדתו לא נשמעה.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.