הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה ת"ק 41865-10-20

בפני
כבוד ה רשמת בכירה יעל מרמור דומב

התובעת

איזבלה שיונג

נגד

הנתבעת
מדיה 10 הוצאה לאור בע"מ

פסק דין

1. התובעת הגישה תביעה להשבת כספים ששילמה לנתבעת במסגרת התקשרותה עמה לצורך הוצאה לאור של ספר אוטוביוגרפי.

2. הצדדים התקשרו ביום 17.9.17 בהסכם לצורך הוצאה לאור של ספר שתכתוב התובעת. בהסכם בין הצדדים נקבע כי בתמורה לסך של 38,000 ₪ שתשלם התובעת, ולאחר שתעביר לנתבעת תכנים בקובץ וורד, תפעל הנתבעת להוצאתו לאור של ספר שתכתוב "לרבות גיבוש קונספט, עריכה, עריכה לשונית, הגהה, עיצוב, עימוד גראפי, עצוב עטיפה, הדפסה וכריכה". כן נקבע בהסכם כי בתמורה לסכום ששולם, תפעל הנתבעת לשיווק והפצת הספר שתכתוב התובעת, ונקבע אופן חלוקת הרווחים שיניב ספרה של התובעת בין הצדדים , ככל שיהיו כאלה. אין מחלוקת כי במועד החתימה על ההסכם שילמה התובעת לנתבעת את הסכום המוסכם ב-5 המחאות.

3. בכתב התביעה מבקשת התובעת לחזור בה מן ההסכם ולקבל את כספה בחזרה. התובעת טוענת כי ההתקשרות בהסכם נעשתה בכפיה ומתוך לחץ כשהיא במצב נפשי פגיע שנוצל על ידי הנתבעת לצורך החתמתה על ההסכם. התבועת טוענת כי פנתה למשרדי הנתבעת לכתחילה לצורך התייעצות בלבד ללא כוונה להתקשר בהסכם, אולם לאחר פגישה עם מנהל הנתבעת, השתכנעה, חתמה על הסכם ההתקשרות ונתנה לנתבעת 5 המחאות בסך כולל של 38,000 ש"ח. לדבריה הפעיל עליה מנהל הנתבעת מניפולציה רגשית וגם לאחר החתימה דחק בה, לפיכך נפגשה בשלב מאוחר יותר עם עורכת מטעם הנתבעת לפגישה שארכה שעה וחצי.

4. התובעת טוענת עוד כי בשלב מאוחר יותר הבינה כי לא תוכל לעמוד בתנאי ההסכם, ביקשה מהנתבעת לחזור בה מההתקשרות ולקבל את כספה חזרה, אולם סורבה אף שהנתבעת לא קיימה דבר מהתחייבויותיה בהסכם. נסיון להגיע להסכמות עם הנתבעת לא צלח, ומכאן התביעה.

5. הנתבעת דוחה את הטענות. הנתבעת טוענת כי התובעת התקשרה עמה מתוך בחירה ורצון חופשי, וכי אין ממש בטענות התובעת ביחס לניצול מצבה וכפיית ההתקשרות עליה. הנתבעת מציינת את התנהלות התובעת לאחר החתימה על ההסכם כמעידה על כך שחתמה מרצון ומבלי שהופעל עליה לחץ – התובעת היתה בקשר רציף עם נציג הנתבעת משך תקופה ארוכה לאחר החתימה בנסיון לקדם את הספר, וב מהלך תקופה זו לא טענה דבר וחצי דבר באשר לניצול וכפיה. הנתבעת טוענת כי משהתחייבה התובעת בהסכם ברור, ומשאין טעם מוצדק לביטול החוזה על ידה, אין באפשרותה לחזור בה, ועליה לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו. הנתבעת הוסיפה וציינה כי גם עתה, על אף חלוף הזמן ואף שהתובעת לא מילאה חלקה בהסכם ולא הציגה לנתבעת טקסט כמוסכם, היא ערוכה לקיום ההסכם.

6. בדיון שהתקיים חזרו הצדדים על טענותיהם.
התובעת ציינה שוב כי לא התכוונה להתקשר עם הנתבעת בפגישה שהתקיימה, היא לא ביצעה סקר מחירים לפני, והחליטה לחתום על ההסכם לאחר ששוכנעה על ידי מנהל הנתבעת כשהיא במצב פגיע ורגיש.
נציג הנתבעת הבהיר כי הסתמך על ההסכם, שכן סבר כי הספר עתיד להניב רווחים בהם יתחלקו הצדדים, וכתוצאה מהתנהלות התובעת ורצונה לבטל העסקה יגרם לו הפסד. לדבריו, ניסה לגשר על הפערים והציע לתובעת פשרה לסיום המחלוקת, אולם התובעת סירבה.

7. בדיון ניסיתי להביא את הצדדים לסיום המחלוקת בהסכמה, אולם לצערי נסיון זה לא צלח. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהובאו בפני, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

8. אבהיר תחילה כי לא מצאתי ממש בטענות התובעת לפיהן ניצלה הנתבעת את מצבה הנפשי בכדי להחתים אותה על הסכם שלא חפצה בו וכי חתמה על ההסכם מתוך כפיה ולחץ, ואני סבורה כי מוטב היה שלא להעלות כלל טענה זו. בכתב התביעה נטען כי "נציג הנתבעת, מר קריספין, המשיך ותוך הפעלת מניפולציה רגשית החתים את התובעת על ההסכם" – טענה כללית ולא מפורטת ממנה לא ניתן להבין כיצד ובמה פעל הנציג הנתבעת שלא כדין. במהלך הדיון חזרה התובעת על טענה זו, אולם סתרה עצמה בעדותה ממנה ניתן היה להתרשם כי ההפך הוא הנכון – התובעת העידה כי קיימה פגישה ארוכה עם נציג הנתבעת, "השיחה היתה נעימה מאד ... הוא הראה לי את המשרדים ואת העובדים והכל התנהל כשאני באופוריה, הייתי שם שעה וחצי". בנוסף העידה כי לפני שחתמה על ההסכם ביקשה לעיין בו, התמקחה עם נציג הנתבעת על הסכום, והצליחה לשכנע אותו לאפשר לה לשלם את הסכום המוסכם ב- 5 תשלומים. התנהלות התובעת כמתואר על ידה לפיה שהתה במשרדי הנתבעת זמן ארוך, לא חשה במצוקה כשלהי, עיינה היטב בהסכם, ואף התמקחה על המחיר והצליחה להתאים את תנאי התשלום לשביעות רצונה, עומדת בסתירה לטענותיה במסגרת כתב התביעה. גם בטענה שנציג הנתבעת שכנע את התובעת לחתום על ההסכם על אף שלכתחילה לא התכוונה לכך, אין דבר וחצי דבר. אין בהצעת נציג הנתבעת לחתום על ההסכם לאחר שעיינה בו התובעת, ובנסיון סביר ולגיטימי לשכנעה להתקשר בעסקה במקום, כדי להוות לחץ אסור או כפיה. העובדה שהתובעת טרחה והגיעה מספר שבועות לאחר החתימה על החוזה למפגש ארוך עם העורכת מלמדת אף היא על כך שחתמה על ההסכם מרצון, ביקשה לקיימו, ולא היתה בתחושה של מצוקה או לחץ. בנוסף, ההתכתבות בין הצדדים שהציגה הנתבעת מחלישה עד מאד את טענות התובעת בעניין זה. בהתכתבות שהתקיימה כחצי שנה ויותר אחרי חתימת התובעת על ההסכם – התכתבות לה לא התכחשה התובעת, היא מבקשת מנציג הנתבעת להתאזר בסבלנות עד שתוכל להעביר את הטקסט לו הוא ממתין, ואין בה כל טענה כלפי הנתבעת ביחס לנסיבות ההתקשרות בין הצדדים.

9. הנה כי כן, הרושם הנוצר מעיון בתכתובות בצירוף עם עדותה של התובעת, הוא כי התובעת חתמה על ההסכם עם הנתבעת מרצון טוב ומבחירה חופשית, ובשלב מאוחר יותר כשהבינה שלא תוכל לעמוד בחלקה בהסכם, חיפשה אמתלה לבטלו, וכך נולדה בדיעבד טענת הכפיה וניצול נסיבותיה האישית.

10. הנתבעת טוענת כי משחתמה התובעת על ההסכם תוך בחירה ומרצון, עליה לעמוד בהתחייבויותיה, אין באפשרותה להודיע על ביטול ההסכם, ויש לקיימו ככתבו וכלשונו. למעשה, טוענת הנתבעת כי יש לאכוף את ההסכם שנחתם, ולא לאפשר לתובעת לחזור ממנו. התובעת מצידה ציינה בדיון כי אין באפשרותה לקיים את חלקה בהסכם - היא אינה סופרת, מצבה אינה מאפשר כתיבת טקסט כפי שהתחייבה ואין באפשרותה לעמוד בהסכם כעת, ואף לא בשלב מאוחר יותר. למעשה מבקשת התובעת להפר את ההסכם עליו חתמה. הצדדים לא קבעו בהסכם ביניהם הוראות למקרה בו יופר על ידי מי מהצדדים, על כן יש לפנות לדיני החוזים הכלליים.

11. בדיני החוזים בישראל ישנו מעמד בכורה לאכיפה כתרופה העיקרית לה זכאי נפגע בעקבות הפרת חוזה, זאת תוך יציאה מנקודת הנחה כי חוזים צריך לקיים (ראו למשל ע"א 5131/10 רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני , פ"ש סו(1) 442). במובן זה צודק נציג הנבתעת בדרישתו לקיים ההסכם שנחתם בין הצדדים. יחד עם זאת, לכלל זה חריגים הקבועים בסעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: 'החוק'). בין היתר קובע סעיף 3(2) לחוק כי "הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: ... אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי ... ". מצאתי כי במקרה זה ההתקשרות בין הצדדים הינה הסכם לשירות אישי, שהינו אחד החריגים לזכות האכיפה, על כן לא ניתן לקבל את טענות הנתבעת.
12. על היותו של הסכם, הסכם לשירות אישי ניתן ללמוד ממהות השירות המוסכם שהינו שרות שנותן דווקא המתקשר בהסכם אותו עליו לתת בעצמו, באופן אישי , ולא באמצעות אחרים (ראו ע"א 108/84 סתם נ' מרקוביץ, פ"ד מב(1) 757). מאחר שמדובר בהתקשרות שהינה אישית, בעצם כריתתו נוצרים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים. משום כך, שעה שצד אחד אינו מעוניין עוד בביצוע ההסכם, לא ניתן לכפותו עליו, זאת בשל אופיו והיחסים המיוחדים הקיימים בין המתקשרים בו.
13. בענייננו, לשון ההסכם בין הצדדים מלמדת כי הבסיס להסכם הינו התחייבותה של התובעת להעביר לנתבעת תכנים באשר לספרה האוטוביוגרפי – "סיפור אישי". על פי ההסכם, על התובעת היה להעביר תכנים לנתבעת בקובץ וורד, הנתבעת תבצע פעולות לשם הוצאת הספר לאור על בסיס התכנים שיועברו , ולאחר הוצאת הספר קיים בהסכם פירוט של החלוקה בין הצדדים ברווחים שיניב הספר . משם הספר כמופיע בהסכם – "סיפור אישי", מלשון ההסכם עצמו בו נדרשת התובעת להעביר לנתבעת תכנים שהיא תכתוב בעצמה בנוגע לחייה , ומהעדויות של שני הצדדים בבית המשפט, ברי כי הצדדים התקשרו בחוזה לקבלת שירות אישי, כאשר הבסיס להסכם הינו התחייבות התובעת להעביר לנתבעת תכני ם ובהם תיאור חייה וסיפורה האישי. מהות ההסכם באה לידי ביטוי בעדות התובעת שציינה "אמרו לי שהסיפורים שיש לי יכולים להיות מעניינים", וכן בעדות נציג הנתבעת שהעיד "אני חושב שהסיפורים שיש לה הם שווים את זה". מן העדויות והראיות בתיק ניתן להתרשם כי התקשרות הנתבעת עם התובעת נעשתה בשל כישוריה המיוחדים והאישיים ויש בה אלמנט של הסכם לקבלת שירות אישי – כתיבת הספר על ידה. כתיבת ספר והציפיה לקבלת רווחים ממכירתו הינה ניצול כשרונה האישי של התובעת, וההסכם בין הצדדים יצר יחסים המחייבים אמון הדדי. על כן, ובהתאם להוראות סעיף 3(2) לחוק, משבחרה התובעת שלא לקיים אחר ההסכם והבהירה כי אין לה כוונה לעשות זאת בעתיד, לא ניתן לאכוף עליה את אשר הוסכם.

14. עם זאת, מקבעתי כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה כדין, ולא באיסור כפי שניסתה התובעת לטעון, ושבחרה התובעת להפר החוזה ללא סיבה מוצדקת , והבהירה כי אינה מעוניינת בהצעת הנתבעת לקיימו בכל שלב שתחפוץ בכך, זכאית הנתבעת לביטול החוזה ולקבלת פיצויים בעקבות ביטול זה.

15. הנתבעת ציינה כי במענה לפניות התובעת הסכימה לבסוף לבקשתה והסכימה להשיב לה 10,000 ₪ תוך שלמעלה ממחצית הסכום ששילמה התובעת ישאר בידי הנתבעת . בכל הכבוד, איני סבורה כי הסכום שהוצע מתאים ומשקף את נסיבות מקרה זה. מאחר שתנאי בסיס לקיום ההסכם היה העברת תכנים מצד התובעת, משאלה לא הועברו למעשה לא החלה הנ תבעת בביצוע הפעולות עליהן התחייבה בהסכם, ולמעט המפגש הבודד עם העורכת לא עשתה מצידה דבר. כשנשאל נציג הנתבעת בדבר נזקיו כתוצאה מהפרת ההסכם, השיב כי הפסיד את כספי הרווח ממכירת הספר שסבר שיצא. את גובה הפסדיו בדבר הרווחים שציפה להניב מהספר לא תמך בדבר. בהתחשב בכלל הנתונים, ביניהם העובדה שאין חולק כי התובעת אינה סופרת ולא פרסמה ספרים קודם להתקשרות בין הצדדים, ובכך שלמעט מפגש עם העורכת לא עשתה הנתבעת דבר, ואת הנזקים בדבר הסתמכותה על רווחי הספר לא הוכיחה, אני מעמידה את סכום הפיצוי לנתבעת על סך 6,000 ₪. את ההפרש עד לסך של 38,000 ₪ ששילמה התובעת, תשיב הנתבעת לתובעת. יצויין כי את הסכום הנטען בגין שכ"ט עו"ד בגין הליווי בתביעה דנן לא ניתן להשיב משהוגשה התביעה כתביעה קטנה בו נאסר ייצוג עו"ד.

16. סוף דבר – הנ תבעת תשיב לתובעת סך של 32,000 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה עד למועד התשלום בפועל.

לאור נסיבות מקרה זה וקביעותיי בדבר הפרת ההסכם על ידי התובעת, אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה .

ניתן היום, ב' אב תשפ"א, 11 יולי 2021, בהעדר הצדדים.