הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בהרצליה ת"ק 32478-06-17

בפני
כבוד ה שופט אמיר ויצנבליט

התובעת
יובל סמואל

נגד

הנתבעים

  1. וואסים מוואסי
  2. מירב השרות בע"מ
  3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. התביעה שלפני עוסקת בנזקי רכוש לרכב שנגרמו בעקבות תאונת דרכים. בעלי הדין הסכימו שחלוקת האחריות לתאונה תעשה כך שייוחס לתובעת אשם תורם בשיעור 20%, וזאת בהתאם להכרעה שנעשתה בתביעה נוספת שעסקה באותה תאונת הדרכים (תא"מ (שלום ראשל"ץ) 55258-10-17).

2. סכום התביעה הוא 20,000 ש"ח. מתוך סכום זה הפיצוי הנתבע על-ידי התובעת לגבי הנזק לרכב, לרבות עלות השכרת רכב חלופי ושכר-טרחת שמאי, עומד על 8,177 ש"ח (ראש נזק זה יכונה להלן למען הנוחות – הנזק הישיר). הפער בין שיעור הנזק הישיר לבין סכום התביעה נובע מראשי נזק נוספים שנכללו בכתב התביעה. ראשי הנזק העיקרי ים בנוסף לנזק הישיר הם שכר-טרחת עורך דין בסך 7,250 ש"ח וכן דרישה לפיצוי בגין אובדן זמן, נסיעות וכדומה בסך 2,000 ש"ח. כן נתבעים בכתב התביעה 600 ש"ח בגין אבדן הכנסה ו-1,500 ש"ח בגין עוגמת נפש.

3. לאור הסכמת בעלי הדין על חלוקת האחריות לתאונה, ולאור העובדה שבדיון לא חלקו הנתבע ים על שיעור הנזק הישיר הנתבע, אפנה להכרעה בראשי הנזק הנוספים שנכללו בכתב התביעה.

4. התובעת טוענת בכתב התביעה כי כתוצאה מתאונת הדרכים נגרם לה נזק בשל אובדן עבודה ופגיעה בהשתכרות כשחקנית בהצגות שנקבעו מבעוד מועד, וזאת הן ביום התאונה, הן למחרת (סעיף 16 לכתב התביעה). לטענת התובעת הנזק שנגרם לה בעניין זה הוא "לפחות" 600 ש"ח (בלשון כתב התביעה) . להוכחת ראש נזק זה לא הובאה ראיה, ועל כן דינו להידחות.

5. התובעת מוסיפה בכתב התביעה כי בעקבות התאונה נגרם לה נזק תדמיתי ונפגע המוניטין שצברה כשחקנית מהימנה ודייקנית, והיא חוותה ירידה בהכנסותיה הקבועות באופן ניכר (סעיף 17 לכתב התביעה). גם נושא זה לא הוכח בראיות, ועל כן דינו להידחות. גם אין זה ברור מניסוח כתב התביעה אם עניין זה כומת (ראו, פירוט הסכומים בסעיף 31 לכתב התביעה). הטענה אף נראית מוגזמת לאור אופי תאונת הדרכים ושיעור הנזק שנגרם לרכב.

6. התובעת תובעת פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה. בנסיבות העניין, ולאור היות התביעה עוסקת בנזקי רכוש לרכב, לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

7. עתה לדרישת התובעת לפיצוי בגין ההוצאות שנגרמו לה (כאמור, 7,250 ש"ח שכר-טרחת עורך -דין וכן 2,000 ש"ח בגין אובדן זמן, נסיעות וכדומה). לא מצאתי מקום להיעתר למלוא דרישה זו. בעל דין הזוכה בדינו אומנם זכאי ל פסיקת הוצאותיו הריאליות, אולם זאת כפוף לסבירותן. כפי שנפסק, "על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה" (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ''ד ס(1) 600, 615 (2005) (הרשם (כתארו אז) השופט י' מרזל); וראו גם, תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות)). גם אין מניעה שהוצאות המשפט ייקבעו על דרך האומדן ובאופן גלובלי (ראו, רע"א 4164/16 טובים נ' קייקוב, פיסקה ט' (‏11.9.2016)).

חזרה לענייננו, ראשית, שיעור ההוצאות שתבעה התובעת אינו סביר בנסיבות העניין. שכר-טרחת עורך-הדין ששילמה התובעת מתקרב לסכומו של הנזק הישיר. בהתחשב בעובדה שהתובעת הסכימה לייחוס אשם תורם בשיעור 20%, התוצאה היא ששכר-הטרחה ששולם על-ידיה אף עולה על הפיצוי שנפסק. בנסיבות העניין התנהלות זו אינה מידתית. גם שיעור ההוצאות הנוספות המבוקש על-ידי התובעת בגין אבדן זמן, נסיעות וכדומה, אינו סביר בהינתן שיעור הנזק הישיר, ואוסיף שהוא כשלעצמו לא הוכח.

שנית, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בתביעה הנדונה כתביעה קטנה, שבה ככלל אין ייצוג על-ידי עורך-דין. בתביעות רכב מסוג זה ובשיעורים הנדונים לא אחת מקובל לפסוק הוצאות משפט בסכום של מאות שקלים בלבד . פנייה לבית המשפט לתביעות קטנות אינה מצריכה עריכה של כתב התביעה על-ידי עורך-דין, וזוהי למעשה תכליתו של בית משפט זה. עמדו על כך טל חבקין ויגאל נמרודי, בספרם התביעה הקטנה 298-297 (2017):

"ככלל באיזון בין השיקולים המתחרים יש לבכר את הערכים שבבסיס מוסד התביעה הקטנה, הנגשת מערכת הצדק והוזלת עלות ההתדיינות, על פני שיפוי מלא של בעלי דין שבחרו לשלם עבור ייעוץ משפטי. בית המשפט [לתביעות קטנות, א.ו.] מצפה מהצדדים להתדיין לפניו ללא סיוע מקצועי, ישיר או עקיף... רצוי שעורכי דין שמתבקשים להעניק ייעוץ משפטי בתשלום בנושא תביעות קטנות יבהירו לפונה שלא יזכה לקבל שיפוי אם יזכה".

שלישית, עיון בנספחי כתב התביעה מלמד שהתובעת שילמה לטענתה שכר-טרחת עורך-דין בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ עבור שליחת מכתב לגורם שסברה בתחילה שהוא האחראי לתאונה, ולאחר מכן שילמה שוב שכר-טרחת עורך-דין בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ עבור שליחת מכתב דומה עד זהה לגורם אחר (ראו, נספחים ט' ו -י"א והחשבוניות שצורפו כנספח י"ב לכתב התביעה). גם התנהלות זו אינה סבירה.

לסיכום עניין זה, אין מקום לפסוק לתובעת את מלוא הוצאות המשפט שתבעה. אף אם אאמוד את הוצאות המשפט שנשאה בהן התובעת על הצד הגבוה יחסית למקובל בתביעות מסוג זה תוך התחשבות בכך שהתובעת פנתה לייעוץ משפטי (כפי שאעשה להלן) , הסכום אינו מתקרב לזה ש נתבע. יש לראות את האמור לעיל גם כטעמים מיוחדים בהתאם לתקנה 512(א) סיפא לתקנות. לא נעלמה מעיני התוצאה שלפיה לאור שכר-טרחת עורך-הדין הגבוה ששילמה התובעת היא למעשה נותרת בחסרון כיס. עם זאת, לא הנתבעים הם שצריכים לשאת בעלות בחירותיה הלא סבירות של התובעת.

8. לקראת סיום, בדיון טענה התובעת כי בהליך המקביל בבית משפט השלום בראשון-לציון לא נפסק שכר-עדותה. התובעת טענה לעניין זה כי הקדישה מזמנה למתן העדות וכן כי היו לה הוצאות נסיעה. על הוצאות משפט אלו להיפסק על-ידי בית המשפט שדן בהליך המקביל ולא במסגרת תביעה זו. מטבע הדברים ראש נזק זה גם לא כומת בכתב התביעה שלפניי.

9. סוף דבר, יש לפסוק לטובת התובעת 80% מן הנזק הישיר. יצוין שבדיון לא עמדו הנתבעים על טענתם בכתב ההגנה כי על התובעת להציג אסמכתא להוכחת עלות תיקון הרכב בפועל. מצאתי לנכון להפריד מן הנזק הישיר את שכר-טרחת השמאי, כך שהאחרון ייפסק לטובת התובעת במלואו. הנזק הישיר מבלי שכר-טרחת השמאי הוא 7,528 ש"ח (8,177-649). 80% מסכום זה הוא 6,022 ש"ח. בתוספת שכר-טרחת השמאי, הנתבעים ישלמו לתובעת פיצוי בסך 6,671 ש"ח .

10. לאור הנימוקים שהובאו לעיל, ובהתחשב בטענות התובעת בדבר הייעוץ המשפטי ששכרה, הוצאות המשפט ייפסקו על הצד הגבוה יחסית למקובל בתביעות מסוג זה, בסך 1,000 ש"ח.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ט, 22 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.