הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו תו"ב 70189-03-18

בפני
כבוד ה שופט דן סעדון

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

קטי חן ע"י עו"ד מנחם רובינשטיין

הנאשמת

הכרעת דין

הנאשמת זכאית בדין .
כתב האישום שהוגש מייחס לנאשמת אחריות לעבודות בנייה שבוצעו ללא היתר כדין בין התאריכים ספטמבר 015' – ינואר 017'. זאת בניגוד לסעיפים 145 ו -204 (א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965 [ להלן: "החוק"] ולתקנות התכנון והבניה ( עבודות ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז – 1967 (כנוסחם לפני כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק ).
הנאשמת כפרה במיוחס לה. היא טענה כי במועדים הרלוונטיים היא לא הייתה בעלת הנכס ולא הייתה אחראית לביצוע העבודות.
במסגרת פרשת התביעה העידו ה"ה דרור שיוביץ ודוד אליצור. ע"ת 1 מר שיוביץ - מפקח במחלקת פיקוח על הבנייה – הגיע לנכס בעקבות תלונה. הוא ערך ביקורת ואי תר עבודות בנייה שבוצעו ללא היתר כדין כאשר היתר כזה היה דרוש [ת/2 ו-ת/6]. מנסח הטאבו למד ע"ת 1 כי הבעלים הרשום של הנכס הוא מר אילן מזרחי [ להלן: "מזרחי"] וכי לטובת הנאשמת רשומה רק הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין (ת/7). מן החוזה למכירת הנכס לנאשמת למד ע"ת 1 כי הנאשמת היא בעלים, או אמורה להיות הבעלים, של הנכס החל ממועד חתימת החוזה. ממערכת הארנונה למד ע"ת 1 כי המחזיקה בנכס היא גב' מזרחי קרן. בעקבות זאת נשלחה לנאשמת הזמנה למסירת גרסה . ההזמנה חזרה לשולח בציון "לא נדרש" (ת/9).
בחקירה נגדית אישר ע"ת 1 כי למרות שידע שבנכס מחזיקה גב' קרן מזרחי הוא לא שוחח עמה (ע' 6 ש' 31). לדבריו, לא היה בכך צורך. המסמכים שהפיק תמכו לשיטתו במסקנה כי הנאשמת היא בעליו של הנכס (ע' 7 ש' 4-6 ו- 8-9) ולדבריו "אנו אוכפים נגד בעלים בלבד. שוכרים באים והולכים..." (ע' 7 ש' 12). חרף הצהרה זו וחרף העובדה שע"ת 1 אישר בעדותו כי הבעלים הרשום על פי הנסח אותו הפיק הוא מר מזרחי ולא הנאשמת ( ע' 7 ש' 17-19) לא נאכפה העבירה ביחס למר מזרחי. יתר על כן, ע"ת 1 לא ביצע פעולת חקירה משמעותית נוספת על מנת להבהיר כיצד, למרות חלוף זמן ניכר יחסית בין מועד חתימת מועד חוזה המכר, לא חל כל שינוי בבעלות הרשומה בנכס ( ע' 7 ש' 25-30 וע' 8 ש' 1-3). ע"ת 1 ציין כי "הנתונים שהוצגו לי מספקים". יתרה מזו, כיוון שע"ת 1 העיד על עצמו כי הוא בקיא בהוויות עולם ( "בתוך עמי אני חי") ומתוקף ניסיונו ידוע לו שצדדים לעסקאות מכר מקרקעין מותירים לעתים את הבעלות הפורמלית במקרקעין ללא שינוי על מנת לא לאפשר לרשויות המוסמכות לבצע אכיפה (ע' 8 ש' 1-3). על יסוד כל אלה הוחלט לאכוף את העבירה נגד הנאשמת.
ע"ת 2 דוד אליצור פענח תצ"א בנוגע לנכס נשוא כתב האישום וערך חוות דעת ( ת/10). מעדותו של ע"ת 2 עם זו של ע"ת 1 נראה כי אין חולק שהעבודות נשוא כתב האישום אכן בוצעו כמפורט בכתב האישום.
בפרשת ההגנה העידו הנאשמת וע"ה 1 - עו"ד גיל ישעיהו שטיפל בעסקת המכר. הנאשמת העידה כי רכשה את הנכס נשוא כתב האישום בשנת 2013 כהשקעה. נכון למועד מסירת עדותה בבית המשפט – טרם קיבלה חזקה בנכס. לדבריה, ממועד חתימת החוזה ולאחר מכן לא השכירה את הנכס ולא גבתה דמי שכירות ( ע' 10ש' 15-18). לאחר שקיבלה את כתב האישום, פנתה למר מזרחי אשר הרס את הבנייה הבלתי חוקית. כאשר נשאלה מדוע טרם קיבלה חזקה בנכס ציינה כי על מר מזרחי מוטל היה למסור לה את החזקה בנכס עובר לסיום הרישום בטאבו אך כיוון שסיום הרישום בושש להגיע התעכבה גם מסירת החזקה בנכס לידיה ( ע' 12 ש' 1-3). לדבריה, לאחר סיום העסקה בהצלחה היא תשקול צעדיה מול מר מזרחי (ע' 12 ש' 9; ע' 13 ש' 19-20).
ע"ה 1 עו"ד גיל ישעיהו ליווה את הצדדים בעסקת מכר הנכס. לדבריו, מדובר בעסקה שעל פניו הייתה אמורה להיות פשוטה "אבל הסתבכה קצת" ( ע' 15 ש' 20-21). לדבריו, " עוד בתחילת העסקה היה איזה סיכום שאומר שעד שלא מוסדר הרישום הנכס יישאר בחזקת המוכר. לא פיללנו כמובן שזה מה שיקרה ועברו השנים אבל התחייבות זו התחייבות. הקונה (הנאשמת –ד.ס.) לא קיבלה את הנכס מבחינה פיזית... היא לא קיבלה את החזקה, היום כן. היום היא קיבלה את החזקה ברגע שהשלמתי את הרישום, הטאבו וזה היה ממש בחודשיים האחרונים" ( ע' 16 ש' 6-11 ; ההדגשה הוספה).
בחקירה נגדית הופנה ע"ה 1 למועד מסירת הנכס כאמור בבקשה לקבלת תעודה לרשם המקרקעין. ע"ה 1 אישר כי על פי המסמך מועד מסירת הנכס הוא 21.8.13 אולם "אחריו הוגש עוד 6-7 פעמים כי בעצם האישור הזה פג תוקף. הוא לתקופה קצובה" ( ע' 17 ש' 11).
דיון והכרעה
נראה כי אין מחלוקת על כך שהתביעה הוכיחה שהעבודות נשוא כתב האישום אכן בוצעו כמפורט בכתב האישום. למרות זאת, מצאתי לזכות את הנאשמת. שני טעמים עומדים ביסוד הכרעתי. ראשית, תחושה של פגיעה חריפה ביותר בתחושת הצדק הנובעת מן ההחלטה להעמיד לדין בעבירה רק את הנאשמת ולא רק ( או למצער גם) את מר מזרחי בהיותו (על פי הנתונים שהיו בפני גורמי החקירה כפי שהעיד ע"ת 1 ) בעליו הרשום של הנכס והמחזיק בו במועד הרלוונטי . שנית, פגיעה חריפה בתחושת הצדק הנובעת מעצם ההחלטה להעמיד לדין בעבירה את הנאשמת על בסיס הנחה לא מאומתת הנוגדת את הראיות שהיו לנגד עיני גורמי החקירה לפיה הנאשמת אחראית לביצוע העבודה נשוא כתב האישום, מבלי ש ההנחה גובתה בהליך חקירתי הנדרש לצורך אישושה או הפרכתה, כמתחייב מהפגיעה הקשה הצפויה בנאשמת עקב האשמתה בעבירה. אפרט:
אכיפה בררנית
סעיף 208 לחוק (כנוסחו לפני תיקון 116 ) קובע את חוג האחראים האפשריים לעבירה על פי סעיף 204 לחוק. בין היתר נקבע כי ניתן יהיה להאשים בעבירה "אחד או יותר מאלה": (3) בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה" וכן: "(4)מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה". הפסיקה שדנה במיהות "מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין" קבעה כי מדובר, בין היתר, במי שזכאי להירשם כבעל הקרקע אף אם הוא נמנע מלפעול לביצוע הרישום (ע"פ (חי') 1471/04 ח'אלד נ' מדינת ישראל (30.12.04); יעקב שקד, בית המשפט לעניינים מקומיים הלכה ומעשה, 79 (2016)). בענייננו, גם אם אניח לטובת המאשימה , מבלי לפסוק בדבר, כי הנאשמת הואשמה בעבירה בתורת "מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה" הרי לא יכול להיות ספק כי היה ידוע לע"ת 1 מר שיוביץ, כפי שאישר בעדותו, כי בעליו הרשום של הנכס הוא מר מזרחי. יתר על כן, בנ/1 (טופס ביקורת בשטח בו שם המתלונן על ביצוע העבירה ) צוין במפורש כי " מר מזרחי שגר ברחוב השני בכלל והשתלט על הקרקע שצמודה לשטח שלו..." בנסיבות אלה נראה כי אילו היה ע"ת 1 נאמן להצהרתו ["אנו אוכפים נגד בעלים בלבד..." (ע' 7 ש' 12) ] הרי שחובתה של המאשימה הייתה לאכוף את העבירה גם ואולי בעיקר נגד מר מזרחי בהיותו הבעלים הרשום בנכס ובעל החזקה בנכס כעולה מנ/1. זאת , להבדיל מהנאשמת שהוכח שבמועד הרלוונטי הייתה לה רק זכות חוזית להירשם כבעלים ותו לא . העובדה שבנסיבות מקרה זה היו לנגד עיני רשויות התביעה נתונים המלמדים לכאורה כי מר מזרחי אינו רק הבעלים הרשום אלא לכאורה גם בעל החזקה בנכס, ובכל זאת הוחלט להעמיד לדין רק את הנאשמת ולא רק – או למצער גם – את מר מזרחי יוצרת תחושה של פגיעה חריפה בתחושת הצדק. קשה עד מאוד להשלים עם תוצאה לפיה הנאשמת, שלא הייתה לה כל נגיעה לעבודות המתוארות בכתב האישום, תורשע בעבירה שיוחסה לה אך מי שהיה בעליו של הנכס והיה לכאורה גם האחראי לעבודות הבנייה הבלתי חוקיות יצא פטור בלא כלום.
אדגיש כי לצורך קבלת החלטה זו אין הכרח כי הגורמים הרלוונטיים יקבלו החלה מכוונת אלא די גם בהחלטה רשלנית שתוצאתה כאמור כדי לגרום לתחושת פגיעה קשה בתחושת הצדק ( ראו השוו: רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי (31.10.18)) .

העמדה לדין בהתבסס על הנחה הסותרת ראיות קיימות ואינה מגובה בהליך חקירה סדור
מן הראיות שהובאו הוכח לטעמי כי הנאשמת אכן חתמה על הסכם לרכישת הנכס נשוא כתב האישום ממר מזרחי והערת אזהרה אכן נרשמה לזכותה . עם זאת, לדברי הנאשמת הסיכום עם מר מזרחי היה כי החזקה תימסר לידיה בד בבד עם רישום הבעלות בנכס על שמה (ע' 12 ש' 1-3). גרסה זו זכתה לחיזוק בעדותו של ע"ה 1, עו"ד ישעיהו שציין ברוח דומה " עוד בתחילת העסקה היה איזה סיכום שאומר שעד שלא מוסדר הרישום הנכס יישאר בחזקת המוכר. לא פיללנו כמובן שזה מה שיקרה ועברו השנים אבל התחייבות זו התחייבות...". כיוון שלא הובאה כל ראיה לסתור גרסה זו של הנאשמת שכאמור זכתה לחיזוק, מצאתי לתת אמון בגרסה זו כהסבר להתנהלותה של הנאשמת בפרשה וכהסבר לפער בין זכויות הנאשמת עלי חוזה לבין התנהלותה ביחס למר מזרחי.
כידוע, חייבים גורמי החקירה לנהל חקירה ממצה על מנת להגיע לחקר האמת בין שהיא לטובת הנאשם ובין שהיא לחובתו (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 466, 472 (1981)). לחובה זו המוטלת על גורמי החקירה שני היבטים חשובים לענייננו. האחד, עניינו שמירת זכותה של הנאשמת להליך הוגן ובכלל זה הזכות כי גרסתה תשמע טרם שתתקבל החלטה בעניין העמדתה לדין; ההיבט השני, עניינו הצורך של הגורמים האמונים על העמדת אדם לדין לקבל החלטה מושכלת הנשענת על תשתית עובדתית רחבה ככ ל הניתן ( ראו לעניין זה : רע"ס 42789-05-15 מדינת ישראל נ' א.צ.ח. השקעות בע"מ (23.1.17) ). בענייננו עולה מן הראיות כי ההחלטה להעמיד לדין את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה כאמור לא התקבלה על יסוד הליך חקירתי סדור כי אם על בסיס הנחה בעלמא, אשר לא רק שאינה מגובה בכל ממצא חקירתי לאישושה או הפרכתה אלא שהנחה זו נסתרת לכאורה מנתונים שכן היו מונחים מול עיני גורמי החקירה. ע"ת 1 העיד – ואני מאמין לו – כי למרות שראה מנסח הטאבו כי לטובת הנאשמת רשומה רק הערת אזהרה והנאשמת איננה הבעלים הרשום של הנכס בו בוצעו העבודות נשוא כתב האישום ולמרות שע"ת 1 ידע, או היה צריך לדעת, מנ/1 כי למצער מר מזרחי עדיין מהווה "רוח חיה" בנכס נשוא כתב האישום, מצא ע"ת 1 להניח, בלא כל הליך חקירתי סדור שיאשש או יפריך הנחה זו, מתוקף ניסיון חייו המשמש לו כמדריך לצורך קבלת החלטה, כי משמעות רישום נסח הטאבו היא שהנאשמת קיבלה לידיה את הבעלות (הלא פורמלית) בנכס ואת החזקה בו והצדדים הותירו את רישום הבעלות כפי שהיה עובר לעסקת המכר. הנחה כזו שהניח ע"ת 1 שיש לה השלכה הרת גורל על הנאשמת הייתה טעונה גיבוי בהליך חקירתי סדור למצער של הנאשמת, של מר מזרחי, של המתלונן הנזכר בנ/1 ואולי גם של גב' קרן מזרחי. הצורך בגיבוי ההנחה בהליך חקירה סדור מתעצם בשים לב לקיומן של אינדיקציות הסותרות בעליל הנחה זו שהניח ע"ת 1 לחובת הנאשמת: ע"ת 1 העיד כי ידע שמר מזרחי הוא בעליו הרשום של הנכס; הוא ידע, או למצער היה עליו לדעת, מתוך נ/1 כי מר מזרחי נותר "הרוח החיה" מאחורי העבודות בנכס; הוא ידע כי מי שמחזיק בנכס איננו הנאשמת כי אם הגב' קרן מזרחי. נתונים אלה הסותרים או למצער מחלישים את ההנחה שהניח ע"ת 1 לחובת הנאשמת חייבו ביתר שאת את גורמי החקירה למצות את הליך החקירה טרם שתתקבל החלטה מושכלת בעניין העמדת מאן דהוא לדין. העובדה שלמרות כל הנתונים האמורים הועמדה הנאשמת לדין - מבלי שנעשה כל ניסיון לאשש או להפריך את ההנחה שהניח ע"ת 1 ולמרות האינדיקציות הסותרות או למצער המחלישות הנחה זו – מעצימה את תחושת חוסר הצדק ביסוד העמדת הנאשמת לדין. הנה כי כן, טיבה הרעוע של ההחלטה בדבר העמדת הנאשמת לדין על יסוד הנחות בעלמא ללא אישוש הנובע מהליך חקירתי סדור ועל יסוד נתונים ואינדיקציות אשר למצער מחלישות הנחה זו ומעוררות ביתר שאת את הצורך להעמיק חקר על מנת לרדת לחקר האמת בפרשה , פוגע קשות בתחושת הצדק וההגינות הנובעת מהעמדת הנאשמת לדין בעבירה . זאת, אדגיש , ללא קשר לשאלה אם ראוי היה להורות על העמדתו לדין של מר מזרחי בעבירה לצד הנאשמת או בלעדיה.
לאור הפגיעות הקשות בתחושת הצדק הנלוות לניהול ההליך, כפי שנוכחתי בהן ופירטתי לעיל, מצאתי לזכות את הנאשמת מן המיוחס לה בכתב האישום.
ניתנה היום, י"א ניסן תשע"ט, 16 אפריל 2019, במעמד הצדדים