הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו ח"נ 54374-08-18

מספר בקשה:1
בפני
כבוד ה שופטת עדי יעקובוביץ

מבקשים

מדינת ישראל

נגד

משיבים
מאיר שבתאי

החלטה

לפני בקשה לפסיקת הוצאות בהתאם לסעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "בקשה" ו-"חוק" בהתאמה).
כנגד המבקש נרשמה ביום 8.1.18 הודעת תשלום קנס בגין חנייה במקום מוסדר ללא תשלום אגרת חנייה (להלן: "דו"ח"), המהווה עבירה לפי סעיף 12(א) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983.
המבקש ביקש להישפט בגין הדו"ח. בדיון ההקראה שנערך ביום 13.12.18, הציג המבקש אסמכתא לפיה, במועד המפורט בכתב האישום, שילם הסדר חנייה באמצעות מכשיר "איזי-פארק". ביום 25.12.18 הודיעה המשיבה כי לאחר בדיקה, היא חוזרת בה מן האישום. המשיבה ציינה בהודעתה כי הפקח לא ראה מכשיר מסוג "איזי-פארק" ברכב.
ביום 2.1.19 הגיש המבקש את הבקשה ובה טען, נטל הוכחת חנייה כחוק לא ראוי שיהא מוטל על כתפי הנתבע ובכלל, מדובר בפעם שנייה שנרשם לו דו"ח בגין חנייה ללא הסדר תשלום וגם אז הוכיח ששילם, כך שהמשיבה לא פעלה בתום-לב. עוד טען, שלצורך הוכחת טענותיו היה עליו להוציא הוצאות, לסטות מסדר יומו ואף גרם לו לטרדה וכעס רב. המבקש לא תמך בקשתו באסמכתאות המפרטות מהן ההוצאות להן נדרש לשם הגנתו.
המשיבה התנגדה וטענה, כי המבקש לא פנה אליה בבקשה לביטול הדו"ח עובר לדיון ההקראה, כך שלא היה ביכולתה לחזור בה מן האישום קודם לכן. ובהתאם, ימים ספורים לאחר דיון ההקראה, חזרה בה מכתב האישום. לטענתה, המקרה אינו נופל בגדרי אחת מהחלופות המנויות בסעיף 80 לחוק, שכן, היה יסוד לאשמה שעה שהפקח לא ראה אמצעי תשלום ברכב וכן, לא התקיימו "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי.
לאחר עיון מעמיק בבקשה ובתגובה (על נספחיה), סבורני כי דין הבקשה להידחות. להלן נימוקיי:
סעיף 80(א) לחוק מאפשר לנאשם שזוכה במשפט לבקש החזר הוצאות הגנתו מאוצר המדינה, וזאת בהתקיים אחת משתי החלופות הקבועות בחוק. האחת, לא היה בסיס להאשמת הנאשם. השנייה, נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. הסמכות לפסיקת הוצאות מוקנית לשיקול דעת בית המשפט בנוגע לשתי החלופות. הנאשם זוכה בשל חזרת המאשימה מכתב האישום לאחר ההקראה. דהיינו, עניינו של הנאשם נכנס בגדר אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982.
בעניין שלפניי, החלופה הראשונה לא מתקיימת. משמע, היה יסוד מוצק להאשמה, שכן הפקח לא ראה ברכב את מכשיר ה"איזי-פארק". מדובר במקרה שני וזהה של המבקש ועל-כן, היה עליו לוודא שהצמיד את מכשיר ה"איזי-פארק" לחלון הפונה למדרכה, כנדרש בהוראות.
נותר לברר האם התקיימו בעניינו של המבקש אותן "נסיבות אחרות". ההלכה הפסוקה היא שזיכוי מהאשמה אינו קריטריון להענקת פיצוי באופן אוטומטי, וזכות הנאשם לפיצוי אינה זכות מוחלטת כי אם זכות יחסית (להרחבה ראו: רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל (2.3.11)). לפיכך, בבוא בית המשפט לשקול פסיקת הוצאות, עליו לאזן בין זכותו של הנאשם שזוכה לפיצוי לבין שתי הנחות היסוד עליהן מושתת סעיף 80(א) לחוק. התכלית הראשונה היא השאיפה הציבורית לשמירה על החוק והסדר לטובת רווחת כלל הציבור. התכלית השנייה היא, לאפשר למדינה לנהל הליך פלילי כנגד מעשים המנוגדים לחוק, כך שהשיקולים יעמדו למול עיני התביעה יהיו שיקולים ענייניים – מקצועיים ולא שיקולים תקציביים.
במקרה דנא, לא מצאתי כי התקיימו "נסיבות אחרות" המצדיקות פסיקת הוצאות למבקש שכן, ההוכחות לתשלום אגרת חנייה כדין היו מצויות בידי המבקש ולמשיבה לא הייתה כל דרך לדעת עליהן. למבקש עמדה האפשרות לפנות תחילה אל המשיבה ולחסוך את הטרחה וההוצאות הכרוכות בהליך משפטי. בטוחני, שהמשיבה הייתה מבטלת את הדו"ח מבלי להטריח את המבקש מעבר לכך.
מכלל הטעמים דלעיל, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת הנאשם לפסיקת הוצאות.

מזכירות בית המשפט תואיל לשלוח את ההחלטה לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

ניתנה היום, י"ח שבט תשע"ט, 24 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.