הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו תו"ב 43020-08-18

בפני
כבוד ה שופט דן סעדון

בעניין:

מדינת ישראל
ע"י עו"ד קלודין ג'ובראן

המאשימה

נגד

הילה ממן
ע"י עו"ד דובין

הנאשמת

הכרעת דין

כתב האישום שהוגש מייחס לנאשמת עבירות של אי קיום צו בית משפט ושימוש אסור במקרקעין בניגוד לסעיפים 246 ו-243 (ה) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 ( להלן: "החוק").
על העובדות ששימשו יסוד לאישום בעניינה של הנאשמת אין מחלוקת. ביום 3.9.06 הוצא צו הריסה שיפוטי (להלן: "הצו") המורה לנאשמת להרוס עבודות בנייה שבוצעו ללא היתר כדין בביתה ברחוב אלנקווה11 – רחוב מקראי קודש 6 ( להלן: "הבית") עד יום 3.3.08. למעשה הצו לא בוצע מעולם. ביום 1.2.18, כעשר שנים לאחר המועד האחרון לביצוע הצו, הגיע למקום מפקח בעקבות תלונה וגילה כי הצו לא קוים ולא עוד אלא שבמקום בוצעו עבודות בנייה נוספות ללא היתר בנייה כדין. עבודות אלה כללו הגבהת קירות מעל קירות קיימים, בניית עמוד מברזל בצמוד לקיר קיים. מעל עמוד זה ובצמוד למבנה נבנתה קונסטרוקציית ברזל בשטח 14.84 מ"ר ומעליה סככה (גג) בשטח 6.6 מ"ר (להלן: "העבודות הנוספות").
מפיענוח תצ"א (ת/6) התברר כי העבודות הנוספות התבצעו כבר בשנת 2006. עקב התיישנות העבירה של בנייה ללא היתר (מושא העבודות הנוספות) הואשמה הנאשמת בעבירה של שימוש אסור במקרקעין. ביום 31.5.18 נגבתה מן הנאשמת גרסה.
במסגרת דיון ההוכחות העיד לתביעה המפקח דרור שיוביץ. הנאשמת העידה לעצמה במסגרת פרשת ההגנה. הנאשמת לא כפרה במיוחס לה בתיק זה וציינה כי ביצעה את העבודות הנוספות וכי היא מבינה שהייתה אמורה לקיים את הצו (ע' 12 ש' 10-22).
ב"כ הנאשמת טוען שתי טענות עיקריות להגנת הנאשמת. טענה אחת היא כי נוכח השיהוי הבלתי סביר והבלתי מוסבר באכיפה מצד הרשות במקרה זה עומדת לנאשמת טענת "הגנה מן הצדק". עוד טען ב"כ הנאשמת כי העובדה שכתב האישום הוגש בשנת 2018 מלמדת כי אין עניין ציבורי בהעמדת הנאשמת לדין בעבירות שיוחסו לה.
המאשימה טוענת מנגד כי האינטרס הציבורי באכיפת החוק כלפי מפריו, כמו הנאשמת במקרה זה, גובר על טענת השיהוי באכיפה. עוד נאמר כי שום אינטרס לגיטימי של הנאשמת לא נפגע עקב השיהוי באכיפה. להפך: שיהוי זה אפשר לנאשמת ליהנות מפירות מעשיה ומחדליה האסורים משך תקופה ארוכה.
דיון והכרעה
כעולה מן האמור לעיל אין חולק על התקיימות העובדות עליהן מבוסס כתב האישום בעניינה של הנאשמת. טענתה היחידה של הנאשמת היא לקיומה של הגנה מן הצדק עקב קיום שיהוי באכיפה וכן טענה בדבר היעדר עניין לציבור בהעמדתה לדין. כפי שאפרט להלן, אין בידי לקבל טענות אלה של הנאשמת. כפועל יוצא מצאתי להרשיע את הנאשמת בעבירות שיוחסו לו.
ביטולו של אישום מטעמי הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו [ ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ, פ "ד נט' (6) 776, 807 א-ג (2000). כידוע, עצם השיהוי באכיפה, הנובע מכך שדבר הפרת החוק נודע לרשות באיחור, אין בו די כדי לבסס הסתמכות מצד הפרט. רשות אוכפת אינה יכולה להשתחרר מחובתה לאכוף את החוק רק משום שלא נקטה במועד אמצעים למילוי חובתה (ראו: רע"פ 1520/01 שו ויצר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו (3) 595, 604 (2002)) . במקרה שלפנינו מסכים אני כי הרשות השתהתה שיהוי ניכר של כעשר שנים באכיפה . שיהוי זה נבע, כך התרשמתי, מהתרשלות הנובעת מאי הכללת הבית במסגרת "דוח מעקב תביעה". מר שיוביץ העיד בעניין זה כי "אחד התפקידים שהוטלו עלי בכל 1 לחודש להפיק דוח שכותרתו: מעקב תביעה... תיק זה מן הסתם לא היה כלול בדוח... זה הדוח שעל פיו אנו בודקים אי קיומים ובאופן הזה זה מתנהל; כשמגיע המועד על פי הדוח מפיקים מסמכים הרלבנטיים ויוצאים לבחון את הבנייה נשוא כתב האישום בשטח" ( ע' 10 ש' 11-21; ההדגשה הוספה). לצד בחינת השיהוי (הממושך!!) וטעמיו (הלא מוצדקים לטעמי !!) ובהינתן שאלה יצרו כלפי הנאשמת מצג מסוים, יש לבחון אם הנאשמת הסתמכה על מצג זה והראתה כי קיים קשר סיבתי בין התנהגותה הנפסדת של הרשות לבין פגיעה בזכויותיה, היינו כי היא הסתמכה על המצג שהוצג לה ושינתה את מצבה לרעה (ראו לעניין זה: עפ"א 6261-09-15 שלנגר נ' עיריית ת"א; עפ"א 33234-01-10 ( חרותי) (; כן ראו: ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק, ע' 284- 290 (מהדורה שנייה, 2009)). במקרה שלפני לא נטען ולא הוכח כי הנאשמת הסתמכה על מצג זה או אחר שהוצג לה אשר בעטיו (ובשילוב השיהוי באכיפה) שינתה היא את מצבה לרעה. לטעמי די בכך כדי לדחות את היבט זה של טענת "ההגנה מן הצדק" בכל הנוגע לשיהוי באכיפה.
היבט אחר (שני במספר) של טענת "הגנה מן הצדק " הקשור אף הוא לשיהוי באכיפה, נוגע לפגיעה אפשרית בזכות הנאשמת להליך הוגן עקב חלוף הזמן ממועד העבירה ועד למועד העמדתה לדין. חלוף הזמן יכול לגרום לפגיעה אפשרית ביכולתו של אדם להתגונן. אי העמדה לדין תוך זמן סביר ממועד העבירה עשוי לגרום לכך שהנאשם לא יקפיד לשמור ראיות התומכות בחפותו. אי העמדה לדין תוך זמן סביר עשויה לפגוע בזיכרונם של עדים או להיעלמות עדים חיוניים שהיה בכוחם לסייע להגנת הנאשם. מטעם זה, שיהוי באכיפה עשוי לבסס, באופן תיאורטי, טענה לפגיעה בזכות הנאשם להליך הוגן שבגדרו יוכל להציג את כלל הראיות התומכות בעמדתו ( לעניין היבט זה ראו למשל אצל נקדימון לעיל ע' 366-367). במקרה שלפניו לא נטען ולא הוכח כי לנאשמת הייתה אפשרות עקרונית להציג ראיה כלשהי התומכת בחפותה אשר מפאת שיהוי באכיפה נבצר ממנה להציגה בעת המשפט.
ב"כ הנאשמת טען כי השיהוי באכיפה משפיע גם על העניין הציבורי בהעמדת הנאשמת. בהסתמך על האמור בבג"ץ 868/14 ‏ ‏ חרבי נ' פרקליט המדינה ( 2.3.15) (להלן: " עניין חרבי") טוען ב"כ הנאשמת כי השיהוי באכיפת העבירות שיוחסו לנאשמת מביא לכך שהעניין הציבורי בהעמדת הנאשמת לדין פחת משמעותית באופן ההופך, לעת הזו, את העמדתה לדין להליך שקיומו פוגע בתחושת הצדק ומקים לנאשמת, מהיבט נוסף, טענת הגנה מן הצדק. אינני סבור כי ניתן להקיש ממה שנפסק בעניין חרבי למקרה זה. בעניין חרבי נקבע כי חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות הביא לכך שהעניין הציבורי בהגשת כתב אישום פחת משמעותית, בשים לב לכך שהשיהוי אינו רובץ לפתחו של הנאשם (בדומה לענייננו). עוד נקבע כי גם לביצוע צו הריסה מנהלי אשר הביא להריסת המבנים יש לייחס משקל בהגשמת התכלית ההרתעתית והמניעתית ביסוד ההליך הפלילי אשר לא זכו למענה עקב החלטה לא להעמיד לדין. בענייננו, הן העבירה של אי קיום צו בית משפט והן העבירה של שימוש אסור במקרקעין הן עבירות נמשכות. עבירה של אי קיום צו בית משפט מתחילה החל מן במועד בו צוותה הנאשמת להרוס את הבנייה הבלתי חוקית והיא נמשכת כל עוד בנייה זו לא נהרסה ( ראו: ע"פ 450/77 בעל-טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 152, 158 (1977); רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.3.2007); רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (לא פורסם, 3.6.11)) . זהו הדין גם ביחס לעבירת השימוש האסור במקרקעין. העבירה נמשכת כל עוד לא ניתן היתר לשימוש חורג או שהשימוש האסור פסק ( ראו לעניין זה: רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.07). נובע מכך, לטעמי, כי חלוף הזמן לא רק שאינו מקהה את עוקצן של העבירות שיוחסו לנאשמת (ואשר בהתקיימות יסודותיהן היא הודתה) אלא ההפך הוא הנכון. חלוף זמן כה רב תוך שהנאשמת ממשיכה לבזות את הצו שניתן להריסת הבנייה הבלתי חוקית וממשיכה לעשות שימוש אסור במקרקעין מעצימה את ביזוי החוק ורמיסתו ועל כן מעצימה את העניין הציבורי שבהעמדתה לדין. יתר על כן, כיוון שלא נטען כי קיימת "דרך חמורה פחות" מהגשת כתב אישום העשויה להוביל לאכיפת הדין והגשמת התכליות שבבסיס ההליך הפלילי, ספק אם ניתן לאור האמור, למצוא פגם מהותי בהחלטה להורות על העמדת הנאשמת לדין בעבירות שיוחסו לה .
סיכומם של דברים: הנאשמת לא חלקה על העובדות בבסיס האישום בעניינה. טענתה (על כל נגזרותיה והסתעפויותיה כאמור) לפיה השיהוי באכיפה מעמיד לה טענת "הגנה מן הצדק" איננה יכולה לעמוד משעה שלא הוכח קשר סיבתי בין התנהלותה הנפסדת של הרשות לבין פגיעה כלשהי בזכויות הנאשמת. גם לא מצאתי כי חלוף הזמן מן המועד בו גובשו לראשונה יסודות העובדה של העבירות המיוחסות לנאשמת הפחית את מידת העניין לציבור בהעמדת הנאשמת לדין. כפועל יוצא אני מוצא להרשיע את הנאשמת בעבירה של אי קיום צו בית משפט בניגוד לסעיף 246 לחוק ועבירה של שימוש אסור במקרקעין ללא היתר בניגוד לסעיף 243 (ה) לחוק.

ניתנה היום, י"א י"א אלול תשע"ט, 11 ספטמבר 2019, במעמד הצדדים