הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב - יפו בב"נ 34886-01-19

בפני
כבוד ה שופטת עדי יעקובוביץ

מבקשים

  1. יחזקאל אליאסי
  2. רחל אליאסי

נגד

משיבה
הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו

החלטה

לפניי בקשה לביטול צו הריסה מנהלי אשר הוצא על ידי המשיבה ביום 08.01.2019 בהתאם להוראות סעיף 229 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 . (להלן: "החוק")

רקע עובדתי
המבקשים מתגוררים בנכס מושא הצו, הממוקם ברחוב אל נקווה 22, גוש-חלקה 15/7423 בתל אביב - יפו.

ביום 25.12.2018 נחתם על-ידי המשיבה (באמצעות אדריכל עודד גבולי - מהנדס העיר), צו הריסה מנהלי כנגד עבודה אסורה, שנבנתה ללא היתר במקרקעין.
העבודה האסורה כפי שפורטה בצו היא "בנו מרפסת מקורות פלדה וקרשי עץ עם מעקה בשטח של 5.5 מ"ר. מעל המרפסת בנו קונסטרוקציה מחומר קל בקונטור של המרפסת".

ביום 15.01.2019 הוגשה בקשה לביטול הצו לבית משפט זה.

דיון במעמד הצדדים נשמע בפניי ביום 03.03.19 ו הצדדים אף הגישו השלמת טיעוניהם בכתב .

טענות הצדדים
המבקשים טוענים כי המרפסת נבנתה לצורך בניית סוכה, וכי הוחל בהליך לקבלת היתר בנייה בחודש אוגוסט 2018 מול מחלקת הנדסה בעיר.

בנוסף, המבקשים העלו טענה בדבר אכיפה בררנית לפיה קיימים באזור מספר רב של מרפסות אשר נבנו ללא היתר ולא בוצעה כנגדם אכיפה. המבקשים ציינו מספר דוגמאות לכך וצירפו תצלומים.
המבקשים טוענים כי המשיבה בחרה לאכוף את בניית המרפסת דווקא בדירתם, בגלל "קשר פסול" בין המשיבה לבני זוג עובדי עירייה המתגוררים באותו רחוב ועל כן לדידם יש לבטל את הצו.

בדיון שהתקיים בפניי , התחייב ב"כ המשיבה ל בדוק ולהתייחס לטענת האכיפה הבררנית. בתגובה ששלח לאחר הדיון מפורטים 9 מקרים, מתוכם 3 מקרים בהם בוצעה אכיפה כדלקמן:
בבניין ברח' אלנקווה 2- בוצעה אכיפה כנגד 2 מרפסות.
בבניין ברח' אלנקווה 8- בוצע צו מנהלי בחודש ספטמבר 2018.
במקרה נוסף בוצעה בנייה בהיתר בחזית הבניין, ובמקרים האחרים מדובר בבנייה ישנה אשר לגביה ציין "ניתן להתחיל בהליך איסוף ראיות".

דיון והכרעה
צו הריסה מנהלי הוא החלטה מנהלית ובהתאם, חלה עליו חזקת התקינות המנהלית (להרחבה בנושא: רע"פ 9242/16 כמאל מרזוק נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון (08.05.2018); רע"פ 8720/09 אסחאן אבו רנה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה (1.11.09)). הביקורת השיפוטית על צו הריסה מנהלי מצומצמת, ולאחר כניסת תיקון 116 לחוק לתוקפו, מוסמך בית המשפט להורות על ביטול הצו אם מצא שהתקיימה אחת משלו ש העילות המנויות בסעיף 229 לחוק: הראשונה, האם הוכח לבית המשפט "שהעבודה או השימוש בוצעו כדין" ; השנייה, האם הוכח "שלא התקיימו הד רישות למתן הצו כאמור בסימן זה"; השלישית, "אם שוכנע כי נפל הצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו". נפל בו פגם, משמעו, היעדר יסוד מהיסודות החוקיים שיש בהם כדי להקנות לצו תוקף מחייב ( ראה רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב יפו נ' רפאל עורקבי פ"ד מח(2) 397, 404 (1994)). וכן, מקום בו נפלו בצו "פגמים חמורים" שיש בהם כדי להביא להצהרה על בטלות הצו מעיקרו (עע"מ 3518/02 רמזי יוסף רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ"ד נז(1) 196 (2002)).

כאמור, בית המשפט אינו שם עצמו במקומה של הרשות ואינו מחליף את שיקול דעתה.
בדומה להיקף ההתערבות ביחס לכל הליך מנהלי, על בית המשפט לבחון האם הונחה בפני הרשות תשתית ראייתית סבירה לצורך נקיטת ההליך המנהלי וכן, לבחון את סבירות ההחלטה שהתקבלה על-יסוד התשתית העובדתית. אם יימצא כי ההחלטה מצויה במתחם הסבירות ומבוססת על תשתית ראייתית סבירה - לא יתערב בית המשפט בהחלטה המנהלית.

הלכה היא כי צווי הריסה מנהליים יש לבצע באופן מידי ומהיר. מעצם טיבו ותכליתו הצו המנהלי משמש ככלי ללחימה בבניה הבלתי חוקית בעודה באיבה ועל מנת שלא לאפשר התקבעות של "עובדות בשטח" (ראה רע"פ 4301/18 ‏ סילבי ז'נו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (07.08.18) בפסקה 7).

אקדים ואומר כי דין הבקשה להידחות.
בבג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289 נקבעו כללים להגנה מן הצדק בנסיבות של אכיפה בררנית כאמור בסעיף ג (2) להחלטה:
"להבדיל מאכיפה חלקית גרידא, אכיפה בררנית של החוק היא כזו הפוגעת בשוויון משום שהיא מפלה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך שהשיקול הפסול באכיפה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק".

מכאן נמצאנו למדים כי אכיפה חלקית, כפי הנטען בענייננו, אינה בהכרח אכיפה בררנית ופסולה, כל עוד לא הוכח כי השיקול הדומיננטי באכיפה הוא שיקול פסול לפי האמור.

במקרה שלפנינו, ו מהתשתית הראייתית שהובאה בפניי, עולה כי התקיימה אכיפה של המשיבה לפחות בשלושה מן המקרים עליהם הצביע ב"כ המבקשים . עיון בדוח הביקורת בשטח (צורף לבקשה) מעלה גם כי המרפסת שנבנתה ללא היתר אותרה בביקורת במקום - "בביקור במקום לבדיקת בקשה לרישום בית משותף בכתובת הנ"ל, נמצא כי בקומת קרקע קיימת מרפסת ללא היתר". מכאן נובע, בניגוד לטענת המבקשים, כי האכיפה המדוברת אינה היחידה בא זור וכן כי היא התבצעה בעקבות ביקורת פקחים שנכחו במקום לצורך רישום הבית כמשותף ולא בשל "קשר פסול".

לפי תשתית ראייתית זו, לא ניתן לקבוע כי מדובר באכיפה בררנית כנגד בעלי המרפסות אשר נטען כי נבנו ללא היתר, בשל העובדה שמדובר בבנייה ישנה. כידוע, הליך של צו הריסה מנהלי יכול שיתקיים בתוך שישה חודשים מסיום הבניה בלבד, וכנגד בניה ישנה ללא היתר נדרשים הליכים אחרים. מעבר לכך, גם אם נניח שמדובר באכיפה חלקית מצד המשיבה , נראה כי אין מדובר באכיפה בררנית ופסולה בהתאם לסעיף 12 בהחלט ה. לא הונחה בפני בית המשפט ראיה לכך שהצו הוצא בשל שיקול זר כלשהו, מלבד טענה בעלמא.

דעת לנבון נקל כי המבקשים אינם יכולים לעשות דין לעצמם ולב נות ללא היתר מרפסת בבית משותף כפתרון מהיר לבעיותיהם.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין ולצרכי התארגנות, הצו ייכנס לתוקפו ב יום 1 ביולי 2019 .

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.