הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה ת"ק 425-07-18

בפני
כב' הרשם הבכיר צחי אלמוג

התובע

דוד שי

נגד

הנתבע

בנק אוצר החייל בע"מ

פסק דין

האם רשאי בנק שלא לקבל אדם כערב רק מחמת גילו ? האם יש בכך הפלייה אסורה על פי הדין ?

רקע כללי וטענות התובע

בתו של התובע הופנתה על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון לבנק הנתבע כדי לקבל הלוואה בסך 167,670 ₪ לרכישת דירה. היא הציעה את התובע ואת אישתו כערבים להחזר ההלוואה. הבנק דחה את התובע, בנימוק שהתובע מבוגר מדי. התובע בן 67. בעקבות פניה מצד התובע, חזר הבנק בכתב על הקביעה שאינו מקבל ערבים מעל גיל 55.
התובע טוען כי החלטת הבנק שלא לקבל ערב מפאת גיל וללא בדיקה מקדימה של מצבו הכלכלי והבריאותי של הערב היא בגדר הפליה ובניגוד לסעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן – החוק).
בהתאם לסעיף 5 לחוק, התובע מבקש לפסוק את הסכום המקסימלי שניתן בבית משפט לתביעות קטנות ללא הוכחות נזק.
טענות הבנק
לפי נהלי הבנק, בהלוואות העולות על 10 שנים, ניתן לקבל ערבים עד גיל 55 ואילו בהלוואות שאינן עולות על 10 שנים ניתן לקבל ערבים עד גיל 65.
בתו של התובע פנתה לבנק בהתאם, במסגרת הסכם למתן הלוואות לזכאי משרד הביטחון, אולם לאחר מכן הופנתה על ידי הבנק לאגף השיקום במשרד הביטחון כדי לבדוק אם יוכל לסייע לה, אך ככל הנראה לא עשתה כן בפועל. מכאן, שהתובע לא מיצה את זכויותיו.
הבנק טוען כי בהתאם לסעיף 3( ד) לחוק אין רואים הפליה כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר וכי ההבחנה מבחינת הגיל היא הבחנה מותרת מטעמים אלו:
מדובר במתן אשראי לתקופה של 15 שנים. גילו של התובע 67 ומכאן שבתום תקופת ההלוואה יעמוד גילו על 82.
הבנק בוחן את סיכוייו להפרע מן הלווה ומן הבטוחות המוצעות לו.
הבנק ייאלץ לנקוט בהליכים משפטיים כנגד אדם קשיש דבר העשוי לגרום להוצאות ועוגמת נפש.
עם התקדמות הגיל גוברים הסיכונים לאירועים העשויים לפגוע בכשירות התובע או חס וחלילה להביא לפטירתו, והסטטיסטיקה, כך לטענת הבנק, ידועה.
קביעת הגיל נועדה להגן על אוכלוסיה חלשה ועל מנת שאדם בגיל כזה לא יימצא בערוב ימיו בסיכון של ניהול הליכים משפטיים.

מסגרת נורמטיבית

סעיף 3(א) לחוק הוא הסעיף המרכזי לקביעת תחולת החוק, והוא קובע כך:

מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם.

בסעיף 2 לחוק, סעיף ההגדרות, מוגדר "שירות ציבורי" כך:

"שירות ציבורי" – שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור.

עוד באותו סעיף מוגדרים "שירותים פיננסיים" כך:

"שירותים פיננסים" – שירותי בנקאות, מתן אשראי וביטוח.

לאור הגדרה זו נראה כי הפעולה של קבלת ערבים והטיפול בהם ובכל הכרוך בכך על ידי הבנק נכנסת לגדר שירותי בנקאות, שהינם שירותים פיננסיים שהם, בסופו של דבר שירות ציבורי. שכן, מקום שבו הערבות היא חלק בלתי נפרד מהלוואה או מאשראי הניתן על ידי הבנק, הרי שהיא נכנסת תחת כנפי ההגדרה כאמור.

החוק מבקש להחיל, במידה מסוימת ובאופן מוגבל, בתחומי המשפט הפרטי את עקרון השוויון. תכליתו של עקרון זה – מעבר לכך שהוא מבקש להביא לחלוקה שוויונית של משאבים והזדמנויות – היא גם למנוע את תחושת ההדרה ואת הפגיעה בכבודו של מי שסובל מיחס מפלה (ראו למשל, בג"ץ 953/87 פורז נ' שלמה להט, ראש עירית תל-אבי-יפו, פ"ד מב(2) 309, 332 (1988)). מניעת תחושת הפגיעה וההפליה היא גם אחת מתכליותיו של חוק איסור הפליה (רע"א 8821/09 פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.2011) פסקאות 24-23). אדם הנתקל בסירוב ראשוני על רקע שיוכו לאחת הקבוצות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק, ונאלץ להיאבק על קבלת שירות, עלול לחוות פגיעה בכבודו ותחושת הפליה, גם אם בסופו של יום מאבקו מצליח.

ההבדל בין הפליה אסורה לבין הבחנה מותרת נבחן לפי "רלוונטיות השוני" – אם השונות בין אנשים שונים היא רלוונטית בנסיבות העניין, אז הדבר עשוי להצדיק הבחנה ביניהם (בג"ץ 4541/94‏ מילר‎ ‎נ' שר הביטחון, פ''ד מט(4) 94 (1995)). באופן קונקרטי, בהקשר של חוק איסור הפליה, ניתן למצוא בסעיף 3(ד) לחוק החרגות לסעיף 3(א) לחוק המאפשרות מתן יחס שונה בין אנשים וזאת בהתקיים התנאים המנויים שם. לענייננו, רלוונטי סעיף 3(ד)(1) לחוק הקובע כי:

(ד) אין רואים הפליה לפי סעיף זה –

(1) כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי.

דהיינו, אם קיים שוני רלוונטי המתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר או השירות הציבורי, הרי שלא יראו בכך כהפליה אסורה.

חריג זה מתפרש על מקרים בהם מה שנראה במבט ראשון כהפליה, משקף למעשה הבחנה עניינית. אין מדובר במשהו ייחודי לחוק איסור הפליה, אלא ביישום של הכלל המוכר היטב במשפט המנהלי והחוקתי, לפיו הבחנה על יסוד שוני רלוונטי אינה נחשבת לפגיעה בשוויון. הפליה היא "מנהג שרירותי של איפה ואיפה, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין האחד למשנהו" (בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501, 508 (1989)). למותר לומר, כי השאלה מתי מדובר בשוני רלוונטי לא תמיד פשוטה. ישנם גם מקרים בהם השוני הרלוונטי אינו מנטרל לחלוטין את הפגיעה בשוויון, וכאשר הוא ניתן לתיקון במשאבים סבירים יש לעשות זאת ( ראו פרשת אליס מילר). עוד יש לציין, כי תמיד יש לבחון שמא השוני הרלוונטי הנטען משקף את אותם סטריאוטיפים פסולים אשר החוק נועד להילחם בהם (עניין פרוז'אנסקי, פסקה 34 וההפניות שם).
מן הכלל את הפרט

ככלל, נושא התובע בנטל השכנוע להוכיח את תביעתו. במקרה זה טוען התובע כי סורב רק מחמת גילו ואכן גם הבנק לא טוען כי היו טעמים אחרים , זולת הגיל. סעיף 6 לחוק קובע כי מקום בו הוכח כי "קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3" הופלתה באופנים המנויים בסעיפים קטנים (2) עד (4), אזי קמה חזקה של הפליה אסורה. מכאן, שהנטל להוכיח כי מדובר באבחנה עניינית הוא במקרה זה על הבנק.

התובע פנה למחלקה לפניות הציבור של הבנק וטען כי בקשתו שלו ושל אשתו להיות ערבים סורבה על ידי הבנק בטענה כי הם מבוגרים מדי. הוא ציין בפנייתו כי הינו בן 67 בעל שכר גבוה וחיסכון פנסיוני גבוה וכי אשתו בת 66 בעלת פנסיה גבוהה.

הבנק השיב ביום 12.4.18 כי מדיניות האשראי היא בסמכותו של הסניף המטפל ומתבססת על שיקולים בנקאיים וענייניים בלבד, אשר נבחנים בקפידה ובזהירות ראויה. עוד צוין כי על פי נהלי הבנק ניתן לקבל ערבים עד גיל 55.

כזכור, על הבנק להראות כי ההפליה מחמת גיל מתחייבת מאופיו או מהותו של השירות. יש לבחון אכן מדובר באבחנה מתחייבת, וזאת על פי הטעמים אותם מנה הבנק בכתב ההגנה.

לטעמי, החריג הקבוע בסעיף 3(ד)(1) לחוק אינו חל. איני רואה כל קשר הכרחי בין גילו של מי שמבקש להיות ערב לבין ההחלטה לקבל את ערבותו. איני רואה קשר הכרחי בין הגיל לבין סיכוייו של הבנק להפרע אם החייב העיקרי לא יעמוד בהתחייבותו. הדבר אף אינו מתחייב ממהותו של השירות הבנקאי. אין במהותו או באופיו של השירות הבנקאי, ככלל, ובענייני ערבות בפרט דבר המחייב לערוך לגביהם הבחנה בין גילאים שונים . סעיף 3(ד)(1) לחוק עוסק במקרים בהם ההבחנה מתחייבת מאופיו או ממהותו של השירות. הסעיף יחול מקום בו טיבו של השירות הוא כזה שלאורו אין לראות בהבחנה משום הפליה. הסעיף אינו רלוונטי, לדעתי, כאשר הטענה היא כי אכן קיימת הפליה, אלא שהיא מוצדקת נוכח התועלות הצומחות ממנה. הטענה מצד הבנק לפיה הפגיעה מוצדקת בשל כך שהיא מידתית ולתכלית ראויה אינה יכולה להיחשב כטענת הגנה לפי סעיף 3. לפיכך, יש לדחות את הטענה לפיה מדובר בהבחנה מותרת לפי סעיף 3(ד)(1) לחוק.

הבנק לא הוכיח ברמה האמפירית כי קיים קשר סיבתי בין גילו של הערב לבין סיכויי הפרעון ממנו. הבנק לא הוכיח ולו ברמה סטטיסטית כי סיכויי הגביה מערב בגיל מסויים הם נמוכים לעומת גיל אחר. הבנק לא הוכיח כי קיימת מדיניות דומה ביתר הבנקים המסחריים שלא לקבל ערבים מעל גיל מסויים. אמנם, כל מקרה ייבחן באופן פרטני, אולם לא ניתן לקבל את עמדתו הקטגורית של הבנק כי הגיל לבדו טומן בחובו סכנות, בזיקה לשירות הנדון כאן.
אכן, הבנק מבקש לסמוך על ניסיון החיים אולם, טענה שכזו אינה מסוג הדברים המצויים בידיעה השיפוטית ולא הובאה לגביהן כל ראיה שהיא. אף אם ישנו גרעין כלשהו בטענה זו, לא ניתן לומר כי מייצג את הכלל, ומשכך גם אינו יכול להצדיק הדבקת סטיגמה לכלל המבקשים להיות ערבים בגילאים הרלבנטיים והפלייתם לרעה (השוו: עניין פרוז'אנסקי, סע' 34 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) דנציגר).

לפיכך, טענת הבנק שאנשים מעל גיל 55 או 65 (לפי משך ההלוואה) משתייכים לקבוצה שסיכויי הפרעון ממנה נמוכים או בעייתיים יותר מאשר אנשים צעירים יותר אינה יכולה להעיד על הכלל. טענה ברוח זו אינה יכולה לשמש כבסיס להבחנה בין ערבים בגילאים שונים. אדרבא, ניתן להעלות טיעון נגדי כי דווקא עם הגיעו של אדם לגיל מבוגר הסיכוי שהוא צבר נכסים וכספים גבוה יותר משל אדם צעיר ולכן כושר הפרעון שלו איתן יותר. במילים אחרות, הבחנה בין גילאים שונים כפי שעושה הבנק אינה מתחייבת מאופיו של השירות, כפי שקובע החוק.

הבנק כלל לא בדק את מצבם הכלכלי והבריאותי של התובע ושל אשתו ולא ערך בדיקה עניינית של הכנסותיהם ונכסיהם ודחה אותם רק בגלל גילם. מדיניותו של הבנק שלא לקבל ערבים רק מחמת גילם מהווה הפלייה לא עניינית ולא מוצדקת והיא אינה מתחייב ממהו ת השירות . הפלייה כזו אף פוגעת ומעליבה שכן היא משדרת לאנשים בני גילו של התובע כי הם "בעיתיים" או "לא שווים מספיק " לבנק. מדיניות כזו מדירה פלח אוכלוסיה שלם רק בגלל גילם של המשתייכים לפלח זה, בלא שהבנק הוכיח כי קיים מתאם ו/או קשר סיבתי, ברמת כזו או אחרת, בין הגיל לבין יכולת עתידית לעמוד מאחורי הערבות.

ספק בעיניי אם הבנק היה מסרב לקבל כערב טייקון כלכלי מוכר בגילו של התובע, רק מחמת גילו. או כפי שהיטיב לתאר זאת התובע בלשונו הציורית :

"...ברגע שנודע לו שגילי מעל 55 אני פסול לערבות, אמחיש, לא רק אני פסול, אלא גם רה"מ שלנו, גם שר האוצר, אפילו שלדון אדלסון שיכול לקנות הבנק מבלי למצמץ גם הוא פסול. הכלל כאן מאד קטן, עברת את גיל 55 והגרזן נפל ואתה לא ראוי לערבות. לא שאלו אותי למצב הבריאות, היכולת הכלכלית לעמוד בערבות הזו, כלום, רק גיל 55.... "

עצם קביעת הגיל כקריטריון שדי בו כדי לדחות מועמד לערבות, ללא שנערכת בדיקה עניינית הינה הפלייה בלתי עניינית אשר אינה עומדת בדרישות החוק . ודוק: חרף האמור במכתבו של הבנק לתובע, לא נימק הבנק במעמד הדיון מהם השיקולים הבנקאיים והעניינ יים שנשקלו, ודומה כי האמור במכתב התשובה של הבנק לתובע אינו אלא אמירה כלאחר יד שאין בה ממש.

זאת ועוד: נציג הבנק טען בדיון כי "ההסכם עם משרד הביטחון, קובע את הסכומים, התנאים והמטרות שמשרד הביטחון קבע לטובת הזכאים להלוואה, אנחנו מבצעים בפועל ההלוואה ותואמים את דרישת הביטחונות שמשרד הביטחון מבקש מהזכאי". אולם הבנק לא הניח כל תשתית ראייתית לטענה זו ולא הוכיח כי ההסכם עם משרד הביטחון מגביל את גילם של הערבים ומה מדיניות הביטחונות שלו.

הוסיף הנציג וטען: " הדבר היחיד, הוא היכולת של הערב, אני לא מפקפק ביכולתו הפיננסית, אבל לא רופא שיכול לקבוע את כשירותו. הבחור בן 67, הלוואה ארוכת טווח, אנחנו לא נוכל להסתייע בו כערב ". עיננו הרואות כי הבנק החליט מראש כי די בגילו של התובע כדי להגיע למסקנה כי הוא צופה לו בעיות בריאותיות וכי יש חשש לכושרו , למרות שהוא אינו מפקפק ביכולתו הכלכלית. לא ניתן לקבל עמדה זו של הבנק בלא שהבנק עורך בירורים ובדיקות כנדרש והתייחס לכושר הפרעון של התובע.

אכן, הבנק אינו מחוייב ליתן אשראי ללקוח, וכפועל יוצא מכך הוא אינו חייב לקבל כל ערב המוצע לו.
אינטרס ראשון במעלה של הבנק – ובאופן ישיר של הציבור כולו – הנו בשמירת יציבותו הכלכלית, תוך הקפדה על גביית חובות הלקוחות והימנעות מהיחשפות למשברי נזילות (ראו: ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 328 (1993); ע"א 636/89 ד"ר כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265 (1991); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31 (1993)).

מטרה זו של שמירה על יציבות הבנקים היא אכן חשובה מאד ועל הבנק לבחון את בקשת האשראי בהתאם לנתוני הלקוח ומצבת הביטחונות שמציע הלקוח להעמיד לטובת הבנק להבטחת האשראי. באופן דומה, ההחלטה אם לקבל ערב אם לאו צריכה להתבסס על שיקולים ענייניים. גיל לבדו אינו יכול להיות, לטעמי, קריטריון המתחייב מאופיו של השירות הבנקאי, כפי שקובע לשון החוק. ייתכן והוא קריטריון נוסף אפשרי אולם זאת, בהצטרף לשיקולים ענייניים אחרים .

הפלייה זו מקבלת משנה תוקף מקום שבו, לדוגמה, לווה מסויים יכול להציע רק את הוריו כערבים להלוואה שייטול מהבנק. לפי שיטת הבנק די שהם מעל גיל מסויים כדי לא לקבלם כערבים. בהעדר אפשרות הלווה לספק ביטחונות אחרים, הרי שהוא ייאלץ לכתת רגליו לבנק אחר, אשר ייתכן ותנאי ההלוואה בו נוחים פחות או שהיא יקרה יותר, ובמקרה הרע, ייאלץ אולי לפנות לגופים הנותנים הלוואות חוץ בנקאיות שהן בדרך כלל יקרות הרבה יותר.

לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי הבנק פעל בניגוד להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 וכי החלטתו שלא לקבל את התובע כערב רק מחמת גילו אינה הפלייה עניינית המתחייבת ממהותו של השירות.

בנסיבות אלו מצאתי לחייב את הבנק בתשלום פיצויים שאינם מצריכים הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק, בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (1.7.18) ועד התשלום בפועל, בתוספת אגרת משפט בסך 330 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ט, 26 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.