הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בראשון לציון תו"ב 52969-08-16

מספר בקשה:7
בפני
כב' השופט הבכיר, שמעון שטיין

מבקש

צבי גולן

נגד

משיבה

מדינת ישראל - עיריית ראשון לציון

החלטה

כנגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של אי קיום צו שיפוטי - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965 ( להלן: "חוק התכנון והבניה").

המבקש הגיש בקשה לביטול כתב האישום, בשל הטענה כי ניהולו של ההליך עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית ובהתאם להוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב), התשמ"ב 1982 ( להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

לטענת המבקש, עומדת לו הגנה מן הצדק בקשר עם המפורט בכתב האישום שהוגש נגדו וזאת מטעמים של אפליה ברורה המובילה לאכיפה בררנית וסלקטיבית שנעשתה על ידי הרשות, שכן שכנו של המבקש, אשר בנה מבנה על אותה החלקה קיבל היתר בניה, בעוד שהרשות מסרבת להעניק למבקש היתר בניה על בניה זהה על אותה החלקה, וללא כל טעם סביר.

טענות המבקש:
כתב אישום שהוגש כנגד המבקש עוסק במבנה הבנוי על המקרקעין הידועים כגוש 3632 חלקה 87 שברחוב תת 7033 מס' 4 בראשון לציון ( להלן: "המבנה").

בנובמבר 2009 הוגש נגד המבקש כתב אישום בעניין המבנה, במסגרתו הורשע המבקש במתואר להלן:
בניית סככה בצדו הדרומי של המבנה בגודל של 9.20 מ' לערך x 4.80 מ' לערך, המשמשת כחוות סוסים.
הצבת יביל בגודל של 4 מ' לערך x 8 מ' לערך, במרכב המתחם המשמש למגורים.
שימוש הטעון היתר ללא היתר בחלק מהמקרקעין המיועד לשימוש חקלאי.

עוד הוסכם כי יינתן צו הריסה דחוי, כאשר במסגרת הזמן הנדחה יפעל המבקש להסדרת המבנה וקבלת היתר בניה בדיעבד ולטענת המבקש, כך פעל.

המבקש, באמצעות מומחים מטעמו, הגיש בקשה מפורטת לרשויות התכנון והבניה על מנת להכשיר את הבניה נושא כתב האישום, כבר בסוף שנת 2012. בקשת המבקש תוקנה שלוש פעמים, בעקבות דרישות הרשות.

לטענת המבקש, תחילה אישרו רשויות התכנון בנייה על מגרש בשטח של 9 דונם לכל הפחות. לאחר מכן, שינו את הדרישה, כך שצומצמה לבנייה על מגרש בשטח של 4 דונם לכל הפחות. בשלב מאוחר יותר ועוד טרם התכנסה הוועדה לצורך דיון בבקשתו של המבקש, צומצמה הדרישה אף יותר, ועמדה על בנייה של מבנה אחד בלבד על המגרש.

דרישת התיקונים הנ"ל ושינוי התנאים כפי שהתקבלו מעת לעת על ידי רשויות התכנון, ובמשך תקופה של 4 שנים, מנעו מהמבקש לקדם את בקשתו, לרבות בדרך של הבאתה בפני דיון בוועדה המקומית לתכנון ובנייה.

לטענת המבקש, דוקטרינת ההגנה מן הצדק, נולדה על מנת להעניק לבית המשפט את הסמכות להורות על ביטולו של כתב האישום, מקום בו משתכנע בית המשפט, שהגשתו או בירור של כתב האישום פוגעים בעקרונות צדק והגינות משפטית, במנותק משאלת אשמתו או חפותו של המבקש.

המבקש טוען, כי נסיבות המקרה בהליך זה, מחייבות להורות למשיבה להימנע מלנקוט הליכים בקשר עם היעדרו של היתר בניה ועל הרשות המקומית מוטלת החובה ליתן למבנה נושא הליך זה היתר בניה, בהתאם לבקשה שהוגשה לה מספר פעמים, ואף שונתה בהתאם לדרישות הרשות.

טענות המשיבה:
לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה.

כנגד המבקש הוגש עוד בשנת 2009 כתב אישום בעמ"ק 21828-11-09 בעניין המקרקעין הידועים כגוש 3632 חלקה 87 שברחוב תת 7033 מס' 4 בראשון לציון.

כתב האישום ייחס למבקש כדלקמן:
בנייה של סככה המשמשת לחוות סוסים;
הצבת מבנה יביל;
שימוש הטעון היתר ללא היתר בחלק מהמקרקעין שייעודו לחקלאות.

המבקש הורשע בכתב האישום ובית המשפט ציווה עליו להרוס את העבודות האסורות שפורטו בכתב האישום, אך נתן למבקש שהות לביצוע הצו במטרה לאפשר לו להכשיר את הבנייה הבלתי חוקית.

כאמור בכתב האישום, נושא בקשה זו, ביום 19/03/14 הורשע המבקש בתו"ב 19257-03-12 באי קיום צו שיפוטי שכן לא קיים את הצו השיפוטי שהוטל כנגדו. המבקש לא ביצע את הצו ולא השיג היתר לעבודות המתוארות ועל כן הוגש כתב אישום זה.

לטענת המשיבה, המבקש עשה וממשיך לעשות דין לעצמו ולא מקיים את הצו, ודי בכך ובחוסר ניקיון ידיו של המבקש, כדי להביא לדחיית טענותיו על הסף.

המבקש טוען טענה לאכיפה בררנית בשל העובדה שהשכן שלו קיבל היתר בנייה לחוות סוסים והוא לא. לטענת המבקש מניעת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון מליתן בידו היתר כדין, יש בה כדי אפליה פסולה ועל כן על בית המשפט הנכבד ליתן בידיו תרופה כנגד כתב האישום, בדמות הגנה מן הצדק, ולבטל את כתב האישום.

לטענת המשיבה, על מנת שבית המשפט יקבע כי המקרה שבפנינו עולה כדי הגנה מן הצדק בשל אפליה פסולה, על המבקש את אותה הגנה, להראות לבית המשפט כי במקרים דומים לא נעשתה אכיפה כפי שנעשית כלפיו.

לטענת המשיבה, אין די בהעלאת סימני שאלה כדי להוכיח אכיפה בררנית והיה על המבקש לבסס טענתו ( ע"פ 8551/11, יצחק כהן סלכג'י נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו)(ניתן ביום 12.8.12)).

בענייננו, טוענת המשיבה, כי כתב האישום נשוא בקשה זו נסוב סביב אי קיומו של צו שיפוטי בשנית, ועל כן בהתאם למבחנים על המבקש להראות כי במקרים דומים, בהם לא קוים צו הריסה שיפוטי, המשיבה נמנעה מלאכוף. לטענת המשיבה, מתן היתר לאחר אי קיום צו שיפוטי של אחר אינם עונים על מקרים דומים ועל כן המבקש לא עמד בנטל הוכחת אכיפה בררנית ומשכך, דין הבקשה להידחות.

מעבר לכך, סבורה המשיבה כי לא נפל כל פגם בהליך וממילא אין להמשיך ולבחון את מבחני פס"ד בורוביץ'. למען הזהירות, תטען המשיבה כי לו סבור בית המשפט הנכבד כי אכן נפל פגם כלשהו, הרי שמדובר בפגם בעוצמה נמוכה שאינו מצדיק את ביטול כתב האישום מן הטעם של הגנה מן הצדק.

המשיבה הוסיפה וטענה כי הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי חמור מהנזק שייגרם לנאשם-המבקש שלפניי, שכן נקבע לא אחת כי החלת דוקטרינת הגנה מן הצדק בעבירות על חוק התכנון והבניה מחייבת משנה זהירות - המדובר הוא בעבירות אשר מבוצעות, על ידי אזרחים " מן השורה", מתוך נקודת מוצא כי אין בהן פגיעה באדם אחר או ברכושו, אך לא כך הם פני הדברים, שכן עבירות אלא פוגעות בפגיעות קשות במרקם התכנוני, באינטרס הציבור למגר עבירות מסוג זה, בשלטון החוק אשר מופר בריש גלי, ולא אחת גם בבטיחותו של הציבור.

מתן הגנה מן הצדק בעבירות הנדונות, צריך להיעשות במקרים חריגים ביותר, כאשר תחושת הצדק, אינה מאפשרת, בשום אופן ופנים, קיום הליך פלילי כנגד המבקש.

בנסיבות אלה סבורה המשיבה כי ביטול האישום יביא למצב בלתי אפשרי, שצו שיפוטי שהוטל על מי שהורשע בעבירה על הוראות חוק התכנון והבניה שלא קוים, קובע עובדות בשטח ומכשיר עבירה פלילית.

דיון והכרעה
טענת הגנה מן הצדק היא טענת הגנה לפיה לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד נאשם על אף שקיימות ראיות לכאורה ולפעמים אף הודאה כי ביצע את העבירה. תחילה הוכרה הגנה זו בפסיקה וכיום היא מעוגנת בחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב), התשמ"ב 1982 ( להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

המלומד, ישגב נקדימון, בספרו " ההגנה מן הצדק" (ישראל, תשס"ד – 2003) מפרט את הסיבות שהוכרו ככאלה המעוררות טענת הגנה מן הצדק לרבות; הדחה - מעורבות הרשות במעשה העבירה נשוא האישום, שיהוי בהגשת כתב אישום, הגשת כתב אישום מטעמים זרים, פגמים בחקירה, אווירה ציבורית עוינת לנאשם, הגשת כתב אישום בגין מעשה שאושר במצג רשמי או חרף התחייבות, מצג או החלטה בדבר אי העמדה לדין; בענייננו כאמור טוען הנאשם כי מדובר בהפליה בהעמדה לדין פלילי או באכיפה סלקטיבית.
סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי עניינו הגנה מן הצדק:
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

בעניין יפת נקבע מבחן מחמיר שלפיו במצבים שבהם התנהגות הרשות עלתה כדי התנהגות " בלתי נסבלת" ו"שערורייתית". בשלב מאוחר יותר, נקבע כי טענת " הגנה מן הצדק" עשויה לקום בכל מקרה בו יהיה בקיום ההליך הפלילי כדי לפגוע מהותית בתחושת הצדק וההגינות ואין הכרח בקיום התנהגות " שערורייתית" של הרשות. (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פ"ד נו (6) 776, 803-809 (2005) ( להלן: "עניין בורוביץ"):
"אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (פרשת בורוביץ, עמ' 807).

בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מ"י, פ"ד ס (3) 353, הנחה בימ"ש העליון כיצד ליישם את תורת ההגנה מן הצדק:
"במובנה הנפוץ, דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבטל אישום בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן, או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק ( ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (להלן – הלכת יפת [3]), בעמ' 370; בג"ץ 1563/96 כץ, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה [4], בעמ' 543; בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי [ פורסם בנבו] [5], בעמ' 94; על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו [ פורסם בנבו] [6], בעמ' 77; עניין בורוביץ.
ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו היא הרצון להבטיח כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה לשמש בלם לפעילות אכיפה שלוחת רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון חוק. זוהי סמכות יוצאת דופן, וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה. היא משלבת בתוכה מארג מורכב של ערכים מתחרים: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עבריינים בצד ההכרח להקפיד בזכויות הנאשם; הרצון להגיע לחקר האמת, אך לא בכל מחיר; הגנה על ביטחון הציבור בצד החובה לשרש שימוש לרעה בכוח שלטוני. על בית המשפט הבוחן אם קמה לנאשם הגנה מן הצדק במקרה פלוני, ליתן דעתו על איזון עדין ומורכב זה, שעל עיקריו עמדנו לא מכבר בפרשת בורוביץ [7].
על בית המשפט "... לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו" (שם [7], בעמ' 807). עליו לבחון אם קיום ההליך הפלילי – חרף הפגמים שנפלו בו – פוגע בתחושת הצדק וההגינות. העדשה שדרכה נבחנות, במקרה נתון, ההצדקות להפעלת הדוקטרינה היא, בעקבות פרשת בורוביץ [7], רחבה מבעבר ואינה מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים של הלכת יפת [3], קרי ל"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" שיש בה כדי לזעזע את המצפון ( שם [3], בעמ' 370). תחת זאת נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות ( פרשת בורוביץ [7], שם)."

כמו כן, בע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.2.10 הובהר הצורך ביישומה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, תוך איזון בין מכלול שיקולים ואינטרסים הכרוכים בהליך הפלילי. מחד גיסא, אינטרסים הקשורים בצרכי אכיפת החוק ומיצוי דין עם עבריינים, ומאידך גיסא, אינטרסים המצדיקים במקרה הנתון שלא לקיים את ההליך הפלילי, ובהם הגנה על זכויות יסוד של מבקשים, פסילת מהלכים נפסדים של רשויות אכיפת החוק, הרתעה מפני נקיטת מהלכים כאלה בעתיד ושמירה על אמון הציבור במערכת המשפט.

המבחן הפסיקתי דהיום מונה שלושה שלבים לבחינת תחולה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק:
זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים כנגד הנאשם ועמידה על מידת עצמתם, במנותק משאלת החפות או האשמה של הנאשם.
השאלה, האם בהינתן הפגמים, יש בהליך הפלילי ובקיומו משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.
אם התשובה לשאלה השנייה חיובית, נשאלת השאלה האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו בהליך באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטול כתב האישום, למשל ביטול חלקים בלבד בכתב האישום או הקלה בעונשו של טוען טענת ההגנה.

בעפ"א 80034/04 ( מחוזי מרכז) משכנות הדר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19.2.07 נקבע:
"עקרונותיה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרים לבית המשפט לבחון ולהשוות בין ההליך הפלילי לבין כללי המשפט המינהלי, באופן של מתן רשות לביהמ"ש לעמוד על טיב שיקול דעתה של הרשות, שעה שזו החליטה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הפרט, והיא משחררת את ביהמ"ש מאותם כללים פורמליים ונוקשים הנהוגים בהליך הפלילי, שם ביהמ"ש אינו נדרש כלל ועיקר לשיקולי הרשות בשעה שזו מגישה את כתב האישום, אלא בוחן הוא את טיב הראיות, תוך הגבלת זכות הטיעון של הנאשם באשר להליכים המקדמיים לאותן טענות הגנה מקדמיות הקבועות בחוק, ואין בלתן.
בחינתה של דוקטרינה זו נותנת בידי ביהמ"ש את האפשרות לבדוק את ההליכים שקדמו להגשת כתב האישום, במובן זה של בדיקת ההיסטוריה שקדמה למעשי הרשות, כך יכול ביהמ"ש הלכה למעשה לבחון את התנהגותה של הרשות עצמה, והאם היה בה עובר להגשת כתב האישום כדי לנטוע בלבו של הנאשם יסוד סביר להניח שהוא פועל כדין, וכי אין במעשיו כל פגם או פסול, הואיל והרשות מסכימה למעשים אלה, בין באופן מפורש ובין באופן משתמע.
יישום הדוקטרינה פותח בפני ביהמ"ש קשת שיקולים הבאים להבטיח כי גם במסגרת ההליך הפלילי ביהמ"ש יקפיד עם הרשות כדי שזו תפעל בסבירות, בהגינות ובאחריות".

זאת ועוד, על המעלה טענה של הגנה מן הצדק נגד הרשות, לבוא בידיים נקיות לבית המשפט.

בענייננו, לא מצאתי להיעתר לבקשה להורות על ביטול כתב האישום. אינני סבור כי בענייננו, המבקש הצליח להרים את הנטל להוכיח כי הרשות פעלה כנגדו במזיד או כי ניסתה לסכל את מאמציו לקבלת היתר בניה ו/או כי מאחר ואישרה לאחר, אשר בנה מבנה על אותה חלקה היתר, אין כל טעם סביר בהגשת כתב האישום כנגדו.

בענייננו, כתב האישום שהוגש כנגד המבקש, הינו כתב אישום שני, בגין עבירה של אי קיום צו שיפוטי - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

ביום 27.4.11, דהיינו לפני כ-8 שנים, ציווה בית המשפט על המבקש להרוס את הבניה נשוא כתב האישום ולהפסיק את השימוש החורג, אלא אם יתקבל היתר כדין לבנייה ולשימוש נשוא הצו. המבקש לא פעל בהתאם להוראות בית המשפט ולא הרס את הבניה והפסיק את השימוש וזאת אף שלא קיבל היתר כדין. בגין כך, הוגש כנגדו ביום 19.3.14 כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי (תו"ב 19257-03-12), הנאשם הורשע בגין אי קיום צווי ההריסה והפסקת השימוש הנ"ל ודינו נגזר, לנאשם ניתנה ארכה לביצוע הצווים, על מנת להסדיר את הבנייה וזאת לתקופה בת 12 חודשים.

הבנייה לא הוסדרה וכנגד המבקש הוגש כתב האישום שלפניי.

מקום בו טוען אדם כי הרשות ביצעה כלפיו אכיפה בררנית, עליו להראות כי במקרים דומים, הרשות לא פעלה כנגד אחרים, בענייננו, אין בידי בית המשפט די מידע מדוע לאחר ניתן היתר בניה, על אותה חלקה. ולא ברור האם ענייננו זהה לעניין שלפניי. כפי טענת המשיבה, אין הדבר דומה, שכן בענייננו, המדובר בכתב אישום שני במספר כנגד הנאשם, בגין אי קיום צו שיפוטי.

בבואו של בית המשפט לשקול האם קמה לנאשם הגנה מן הצדק (ובענייננו המבקש) , לצד בחינת התנהלות הרשות, נבחנת אף התנהלות הנאשם והאם הנאשם במעשיו תרם לפגיעה במצבו, דהיינו, על הטוען כי קמה לו הגנה מן הצדק, צריך לטעון טענה זו בידיים נקיות (ת.פ. (מחוזי ת"א 40175/03 מדינת ישראל נ' יובל כהן [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.7.05)):
"He who seeks Equity must come with clean hands".

בענייננו, נכון אמנם כי המבקש תחילה הגיש בקשות וניסה להסדיר את הבניה, ואולם נראה כי מזה תקופה ממושכת, מאז נדחתה בקשתו האחרונה, לא המשיך לפעול להסדרת ההיתר. בנסיבות אלה, לא יכולה לעלות בפניו טענה כי הרשות פעלה כנגדו בצורה שערורייתית או כי מעשיה הנפסדים של הרשות פגעה בתחושת הצדק מנקודת מבטו של הנדון (ע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי ואח' [פורסם בנבו] (ניתן ביום 31.10.18).

בנסיבות האמורות, הבקשה נדחית.

נוכח כפירתו של המבקש במיוחס לו בכתב האישום, ייקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 2.10.19 בשעה 11:30.

ב"כ המבקש יבהיר למבקש חובת התייצבותו לדיון הנדחה, וכי אם לא יתייצב יכול שהמשפט יישמע בהעדרו.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"א אייר תשע"ט, 16 מאי 2019, בהעדר הצדדים.