הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות באילת ת"ק 66361-10-18

בפני
כב' השופטת ליאורה אדלשטיין

התובע

עו"ד רוית אזולאי ת.ז. XXXXXX007

נגד

הנתבעים

1.שמעון אילוז ת.ז. XXXXXX027
2.החוף של מיקונוס בע"מ חברות 515384766

פסק דין

לפני תביעה בסך 3,800 ₪.
טענות התובעת:
התובעת טוענת כי הזמינה אצל הנתבעים, ביום 19.8.2018 , את ביצוע אירוע חתונתה , שנועד להיות בתאריך 23.10.2018. היא שילמה מקדמה בסך 3,000 ₪. עם ביטול החתונה, בתאריך 13.9.2018, סרבו הנתבעים להחזיר לה את התשלום.
לנתבעת לא נגרם נזק עקב ביטול האירוע שכן טרם ה וזמן דבר לקראתו והנתבע 1 אישר בטלפון כי יחזיר את הכסף בימים הקרובים, אך לא קרה דבר.
הנתבעים נדרשים לשלם לתובעת, בנוסף למקדמה, דמי טירחה בגין הצורך להתעס ק בדבר, בסך 800 ₪.
לכתב התביעה צורף נסח של רשם החברות, התכתבות וואטסאפ בין התובעת לנתבע 1 שלפיה אומר הנתבע 1 לתובעת כי אין החזר כספי אך הוא יבוא לקראתה ויתן לה זיכוי למימוש באחת משתי מסעדותיו באילת ואילו התובעת דוחה את הצעתו.
טענות הנתבעים:
הנתבעים טוענים כי לאחר משא ומתן שנערך מספר שבועות חתמו התובעת ובן זוגה – בתאריך 19.8.2018 – על הסכם לרכישת הארוע, וכי באותו מעמד שילם בן הזוג 3,000 ₪ להבטחת התאריך וקיום האירוע. בתקופה שבין החתימה על ההסכם ועד ביטולו הוצעו ל נתבעים מספר אירועים פוטנציאליים לאותו יום, שלהם הנתבע ים סרב ו היות ו התאריך הנדון "שוריין" לטובת חתונת התובעת ובן זוגה.
בתאריך 20.9.2018 הודיע בן הזוג על ביטול החתונה.
התובעת פנתה ובקשה החזר כספי מלא אך מתוך טוב לב הציע לה הנתבע 1 זיכוי כספי למרות שלא היא שילמה לו את המקדמה ולמרות שאין החזר במקרה כזה. התובעת טענה בפניו כי היא אינה זוכרת שחתמה על ההסכם.
דיון והכרעה:
בדיון שהתקיים טענה התובעת כי למקום עסקה של הנתבעת 2 אין רישיון עסק והציגה לשם כך התכתבו ת עם חן בן אפרים מעיריית אילת ולפיו מותר לקיים אירועים במסעדה עצמה אך לא בחוף הים. הנתבע 1 טען כי הוא מבצע את האירועים רק במקום שבו יש לו רישיון לבצעם.
עוד טענה התובעת כי המסמך שהוצג על ידי הנתבעים, הסכם מיום 19.8.2018, אינו חתום בחתימת ידה ולשם השוואה הפנתה את בית המשפט לחתימתה על כתב התביעה.
הנתבע הסכים כי אין סעיף בחוזה שנחתם - שמדבר על החזר או אי החזר - אולם במקרה של התובעת סרב להחזיר את המקדמה כי היא התכחשה לעצם חתימתה על ההסכם ולכן הסתפק בהצעת פשרה שבה הציע לה זיכוי מלא.
לאחר ששמעתי את הצדדים אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת 1,000 ₪ בלבד, מהנימוקים כדלקמן:
ראשית - לא קבלתי את טענת התובעת לפיה יש להחזיר לה את המקדמה כי העסק פועל ללא רישיון. טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה ומעבר להיותה הרחבת חזית היא מעידה על כך שהתובעת לא התעניינה ברישיון העסק עד המועד בו חיפשה עילה להחזר המקדמה. יתרה מכך מהוואטסאפים עם מר בן אפרים שצרפה עולה כי למסעדה עצמה יש רישיון ולגבי חוף הים כתוב בהסכם כי מובהר שאין מדובר בחוף פרטי לארוחה ואין אפשרות לתחמו או להגביל כניסה של לקוחות אחרים לשטח. לו היה מדובר במקום שקבל רישיון, מן הסתם היו זכאים הנתבעים לגדרו מפני רשות הרבים על מנת להיות בעלי אחריות לקיום הרישיון.
שנית - מעיון בסעיף 2(3) לתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה) תשע"א-2010 עולה כי צרכן רשאי לבטל שירות שרכש (יהא מה שנכתב בחוזה אשר יהא) , לפי פרט 8 לתוספת לתקנות (הכולל "הארחה"), תוך 14 ימים מעשיית ההסכם ובלבד שהביטול יעשה 14 ימי עסקים לפני מועד תחילת השירות. המלים המופיעות אחרי המלה "בלבד" נועדו למצב בו מדובר בהזמנה קצרת טווח, של פחות מ-28 יום.
במקרה הנוכחי ביטלה התובעת את האירוע חודש ויומיים לאחר הזמנתו ועל כן אין צורך להידרש לשאלה כמה זמן נותר עד קיום האירוע – אין מדובר בהזמנה קצרת טווח . התובעת איחרה אפוא, מבחינת התקנות, בביטול האירוע. הנתבעים טענו כי בין הזמנת האירוע ועד ביטולו קבלו הזמנות לביצוע בתאריך האירוע ודחו אותן. נכון שהנתבעים לא הוכיחו זאת אולם אינני סבורה כי על הנתבעים לטרוח ולהוכיח הזמנות כאלה, הן לנוכח הסכום הנמוך יחסית ששולם להם כמקדמה (המהווה – על פי החוזה - (שסכומו לפחות 44,000 ₪ לפי 200 סועדים כפול 220 ₪ לסועד) – 6.8% מהסכום) והן לנוכח העובדה שהסכום ששולם, על פי הגדרתו בחוזה שצורף, נועד להבטיח את קיום האירוע. הבטחה זו פועלת לשני הכיוונים. מצד הנתבעים פירושה כי הם לא ימכרו את שירותיהם לאדם אחר בגין אותו יום ואילו מצד המזמינים פירושה שהמזמינים לא יקבלו את כספם חזרה גם אם יבטלו את האירוע (בכפוף להוראות החוק שבהן נקבע אחרת) , שכן כל פירוש אחר מרוקן מתכנו את אותה הבטחה. אם הנתבעים ידעו שהתובעים יכולים לקבל את המקדמה במידה ויבטלו את האירוע (לאחר 14 הימים המוקנים להם בחוק) אזי הם עלולים שלא לקיים את חלקם בהתחייבות. מכאן עולה כי משמעותו של הסעיף היא כי יכול והמקדמה לא תוחזר.
למעלה מן הצורך יצויין כי הסכם מסוג זה אינו חייב להיות בכתב ואף אם הוא בכתב אינו חייב לכלול סעיף ביטול כשהחוקים החלים (כגון חוק החוזים (חלק כללי) וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) מסדירים את ביטולו של חוזה . לו היו הנתבעים הם שתובעים מהתובעת את מלוא התשלום על פי ההסכם, ניתן היה לטעון נגדם כי לא קבעו בהסכם שגם במקרה של ביטול יש לשלם את התשלום במלואו, וכי עובדה היא שרק 3,000 ₪ הופקדו להבטחתו. אולם במקרה ההפוך - המקרה שלנו, מצדיק סעיף זה את אי החזרת הכסף.
שלישית - טענת התובעת כי לא היא שחתמה על החוזה אינה יכולה לסייע כאשר היא מסכימה ששולמה לנתבעים מקדמה, על ידה, עבור האירוע. היא טוענת, בתגובה לטענות הנתבע 1 - בוואטסאפ, שהיא חתומה על הסכם, כי היא אינה זוכרת שחתמה עליו , במקום שתכחיש נמרצות. אך הלא עבר רק קצת למעלה מחודש מאז ההסכם נחתם – כיצד הספיקה לשכוח? התובעת אינה מתכחשת לעצם העובדה כי ההסכם נחתם – למצער - בין בן זוגה ובין הנתבעים. גם אם היא עצמה לא חתמה על ההסכם, ניתן לראות בתשלום הכסף, שהיא טוענת שהיא זו ששילמה, משום הסכמה לאמור בהסכם . הנתבעים זכאים לראות בהסכמת בן הזוג להסכם כשהיא משולבת במקדמה ששולמה - הסכמה משותפת של שני בני הזוג לכל האמור בהסכם, ואין עליהם לדוק פורתא ולבחון האם בן הזוג לבדו הסכים לאמור בהסכם לפיו המקדמה לא תוחזר בעוד התובעת רק משלמת מקדמה שאמורה להיות מוחזרת לה.
עובדה היא שכאשר הנתבע 1 כותב לתובעת בוואטסאפ ששמע על ביטול החתונה וכי הוא מסכים לזכות אותה בארוחות, היא משיבה לו שמקור הקבלות של המקדמה אצל בן הזוג, למרות שבתביעתה טוענת שהיא זו ששילמה, דבר המעיד על כך שההסכם ותשלום הכספים נעשו על ידי שני בני הזוג בעודם מתכוונים להתחתן, ודבר זה אף מתאים להתנהגות מקובלת בין אנשים העומדים להינשא. למעלה מן הצורך יצויין כי התובעת לא הזמינה את בן זוגה להעיד כי לא חתמה על ההסכם וכי לא היתה מעורבת בעריכתו למרות שידעה על טענות הנתבעים בכתב ההגנה.
אולם לאחר שכל זאת נאמר - לאור העובדה כי הדבר לא נאמר מפורשות - שומה היה על הנתבעים להקטין את נזקם ולמכור את האירוח לאחרים. אני מאמינה כי אם לא נמכר אירוע בתאריך החתונה, אזי הייתה המסעדה פתוחה לעוברים ושבים באופן אקראי . אם הנתבעים לא הציגו את הכנסותיהם מתאריך החתונה, דבר זה פועל לרעתם ועל כן יש להורות להם להחזיר חלק מהסכום לפי אומדנה – סכום זה נאמד בסך של 1,000 ₪.

סוף דבר - אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את הסך 1,000 ₪ תוך 30 יום מהיום בכפוף להודעת בן הזוג לתיק בית המשפט, עד התאריך הנ"ל, כי לא יתבע אף הוא את הנתבעים. בשל התוצאה אליה הגעתי אינני מחייבת אף צד בהוצאות.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ט, 06 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.