הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בראשון לציון רע"ס 33039-11-18

מספר בקשה:3
בפני
כב' השופט הבכיר, שמעון שטיין

מבקש

מקסים אלון בן אברהם

נגד

משיבה

מדינת ישראל - רישוי עסקים - משטרת ישראל

החלטה

כנגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון - עבירה לפי סעיף 4 ו-14 (א) + (ב) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח 1968 ( להלן: "חוק רישוי עסקים") וכן עבירה של אי קיום צו שיפוטי - עבירה לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים.

כעולה מכתב האישום, בזמנים הרלוונטיים היה המבקש הבעלים ו/או המנהל ו/ו עבד ו/או העסיק מי מטעמו ב"פיצוחי סבבה" ברחוב אנילביץ' 22 ראשון לציון ( להלן: "העסק"), אשר שימש כמזנון ו/או בית אוכל אחר ו/או בית קפה ו/או מסעדה והכל לרבות הגשת משקאות משכרים לצריכה במקום.

העסק, טעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים.

בתאריך 23.8.18, בשעה 21:24 לערך, ובתקופה שקדמה למועד הנ"ל ( כ-30 שנים) ואינה ידועה למשיבה, המבקש עסק בעסק ללא רישיון או היתר זמני לפי חוק.

ביום 26.6.13 ניתן צו סגירה לעסק לידי המבקש, שנכנס לתוקפו ביום 25.6.14 בתיק רישוי עסקים ( רע"ס) 38030-02-13 בבית משפט לעניינים מקומיים בראשון לציון והמבקש הפעיל את העסק כאמור, בניגוד לצו.

לטענת המבקש, עומדת לו הגנה מן הצדק בקשר עם המפורט בכתב האישום שהוגש נגדו וזאת מן הטעם שבעבר ניתן צו הפסקה שיפוטי כנגדו, ברע"ס 38030-02-13 אשר נכנס לתוקף ביום 25.6.14. כאשר במסגרת גזר הדין, הסכימה ב"כ המאשימה - עיריית ראשון לציון, כי העירייה נטלה על עצמה להגיש תב"ע נקודתית להסדיר את השימוש במקום ועל כן מסכימה לארכה ארוכה לביצוע הצו.

טענות המבקש:
המבקש מנהל את העסק, לאחר מות הוריו, ה"ה אלון אברהם ורחל ז"ל, אשר רכשו את הזכויות בעסק, מאת ה"ה גניה וקסלר ז"ל אשר לה הוענקה רשות השימוש מאת עיריית ראשון לציון.

בהמשך, הגיש המבקש בקשה להוצאת רישיון עסק, אשר לא הוצא על ידי רשות הרישוי, זאת מחמת אי הסדרת התכנית על ידי העירייה, כפי הבטחתה, ולאור עמדת העירייה בכלל ומנהל ההנדסה של העירייה ואגף הנכסים של העירייה בפרט, להימנע מהוצאת רישיונות לעסקים הממוקמים בשצפ"ים בשכונת רמת אליהו עקב קידומו של פרויקט " פינוי בינוי" בשכונה, רצונם " לסלק" העסקים מתוך חשש מהפרעה עתידית מהליכי קידום הפרויקט.

לטענת המבקש, נפלו פגמים בכתב האישום, הוראות סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב 1982, קובעת כי כתב האישום יכיל את תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן באופן משלים ותואם.

סעיף 149 לחסד"פ, קובע כי נאשם יכול להעלות טענה מקדמית לעניין פגם או פסול בכתב אישום, פגם כאמור יכול למצוא את ביטויו באי קיומה של הוראת סעיף 85(4) לחסד"פ. כך למשל, המשיבה טוענת בסעיף 1 לכתב האישום כי: "הנאשם היה בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום הבעלים ו/או המנהל ו/או עבד ו/או העסיק מי מטעמו ב"פיצוחי סבבה" ברחוב אנילביץ 22 בראשון לציון ( להלן: "העסק") אשר שימש כמזנון ו/או בית אוכל אחר ו/או בית קפה ו/או מסעדה הכל לרבות הגשת משקאות משכרים לצריכה במקום". ובהמשך, בסעיף 2, טוענת: "העסק האמור טעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים תשכ"ח 1968 ( להלן: "החוק") בהתאם לפריטי רישוי 4.2 א + 4.2 ב' לצו רישוי עסקים ( עסקים טעוני רישוי) תשע"ג 2013 ( להלן: "הצו").

לטענת המבקש, כפי הנטען על ידו בדיון הקראת כתב האישום וכפי שאף עולה מתעודת עובד הציבור של מנהל אגף רישוי עסקים בעיריית ראשון לציון, במקום מתנהל עסק של קיוסק ללא משקאות משכרים. אין המדובר כלל ועיקר בעיסוק נשוא פריטי הרישוי שצוינו בכתב האישום לא מיניה ולא מקצתיה, אלא בעיסוק של ממכר מוצרי מזון בלבד.

עוד טוען המבקש, כי תעודת עובד הציבור הייתה אצל המשיבה עובד להגשת כתב האישום, ולמרות זאת בחרה המשיבה " לבדות" עיסוק אחר ופריטי רישוי אחרים ולבסס עליהם כתב אישום.

המבקש מדגיש כי העיסוק בעסק נשוא פריטי הרישוי שצוין בכתב האישום " והכל לרבות משקאות משכרים לצריכה במקום" הינו פריט בו קבוע משטרת ישראל כגורם נותן אישור על פי צו רישוי עסקים ( עסקים טעוני רישוי) תשע"ג 2013 בעוד שבעיסוק המתנהל בפועל בעסק ( על פי תעודת עובד הציבור), אין משטרת ישראל קבועה כגורם נותן אישור לחוק רישוי עסקים.

זאת ועוד, בחקירת המבקש עובר להגשת כתב האישום על ידי שוטרי המשיבה, הודיע המבקש בעדותו כי העסק מתנהל בחצרים על ידו הינו עסק מסוג " קיוסק" ומכירת משקאות ומוצרי מזון ולמרות זאת בחרה המשיבה להגיש כתב אישום כאשר הגישה.

מכאן יוצא, כך לטענת המבקש, כי למרות הקבוע בתעודת עובד הציבור ובהודעת המבקש במשטרה, החליטה המשיבה להגיש כתב אישום כפי שהוגש " בכוונת תחילה" ו/או מתוך התרשלותה בהכנת כתב האישום אשר דינו אחד - בטלות.

ודוק, אין המדובר בפגם המאפשר את תיקונו שנוצר כטעות גרידא ו/או טעות סופר, כי בפגם שככל הנראה נעשה בתוך כוונת מכוון שריפויו בדרך של תיקון כתב האישום יהווה פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.

המבקש חוזר על טענתו, כפי שהעלה בדיון, כי לא ניתן בימים אלו להוציא רישיון לעסק הממוקם בשצ"פ ( שטח ציבורי פתוח) בשכונת רמת אליהו עקב קיומו של פרויקט פינוי ובינוי וחששה של עיריית ראשון לציון כי הוצאת רישיונות לעסקים הממוקמים בשצ"פים בשכונה יפריע למהלך הפרויקט, זאת בצד העובדה כי עיריית ראשון לציון, הצהירה במסגרת הדיון שנערך ברע"ס 38030-02-13 כי העירייה טרם הסדירה את התב"ע.

הוצאת רישיון לעסק מחייבת טיפול והסדרת התב"ע כאשר עיריית ראשון לציון נטלה על עצמה לבצע את הליך ההסדרה כאמור לעיל.

בנוסף, לאור העובדה כי אין אפשרות מעשית לקבל את אישור הועדה המקומית לתכנון ובניה ואת אישור אגף הנכסים בעיריית ראשון לציון, להוצאת הרישיון לעסק, פנה הח"מ לרשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים בעיריית ראשון לציון, בו מצויים עסקים שונים הממוקמים בשצ"פים בשכונת רמת אליהו, עקב העובדה שמחד העירייה מונעת הוצאת רישיונות לעסקים ומאידך מוגשים כנגדם כתבי אישום בגין ניהולם ללא רישיון עסק, כאשר עניין זה עומד בסתירה מוחלטת לעקרונות הצדק הטבעי והגשת כתבי אישום כנגד בעלי העסקים אף מחריפה ופוגעת פגיעה של ממש בזכויותיהם החוקתיות באופן מנוגד לדין.

לטענת המבקש, תחולת ההגנה מן הצדק בענייננו חלה במנותק משאלת אשמת המבקש אשר פעל ללא רישיון במועד הגשת כתב האישום וזאת נוכח חוסר יכולתו להסדיר את ההליך ההנדסי המתחייב בדין, בשל העובדה כי במהלך חיי עסק זה כמו גם העסקים שקדמו לו במבנה זה, לקחה על עצמה המשיבה את שינוי ותיקון התב"ע, כמו גם בשל הפגמים שנפלו בכתב האישום היורדים לשורשו של דבר - אשר דינם בטלות.

עוד מוסיף המבקש, כי המשיבה אינה יכולה לדבר בשני קולות ולטעון כי אין קשר בין המשטרה לעיריית ראשון לציון, בכל הנוגע להגשת כתבי אישום וכי לא תתכן " הפרדת הרשויות " הנטענת על ידי המשיבה.

טענות המשיבה:
לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה.

אין מחלוקת כי המבקש מנהל עסק ללא רישיון עסק והוא עובד בניגוד לצו בית המשפט.

מרבית טענות המבקש דינן להתברר בשלב ההוכחות, ככל שמדובר בעסק שאינו תואם את האמור בכתב האישום, המבקש מודה כי מנהל עסק ללא רישיון ומעביר את האשמה לידי עיריית ראשון לציון.

לטענת המשיבה, על המבקש להפנות את טענותיו לעיריית ראשון לציון ולא להליך המשפטי הפלילי אותו מנהלת המשיבה.

עוד לטענת המשיבה, ככל שתתקבל טענת המבקש ויבוטל כתב האישום, הרי שדה פקטו אין משמעות לגזר הדין שניתן כנגד המבקש ברע"ס 38030-02-13 ביום 26.6.13, לפיו ניתן צו להפסקת עיסוק.

המשטרה אינה הרשות המקומית לפיכך הבעיה אינה מונחת לפתחה של המשיבה.

המבקש נכנס לעסק שמלכתחילה הוא או מי אחר מטעמו ידעו שהוא ללא היתר ומכאן יש לו להליך על עצמו בלבד.

הרשות המקומית עיריית ראשון לציון אינה חייבת דבר וחצי דבר למבקש ו/או לעסקו, על הרשות לפעול ללא משוא פנים ללא שיקולים זרים, כמתחייב מהחובות המוטלות על רשות מנהלי.

דיון והכרעה
טענת הגנה מן הצדק היא טענת הגנה לפיה לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד נאשם על אף שקיימות ראיות לכאורה ולפעמים אף הודאה כי ביצע את העבירה. תחילה הוכרה הגנה זו בפסיקה וכיום היא מעוגנת בחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב), התשמ"ב 1982 ( להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

המלומד, ישגב נקדימון, בספרו " ההגנה מן הצדק" (ישראל, תשס"ד – 2003) מפרט את הסיבות שהוכרו ככאלה המעוררות טענת הגנה מן הצדק לרבות; הדחה - מעורבות הרשות במעשה העבירה נשוא האישום, שיהוי בהגשת כתב אישום, הגשת כתב אישום מטעמים זרים, פגמים בחקירה, עבירה ציבורית עוינת לנאשם, הגשת כתב אישום בגין מעשה שאושר במצג רשמי או חרף התחייבות, מצג או החלטה בדבר אי העמדה לדין; בענייננו כאמור טוען הנאשם כי מדובר בהפליה בהעמדה לדין פלילי או באכיפה סלקטיבית.
סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי עניינו הגנה מן הצדק:
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

בעניין יפת נקבע מבחן מחמיר שלפיו במצבים שבהם התנהגות הרשות עלתה כדי התנהגות " בלתי נסבלת" ו"שערורייתית". בשלב מאוחר יותר, נקבע כי טענת " הגנה מן הצדק" עשויה לקום בכל מקרה בו יהיה בקיום ההליך הפלילי כדי לפגוע מהותית בתחושת הצדק וההגינות ואין הכרח בקיום התנהגות " שערורייתית" של הרשות. (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פ"ד נו (6) 776, 803-809 (2005) ( להלן: "עניין בורוביץ"):
"אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר" (פרשת בורוביץ, עמ' 807).

בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מ"י, פ"ד ס (3) 353, הנחה בימ"ש העליון כיצד ליישם את תורת ההגנה מן הצדק:
"במובנה הנפוץ, דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט לבטל אישום בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן, או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק ( ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל [ פורסם בנבו] (להלן – הלכת יפת [3]), בעמ' 370; בג"ץ 1563/96 כץ, עו"ד נ' היועץ המשפטי לממשלה [4], בעמ' 543; בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי [ פורסם בנבו] [5], בעמ' 94; על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו [ פורסם בנבו] [6], בעמ' 77; עניין בורוביץ.
ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו היא הרצון להבטיח כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה לשמש בלם לפעילות אכיפה שלוחת רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון חוק. זוהי סמכות יוצאת דופן, וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה. היא משלבת בתוכה מארג מורכב של ערכים מתחרים: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עבריינים בצד ההכרח להקפיד בזכויות הנאשם; הרצון להגיע לחקר האמת, אך לא בכל מחיר; הגנה על ביטחון הציבור בצד החובה לשרש שימוש לרעה בכוח שלטוני. על בית המשפט הבוחן אם קמה לנאשם הגנה מן הצדק במקרה פלוני, ליתן דעתו על איזון עדין ומורכב זה, שעל עיקריו עמדנו לא מכבר בפרשת בורוביץ [7].
על בית המשפט "... לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו" (שם [7], בעמ' 807). עליו לבחון אם קיום ההליך הפלילי – חרף הפגמים שנפלו בו – פוגע בתחושת הצדק וההגינות. העדשה שדרכה נבחנות, במקרה נתון, ההצדקות להפעלת הדוקטרינה היא, בעקבות פרשת בורוביץ [7], רחבה מבעבר ואינה מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים של הלכת יפת [3], קרי ל"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" שיש בה כדי לזעזע את המצפון ( שם [3], בעמ' 370). תחת זאת נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות ( פרשת בורוביץ [7], שם)."

כמו כן, בע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.2.10 הובהר הצורך ביישומה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, תוך איזון בין מכלול שיקולים ואינטרסים הכרוכים בהליך הפלילי. מחד גיסא, אינטרסים הקשורים בצרכי אכיפת החוק ומיצוי דין עם עבריינים, ומאידך גיסא, אינטרסים המצדיקים במקרה הנתון שלא לקיים את ההליך הפלילי, ובהם הגנה על זכויות יסוד של מבקשים, פסילת מהלכים נפסדים של רשויות אכיפת החוק, הרתעה מפני נקיטת מהלכים כאלה בעתיד ושמירה על אמון הציבור במערכת המשפט.

המבחן הפסיקתי דהיום מונה שלושה שלבים לבחינת תחולה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק:
זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים כנגד הנאשם ועמידה על מידת עצמתם, במנותק משאלת החפות או האשמה של הנאשם.
השאלה, האם בהינתן הפגמים, יש בהליך הפלילי ובקיומו משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות.
אם התשובה לשאלה השנייה חיובית, נשאלת השאלה האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו בהליך באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטול כתב האישום, למשל ביטול חלקים בלבד בכתב האישום או הקלה בעונשו של טוען טענת ההגנה.

בעפ"א 80034/04 ( מחוזי מרכז) משכנות הדר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19.2.07 נקבע:
"עקרונותיה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרים לבית המשפט לבחון ולהשוות בין ההליך הפלילי לבין כללי המשפט המינהלי, באופן של מתן רשות לביהמ"ש לעמוד על טיב שיקול דעתה של הרשות, שעה שזו החליטה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הפרט, והיא משחררת את ביהמ"ש מאותם כללים פורמליים ונוקשים הנהוגים בהליך הפלילי, שם ביהמ"ש אינו נדרש כלל ועיקר לשיקולי הרשות בשעה שזו מגישה את כתב האישום, אלא בוחן הוא את טיב הראיות, תוך הגבלת זכות הטיעון של הנאשם באשר להליכים המקדמיים לאותן טענות הגנה מקדמיות הקבועות בחוק, ואין בלתן.
בחינתה של דוקטרינה זו נותנת בידי ביהמ"ש את האפשרות לבדוק את ההליכים שקדמו להגשת כתב האישום, במובן זה של בדיקת ההיסטוריה שקדמה למעשי הרשות, כך יכול ביהמ"ש הלכה למעשה לבחון את התנהגותה של הרשות עצמה, והאם היה בה עובר להגשת כתב האישום כדי לנטוע בלבו של הנאשם יסוד סביר להניח שהוא פועל כדין, וכי אין במעשיו כל פגם או פסול, הואיל והרשות מסכימה למעשים אלה, בין באופן מפורש ובין באופן משתמע.
יישום הדוקטרינה פותח בפני ביהמ"ש קשת שיקולים הבאים להבטיח כי גם במסגרת ההליך הפלילי ביהמ"ש יקפיד עם הרשות כדי שזו תפעל בסבירות, בהגינות ובאחריות".

בענייננו, אין כל מחלוקת כי המבקש הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בעבירות המיוחסות לו אף במסגרת כתב האישום נשוא תיק זה, כאשר כתב האישום בגינו הורשע המבקש, הוגש על ידי הרשות המקומית - עיריית ראשון לציון, ונדון במסגרת רע"ס 38030-02-13.

עוד אין מחלוקת, כי נציגת הרשות המקומית, טענה במסגרת הדיון שהתקיים במעמד הצדדים ( ביום 26.6.13) כי היא נאותה ליתן ארכה ממושכת לביצוע צו הסגירה, בין היתר בשל העובדה כי נטלה על עצמה להגיש תב"ע נקודתית להסדיר את השימוש במקום.

בנסיבות האמורות, הרי שאין באפשרות בית המשפט לקבל את הניתוק אותו מבקשת המשיבה בתיק שלפניי לעשות, המשיבה אינה יכולה לדבר בשני קולות, ולטעון כי על המבקש להפנות את טענותיו כלפי הרשות שכן עניינן בהליך מנהלי - כתב האישום שהוגש כנגד המבקש במסגרת רע"ס 38030-02-13 הינו כתב אישום פלילי, אשר התנהל במסגרת הליך פלילי ולא במסגרת הליך מנהלי. כמו כן, כתב האישום אשר הוגש במסגרת תיק זה. המדינה היא אחת והשיקולים העומדים בפני זרוע אחת של הרשות אמורים להיות, לכל הפחות זהים, לשיקולים העומדים בפני זרוע נוספת של הרשות.

העובדה כי מתנהלת חקירה באמצעות שתי רשויות חקירה שונות, אין בה, כשלעצמה, כדי להעניק למדינה " חסינות" מפני טענת הפליה.

כתב האישום המתנהל לפניי, בגינו הוגשה בקשה זו הינו עבירה על פי חוק רישוי עסקים, כמו גם כתב האישום שהתנהל על ידי עיריית ראשון לציון.

נכון אמנם כי מאז צו הדחייה אשר ניתן במסגרת הליך רישוי העסקים, פקע זה מכבר, ויש ממש בעתירת המשיבה, במסגרת כתב האישום בתיק זה להגיש כתב אישום בגין הפרת צו בית משפט, ואולם הרשות המקומית, מסיבותיה שלה, בחרה שלא להגיש כתב אישום כנגד המבקש בגין עבירה זו, ודומה כי בטרם יוגש כנגד המבקש כתב אישום שכזה, על ידי המשיבה בתיק דנן - היא המשטרה, יש לבחון את הנסיבות, בהן בוחרת הרשות המקומית שלא להמשיך ולפעול כנגד המבקש.

יובהר, כי אין משמעות הדבר מתן הכשר לביצוע פעולות בניגוד לחוק למבקש, כמו גם המשך הפעלת העסק כאשר צו סגירה תלוי ועומד ולא הוגשה כל בקשה למתן ארכה לביצוע הצו. ואולם, הדעת נותנת כי בהינתן הנסיבות הספציפיות בגינן הוצא צו סגירה במסגרת רע"ס 38030-02-13, על נציגי 2 הגופים החוקרים, להידבר ביניהם, בכל הנוגע לאופן בו יימשכו ההליכים, ככל שיימשכו כנגד המבקש.

אשר על כן, כתב האישום מבוטל.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ט, 10 יולי 2019, בהעדר הצדדים.