הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו ח"נ 1530-08-18

בפני
כבוד ה שופטת יפעת אונגר ביטון

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

שלום משעלי

הנאשם

הכרעת דין

1. הנאשם עומד לדין, במסגרת שני התיקים שבכותרת, בגין ביצוע שתי עבירות של העמדת רכב על מדרכה, בניגוד לסע' 6(ד)(2א) לחוק עזר תל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד – 1983.

2. לאחר שהצדדים הביאו לפני ראיותיהם וסיכמו טענותיהם, אני מוצאת את הנאשם אשם בעבירות המיוחסות לו.

3. העבירות המיוחס ות לנאשם, מתארות העמדת רכבו על מדרכה, ברח' הרכב 10 בתל-אביב, ביום 19.3.17 בשעה 15:42 , וביום 29.6.17 סמוך לשעה 15:47.

4. הנאשם לא כפר בעובדות המפורטות בכתבי האישום, לעניין המועדים, אך כפר במקום. לשיטתו העמיד את הרכב סמוך למס' 8 ולא כפי שצוין בדו"חות. יוער, עם זאת, כי מס' הבית עולה בבירור מהשוואת תמונות הדו"חות (ת/1, ת/5) לתמונות שהגיש הנתבע עצמו (נ/1). לא יכולה להיות מחלוקת כי החלק השמאלי של הבנין, שבחזיתו העמיד הנאשם את רכבו, קרוב יותר לכניסה המסומנת במס' 10, מאשר לכניסה המסומנת במס' 8.

5. בישיבת ההקראה, הנאשם טען להגנתו כי מדובר בשטח הצמוד לחנות בבעלותו, שהינו שטח פרטי לכל דבר וענין, ומהווה חצר של החנות. לשיטתו, משך שנים מתקיים ויכוח בינו לבין עיריית תל-אביב, סביב הבעלות וזכות השימוש והחזקה בשטח זה. הנאשם הזכיר כי שכנו מצוי בוויכוח דומה עם העירייה וכי בדעתו להגיש עתירה מנהלית בנושא זה. עוד טען הנאשם כי רכש כדין את השטח וכי בעבר הועמד לדין בגין עבירות דומות וזוכה.
הנאשם הפנה לכתובים בנ/1.

6. העידו הפקח והנאשם. הפקח מסר גרסה קוהרנטית ועקבית. לדבריו ערך בשתי ההזדמנויות דו"חות לנאשם ,משום שהלה העמיד רכבו, שני גלגלים על המדרכה , באופן שאינו מאפשר מעבר, כאשר שפת המדרכה מסומנת בצבעי אדום-לבן. עוד ציין כי הרכב הועמד בניצב לכביש.

7. הפקח הבהיר בעדותו שקיים תמרור בסמוך, ליד כניסה מס' 8, המתיר העמ דת רכב לצורך פריקה וטעינה, במקביל למדרכה לאורך 12 מ', אולם הנאשם העמיד את רכבו מחוץ לשטח תחולת התמרור, ליד בית 10. יוער כי מדובר בבניין אחד ארוך, המונה שני מספרי בתים (8 ו- 10) כפי שסימן הפקח על גבי ת/4.

8. לפי עדות הפקח, המקום בו העמיד הנאשם את רכבו, בניצב לכביש, הוא מדרכה לכל דבר ועניין, הוא שטח הממוקם בצמוד לכביש ומהווה מקום מעבר להולכי רגל. בנוסף, קיימת הפרדת גוונים וסוג חיפוי בין המדרכה לבין הכביש . בנוסף, אבני השפה צבועות אדום-לבן.

9. בחקירתו הנגדית, הציג הנאשם לפקח תמונות מתוך קלסר נ/1. הפקח ציין כי מדובר בתמונות שצולמו, כעולה מהן, בשנת 2010, ומאז תוואי השטח שונה. הנאשם הפנה את הפקח לשטח עליון, מעין רמפה הצמודה לכניסה לחנויות (ניתן להבחין בה בבירור בעמ' תמונה 2 בנ/1). רמפה זו היא מעל השטח בו העמיד את רכבו כעולה מתמונות שצילם הפקח בזמן אמת (ת/1, ת/5). הפקח הסביר כי: "זה שטח עליון שקרוב לעסקים... השטח גבוה בכמה מטרים מהשטח הציבורי. זה שטח עליון שמנותק מהשטח הציבורי" (עמ' 5 ש' 25-28 לפרוט').
לא ברור מדוע בחר הנאשם להפנות את הזרקור לשטח זה, שעה שאין טענה ששם העמיד את הרכב. בנוסף, הפקח חזר על עמדתו כי השטח המיועד לפריקה וטעינה רחוק מהמקום בו העמיד את הרכב.

10. לשאלת הנאשם מדוע אין מדובר בשטח פרטי, השיב הפקח כי מדובר במדרכה שהיא שטח ציבורי לכל דבר. השטח לפריקה וטעינה מצוי על הכביש, לצד המדרכה.

11. הנאשם העיד כי הרשות שוגה ביחס למקום. לטענתו, כבר הוכיח בבית המשפט כי מדובר בשטח פרטי אותו רכש כדין. הוא הפנה לתמונות של המקום משנת 2009 ולסימון של קו לבן עם הספרות 12, המסמן את קו הגבול של השטח המיועד לפריקה וטעינה. לדבריו, במועד מאוחר יותר, הוסיפו שילוט של מספור על המבנה. לטענתו, קיימת מחלוקת בדבר הבעלות במקום שטרם נפתרה. כן חזר על עמדתו כי אין מדובר כלל במדרכה, משום שחלק מהאזור נועד לפריקה וטעינה ולא יתכן שחלק מהקטע ייחשב לכביש וחלקו ייחשב כמדרכה.

12. בחקירתו הנגדית, סירב להשיב אם העמיד את הרכב לצד אבני שפה המסומנות באדום-לבן והלין כי הרשות עושה כרצונה מבלי להתייחס ולהשיב לטענותיו ופניותיו. לעניין מעבר להולכי רגל, אישר כי במקום תנועת הולכי רגל, שרשאים לעבור שם, בין הרמפה הגבוהה, לבין העבר האחר של הרחוב. אך לטענתו, קיימת חובה להותיר מעבר של 70 ס"מ וכך פעל.

13. כאמור, החלטתי להרשיע את הנשם בעבירות המיוחסות לו. הגדרתה של מדרכה אינה נוגעת לשאלת הבעלות הקניינית במקום. המבחן לפיו יש לקבוע אם מקום מסוים עונה להגדרת מדרכה, הוא כפול: יש לבחון את שאלת המיקום (בצמוד לכביש) ואת שאלת השימוש או הייעוד (מעבר להולכי רגל ועגלות).
אני סבורה כי שאלת הבעלות הקניינית אינה מעלה או מורידה בהקשר זה. העובדה כי הנאשם טוען שמדובר בחצר פרטית, ממילא איננה מקובלת עלי. מדובר במקום שבו קיים שטח מוגבה (רמפה) לצד הכניסה לחנויות במתחם. תחתיו קיים שטח הצמוד לכביש, מופרד מהכביש באבני שפה הצבועות באדום-לבן. שטח זה מיועד למעבר הולכי רגל ועגלות, והוא בהמשך לקטע המסומן לצרכי פריקה וטעינה. אין חולק כי הנאשם לא העמיד רכבו בשטח המותר לפריקה טעינה, אלא בהמשכו, בזווית של תשעים מעלות מהכביש לכוון הבניין, כאשר חלק מן הרכב על הכביש וחלקו על השטח המופרד באבני השפה הנ"ל. אותו קטע, השנוי במחלוקת – האם מדובר במדרכה אם לאו – אינו קטע הרמפה, הגבוה ממנו.
אני מוצאת, כי הן לעניין מבחן המיקום כמתואר לעיל, והן לעניין מבחן היעוד והשימוש, מדובר במדרכה לכל דבר וענין.

14. חזקה על הרשות שאם הציבה תמרורים במקום (וצביעת אבני שפה היא בחזקת תמרור), הרי עשתה זאת בהתאם להחלטת רשות התמרור. חזקה היא כי רשות התמרור הציבה את התמרורים במקום בהתאם לדין ולא מתוך פלישה לשטח פרטי. אולם, גם אם היה מדובר בשטח פרטי, מה שלא הוכח די הצורך בהליך שלפני, הרי שאין בכך סתירה לאפשרות להגדירו כמדרכה. הגדרתה של מדרכה בחוק העזר היא כהגדרתה בתקנות התעבורה המפורשת, כמפורט לעיל, באמצעות המבחן הכפול.

15. עיינתי בתשומת לב ב-נ/1. המדובר בהעתק של תביעה לפסק דין הצהרתי, שהגיש הנאשם, יחד עם אחרים, בבית המשפט לעניינים מנהלים בתל-אביב. התביעה הוגשה ביום 13.3.19. ניתן להבחין כי אחת הטענות של התובעים באותה תביעה, היא כי באין הסדרה של פרצלציה במקרקעין המדוברים, לא ניתן לרשום את שטחי החנייה שמול החנויות בבניין "בית יואל" על שם הבעלים, למרות שבעת רכישתן אישר הקבלן כי החניות הללו הן חלק משטח פרטי של הבניין. כן נטען, כי עיריית תל-אביב ערכה שיפוץ במקום והפכה את חצר הכורכר הפרטית של הבנין לכביש ומדרכה. התובעים באותו הליך הפנו לחוזה המכר ולמסמכים נוספים המחזקים, לטענתם, את דבריהם.

מדובר בהליך תלוי ועומד שטרם הוכרע וממילא אין בסמכותי להכריע בו. כלומר, אליבא הנאשם עצמו, טענתו להיות השטח, עליו העמיד את רכבו, שטח "פרטי" טרם התקבלה ועדיין לא ניתן פסק דין הצהרתי בהתאם לתביעה.

בנסיבות אלה, אין באפשרותי להסתמך על הטענה, שטרם הוכחה וטרם הוכרעה, כטענה חלוטה, שניתן להתבסס עליה כראיה בהליך שלפני. זאת ועוד, כאמור מעלה, הגדרתה של מדרכה אינה תלויה בשאלת הבעלות בקרקע.

16. אוסיף ואציין, כי על פי דיני הראיות, הרשות נהנית מחזקת תקינות המעשה המנהלי. כבר ציינתי לעיל, שבמקום סומנה המדרכה באבני שפה. עד שלא הוכח אחרת, חזקה שסימון זה נעשה בסמכות וכדין. במסגרת נ/1 נטען כי העירייה ערכה שיפוץ במקום. חזקה שגם הוא נעשה בסמכות וכדין.

17. לאור האמור במצטבר, אני מוצאת כי המאשימה הוכיחה את האשמה מעל לכל ספק סביר ואני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו כמפורט לעיל.

18. בשולי הדברים יצוין שהנאשם טען טענה בלתי מבוססת, כאילו פרוטוקול דיון בתיק אחר, במהלכו העיד לטובת שכנו, נעלם. הדבר אינו נכון. בתום הדיון, לבקשת הנאשם, אותר התיק במחשב והעתק הפרוטוקול בו מפורטת עדותו של הנאשם (בהליך אחר כאמור) נמסר לידי הנאשם.

19. אוסיף עוד, כי בחנתי את טענת ב" כ המאשימה לעניין זיכוי הנאשם בהליכים קודמים ומצאתי שאמנם זוכה מחמת הספק, משום שלא היה בידי המאשימה להציג בפני בית המשפט תמונות המתעדות את ביצוע העבירה בזמן אמת. זאת, להבדיל מההליך דנא, שבו תועדו העבירות בצילומים שערך הפקח בעת עריכת הדו"חות. לכן, אין מקום לגזירה שווה בין ההליכים.

20. המזכירות תקבע מועד לישיבת טיעון לעונש ותזמין את הצדדים.

ניתנה היום, י"ט אדר ב' תשע"ט, 26 מרץ 2019, בהיעדר.