הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו רע"ס 68929-12-15

בפני
כבוד ה שופט דן סעדון

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נגד

1.ג'רמייה 306 בע"מ ( עניינה הסתיים)
2.תומר מור ( בעניינו)
ע"י עו"ד מורן גור

הנאשמים

גזר דין ( נאשם 2)

נאשם 2 הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי בניגוד לסעיפים 4, 14 ו-15 לחוק רישוי עסקים. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 29.7.15 עסק נאשם 2 ( יחד עם אחרים שעניינם תם) בעסק של מסעדה בשטח כ- 90 מ"ר בה הוגשו משקאות משכרים לצריכה מבלי שיש בידו רישיון כדין. בקשה לרישיון הוגשה ביום 11.8.14 אך סורבה על ידי ביקורת עסקים. לטענת המאשימה, עד מועד הטיעונים לעונש לא ניתן לעסק אישור הנדסה לעסקים ולעת הזו אין צפי למתן רישיון לעסק.
בשלב מסוים העלה נאשם 2 טענה לפיה הוא אינו חולק על עובדות כתב האישום אך עומדת לו טענת הגנה מן הצדק משום שלא נגבתה גרסתו, או לא נערך לו שימוע, טרם שהוחלט להעמיד לדין. מעט מאוחר יותר הודיעה ההגנה כי היא "מוותר[ים] על הטענות המקדמיות שהייתה כוונה להעלותן..". התביעה מצדה הודיעה כי תסתפק בהרשעתה של נאשמת 1 תוך ביטול האישום לנאשמים 2-3 היה ויינתן היתר זמני לעסק לשנת 2017. כעולה מגזר דינו של כב' הש' מסארווה בעניינה של נאשמת 1 - היתר זמני כזה לא ניתן. ב"כ הנאשם 2 ביקש להורות על ביטול האישום ביחס לנאשם 2 על מנת לאפשר לו למצות את טענת "ההגנה מן הצדק" או לחלופין לבטל את הרשעת נאשמת 1. בקשות אלה נדחו בהחלטה מיום 31.10.18 תוך שאפשרתי לנאשם 2 להעלות את טענת "הגנה מן הצדק" בגדר טיעוניו לעונש וכך היה .
ביום 16.4.18 נשמעו טיעונים לעונש בעניינה של נאשמת 1 ודינה נגזר לקנס בסך 10,000 ₪ וצו סגירה. בטיעוני המאשימה לעונש בעניינו של נאשם 2 נטען כי עד היום לא ניתן אישור מחלקת הנדסה לעסקים לעסק נשוא הדיון ואין צפי למתן רישיון עסק בקרוב. המאשימה טענה כי יש להחיל את צו הסגירה שניתן בעניינה של נאשמת 1 על "כל אדם" היינו גם על נאשם 2. לטענתה, בשים לב לכלל השיקולים הצריכים לעניין לרבות משך פעילות העסק וגודלו, נע מתחם העונש ההולם לנאשם 2 בין 12,000-20,000 ₪.
ב"כ נאשם 2 טען כי לעסק ניתן "היתר זמני" . לדבריו, העסק מצוי "בישורת האחרונה" לקראת קבלת רישיון. מדובר בעסק ממנו מוציאים אנשים לא מעטים את לחמם. המניעה לקבלת רישיון עסק נובעת מקיומה של התניה "בלתי סבירה" שלא ניתן היה לקדם את הטיפול בה חרף מיטב מאמצי נאשם 2. ב"כ הנאשם 2 הפנה גם לאפשרות שניתנה להכיר בטענת "הגנה מן הצדק" לצורך קביעת העונש.
הנאשם בדברו האחרון ציין כי "תכנון והנדסה" הוא הגורם המאשר האחרון שיש לקבל את אישורו בדרך למתן רישיון עסק. הוא ציין כי הוא מפעיל עסקים רבים בת"א ומקפיד לשמור על החוק.
דיון והכרעה
תחילה אקבע את מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה. לאחר מכן אקבע את העונש בגדר המתחם על בסיס השיקולים הצריכים לעניין.
מתחם העונש ההולם לנאשם 2 צריך לשקלל את משך פעילות העסק, סוגו, שטחו והסיכון שנשקף לציבור עקב המשך פעילות העסק תוך קיום הליך רישוי תלוי ועומד. כעולה מגזר דינו של כב' הש' מסארווה בעניינה של נאשמת 1, מדובר בעסק מסוג מסעדה בשטח 90 מ"ר לערך. תוקף הרישיון פקע בסוף שנת 2015. מתחילת שנת 2016 ואילך מופעל העסק ללא רישיון תוך קיום הליך רישוי מורכב תלוי ועומד.
בעפ"א 9178-03-17 עיריית ת"א נ' אלון פול (27.3.17) התקבל ערעור על קולת עונשו של מי שהפעיל מסעדה קטנה בשטח של כ-12.7 מ'. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש הראוי לעבירה בנסיבותיה נע בין 4,000-10,000 ₪ והשית על המשיב קנס בסך 5000 ₪ בלבד בציינו בהקשר זה כי הקנס הנמוך נובע מהטעם לפיו " ערכאת הערעור איננה נוהגת למצות את הדין עם משיבים".
בעפ"א ( ת"א) 66354-10-13 מוזס מסעדה שותפות כללית נ' עיריית ת"א הושת קנס בסך 45,000 ₪ על כל אחד מהמערערים. יצוין כי באותו עניין מדובר היה הן בעבירה של אי קיום צו בימ"ש והן בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון.
בעפ"א 7422-12-08 שוחט נ' עיריית פתח תקוה (4/11/2009) אישר בית המשפט המחוזי עונש שכלל רכיב של קנס בסך 35,000 ₪, בגין אי קיום צו בית משפט ועיסוק בעסק ללא רישיון.
בע"פ 50554-03-11 אלפא נ' עיריית מעלות תרשיחא (23/6/2011) אישר בית המשפט המחוזי עונש שכלל רכיב של קנס בסך 8,000 ₪ בגין עבירות של אי קיום צו שיפוטי וניהול עסק ללא רישיון .
בעפ"א ( ב"ש) 51491-02-11‏ ‏ מחמד אלכתנאני נ' עירית רהט אושר קנס בסך 22,000 ₪ שהוטל על המערער בגין ניהול מסעדה ללא רישיון בעיר רהט.
כאמור מדובר בעסק מסוג מסעדה בשטח של 90 מ"ר הפועל מתחילת שנת 2016 ללא רישיון. לטענת התביעה לא קיים צפי לקבלת רישיון בקרוב. ב"כ הנאשם 2 טוען כי לעסק ניתן היתר זמני. נתון זה מצביע על מאמצים שעושה, בין היתר, נאשם 2 לצורך קבלת רישיון עסק, כפי שנקבע גם בעניינה של נאשמת 1. עם זאת קיום היתר זמני אינו מעיד בהכרח על צפי קרוב לקבלת רישיון. בעת"מ ( חי') 586/02 עבאס נ' מ.מ. ירכא ( 7.7.02) נקבע כי לצורך קבלת היתר זמני נדרש לעמוד בתנאים פחותים מן התנאים בהם נדרש לעמוד מי שזכאי לקבל רישיון עסק. ברור כי התארכות פרק הזמן בו מנוהל העסק ללא קבלת כל האישורים הצריכים לעניין מהווה שיקול נכבד בקביעת מתחם העונש ההולם.
ב"כ נאשם 2 טוען לקיומה של "הגנה מן הצדק". הטענה נוגעת להפרת זכותו של נאשם 2 להליך הוגן טרם העמדתו לדין ומהווה נסיבה "שאינה קשורה לביצוע העבירה". ככזו – מקומה בקביעת העונש בגדר המתחם, לא בקביעת המתחם עצמו.
על יסוד מכלול השיקולים שפירטתי אני סבור כי מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה, כמפורט לעיל, נע בין 7500 ₪ ל-25,000 ₪.
לצורך קביעת מקומו של הנאשם במתחם העונש האמור אני זוקף לזכותו את הודאתו ונטילת האחריות כמו גם את המאמצים שעשה, ולדבריו עדיין עושה, לקידום הליך הרישוי.
מהו משקלה של טענת "ההגנה מן הצדק" שהעלה נאשם 2 בכל הנוגע לקביעת מקומו בגדר מתחם העונש ? כידוע " החלתה של "הגנה מן הצדק" עשויה להקים "השתק פלילי". יש שבכוחה למנוע את הרשעתו של מי שאשמתו הוכחה, ויש שבכוחה למנוע הטלת עונש חמור על מי שעבירתו מצדיקה לכאורה ענישה חמורה." (ע"פ 6471/00 ‏ הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(3) 756(2002)). בשורה ארוכה של פסקי דין קבעו בתי משפט שונים כי הגם שאין חובה פורמלית לגבות מחשוד גרסה טרם שיוחלט בעניין העמדתו לדין הרי שמן הראוי לעשות זאת. זאת, הן כחלק מזכותו של החשוד להליך הוגן וכחלק מהצורך לקדם את הליך החקירה (ע"פ (חי') 3730/03 מדינת ישראל נ. אגבאריה)(11.3.2004).. נראה כי מקום בו לא קיימת סמכות לגבות גרסה מחשוד, מתבטא תרגומה המעשי של החובה האמורה בקיום שימוע טרם שתתקבל החלטה אם יש להעמדה לדין. אי קיום שימוע לנאשם 2 עובר להחלטה להגיש כתב אישום בעניינו מהווה פגם בהליך. בבש"פ 7438/01 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 345 , 358 (2001) עמד בית המשפט העליון על כך שההחלטה אם להעמיד לדין היא מעצם טיבה הראשונה מבין המהלכים והיא כורכת עמה שיקולים שונים לרבות עניינים שבמדיניות וכי יש לקבלה באורח עצמאי ולאחר עריכת מכלול האזונים הראויים. הגשת כתב אישום היא פועל יוצא של החלטה להעמיד לדין. החלפת הסדר מעלה חשש כי  החלטה מאוחרת בדבר העמדה לדין נועדה להכשיר למפרע הגשת כתב אישום שנעשה קודם זמנו ובלא שנשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין. ב ע"פ 4855/02 ‏ מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ''ד נט(6) 776 (2005)) נקבע כי הפגיעה בתחושת הצדק שבקיום ההליך חרף הפגם תיבחן על רקע כלל נסיבות המקרה. הנאשם 2 לא העלה כל טענה שהיה בכוחה להטיל ספק באפשרות להגיש נגדו כתב אישום, כפי שנעשה, אילו היה זוכה להזדמנות לשטוח טענותיו טרם קבלת ההחלטה בעניין העמדתו לדין. על כן, הגם שפגיעה בתחושת הצדק בניהול ההליך אכן קיימת, אין מדובר בפגיעה בעצמה ניכרת. בהתאם, משקלה של טענת "ההגנה מן הצדק" - לצורך קביעת מקומו של הנאשם בגדר מתחם העונש ההולם – הגם שהוא קיים, איננו גבוה.
לאור כל האמור אני מוצא להשית על הנאשם 2 , בגדר המתחם שקבעתי, קנס בסך 7000 ₪. הקנס ישולם ב- 5 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.5.19 ובכל 15 לחודש עוקב לאחר מכן. למען הסר ספק, מובהר כי תוקפו של צו הסגירה שניתן בעניינה של נאשמת 1 ביחס ל"כל אדם" חל גם ביחס לנאשם 2.
זכות ערעור לבימ"ש המחוזי בת"א תוך 45 יום

ניתן היום, 14 14 אפריל 2019, במעמד הצדדים.