הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו ח"נ 51524-05-19

בפני
כבוד ה שופט דן סעדון

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

ניר קפלן

הנאשם

הכרעת דין

ביום 2.1.19 החנה הנאשם את רכבו ברחוב צייטלין ליד בית 35. במקום קיימים תמרור המתיר חנייה לתושבים שרכבם נושא תו "אזור 2" בלבד. אין חולק כי רכב הנאשם לא נשא תו חניה אזורי כאמור ומשכך נרשם לו דוח על עבירה לפי סעיפים 4 (ב) + 6(ב)(1) לחוק העזר לתל אביב יפו [ העמדת רכב וחנייתו] תשמ"ד – 1983.
בכפירתו טען הנאשם כי במועד הרלוונטי היה התמרור מוסתר על ידי ענף עץ.
במסגרת פרשת התביעה העיד הפקח לוי אורן. הפקח העיד, ואני מאמין לו בעניין זה, כי סמוך לרחוב צייטלין 35 קיים תמרור המתיר חנייה לתושבי ת"א – יפו בעלי תו חנייה "אזור 2 " בלבד. הפקח נשאל אם התמרור היה מוסתר במועד העבירה ועל כך השיב באופן כללי, לטעמי: "בדקתי שיש תמרור מוצב גלוי אחרת אני לא אוכף" [ ע' 3 ש' 1-2]. בחקירה נגדית לנאשם אישר הפקח כי המרחק בין התמרור למקום בו חנה הנאשם הוא 50-100 מ'. הנאשם טען כי המרחק הוא 110 מ'. לצורך הכרעה זו אניח כי המרחק הוא כפי שציין הנאשם הגם שאין לנתון זה חשיבות כפי שאראה להלן. בהמשך עדותו הבהיר הפקח בהתייחס להסתרת התמרור כי "תלוי עד כמה מסתיר. אם זה רק ענף אז זה לא בעיה" [ ע' 3 ש' 30-31]. הנאשם עימת את הפקח עם תמונות התמרור שצילם הנאשם. הפקח אישר בהגינותו כי "השלט אכן מוסתר. אם זה היה המצב בעת רישום הדוח לא הייתי רושם את הדוח. אני מאשר כי זה התמרור נשוא הדיון אך לא כך היה בעת עריכת הדוח" [ ע' 4 ש' 1-2).
במסגרת פרשת התביעה העיד הנאשם. לדבריו התמרור היה בדרכו אל המקום בו חנה אך הוא לא הבחין בו תוך כדי נהיגה כאשר לאחר שחנה מיהר לעיסוקיו. למחרת היום, צילם הנאשם את התמרור ואף שיגר את תמונת התמרור כחלק מבקשתו לביטול הדוח ביום 1.2.19.
דיון והכרעה
שתי שאלות טעונות הכרעה בהליך זה: האחת, האם מצב התמרור אכן היה כפי שציין הנאשם?; שנית, מהי הנפקות האופרטיבית, אם ישנה, למצב זה של התמרור, על אשמת הנאשם. כפי שאראה להלן, אני מאמין לנאשם כי במועד הרלוונטי היה מצב התמרור כזה בו לא היה יכול להבחין בו בעת נסיעה. עם זאת, ובהתייחס לשאלה השנייה שהצגתי ובשים לב להלכה המנחה בסוגיה בה עסקינן, נראה כי אין לנתון זה השלכה אופרטיבית על שאלת אשמתו. אפרט.
הנאשם טען, ואני מאמין לו, כי צילם את התמרור כשהוא מכוסה בענף עץ ושיגר תמונה זו עם בקשה לביטול הדוח ביום 1.2.19, היינו כחודש ימים ממועד רישום הדוח. כיוון שכך וכיוון שמן התמונה שהציג הנאשם עולה כי יהיה זה בלתי סביר בעליל להניח כי קצב גדילת הענף היה כה מהיר במשך 30 הימים שחלפו ממועד רישום הדוח ועד מועד משלוח הבקשה לביטולו בצירוף הצילום, הרי שמסקנתי היא שהתמונה שצילם הנאשם משקפת נאמנה את מצב התמרור עובר לרישום הדוח. הפקח, עד התביעה, ציין כי התמרור שהציג לו הנאשם הוא אכן התמרור מושא הדיון אך לא זה היה מצבו בעת רישום הדוח. הפקח לא ידע להסביר כיצד עלה בידי אותו ענף עץ המכסה את התמרור לגדול פרא במהירות הבזק תוך 30 יום עד למועד משלוח הבקשה לביטול הדוח בצירוף תמונת התמרור כשהוא מוסתר על ידי ענף עץ. אשר על כן, תשובתי לשאלה הראשונה שהצגתי היא כי במועד הרלוונטי היה התמרור מוסתר על ידי ענף עץ.
כאמור השאלה השנייה היא מהי נפקות הסתרת התמרור על ידי ענף העץ במועד בו החנה הנאשם את רכבו. בעניין זה הגעתי לכלל מסקנה כי על פי ההלכה המנחה בסוגיה, הדבר אינו גורע מאחריותו של הנאשם לחנות בהתאם לתמרור זה, גם מקום בו הוא התקשה להבחין בו תוך כדי נסיעה. ככלל נקודת המוצא היא כי תמרור שהוצב – הוצב כדין. הטוען לאי חוקיות בהצבת התמרור – עליו הראיה ( תקנה 22 לתקנות התעבורה; רע''פ 72/87 שקיר נ' מדינת ישראל). לכאורה תמרור מוסתר הוא בבחינת תרתיי דסתריי. אם כל תפקידו של התמרור הוא להיראות לעיני הנהג ולכוון את התנהגותו בדרך, ברי לכאורה כי תמרור נסתר אינו יכול למלא את תפקידו. ואכן, הדרישה כי התמרור ייראה לעיני הנהג עוברת כחוט השני בתקנות והנחיות המפקח על התעבורה בנוגע להצבת תמרורים. עם זאת, בהלכה המנחה התקבלה התפיסה לפיה ביחס לתמרורים האוסרים או מורים על חניה בתחום העיר אין כל מניעה שנהג יעצור את רכבו ויקרא לאיטו את כל האמור בתמרור. כך נקבע כי "חובתו של נהג חונה לבדוק את התמרורים במקום החנייה ולקרוא בעיון את הכתוב בהם והוא יכול לעשות זאת לאיטו, ולא תוך כדי נסיעה, אלא לאחר שעצר את רכבו ואף יצא ממנו" (עפ"א (ת"א) 19270-07-16 איגרא נ' עיריית תל אביב יפו; ההדגשה הוספה). דברים ברוח דומה נקבעו גם בפסיקתו של בית המשפט המחוזי ירושלים, שם נקבע ביחס לטענה כי תמרור הוסתר על ידי משאית כי אין בכך להעמיד הגנה למערער " שכן היה על האחרון לוודא שהמקום מותר בחניה בטרם העמיד בו את רכבו " (ע''פ (מחוזי י-ם) 4054/09 יאיר ליפסקי נ' מדינת ישראל, סעיף 14). מכל האמור נובעת אפוא המסקנה לפיה מבחן "הנראות" של התמרור בתחום העיר אינו במהלך נסיעת הנאשם אלא לאחר שעצר. חובתו של הנאשם, לאחר עצירת הרכב, היא לבחון מהם התמרורים, אם בכלל, המסדירים את החנייה ולראות כי המקום מותר בחנייה בטרם גמלה בליבו החלטה לחנות במקום.
במקרה שלפני, המרחק בין מקום חניית הנאשם לבין התמרור (אשר גם אם לא ניתן להבחין בתוכנו בשל היותו מוסתר על ידי ענף וודאי שניתן היה להבחין בעצם קיומו) הוא מרחק קצר יחסית של כ-100 מ'. אשר על כן ולאור האמור, אינני סבור כי הייתה מניעה כי הנאשם יצא מרכבו ויבחן באופן מעמיק את מצב התמרורים לפני שקיבל החלטה לחנות. במקרה שלפני ציין הנאשם כי לא הבחין בזמן נסיעה בתמרור. על בסיס זה הניח הנאשם, מבלי לבדוק לאחר עצירה אם יש ממש בהנחתו, כי אין תמרור האוסר או מסייג את חנייתו, חנה ומיהר לעיסוקיו. בכך, כך אני סבור, לא קיים הנאשם את המצופה מנהג הנוהג והמבקש לחנות בתחומה של עיר.
לאור האמור אני מרשיע את הנאשם בעבירה על סעיפים 4 (ב) + 6(ב)(1) לחוק העזר לתל אביב יפו ( העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד – 1983.

ניתנה היום, 15.12.19 , במעמד הצדדים