הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו ח"נ 63986-05-19

בפני
כבוד ה שופט דן סעדון

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

אהוד נדב

הנאשמים

הכרעת דין

ביום 15.2.19 שעה 12.59 עצר הנאשם את רכבו בתחום תחנת אוטובוס ( תמרור 511 או ד-21). בעקבות זאת נרשם לו, לאחר שרכבו צולם, דוח על עבירה בניגוד לסעיף 6 (ד)(12) לחוק העזר לתל אביב יפו [ העמדת רכב וחנייתו] תשמ"ד – 1983 [ להלן: "חוק העזר"].

עובדות הבסיס של המקרה אינן שנויות במחלוקת והרי הן כדלהלן: במועד המתואר לעיל עצר הנאשם את רכבו בתחום תחנת אוטובוס בדרך ההגנה ת"א ליד בית 24 על מנת לאסוף את בנו החייל שהגיע ברכבת. הנאשם טוען – ולא הוצגה ראיה לסתור – כי שהה בתחום תחנת האוטובוס דקה או 2 דקות לכל היותר [ ע' 1 ש' 22].

הנאשם העלה שני טיעונים מרכזיים להגנתו. טיעון האחד, כי הותרת רכבו סטטי למשך דקה או אף חמש דקות אינה "העמדת רכב" אלא "עצירת רכב". לטענת הנאשם "העמדה זה כאשר נשאר הנהג ברכב כמה דקות טובות" [ ע' 2 ש' 5-7]. לפיכך, הותרת הרכב סטטי בנסיבות המקרה אינה נתפסת ברשתו של חוק העזר הדן בהעמדת רכב או חנייתו אך לא "בעצירה". טיעון השני, נוגע לכך שהפקחים לא כרזו לנאשם להזיז את רכבו בניגוד לפסיקתם של כמה מחברי בבית משפט זה שסברו שראוי כי כך יעשה ( כב' הש' פרי, כב' הש' חסדיאל, כב' הש' ברכיה ועוד).

דיון
טרם שאדרש לטיעוני הנאשם אבהיר תחילה כי במסגרת דיון ההקראה סוכמו עובדות היסוד הצריכות להכרעה ( כאמור לעיל) בהסכמת הצדדים. אשר על כן, ומכיוון שכל צד ויתר על זכותו להביא ראיות נוספות או לחקור את עדי הצד שכנגד אינני נדרש לצורך ההכרעה לתוספות או שינויים בעובדות המוסכמות כפי שהועלו בסיכומי הצדדים בע"פ, כמו למשל טענת הנאשם כי במועד הרלוונטי היה רכבו חסום על ידי כלי רכב אחרים, כי " המנוע לא כובה והנהג היה ברכב" וכי העצירה הייתה "חצי דקה עד דקה" [ בניגוד לעובדה המוסכמת ולפיה העצירה הייתה למשך דקה עד 2 דקות לכל היותר].

לאחר ששקלתי את טענות הנאשם מצאתי לקבוע כי אשמתו הוכחה במידת ההוכחה הנדרשת בפלילים. אלה טעמיי. כאמור, אין חולק כי רכבו של הנאשם היה סטטי בתחום תחנת אוטובוס למשך דקה עד שתי דקות לצורף איסוף נוסע. השאלה היא אפוא האם התנהגות זו נתפסת ברשתו של חוק העזר. לטעמי התשובה חיובית. תקנה 1 לתקנות התעבורה מגדירה "חניה" כך : " העמדת רכב לזמן כלשהו שלא לשם העלאת נוסעים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו בלי הפסקות, בין שיש ברכב נהג או אנשים או מטען ובין שאין " [ ההדגשות שלי]. מהגדרה זו נובע כי העמדת רכב אינה תחומה בזמן אלא היא עשויה להיות "לזמן כלשהו" ובלבד שתכלית העמדת הרכב, לצורך הגדרת הפעולה כחנייה, מוגדרת על דרך השלילה [ "...שלא לשם העלאת נוסעים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו..."]. יוצא אפוא כי בניגוד לטענת הנאשם "העמדת רכב אינה חייבת להיות למשך "כמה דקות טובות" כדי להבדיל אותה מ"עצירה" אלא היא יכולה להיות "לזמן כלשהו". במקרה שלפנינו היה מוסכם על הצדדים כי הנאשם העמיד את רכבו לצורך העלאת בנו החייל לרכב ועל כן התנהגות הנאשם במקרה זה עולה כדי "העמדת רכב". בסיכומיו הפנה הנאשם לרע"פ 5273/12 זאב גיא נ' מדינת ישראל. לטענתו ניתן ללמוד מפסק דין זה כי "עד 25 דקות זאת לא חניה". אינני סבור כי הנדון דומה לראיה. ראשית, וכפי שראינו, "חניה" על פי הגדרתה אינה תחומה לפרק זמן מינימלי זה או אחר אלא היא יכולה להיות לכל פרק זמן שהוא בו הרכב עומד ובלבד שלא התקיימה אותה עת פעילות של העלאת או הורדת נוסעים או פריקה או טעינת מטען. שנית, בית המשפט העליון בפרשת זאב גיא קבע כי רכב נושא תג נכה רשאי לעמוד או לחנות במקומות שיוחדו לפריקה וטעינה (מבלי לפרוק או לטעון) למשך פרק זמן של 25 דקות מבלי שירשם לו דוח. לא ניתן לקרוא פסק דין זה כקובע באופן כללי מהו פרק הזמן הנדרש על מנת שרכב ייחשב במצב "חנייה".
סעיף 6(ד)(12) לחוק העזר קובע כי " לא יעמיד אדם ולא יחנה רכב.... בתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון ...". מכאן שהוכחו יסודות העבירה בעניינו של הנאשם לפני.

על מנת להפיס את דעת הנאשם ומעבר לנדרש אציין כי על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ניתן היה להרשיע את הנאשם, גם אם נלך לשיטתו הפרשנית, בעבירות על תקנה 22 (א) ו-72 (א)לתקנות התעבורה . הנאשם טען כי "עצר" את רכבו ולא "העמיד" או "חנה". תמרור 511 מסמן "מקום עצירה לסוג מסוים של רכב במקום בו קיים מפרץ ואבני שפה: אסורה עצירה בתוך המפרץ או ליד קו הקטעים למעט סוג הרכב שעצירתו הותרה על ידי תמרור לשם העלאה והורדת נוסעים בלבד " [ ההדגשה שלי]. הנה כי כן, גם אם נלך לשיטתו הפרשנית, ולטעמי הבלתי מבוססת שכן הנאשם לא ציין מהו היסוד המסייע לו להבחין, לגישתו בין רכב "עומד" לבין רכב "עוצר", ואניח כי הנאשם "עצר" במקום הרי שבכך הוא עבר על איסור העצירה הקבוע בתמרור 511 ועל כן ניתן להרשיעו בעבירה של תקנה 22א לתקנות התעבורה.

גם תקנה 72 (א) לתקנות התעבורה אוסרת עצירת רכב, העמדתו או חנייתו בתחום תחנת אוטובוס וקובעת: "לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות: .... בתחום תחנת אוטובוסים...". [ הדגשה שלי]. הנה כי כן, גם אם אניח כי יש ממש בגישתו הפרשנית של הנאשם, ואניח גם כי הנאשם לא "העמיד" את רכבו אלא רק "עצר" אותו הרי שבכך עבר על איסור העצירה הקבוע בתקנה 72 (א) לתקנות התעבורה.
טיעונו השני של הנאשם היה כי הפקח לא כרז לו להזיז את רכבו. הנאשם נסמך לצורך בסיס על פסקי דין שיצאו מבית מדרשם של מספר שופטים בבית משפט זה. אינני סבור כי הנאשם יכול להיבנות מטיעון זה לצורך זיכויו. נקודת המוצא היא כאמור שלא יכול להיות חולק כי העבירה אכן נעברה. בנסיבות אלה נשאלת השאלה האם נדרש הפקח לכרוז לנאשם על מנת להזיז את רכבו. פסקי הדין בהם עיינתי סבורים כי אכן ראוי שכך יעשה. כך למשל, כותב חברי השו' פרי : "התובעת המלומדת טענה באשר לסוגיה זו כי הדין אינו מחייב את הפקחים בכריזה לרכב העומד בעבירה. צודקת התובעת. עם זאת, הדעת נותנת כי פקחי עיריית תל אביב יפעלו כפי שפועלים שוטרי התנועה של משטרת ישראל. .. תכליתם של דיני התעבורה להסדיר את התחבורה היבשתית ואת רצף התנועה על מנת למנוע עיכוב בתנועה ומעבר חופשי של משתמשי הדרך. כריזה הייתה מובילה לתזוזת הרכב, ומונעת עמידתו למשך מספר שניות נוספות עד שתצא אותה נהגת עם רכבה מהמקום. כך נוהגת משטרת ישראל ונוהגים שוטרי התנועה שלה, וטוב שכך, וכך על פקחי עיריית תל אביב לנהוג. ". [הדגשה שלי]. במלים אחרות, בית המשפט מבקר את הפרקטיקה הנוהגת של פקחי עיריית תל אביב שלא לכרוז לנהגים העוברים עבירות על פי חוק העזר על מנת שתוגשם התכלית של הסדרת רצף התנועה היבשתית. עם זאת, בית המשפט מאשר כי הדין אינו מחייב את הפקחים לעשות כן. אשר על כן, הגשמתן (החלקית במקרה זה) של תכליות דיני התעבורה הנובעת מכך שהפקח לא דאג להסדרת רצף התנועה ייתכן ואינה ראויה אך – וזהו העיקר – אין בכך כדי לשמוט את היסוד מתחת להליך האכיפה.

לאור כל האמור אני מרשיע את הנאשם בעבירה על סעיף 6 (ד)(12) לחוק העזר.

ניתנה היום, 24.11.19, במעמד הצדדים