הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו ח"נ 14294-07-18

בפני
כבוד ה שופט דן סעדון

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

אמיר בט

הנאשם

הכרעת דין

ביום 21.6.17 החנה הנאשם את רכבו בשד' ח"ן ליד בניין מס' 1 כאשר שני גלגליו הימניים מצויים על מדרכה המסומנת באבני שפה בצבע אדום –לבן. עקב כך נרשמה לו הודעת קנס בגין עבירה על סעיף 6 (ד)(2א) לחוק העזר לתל אביב יפו ( העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד – 1983 ( חניה על מדרכה). הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי כבעל רכב שלו תג נכה חנייתו הייתה כדין על פי חוק חנייה לנכים, תשנ"ד – 1993 ( להלן: "החוק").
בפרשת התביעה העיד הפקח. הפקח ציין כי במקום רישום הודעת הקנס קיימים שני נתיבים; אחד לפנייה ימינה והאחר לפנייה שמאלה. רכב הנאשם חסם כמחצית הנתיב הימני (המיועד לפנייה ימינה) והיה במרחק 10-15 מ' מן הרמזור בצומת (ע' 4 ש' 3) . בחקירה נגדית התברר כי הפקח אינו זוכר עד כמה בלט רכבו של הנאשם לתוך הנתיב הימני. הוא גם לא זכר אם לאחר רישום הודעת הקנס נותר סמוך לרכב או המשיך בדרכו ( ע' 4 ש' 24-25). הנאשם הציג לעד תזה שהגה ולפיה אם רכבו אכן היווה הפרעה כפי שנטען היה על הפקח להזמין גרר. הפקח השיב כי גרירת (או הרמת) רכב ששניים מגלגליו על המדרכה והשניים האחרים על הכביש היא מלאה מורכבת שלא כל גרר יכול לבצע ("לא כל גרר יכול להרים את זה" ע' 5 ש' 5).
בפרשת ההגנה העיד הנאשם. הוא טען כי במקום בו חנה קיימת הסכמה לפיה כלי רכב העומדים סמוך לאבני שפה אדום לבן לא יקבלו הודעות קנס. עוד טען כי לצד הודעת הקנס נשוא הדיון נרשמה לו הודעת קנס בגין חנייה אחרת באותו רחוב אשר בוטלה ומכך למד הנאשם, בין היתר, על צדקת טענותיו בהליך זה. הנאשם טען כי העמיד את רכבו באופן שאינו גורם הפרעה ממשית לתנועה. לטענתו לאורך הכביש קיים סימון אבני שפה כחול לבן המאפשר חניית כלי רכב כך שממילא כלי רכב הנוסעים באותו כביש אינם יכולים לנסוע באופן חופשי ופתוח בנתיב הימני. הנאשם טען כי הותיר מרווח מספיק למעבר כלי רכב בנתיב המיני (2.3 מ' או 2.5 מ'). לטענה כי כלי רכב גדולים אינם יכולים לנסוע בחופשיות בנתיב הימני בשל החסימה שיצר השיב הנאשם כי כלי רכב אלה פונים ימינה מן הנתיב השמאלי ולכן אינם עושים שימוש בנתיב הימני. הוא הוסיף כי עובר לחנייה ביקר בחניונים סמוכים ("חניון "הבימה" וחניון ברחוב הוברמן) אך לא מצא מקום פנוי לחנות.
דיון והכרעה
זה יהיה סדר הדיון. תחילה אדון (ואדחה) את טענות הנאשם בנוגע לקיום הסכמה ביחס לחנייה סמוך לאבני שפה אדום לבן. לאחר מכן אבחן את הסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים, היינו האם האופן בו חנה רכב הנאשם גרם "הפרעה ממשית" לתנועה. אראה כי לטעמי הדרך בה חנה הנאשם הפריע לשימוש חופשי ובלתי מופרע בנתיב הימני. כפועל יוצא מכך עשוי היה הדבר ליצור עיכוב בשטף התנועה סמוך למקום החנייה באופן העולה כדי "הפרעה ממשית לתנועה".
הנאשם טען לקיומה של "הסכמה" בין הפקחים לתושבי האזור בכל הנוגע לחניית כלי רכב באבני שפה "אדום לבן". דין טענה זו להידחות. ראשית, הנאשם העיד על עצמו כי הוא תושב האזור. הוא לא ציין ולו ברמז כי אי פעם "סיכם" עם גורם זה או אחר מן העירייה דבר מה בנוגע לחנייה לצד אבני שפה אדום – לבן או על מדרכה. שנית, כמי שטוען לקיומו של סיכום כאמור טבעי הוא כי היה על הנאשם לחקור בחקירה נגדית את הפקח ( עד התביעה) אודות הסכמה זו. הנאשם לא עשה כן והימנעות זו יוצרת הנחה כי אילו היה הנאשם שואל את הפקח שאלה בעניין היה בתשובות הפקח כדי לעמוד לנאשם לרועץ (ע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ''ד מא(3) 617 (1987)). שלישית, הנאשם העיד כי קיבל (לפחות) שתי הודעות קנס בעת שחנה שלא כדין ברחוב. נתון זה מפריך כשלעצמו את הטענה לקיומה של "הסכמה" כאמור.
הנאשם ביקש להקיש מביטול הודעת קנס אחרת שנרשמה לו בעת שחנה שלא כדין ברחוב זה לענייננו. אני אינני סבור כי ניתן לערוך היקש כזה שכן הנאשם הודה בהגינותו של הודעת קנס זו בוטלה "לפנים משורת הדין". זולת טעם זה, לא הוצג על ידי הנאשם כל טעם ענייני אחר המאפשר להקיש ממקרה אחד למקרה אחר ( ע' 6 ש' 27-28).
רכב הנאשם, נושא תג נכה, חנה כאשר שני גלגליו הימניים של רכבו מצויים על המדרכה שהייתה צבועה באבני שפה אדום-לבן ובמרחק של 10-15 מ' מן הפנייה ימינה. על כך אין חולק. טען הנאשם – וטענה זו לא נסתרה - חסם חלק מן הנתיב ברוחב 60-80 ס"מ. לפיכך אניח כי כך אכן היה במקרה זה. חרף כל האמור, לא שוכנעתי כי הנאשם עמד בנטל להוכיח כי חנייתו לא גרמה "הפרעה ממשית לתנועה".

סעיף 2 (א) לחוק מתיר לרכב נושא תג נכה לחנות מקום בו החנייה אינה מותרת ובלבד שהוכחו ארבעת התנאים המנויים בסעיף ובכלל זה היעדר גרימה ל-"הפרעה ממשית" לתנועה. "הפרעה ממשית לתנועה" פורשה כהפרעה ( לרבות הפרעה פוטנציאלית) לכל שימוש מותר במרחב הציבורי ( רע"פ 5273/12 זאב גיא נ' מדינת ישראל (8.4.14)). הנטל להוכיח כי החנייה לא גרמה להפרעה ממשית מוטל על הנאשם ( רע"פ 604/10 לביא נ' מדינת ישראל (10.5.10)).
הנאשם מאשר כי חסם חלק מן הנתיב הימני אך מוסיף כי למרות חסימה חלקית זו הותיר די מקום לכלי רכב אחרים לנסוע בחופשיות בנתיב הנסיעה הימני. אינני מקבל טענה זו. הנאשם אישר בעדותו כי הוא נוהג לקפל את מראות הצד ברכבו "שלא יפגעו לי במראות". ודוק: אם הנאשם סבור כי חנה באופן המאפשר לכלי רכב אחרים לנסוע באופן חופשי בנתיב הימני מבלי לחשוש לשלמות כלי רכבם ( או שלמות רכבו של הנאשם), קיפול מראות הצד של רכב הנאשם מהווה צעד חסר טעם. אני סבור כי קיפול מראת הצד ברכב הנאשם מלמד על חששו של הנאשם כי כלי רכב שיעבור בנתיב הנסיעה הימני יפגע במראת הצד שלו. החשש לשלמות רכבו של הנאשם מכלי רכב הנוסעים בנתיב הנסיעה הימני ( עקב הקרבה בין כלי הרכב) עשוי להיות גם נחלתם של אלה שבכוונתם לנסוע בנתיב הימני לצורך פנייה ימינה. נהגים אלה, כמו הנאשם, עשויים אף הם לחשוש לשלמות רכבם (או לשלמות רכבו של הנאשם) עקב הקרבה בין כלי הרכב . חשש זה עשוי להסיט נהגים אלה מן הנתיב הימני לנתיב השמאלי ולאחר מכן שוב לנתיב הימני ( לצורך פנייה ימינה). מדובר אפוא בפגיעה ממשית בזכותם של אותם נהגים לעשות שימוש חופשי ופתוח בנתיב הימני ( לכל הפחות ממקום הסמוך למקום חניית הנאשם). יתר על כן, הדבר עשוי לעכב את שטף התנועה עקב הצורך של נהגים אלה לבצע "סלאלום" בין נתיבים שכפה עליהם הנאשם בשל האופן בו בחר לחנות. לאור האמור, אינני סבור כי עלה בידי הנאשם לשכנע כי חנה באופן שלא גרם הפרעה ממשית (ולו באופן פוטנציאלי) לתנועה. אדגיש כי אי הזמנת גרר על ידי הפקח, וודאי בשל הטעם שציין בעדותו, אינה תנאי בלעדיו אין להוכחתה של הפרעה ממשית לתנועה ( או היעדר הפרעה כזו ).
לסיכום, הנאשם לא הוכיח את התקיימותם במצטבר של היסודות המנויים בסעיף 2 (א) לחוק אשר רק בהתקיימותם מותרת החנייה בניגוד לחוק העזר. לפיכך, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

ניתנה היום, י"ט טבת תשע"ט, 27 דצמבר 2018, במעמד הצדדים