הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים ברחובות תו"ב 53812-12-17

לפני
כבוד ה שופטת אדנקו סבחת- חיימוביץ

בעניין:

ועדה מקומית לתכנון ובניה רחובות

המאשימה

נגד

1.אורלי בן מיור שבירו
2.אליעזר דוד

הנאשמים

נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד עמית אדר
ב"כ הנאשמים עו"ד אורן ביטון
הנאשמים בעצמם

הכרעת דין

כתב האישום
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ביצוע עבודות טעונות היתר במקרקעין, ללא היתר לפי סעיפים 145 (א) (2), 204 (א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן: " החוק") ושימוש טעון היתר במקרקעין, ללא היתר לפי סעיפים 145 (א) (3) ו- 204 (א) לחוק.

על פי האמור בכתב האישום, הנאשמים הם בעלי הזכויות והמחזיקים בבית מגורים דו משפחתי ובשנת 2016 ביצעו בנית מבנה בשטח של כ- 50 מ"ר מפאנל פח לצורך שימוש למגורים כשתי יחידות דיור נפרדות.
המענה לכתב האישום
הנאשמים העלו טענת התיישנות, לפיה המבנה קיים הרבה מעבר ל- 5 שנים ו שולמה בגינו ארנונה במשך שנים רבות.
הנאשמים כפרו בביצוע עבודות בנייה בשטח של כ-50 מ"ר מפאנל פח בסמוך לצידו הצפוני, במקום מחסן ישן בשנת 2016 . נטען, כי הנאשמים עשו שימוש במבנה כשתי יחידות מגורים נפרדות.
הנאשמים לא טענו שיש היתר לבניה, אך הם ביצעו שיפוץ למבנה קיים ולא מדובר במבנה שנבנה מחדש.
טענות הצדדים בתמצית
ב"כ המאשימה טענה, כי יש פער בין מבנה המחסן המצולם ב-נ/1 לזה המצולם ב-ת/2. כך שמדובר במבנה חדש ולא ניתן להפריד בין המחסן הישן לחדש.
ב"כ המאשימה ביקשה לדחות את גרסת הנאשמים לפיה, אמנם הוכנו שתי יחידות דיור אך לא נעשה בהם שימוש. לשיטת המאשימה משהבנייה הושלמה וניתן לעשות שימוש במבנה, הרי שהיא מקימה את עבירת השימוש ואין הכרח להוכיח שימוש בפועל במבנה בעת הגשת כתב האישום. בתמיכה לכך הפנתה לאסופה של פסקי דין לפיה גם מבנה העומד ריק לפרק זמן מסוים אינו שולל את גיבושה של עבירת השימוש.

ב"כ הנאשמים טען, כי הבנייה מושא כתב האישום התיישנה מאחר שמדובר בבנייה שבוצעה לפני 40 שנה, בידיעת המאשימה, ובאישורה והמבנה שימש כמחסן ואף שולמ ה ארנונה בגינו. הנאשמים לא ביצעו בנייה של מבנה, וכל שעשו היה עבודות שיפוץ בלבד.
לשיטת ההגנה "הנאשמים חוזרים ומצהירים, כי מדובר בשיפוץ בלבד ולא בנכס שנבנה מחדש, לא נהרסו קירות, אלא רק נעשו תוספות על המבנה הקיים " (סעיף 4 לסיכומים). פעולות תחזוקה אינן נופלות לגדרו של המונח "תיקון" שבסעיף 145(א) לחוק. המאשימה לא חלקה על כך, כי מדובר בתוספת למבנה ישן, וע ל פי עדויות הנאשמים אין מדובר במבנה חדש ועל כן לא עמדה המאשימה בנטל הראיה המוטל עליה, ולכן יש להורות על זיכוי הנאשמים.
בנוסף נטען, כי המאשימה לא ערכה מדידה מקצועית של שטח המבנה ולא ביקרה בתוך המבנה, כך שכל שנותר הוא התרשמות חיצונית ש מסקנותיה מבוססות על הערכה בלבד. לא נערכה מדידה נוספת מעבר למדידה שנערכה ב-2017 לראשונה.
המבנה משמש עד היום כמחסן וזה ייעודו המקורי, ולא נעשה בו שימוש אחר. המאשימה לא הביאה ראיות לסתור עדויות הנאשמים, כי לא נעשה במבנה כל שימוש אחר למעט שימוש כמחסן.
המאשימה לא הוכיחה שהייתה הזזה של קיר או שהמבנה נהרס או שנעשו עבודות רחבות ביסודותיו של המבנה או בשלד המבנה שיש בהן לשנות את יציבותו.
המאשימה לא הוכיחה, כי שטח המבנה הישן הוא בגודל 30 מ"ר, וכל שעשתה הוא הסתמכות על תצלומי או ויר. רק בשנת 2017 בוצעה מדידה לראשונה וזו כמובן על ידי מפקח שאינו מודד מקצועי. בנסיבות אלה יש אי-ודאות לגבי שטח המבנה.
עוד טענו הנאשמים לאכיפה בררנית בשל התנכלות מצד הרשויות בכך שלא ננקטו הליכים כנגד שכנים שביצעו חריגות בנייה, בעוד כנגד הנאשמים בוצעה אכיפה.
הנאשמים אף העלו טענה של הגנה מן הצדק לנוכח טענות המאשימה, כי המבנה נבנה בשנות ה-60 או ה-70 וייעודו מחסן, מבנה שנבנה ללא היתר. בנסיבות אלה טען ב"כ הנאשמים , כי משהעירייה אישרה העברת הבעלות במחסן מבלי שנקטה הליכים כנגד הבעלים הקודם, הרי שבכך אישרה את קיומו של המחסן אף אם הוא נעדר היתר. עוד נטען, כי מדובר בשיהוי של שנים רבות בהן לא נקטה המאשימה הליכים כנגד הבעלים הקודמים. בנוסף נטען, כי הנאשמים ביצעו את השיפוצים בתום לב ותוך הסתמכות על המצב הקיים בעת רכישת המבנה, הבעלים הקודמים עשו שימוש במחסן למגוריה של המטפלת ולכן היה במקום חיבור למים וללוויין. בנסיבות אלה קמה לנאשמים הגנה מן הצדק ויש לזכות אותם.
דיון והכרעה
נאשם לא יורשע אלא אם הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר.

סעיף 145(א) לחוק שכותרתו "עבודות טעונות היתר" קובע כך:
" (א) לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו רשות הרישוי המקומית היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:
(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;
בפסקה זו –
"שינוי פנימי" – שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור;
"דירה" – חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר;מיום 4.8.1978
תיקון מס' 9
ס"ח תשל"ח מס' 906 מיום 4.8.1978 עמ' 181 ( ה"ח 1260)
החלפת פסקה 145(א)(2)
הנוסח הקודם:
(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו - למעט תיקון פנימי שאיננו תיקון מבנה ושאינו נוגד את ההיתר לבנייתו;

מיום 3.4.1981
תיקון מס' 17
ס"ח תשמ"א מס' 1015 מיום 3.4.1981 עמ' 166 ( ה"ח 1526)
(2) הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;
בפסקה זו -
"שינוי פנימי" - שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבנין, אינו פוגע בחזיתו או במראהו או בשלד של הבנין או ברכוש משותף או בצנרת או ציוד אחר המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין או את מספרן של יחידות הדיור;
(3) כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית".

סעיף 1 לחוק מגדיר מהו בניין כך:
""בנין" – כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי ביטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות –
(1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע".

סעיף 203 מגדיר ""עבודה אסורה" – בנייה או עבודה הטעונה היתר שנעשתה בלא היתר או בניגוד לתנאי היתר".

אין מחלוקת, כי המבנה מושא כתב האישום הוא יחידה שלמה ונפרדת ולכן "הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבניין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה" חייבים בהיתר.

מטעם המאשימה העיד המפקח לוהד זנדני והוגשו הראיות ת/1 – ת/7.
מטעם ההגנה העידו הנאשמים והוגש נ/1 תמונות המבנה עובר לעבודות שבוצעו במקום.

לוהד זנדני, מפקח אצל המאשימה, ערך דוח ביקורת (ת/1). הוא הגיע למקום בעקבות תלונה, נכנס לשטח, לא זוכר איך, כנראה דרך השער . לדבריו, הוא לא צריך אישור של הנאשמים כדי להיכנס לשטח .
הוא מדד את שטח המבנה, כ- 50 מ"ר. כששב למשרד בדק עם תצלומי האוויר מה היה במקום וגילה ששטח המבנה בעת הביקורת הוא כפול משטחו במקור, וכי המבנה הקודם היה ישן בעוד המבנה שמצא הוא חדש. מדידת המבנה בוצעה באמצעות מכשיר מדידה. אין מחלוקת שהעד אינו מודד מוסמך.
העד בדק אם המחסן היה שם 5 שנים לפני כן ולכן הלך ובדק תצ"א משנת 2012 ו מצא שהמחסן היה בגודל 23 מ"ר. יחד עם זאת, לא ניתן לדעת בוודאות שזה המחסן, כי לא ברור מהסיווג במסמך אם זה מחסן או מבנה למגורים.
במבנה שצילם, ת/2 ניתן לראות צבע חדש, קירות חדשים, ארונות, חלונות, שני פתחים שהם כניסה למבנה, דוד חשמל ומנורות . כמו-כן יש בסמוך למבנה חומרי בנייה. העד אישר, כי לא נכנס לתוך המבנה, כך שאינו יודע האם נהרסו קירות בתוך המבנה.
העד שלח מכתב התראה לנאשמים (ת/4) וחקר את הנאשם 2 (ת/3). שני הנאשמים התייצבו אצל העד למסירת גרסה , הנאשם 2 אמר שהוא משיב גם בשם הנאשמת ולכן העד לא חקר את הנאשמת 1 . הנאשם הודה בחקירתו (ת/3) בשימוש במבנה כיחידת דיור. אני סבורה שיש טעם לפגם בחקירתו של נאשם 2 בלבד, אף אם זה ביקש לדבר בשמה של הנאשמת 1 והיה מקום לגביית גרסה משני הנאשמים, בייחוד מקום בו הנאשמת 1 ממילא התייצבה לחקירה.
מבחינת העד אין עוד רלוונטיות למחסן הישן לאחר שהוקם עליו מבנה חדש. גם אם נעשה שיפוץ כטענת הנאשמים והוחלף הגג, מבחוץ מדובר במבנה חדש ולכן המבנה הישן נבלע בו ו הבנייה מהווה עבירה. העד אישר שאינו יודע, אם המבנה הישן נהרס אם לאו, אך בוודאות אין זכר למבנה הישן. הבנייה שבוצעה על ידי הנאשמים טעונה קבלת היתר.
בדוח ארנונה שהדפיס העד (ת/7) ישנו בית המגורים של הנאשמים, בשטח של כ-100 מ"ר, והמבנה מושא כתב האישום.
ת/1 הינו דוח ביקורת של ה מפקח מיום 7.3.17 בהתייחס לביקור מיום 5.1.17 לפיו בוצעה בניה של מבנה בגודל כ- 50 מ"ר בחזית צפונית מפאנל פח למטרת מגורים, וזאת במקום מחסן ישן שעמד במקום. על פי התמונות ב -ת/2 ניתן לראות, כי מדובר בבניה חדשה כאשר ישנם שיירי בניה במקום לרבות סולמות המוצבים בסמוך למבנה. תמונות אלה עומדות בסתירה לתמונות שהוגשו על ידי הנאשמים, נ/1, תמונות עובר לביצוע העבודות.

נאשמת 1 (להלן: "הנאשמת") הגישה את נ/1 תמונות שמעידות שדוד שמש וכו' היו במקום בעת שהנאשמים רכשו את המחסן שנתיים קודם לכן. הם לא עשו שימוש במחסן. בגלל שחלתה בסרטן לא עסקה בשיפוץ שנעשה במחסן . היא לא יודעת מה נבנה ובאיזה גודל. היא אישרה שנבנו שתי יחידות דיור במקום, אך למיטב ז יכרונה לא נעשה בהם שימוש.

נאשם 2 (להלן: "הנאשם") אישר שגודלו של המחסן הוא כ- 30 מ"ר. סימן על גבי נ/1 את המחסן הקיים שזה הצד השמאלי של המבנה ואת התוספת שנבנתה מצד ימין. בכך אישר הנאשם, כי אף אם לא נהרס המחסן הישן, הרי שבוצעה תוספת בנייה לאותו מחסן בצידו הימני. לדבריו, המחסן לא נהרס בשל מחלת הנאשמת, והם הסתפקו בשיפוץ ובהריסת גג האסבסט בהיתר של המשרד לאיכות הסביבה.

את העבודות שבוצעו תיאר הנאשם כך:
"החלק הקדמי לא נהרס ומהחיצוני הורדנו ועשינו פנל. במחסן בקטע שסומן עם העט הוספתי יחידה של גבס חיצוני, את הגג הרחבתי ימינה ובניתי הכל בגבס חיצוני ובקיר החיצוני לא נגעתי. אני בא מתחום הבניה אני קבלן של עבודות גמר. הקירות של המחסן לא הוזזו ולא נהרסו במילימטר אחד. הם עברו צביעה ושליכטה. הייתה נק' מים, גרו במחסן הזה לפנינו המטפלת של האדם המבוגר שגר בדירה ואפשר לראות שצלחת לויין נמצאת שם.
ש. מה עוד יש שם?
ת. דוד שמש מאחור. היה דוד מים הייתה מערכת מים מאחור. לא רואים בתמונה. עשינו דוד שמש ומזגן והכנו את יחידות הדיור להשכרה. בתקופה שהוגש כתב אישום הן לא הושכרו" (עמ' 16 שורות 10-17).
הנאשם אישר ששטח היחידה כיום הוא כ- 52 מ"ר. הנאשם אישר שהריבוע בתצלום אוויר משנת 2012 (ת/6) שהוגש על ידי המפקח הוא המחסן מושא כתב האישום ואישר, כי לפי תצלום אוויר משנת 2019 שטח הגג כ – 70 מ"ר ושטח המבנה כ- 50 מ"ר.
הנאשם אישר, כי הרחיב את המחסן מצידו הימני מבלוקים וצבע את המבנה כולו. דלת הזזה שהייתה במקום הוחלפה בדלת אחרת . כל אחת מהיחידות בהיא שטח של 20-23 מ"ר.

על חיבור המבנה לתשתיות סיפר הנאשם :
"ש. אתה מאשר שריצפת את המבנה, הוספת חשמל? חיבור לביוב? דוד שמש?
ת. חיבור לביוב היה שם כבר. הוספנו חשמל, דוד שמש שיפצנו עשינו שיפוץ הוספנו ריצוף, חשמל ואת קווי המים החלפנו לצינורות SP" (עמ' 18 שורות 2-3) .

עדותו של הנאשם מחזקת את ראיות המאשימה, אודות תוספת הבנייה שבוצעה במחסן הקיים והשימוש בשתי יחידות הדיור . כן עולה מעדותו שמבחינה חיצונית בוצעה עבודה שלא מאפשרת להבדיל בין המחסן הישן לתוספת שנבנתה.

מחקירת הנאשם 2 מיום 6.2.17 (ת/3) עלה, כי הוריד את גג האסבסט ובנה גג פאנל והוסיף בני יה בגודל של 13 מ"ר למחסן הקיים לצורכי מגורים. הבנייה בוצעה שלושה חודשים לפני חקירתו. הנאשם סבר, כי אינו נדרש ל קבלת היתר לביצוע העבודה . לדבריו יש שם שתי יחידות דיור מעבר לדירה בה הנאשמים מתגוררים.

אין בידי לקבל טענת הנאשם שלא ידע שהוא נדרש לקבלת היתר לבניית התוספת למחסן. עסקינן בנאשם שהעיד על עצמו שהוא קבלן עבודות גמר, כך שהנושא לא זר לו אף בשל עיסוקו המקצועי.

חיזוקים לעדות המפקח אודות הבנייה שבוצעה בנכס מצאתי בתמונות שהוגשו על ידי הצדדים נ/1 ו- ת/2 המלמדים שיש הבדל במבנה כתוצאה מתוספת הבנייה ובעדותו של הנאשם, כי נבנתה תוספת למבנה הקיים, באופן שהמבנה הכפיל את שטחו וזאת לצורך הקמת שתי יחידות דיור.

ההגנה בסיכומיה לא חלקה על כך שישנה תוספת בניה למחסן הקיים, אך טענה שמדובר בשיפוץ שאינו טעון קבלת היתר. לא מצאתי כל בסיס לכך שתו ספת בנייה, המגדילה את שטח המחסן כמעט פי שניים היא בבחינת שיפוץ שאינו טעון היתר.

בהתאם להוראות החוק, הריסה של בניין, כולו או מקצתו, בנייה מחדש וכל תוספת לבניין קיים או תיקון טעונה היתר בנייה. אף שינוי בתוך המבנה המשנה את מספר יחידות הדיור טעון גם הוא, היתר. הנאשמים הרסו חלק מהמחסן הישן שהיה בשטח של כ-32 מ"ר, בנו לו תוספת, החליפו את הגג והוסיפו פתחים, והפכו אותו למבנה חדש בשטח של כ-50 מ"ר ובו שתי יחידות דיור. כל אלה דורשים קבלת היתר בנייה.

אשר לטענת ההתיישנות, הרי שדינה של זו להידחות. הנאשמים בסיכומיהם טענו, כי מדובר במבנה הקיים עשרות שנים, המאשימה הייתה מודעת לקיומו של המבנה ולא נקטה בהליכים כנגד הבעלים הקודמים ולכן העבירה התיישנה ולא ניתן לנקוט בהליכים כנגד הנאשמים.

הנאשמת מסרה, כי רכשו את המחסן הישן שנתיים לפני ביצוע העבודות ולכן מדובר בבנייה חדש ה ולא בבנייה שהתיישנה. ביצוע תוספת בנייה למבנה קיים ללא היתר הופכת את הבנייה כולה למעשה אסור.
העבירה שיוחסה לנאשמים היא בגין בנייה ושימוש בשל תוספת הבנייה, אשר חלה על המבנה כולו. בנסיבות אלה, לא יכולה להתקבל טענה של התיישנות לנוכח הוראות סעיף 145 לחוק.

הטענה הייתה יכולה להיות רלוונטית לו לא בוצעה בנייה שאז ניתן היה לייחס לנאשמים רק עבירה של שימוש. אז היה נכון לבדוק מדוע לא ננקטו הליכים כנגד הבעלים הקודמים בגין עבירה של שימוש ויכלה להיות לכך השלכה גם על עניינם של הנאשמים .

גם דינן של טענות הנאשמים לשיהוי בהגשת כתב האישום להידחות.
הטענה מתבססת על כך שלא בוצעה אכיפה כלפי הבעלים הקוד מים של המחסן, מבנה שאין מחלוקת שהוקם ללא היתר לפני כ- 40 שנים . טענת שיהוי כוחה יפה לאישום הספציפי. משכתב האישום הוגש כנגד הנאשמים בשל עבירות של בנייה ושימוש שבוצעו לאחר שרכשו את הנכס, הרי שטענות שיהוי הנוגעות להעדר אכיפה כלפי הבעלים הקודמים אינן רלוונטי ות לנאשמים. יתירה מכך , ככל שיש שיהוי או התיישנות, הרי שהמאשימה לא יכלה לנקוט הליכים כנגד הבעלים הקודמים בגין עבירת הבנייה, אלא רק עבירה של שימוש במבנה , אך אין בכך להעלות או להוריד לעניין האישומים כנגד הנאשמים, בעבירות שבוצעו על ידם לאחר רכישת המבנה מבעליו הקודמים.

בסעיף 28 לסיכומים טען ב"כ הנאשמים, כי הנאשמים פנו לאדריכלית על מנת לבדוק את האפשרות לקבל היתר לעבודות שבוצעו. אני סבורה , כי בעמדה זו יש ללמד שהנאשמים מודעים לכך שחלק מהפעולות שבוצעו, בוצעו ללא היתר, אף ש היה צריך לקבל ההיתר מראש , זאת גם בהסתמך על עיסוקו של הנאשם כקבלן עבודות גמר .

עוד נטען על ידי ב"כ הנאשמים, כי לנוכח כל הנטען ע ל ידי הנאשמים, הרי שאין כל אינטרס ציבורי בהריסת המבנה, בו נעשה שימוש במשך עשרות שנים. לא מצאתי בסיס לטענה זו בשלב הכרעת הדין ומקומה להיבחן בשלב גזירת הדין.

אשר לגיבושה של עבירת השימוש, מצופה היה מהמפקח להיכנס לשתי יחידות הדיור שנבנו כדי לראות האם נעשה בהן שימוש בפועל ומה טיבו של השימוש . יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת המאשימה הנסמכת על שורה של פסקי דין, לפיהן גם בהעדר שימוש בפועל, משמדובר במבנה המוכן לשימוש, הרי שמתקיימת בפועל עבירת השימוש (ראו למשל עמ"ק (עכו) 21729/06 מדינת ישראל נ' מוחסן סאלח ( 3.7.07, עמ' 7) ותו"ב 9391-12-08 ועדה מחוזית לתכנון ובניה- צפון חיפה נ' אג'נדה בר קפה בע"מ ואח' ( 25.11.10, פסקה 12).

הנאשמים אישרו, כי הם בנו שתי יחידות דיור למטרת מגורים. הנאשמים לא מסרו הסבר המניח את הדעת מדוע לא נעשה שימוש ביחידות הדיור חרף השקעתם בתוספת בנייה ולכן לא מצאתי לקבל גרסתם, כי יחידות הדיור לא נבנו לצורך שימוש, אף שהמאשימה לא נדרשת להוכיח שימוש בפועל.

מקובלת עליי עמדת ב"כ הנאשמים כי החלפת גג אסבסט מחומרים מסרטנים הייתה מחויבת המציאות, אך אין בכך לשנות מתוצאות ההכרעה בתיק זה לגבי הבנייה והשימוש ב שתי יחידות הדיור.
אכיפה בררנית
הנאשמים העלו טענה של הגנה מן הצדק שבסיסה אכיפה בררנית, בהגשת כתב אישום כנגדם, בעוד כלפי אחרים לא נקטה המאשימה באכיפה.

סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי  [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), מורה כי ניתן לבטל כתב אישום בנסיבות בהן "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

בע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל (12.8.12), נקבע שאת טענת האכיפה הבררנית יש לבחון תוך התייחסות לשלוש שאלות. הראשונה- מה היא קבוצת השוויון שעימה נמנה מי שמעלה את טענת האכיפה הבררנית; השניה- באותם מקרים שבהם הרשויות לא אוכפות או לא אוכפות באותה מידה כלפי כל מי שנמנה באותה קבוצת שיוויון, כיצד יש לאבחן מצבים של אכיפה בררנית פסולה ממצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות; והשלישית- מה הוא הנטל הראייתי המוטל על מי שמעלה טענה של אכיפה בררנית, באופן כללי, ובמשפט הפלילי בפרט.

אכיפה בררנית צפויה לפגוע בעקרון השוויון ובתחושת הצדק ועשויה להקים הגנה פלילית. על הטוען טענה שכזאת, הנטל להוכיח כי הופלה לרעה ביחס לאחרים, שעניינם דומה לשלו. ההגנה מן הצדק בנסיבות של אכיפה בררנית, תוענק רק כאשר האכיפה פוגעת בשוויון בין דומים, לשם השגה מטרה פסולה, על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא.

הנאשמים לא הביאו כל ראיות לביסוס טענותיהם ולכן דין הטענה לאכיפה בררנית להידחות.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, הוכיחה המאשימה, כי הנאשמים ביצעו עבירות של בנייה ושימוש במקרקעין, בכך שבנו מבנה בשטח של כ-50 מ"ר, ולא עלה בידם להקים ספק באשמתם או להוכיח קיומה של הגנה בגינה לא יורשעו, ו על כן אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות של בנייה ושימוש כמיוחס להם בכתב האישום .

ניתנה היום, כ"ח חשוון תש"פ, 26 נובמבר 2019, במעמד הצדדים