הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בקריית ביאליק תו"ב 44466-03-16

בפני כבוד השופטת סימי פלג קימלוב

המאשימה

ועדה מקומית לתכנון ובניה קרית טבעון
נגד

הנאשמים
.1 אמנון שטרן
.2 יוכבד שטרן
.3 יצחק זמיר
.4 צילה זמיר

הכרעת דין

כתב האישום
כנגד הנאשמים שתי משפחות המתגוררות בסמיכות ובשכנות, הוגש כתב אישום המייחס להם באישום הראשון עבירות של בניה ללא היתר – עבירה לפי סעיף 204(א) + 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), שימוש בלא היתר – עבירה לפי סעיף 204(א) + 208 לחוק התכנון והבניה, שימוש חורג מתכנית – עבירה לפי סעיף 204(א) +208 + 145 לחוק, יחד עם תקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 (להלן: "התקנות"), שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה – עבירה לפי סעיף 204(א) + 208+ התוספת הראשונה לחוק.

האישום השני מייחס לנאשמים 1 ו – 2 עבירות של שימוש במקרקעין בלא היתר כדין – עבירה לפי סעיף 204(א) + 208 לחוק התכנון והבניה, שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר – עבירה לפי סעיף 204(ב) + 208 לחוק , שימוש חורג מתכנית – עבירה לפי סעיף 204(א) + 208 + 145 לחוק, יחד עם התקנות, שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה – עבירה לפי סעיף 204(א) + 208 + התוספת הראשונה לחוק.

על פי החלק הכללי של כתב האישום, המקרקעין הרשומים כגוש 11400 חלקות 40-35 ו – 42 בקרית חרושת, קרית טבעון, נמצאים במרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון.

בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היו הנאשמים כלהלן:
א. נאשמים 1,3 ו – 4 בעלים של חלקה 36 במקרקעין.
ב. נאשמם 3 – בנוסף לאמור לעיל גם בעלים של חלק מחלקה 37 במקרקעין.
ג. על כל הנאשמים מוטלת חובה להשיג היתר מכוח חוק התכנון והבניה או תקנה על פיו, ומי שאחראים לעבודות ולשימושים המתוארים להלן, המשתמשים במקרקעין והמחזיקים בפועל בהם.

על פי עובדות כתב האישום בתקופה הרלוונטית לכתב האישום חלו על המקרקעין התכניות
שלהלן:
א. חלקות 35-40 - תכנית טב/62 ופורסמה למתן תוקף ביום 11.9.88 ולפיה ייעודן חקלאי.
ב. חלקה 42 –

  1. עד ליום 5.10.06 – תכנית טב/62, לפיה יעודה שטח רכבת (תחום מוגדר של רכבת ישראל, עליו חלות כל הוראות תכנית מתאר ארצית לרכבות).
  2. החל ממועד זה – תכנית מתאר ארצית כוללת הוראות של תכנית מפורטת תכנית לתשתית לאומית (להלן: "תת"ל") 2, 6 / 13 (פורסמה למתן תוקף ביום 5.10.16), לפיה ייעודה שטח ציבורי פתוח ( להלן: "שצ"פ").

בהתאם לתת"ל 2, 6 / 13 ולהתחייבויותיה כלפי מדינת ישראל מחויבת המאשימה לפתח את חלקה 42 במקרקעין והיא אמורה להקים בה טיילת הכוללת: שבילים, רחבות, גינון, חשיפה של מסילת הרכבת החיג'אזית ועוד.

מאז ראשית שנות השמונים קיימים בחלקה 36 במקרקעין שני בתי מגורים כלהלן:
א. בית מגורים חד משפחתי בשטח של כ – 201 מ"ר שנבנה על פי היתר מס' 9/ 78 – 4/ 36 /400 מיום 8.4.79 שניתן לנאשמים 1 ו – 2 (להלן: "בית שטרן").
ב. בית מגורים חד משפחתי בשטח כ – 173 מ"ר, שנבנה על פי היתר שככל הנראה ניתן בשנת 1982, או בסמוך לכך, לנאשמים 3 ו – 4 (לא אותר היתר) (להלן: "בית זמיר").
כל זאת כמתואר בסקיצה המהווה חלק בלתי נפרד מכתב האישום.

על פי אישום מס' 1 לכתב האישום שעניינו דרך הגישה ותיחום המקרקעין, לכל הפחות החל מחודש ספטמבר 2011 עושים הנאשמים 1 ו – 4 שימוש במקרקעין כלהלן:
א. בדרך סלולה מאספלט שנסללה במועד שאינו ידוע למאשימה בחלקות 35, 37 ו – 42 במקרקעין כדרך גישה לבית שטרן ולבית זמיר, שלא בתוואי בו אמורה היתה לעבור דרך הגישה לבית שטרן ולבית זמיר ותוך חריגה לחלקות הגובלות בחלקה 36 במקרקעין (להלן: דרך הגישה").

ב. במחסום חשמלי שהוקם במועד שאינו ידוע למאשימה בכניסה לדרך הגישה, בחלקה 42 במקרקעין, באופן המונע גישה למקרקעין (להלן: "המחסום").

ג. בעמוד תאורה שהוקם במועד שאינו ידוע למאשימה לצד המחסום בחלקה 42 במקרקעין.

ד. בגדר חיה שהוקמה במועד שאינו ידוע למאשימה לאורך דרך הגישה, בצידה החיצוני, בחלקות 35 ו – 42 במקרקעין באופן התוחם את המקרקעין מצפון וממערב ומונע גישה אליהם , כמתואר בסקיצה המהווה חלק בלתי נפרד מכתב האישום.

במועד שאינו ידוע למאשימה בין 20.3.12 ל – 18.2.16 מיוחס לנאשמים כי בנו בעצמם או באמצעות אחרים מסלעה בגובה כ- 0.5- 1.10 לצד המחסום, בחלקות 39 ו – 42, באופן המונע גישה למקרקעין, כמתואר בסקיצה המהווה חלק בלתי נפרד מכתב האישום.

עוד מיוחס לנאשמים, כי עשו כאמור כאשר אין בידיהם היתר על פי החוק ובניגוד להוראותיו, בניגוד לייעוד המקרקעין על הפי התכנית החלה במקום ובניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק.

בעשותם האמור לעיל, עשו ועושים הנאשמים כלהלן: ביצעו עבודה במקרקעין בלא היתר, כשביצוע העבודה טעון היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, עושים שימוש במקרקעין ללא היתר כשהשימוש טעון לפי חוק זה או תקנה על פיו, עושים שימוש חורג מתכנית, עושים שימוש חורג בקרקע בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק.

ההליך המשפטי ויריעת המחלוקת:
הנאשמים, כאמור, הינם בעלי הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 11400 חלקה 36 , בנוסף הנאשם 1 רכש גם חלק מחלקה 37 המצויים במרחב התכנוני של הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית טבעון, זאת מאז שנת 1979.
הנאשמים 1 ו- 2 הינם בני זוג ולהם קשרי משפחה עם הנאשמים 3 ו- 4 שגם הם בני זוג ואשר בנו את בתיהם על המקרקעין הנ"ל, בצמידות ומתגוררים שם עד היום.

אין מחלוקת, כי הנאשמים בנו את בתיהם על פי היתר בנייה כדין ועל פי תכנית המתאר שחלה אז- תכנית מתאר גלילית – ג/400. וחרף העובדה שלא אותר היתר לגבי בית זמיר, המאשימה איננה טוענת כי נבנה ללא היתר.

ביום 11.09.1988 נכנסה לתוקף תכנית מתאר טב/62- תכנית מתאר מקומית אשר שינתה, בין היתר, את ייעוד המקרקעין עליהם בנויים בתי הנאשמים מקרקע למגורים לקרקע חקלאית ומאז נאסרה הבנייה באזור, היינו לא ניתן לקבל היתר בנייה אך הבתים הקיימים נותרו בעינם.

כאמור, מיוחס לנאשמים שסללו כביש אספלט המתחבר לכביש הכניסה הראשי ליישוב קרית טבעון עד לפתח ביתם, כן מיוחס להם כי הקימו עמוד תאורה לצד הכביש, הקימו מחסום ברזל בתחילת כביש האספלט שסללו, לאורך כביש האספלט שתלו גדר צמחיה חיה על גבי עמודים ומהעבר השני הקימו מסלעה.

הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום וטענו, כי מדובר בדרך הגישה היחידה לביתם, דרך שהיתה עשויה כורכר, אשר נסללה בשנות ה - 80 וכוסתה על ידם באספלט, לטענתם, בסמוך לכך.

לטענת הנאשמים לא היה קיים שביל גישה מסודר המוביל לביתם, השביל שהיה קיים- היה עשוי כורכר וכל מעשיהם התמצו בכיסוי שביל הכורכר באספלט, בהתקנת עמוד תאורה ובניית מחסום לשם ביטחונם האישי ומניעת כניסת טרקטורונים ואופנועים לחצר ביתם.
מוסיפים וטוענים הנאשמים, שדרך גישה זו לביתם הייתה אמורה להיסלל על ידי המאשימה בכובעה כרשות מקומית, האמונה, לטענתם, על הסדרת דרכי גישה לבתי מגורים אשר נבנו במקרקעין שבתחום שיפוטה על פי היתרי בניה שניתנו כדין. זאת ועוד, טוענים הנאשמים באשר להקמת המחסום החשמלי ועמוד התאורה - אלמנטים שלטענת הנאשמים הינם מחויבי המציאות, הקמתם נדרשה, לטענתם, על מנת למנוע סכנות הנשקפות לבתי הנאשמים בהיותם בתים ללא גדר היקפית.

ביחס לגדר החיה טוענים הנאשמים, אין המדובר בגדר, כמשמעותה בחוק התכנון והבניה, אלא בשתילת מספר עצים.
ביחס לבניית המסלעה ו/או שימוש בה- כופרים הנאשמים.

ביחס לאישום השני, המיוחס לנאשמים 1-2 טוענים הנאשמים כי מדובר בתוספת מבנה מינורית שנבנתה, לטענתם, עוד בשנות ה- 90, והמשמשת לאחסנה ולא למגורים.

מטעם המאשימה העידו מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית טבעון, מר מריוס ראפ ומפקח הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית טבעון, מר שלומי מלול.
כן הוגשו מטעם המאשימה מסמכים, תכניות, תמונות וראיות נוספות.
מטעם ההגנה העידו הנאשמים וכן זומן מר ערן מבל - אדריכל, כעד הגנה.
כמו כן, בית המשפט ערך ביקור במקום יחד עם הנאשמים סנגורים, ב"כ המאשימה והמפקח מר מלול . בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מהמצב הקיים בשטח.

ראיות המאשימה:
עד התביעה מר מריוס ראפ – מהנדס המועצה והוועדה לתכנון והבניה קרית טבעון
מטעם המאשימה העיד מר מריוס ראפ , מהנדס המועצה והוועדה לתכנון ובנייה קריית טבעון על הרקע וההליכים שקדמו להגשת כתב האישום שבפנינו.

העד, מר ראפ, סיפר בעדותו שבעקבות מכתב תלונה שנשלח לוועדה המקומית קרית טבעון מטעם נאשמים 1 ו-3 בתאריך 13.09.2011 ( ת/3), בו הלינו על השכן שלהם, מר שמואל סגל, בגין גידור שטח חקלאי סביב שטח המגרש שלו בקרית חרושת, דבר שנעשה, לטענתם, בלא היתר, נערכה, בסמוך לאחר קבלת המכתב, ביקורת במקום. בביקור שנערך על יד מפקח הוועדה נמצא כי גם הנאשמים שבפנינו, ביצעו עבודות בניה ו/או שימוש ללא היתר על דרך של סלילת כביש אספלט והקמת מחסום ברזל על שטח ציבורי.

הוסיף והדגיש העד, שסלילת כביש האספלט, הוא כביש הגישה לביתם של הנאשמים והקמת המחסום החשמלי נעשו על גבי שטח ציבורי ובלא היתר, שכן על השטח חלה תכנית תת"ל 13/6,2 ובמסגרתה ייעוד הקרקע הינו שטח ציבורי פתוח הנמצא באחריות המועצה המקומית ובהליכי הפקעה לטובת המועצה המקומית קרית טבעון.

משנשאל העד האם קיימת דרך חליפית שבה יוכלו הנאשמים להשתמש על מנת להגיע לביתם, הסביר כי על פי התכנית החלה על המקרקעין נשוא כתב האישום, קיימת דרך מימי הטורקים, נוהג שהיה קיים על ידי בעלי הקרקעות ולפיו כל בעל חלקה מפריש חלק משטח המקרקעין שבבעלותו לטובת דרך גישה. הדרך רשומה על שם מדינת ישראל ו נהגו לכנותה " מטרוקה" וכך הסביר העד:
"השטח הוא שטח חקלאי עם פרצלציה ולאורך השטחים החקלאיים ישנן רצועות שיעודן ציבורית הן אינן פרטיות ומטרתן להוות דרך גישה. המושג: "מתרוקה" פירושו " דרך גישה" למגרשים ועליה יוכלו כל בעלי המגרשים להשתמש כדי להגיע אליהם כי הם בעומק השטח. באזור יש חלקה של מטרוקה ארוכה מצפון לדרום, חלקה לאורך השנים אף נסללה ואף ניתן לה שם " רח' ויצמן" המשכו של אותו רח' ויצמן מגיעה עד לסמוך המגרש נשוא כתב האישום. המתרוקה נמצאת ממערב למגרש. ממזרח למגרש ישנה רצועת הרכבת הישנה עליה דיברנו קודם ואשר לרבות הימים הפכה לשצ"פ מתוקף תת"ל 13/6,2. במסמכים המתרוקה הזו מוזכרת במסמכים אחרים, כי ציר התנועה עליו היו אמורים להשתמש בעלי החלקה הנאשמים כדי להגיע למגרש ולא עד לרצועת הרכבת שנמצאת במזרח".
ובהמשך הוסיף:
"מערבית למגרש שטרן וזמיר ישנה מטרוקה שכזו, כבר בהיתרי הבניה משנת 1980, היא מופיעה והתנועה, הגישה אל ומ... המגרשים היא באמצעות מה שקיים, ההיתר מכוון לשם ובסיכום המסמך הזה מאחר וההצעות שלהם אינן ישימות כפי שהוכח בהמשך על הוועדה המחוזית, חזרנו וייעצנו להם לחפש לפתרון שלהם, לא בניסיון לכפות עצמם על שטח ציבורי פתוח שייעודו פג, אלא ללכת לפתרון המקורי אל המתרוקה...".

הוסיף וסיפר העד, שמאז ביקור מפקח הוועדה- ספטמבר 2011 ועד יום הגשת כתב האישום נעשו מספר ניסיונות הידברות עם הנאשמים על מנת למצוא פתרון ומענה לבעיית הגישה לביתם, ניסיונות אשר לא צלחו והביאו, בסופו של יום, להגשת כתב האישום, הכל כעולה מחלופת המכתבים - הוגשו וסומנו ת/4- ת/12 וכדברי העד:
"כפי שציינתי קודם, אנו היינו אקטיביים בוועדה בניסיון לעזור למשפחת שטרן וזמיר, ליצור להם דרך גישה, כשאני מזכיר שבסופו של דבר כל המפגש זה בניה ללא היתר שלהם, באותו מידה יכולנו להגיד תסלקו ונמשיך את כתבי האישום, אך מאחר וחשבנו שיש מקום, החלטנו לעזור מתוך מחשבה שנקבל התייחסות דומה והעבירה תבוטל או לפחות יוסר. במסגרת זו ישבנו עם מתכנן מחוז חיפה של רמ"י ובחנו את נתיבי המתרוקה הקצרים והאפשריים. הסיום הדרומי של המתרוקה הוא מפוצל לכל מיני כיוונים. חיפשנו דרך לקצר דרך חלקות של פרטיים, שאולי רמ"י רכשו במסגרת הקמת רכבת העמק החדשה והרכבת החיג'זי מצטלבות... המסמך (- ת/12 – ההדגשות שלי ס.פ.ק.) מייצג סיכום פגישה בנוכחות היועץ המשפטי של המועצה, עו"ד עדן ענבר, יצחק זמיר והתובע של המועצה עו"ד שגיא סיון, כבר כמעט שנתיים מתחילת ההתקשרות, הוסברו כל החלופות, הועלו על השולחן, הוסבר שלא ניתן לאשר שימוש בשטח ציבורי, המסמך אושר על ידי טרם שליחתו, משקף את האמור בפגישה... המסמך הוא עוד אחד מרצף המסמכים וסיכומי הפגישה והמכתבים שבו מצד אחד אנו מציינים שיש עבירה ויש להסירה, בה מוצעים פתרונות אחרים שאינם נוגעים לעבירה, גם ציינו שמבחינה סטטוטורית לא יכול להתקבל, עורכי הדין נתנו הסברים לכאורה הם מנועים מלהסיר את המחסום וכרגיל גם המסמך הזה מייצג דרישה של הנאשם באמצעות עו"ד ענבר זמן לחשוב..." (פרוטוקול מיום 18.09.2017)

העד אישר כי לעת הזאת לא קיימת דרך סלולה אחרת לביתם של הנאשמים ואף אישר כי אינו משוכנע, כי הדרך החליפית בה נסע לבית הנאשמים, היא תוואי המתרוקה. משנשאל העד אם על אותה דרך חליפית ניתן יהיה לנסוע בחודשי החורף, השיב:

"במצבו הנוכחי אני מעריך שלא". (פרוטוקול מיום 18.09.2017)

כבר עתה אציין, כי מטעם הנאשמים הוגשו תצלומים – נ/1-נ/4 בהם נראה מצב השטח בחודשי החורף ואכן ניתן להתרשם כי בשטח המקרקעין עליו ניתן לסלול את אותה דרך המכונה " מתרוקה" קיימת הצפה של מי גשמים ובאזור נוצרים איי מים המונעים מעבר בשטח באופן ממונע.

משנשאל עד התביעה מר ראפ "האם הדרך המכונה בכתב האישום דרך, היא דרך הגישה היחידה לבית זמיר והשבת שלא, התשובה המדויקת היא לא בחודשי החורף אלא רק בחודשי הקיץ, האם זה מדויק", השיב:

"זה יכול להיות". (פרוטוקול מיום 18.09.2017)

משנשאל העד "האם .. אתה יכול לאשר שהדרך למשפחה של זמיר ושטרן היא דרך הגישה הקיימת היום?", השיב:
"אין זה וודאי. איני יכול להגיד בוודאות". (פרוטוקול מיום 18.09.2017)

העד הופנה לגרמושקה- תכנית שהוגשה על מנת לקבל היתר בניה- ת/16 -החלה על המקרקעין מושא כתב האישום ונשאל מי אמון על תכנון כביש גישה לבתי הנאשמים, ומי ציין על גבי הגרמושקה " כביש מתוכנן" ו השיב:

"מי שרשם זה מי שהגיש בקשה, זה שטרן, עורך הבקשה מטעמו. לגבי מי אמון לבצע – אני לא יודע, לא רשות מקומית בוודאות. מאחר והבתים יושבים על שטח חקלאי ולא מגורי, אין בתי ספר ותשתיות, מה שיכול לחייב את הרשות לסלול כביש, מי שאמור להכשיר לעצמו דרך אל בית שיושב באמצע שדה חקלאי, הוא זה שבנה את הבית. לו היתה שם שכונה, אז זה היה חלק ממה שהרשות צריכה לעשות, בוודאי לא מרגע שאושרה טב-62 אשר קבע שעל השטח הזה עושים חקלאות ולא מגורים, גם אם הבית לא סומן להריסה. השימוש אסור... חובת המועצה להביא לסלילתם של כבישים ולהקמת תשתיות אחרות עפ"י תכניות מאושרות. זה אומר שאין תכנית לכביש, אי אפשר להקים כביש".

בהמשך, משנשאל העד אם הנאשמים לא היו זכאים לכך שהמועצה תאפשר להם כביש גישה לביתם, על סמך אותה תכנית מתאר ג-400 שחלה בזמנו על המקרקעין ואפשרה בניית הבתים, השיב:

הבית הוקם בשטח שאין עליו תכנית מפורטת...תכנית המתאר ג-400 אפשרה הקמת בתים, לא נתנה הנחיות או תשריטים אפשריים. ג-400 היא תכנית מחוזית. קנה המידה שלה הוא מאוד גדול, תכנית ישנה משנות ה-60, השטח המדויק נותן הגדרות כלליות, לכן שטח שחל על הנקודה הספציפית הזו, יש בתוך תכנית ג-400 בטבלת הזכויות מה ניתן לבנות בכל מקום".

משנשאל האם כאשר שונה ייעוד המקרקעין ותכנית המתאר טב-62 נכנסה לתוקף ביום 11.09.1988 הודיעו על כך לנאשמים, השיב:

"כאשר יש תכנית, החוק מסביר בדיוק איך היא מפרסמת לציבור. אני לא ראיתי מכתבים שנשלחו אל הנאשמים. אני לא שלחתי".

עד התביעה – מר שלומי מלול - מפקח הוועדה המקומית לתכנון והבניה קרית טבעון
גם מפקח הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית טבעון, מר שלומי מלול, העיד מטעם המאשימה בבית המשפט והוגשו באמצעותו תצלומים, דו"חות פיקוח ומסמכים נוספים מתיק הבניה- ת/17-ת/33.

העד סיפר שבחודש ספטמבר שנת 2011 ערך ביקור במקרקעין מושא כתב האישום וגילה, כי במקום נסלל כביש אספלט, הכולל תשתית חשמל, המחבר כביש הראשי לבתי הנאשמים, הוצב מחסום חשמלי והוקם עמוד תאורה. בשנת 2016 גילה העד, כי במקום נבנתה גם מסלעה למניעת מעבר. העד ציין שתיעד וערך דו"חות של המצב בשטח נשוא כתב האישום.

משנשאל העד אם קיימת דרך גישה לבתי הנאשמים זולת הדרך מושא כתב האישום - אותו כביש אספלט אשר נטען לגביו שנסלל על ידי הנאשמים, השיב:

"דרך סלולה יש רק את הדרך הזאת, יש דרכי עפר לכמה גישות אפשר להגיע כמעט עד לבית".

משנשאל העד אם ניתן להגיע לבתי הנאשמים בדרך אחרת בכל ימות השנה, השיב:

"זה שאלה קשה. בחורף שיש לנו היום אפשר ובחורף שלא כמו היום יש קצת בעיה".

ביחס להקמת הגדר החיה המיוחסת בכתב האישום, תאר העד:

"יש בתוך סבך גדר חיה, ממוקמת גם גדר רשת ורואים את זה בתמונות שהגשנו... אמרתי שיש גדר חיה ובתוכה יש גדר רשת".

באשר לשימוש הנטען בגדר החיה, טען העד, כי :
"... אני יכול להגיד שהגדר תוחמת את כל האיזור ולא מאפשרת גישה. זה הסיבה שהתקינו מחסום כדי שלא תהיה גישה לאף אחד".

עוד תיאר העד שבמקום נבנתה מסלעה, ממוקמת בסמוך למחסום החשמלי ועמוד התאורה.

בחקירתו החוזרת הבהיר העד והפריך טענת ההגנה לפיה המסלעה שבנייתה מיוחסת לנאשמים עוד טרם נכנסו להתגורר בביתם, כי המסלעה הוקמה בין השנים 2012 ל- 2016 וניתן ללמוד על כך מהתצלומים ת/13, ת/18, ת/19, ת/21.

פרשת ההגנה:
במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשמים.

ב"כ הנאשמים הצהיר, כי "כל מה שנאמר על ידי נאשם 1 ישמש גם כלפי האחרים".
עדות הנאשמים
העיד נאשם מס' 1 וסיפר, כי בשנת 1980 החלו הם להתגורר בבתים מושא כתב האישום.
משנשאל באיזו שנה נסללה דרך הגישה המיוחסת להם בכתב האישום, השיב:

"הדרך הזו המשכה של הדרך המתחילה בצומת כפר יהושוע, מרחק של קילומטר 200 מהבית שלנו, בסמוך לפסי הרכבת שאינם בשימוש, רכבת חיג'אזי, היסטורית... זו היסטוריה ארוכה, בזמנו חיל האוויר ... היה צריך דרכי גישה לזקיקי נפט, ליד שכונה שקוראים לה אלרוי והם פרצו את הדרך הזאת, אני לא יודע באיזה שנים, אחר כך שנים נסעו עליה כדרך חקלאית זמנית, אחר כך התחילו לסלול אותה במשך שנים, לפי מיטב ידיעתי עד היום היא באותו סטטוס... (אורכה- ההדגשות שלי ס.פ.ק.) מהצומת עד לצומת כפר יהושוע זה 1,100 מ' ועוד 100 מ' עד הבתים שלנו, שהיא מטר". (פרוטוקול מיום 30.04.2018)

הנאשם תיאר בעדותו בבית המשפט את המטרה שלשמה הקימו הנאשמים מחסום , גדר החיה ועמוד התאורה, כאשר לטענתו, לא הקימו את המסלעה וכלשונו:

"הבתים שלנו אין להם גדר, הם פתוחים 360 מעלות, כל מי שמטייל ועובר הכל פתוח ואין שום יעד מבוצר. אנו לא מוקפים בגדר, אין שום דבר. המחסום חוסם את הדרך הזאת, שגם כן אפשר לעבור על ידה ברגל ועם אופניים, זה מחסום שלא חוסם את השטח, רק את הדרך. היות ועוברים כל מיני אנשים, יש לנו בשבת אשר אנו מוצפים בטרקטורונים ואופנועים שמנסים לקצר משם. כשיש פקקים בכביש 722, זה כמעט כל יום קורה, לפחות פעמיים שלוש בשבוע, מצומת אלונים לצומת התשבי, כשהוא נחסם וזה קורה המון, מנסים למצוא קיצורים ונכנסים אלינו המון פעמים. אצלנו זה דרך ללא מוצא, מגיעים לקצה וצריכים לחזור רוורס כי אין איפה להסתובב. המחסום הזה יש בו רק תועלת לכל מי שלא קשור לעניין וזה מועיל לכולם...יש גדר חיה. היא מורכבת מצמחים, שיחים. אנחנו שתלנו בחלקה לייפות את הסביבה...אין שם שום מסלעה. יש בכניסה גל אבנים שאלוהים יודע ממתי..." (פרוטוקול מיום 30.04.2018)

משנשאל מתי הוקמה הגדר החיה, השיב:

"לא זוכר ממתי. 20 שנה. אנו גרים קרוב ל-40 שנה. זה די הרבה זמן".

ביחס להקמת המסלעה, טען כי:

"אולי היו שם כמה אבנים, למה לייחס את זה למסלעה. מה זה תורם?"

ביחס לשימוש בעמוד תאורה טען, כי הוא הוקם לפני כ- 15 שנים וכלשונו:

"יש עמוד תאורה כדי להאיר את המחסום. הוא לא עובד הרבה זמן, בעקרון זה היה הכוונה".

ביחס לאישום השני המיוחס לו ולנאשמת 2 בלבד- עבירת שימוש ללא היתר בתוספות בניה, אישר הנאשם כי בנה התוספות המיוחסות לו באישום השני, בלא היתר, כנדרש בחוק, טען כי התוספות נבנו שנים ספורות לאחר שבנו את ביתם והם אינן משמשות למגורים.
עוד טען ביחס לאישום השני, כי:
"יש מחסן לא בשימוש מיוחד. דיברו על גודל של 30 מ' וזה בקושי חצי. אני חושב שזה פחות מ-20 מ"ר".

משנשאל האם ניסה להכשיר ולקבל היתר לתוספות אלו, השיב:
"ניסינו כל השנים, אבל תמיד הבנו שאין על מה לדבר".

הנאשם אישר בחקירתו הנגדית, כי בהתאם להיתר הבניה – ת/13 דרך המעבר לביתו מסומנת בהיתר לכיוון הכביש המתוכנן שהוא תוואי המתרוקה.
עוד אישר הנאשם 1 , כי הוא מכיר את תכנית טב 62 אשר נכנסה לתוקף בשנת 1988, תכנית אשר הכריזה על השטח שבו נמצאים בתי המגורים שלו ושל יתר הנאשמים כשטח חקלאי, אך לטענתו דבר כניסת התכנית לתוקף נודע להם בחלוף שנים. עם זאת, אישר הנאשם 1, כי כיהן כסגן ראש המועצה המקומית קרית טבעון, במשך כ- 19 שנים- בין השנים 1990 ועד שנת 2008-2009 ומתוקף תפקידו כיהן גם כממלא מקום יו"ר וועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה. כן אישר נאשם 1 , כי מעולם לא הגיש התנגדות לתכנית ו/או כל תביעה על פי החוק בעקבות התכנית.

לטענת הנאשם 1 כביש הגישה מושא כתב האישום היה קיים מאז ומתמיד, כלשונו:

"לכל האורך בגלל התשתית, היתה דרך איתה נכנסנו. את האספלט אנחנו הנחנו".

משנשאל הנאשם 1 האם נשתלה על ידם הגדר , השיב:
"בחלקה אנו שתלנו אותה, מהכניסה לדרך הגישה ועד לבתים שלנו"

משעומת הנאשם מס' 1 עם התמונות - ת/21, ת/17, ת/18 בהם ניתן לראות כי בניגוד לטענתו לפיה המסלעה הוקמה בסמוך לבניית ביתם, היינו בשנות ה- 80, המסלעה לא היתה קיימת בשנת 2011 והיא הוקמה זמן מה לאחר שנת 2011 ונשאל מי הקים המסלעה, הממוקמת בסמוך למחסום הברזל ומונעת גישה לשטח ביתם, התכחש והשיב:

"מה אתה רוצה ממני, זה לא על השטח שלי, לא משרת אותי בכלום, אין לי שום תועלת, שאנו נשקיע בזה שקל אחד בשביל מה, זה לא הגיוני...אני מזמין אותך לראות כמה אנשים עוברים דרך האבנים, דרך המסלעה, לא מונע שום דבר, לא חוסם שום דבר. אין בהמשך שום גדר, השטח לא שלנו. זה לא משרת אותנו בכלום, מצדי שלא יהיה שם".
משנשאל הנאשם 1 מכוח איזו זכות סלל כביש על שטח ציבורי, השיב:

"צריך להגיע לבית. אין שום אפשרות אחרת".

הנאשם 1 אישר כי הקימו הם את עמוד החשמל ואמר :
" שמנו כדי שלא יפריע ויראו את המחסום".

ושוב משנשאל מכוח איזו זכות הקים עמוד חשמל בשטח ציבורי, השיב:

"אזרחות טובה. המועצה לא טרחה לעשות כלום, שום דבר, במשך שנים המועצה לא עשתה שום דבר באיזור שלנו, אפילו שילוט, לא עשתה כלום במשך עשרות שנים".

לא היה בפי הנאשם 1 הסבר ענייני לשאלה כיצד יתכן שמי שכיהן בתפקיד ציבורי והיה בעל סמכות בישיבות של וועדת התכנון והבניה למתן היתרים בקרית טבעון וכמי שמנהל 40 שנה חברת בניה גדולה, לא מבין את המשמעות של ייעוד קרקע חקלאית והאיסור לבנות.

נאשמת 2 , אשת הנאשם 1, העידה בבית המשפט, טענה שאין לה מה להוסיף על דברי נאשם 1.

נאשם 3 העיד בבית המשפט וסיפר כי הוא בן 75 ונשוי לנאשמת 4. הנאשם 3 טען כי אין לו מה להוסיף על דברי הנאשם 1. ביחס לדרך הגישה המיוחסת להם בכתב האישום טען, כי המדובר בדרך גישה הקיימת מעל 40 שנה, כשלטענתו, זו דרך הגישה היחידה כדי להגיע לביתם וכלשונו:
"אנחנו סללנו את הסלילה של האספלט כי זה הוצף. זה מוצף עד היום למרות המועצה ולמרות כל מה שנאמר. כל חורף יש לנו בעיית ניקוז, שמחייבת פתרונות הנדסיים, להוציא את המים מקדמת הבית לכיוון הנחל... אנחנו סללנו שנינו יחד. עשינו את הציר עוקף הבית מסביב, אמנון ואני".

ביחס למסלעה טען כי:

"אין מסלעה. אני לא יכול להעיד על דבר שאיננו, כשמישהו אחראי על השטח, יסביר למה יש שם סלעים. הסלעים היו שם תמיד".

עבירה נוספת שיוחסה בכתב האישום, שימוש בגדר חיה, התייחס הנאשם ואמר:

"הגדר החיה הזו נשתלה לפי מיטב זכרוני אחרי שהרשות שאחראית על קו צינור הנפט המוביל לחיל האוויר, חסם את הדרך, אז האנשים הסתובבו שם עם טרקטורונים, אופנועים, אז חסמו את הדרך והמעבר נעשה בשטח שלנו, למרות שזו דרך ללא מוצא, אבל לא ידעו את זה. שתלנו לאורך שתילים במגמה שזה יוריד את הכניסות.

ביחס להקמת המחסום ועמוד התאורה הסביר נאשם 2 כך:

"אני אזרח אחראי ואם אני חוסם תוואי, שלא ייכנסו במחסום. שמתי גם תאורה כדי להאיר את המקום. לפני המחסום פרצו לנו לבית, בכל השנים האחרונות אנו מקפידים שמשפחה אחת יוצאת ואחת נשארת, זה דרך שמזמינה גנבים, ועכשיו גם אין תאורה במחסום ומתפתים להיכנס...".

ביחס להקמת המחסום העיד נאשם 3:

"למנוע כניסה לטרקטורונים ואופנוענים להיכנס לתוך החצר שלנו. היו גם מקרה פרצה וגניבות ומתי ששמנו את המחסום, זה ירד באופן דרסטי. אם אתה לא נכנס עם רכב, אתה לא יכול לגנוב משם".

נאשמת 4, אשת הנאשם 3, העידה אף היא בבית המשפט ולא היה בעדותה כדי להוסיף או להוריד.

עד הגנה – האדריכל מר ערן מבל
מטעם ההגנה העיד האדריכל, מר ערן מבל, אשר תאר בבית המשפט את ההליכים שנעשו מול וועדות התכנון, המקומית והמחוזית במטרה לשנות ייעוד המקרקעין עליהן בנויים בתי הנאשמים מחקלאי למגורים וכלשונו:

"בשנת 2016 הגשתי לוועדות תוכנית בניין עיר שאמורה היתה להסדיר את הלקונה בקרית חרושת מאז אישור טב62. מטרת התוכנית היתה להגדיר את המגרש שעליו בנויים בהיתר 2 בתי המגורים כמגרש בייעוד מגורים ולהגדיר דרך גישה אל המגרש הזה מדרך ציבורית. התוכנית נדונה, אושרה בוועדה המקומית, הומלצה על ידי הוועדה המקומית בפני הוועדה המחוזית. הוועדה המחוזית, היה שלב ארוך של תנאי סף וקליטה, שבמהלכם היועמ"ש של הוועדה המחוזית שם רף נוסף כל פעם שפתרנו רף אחד, שם רף נוסף שהקשה עלינו להתקדם לאישור התוכנית, למרות שהיתה תמימות דעים בלשכת התכנון המחוזית שראוי לאשר את התוכנית. התוכנית הוגשה עפ"י חוק, כתוכנית שבה יזמי התוכנית מחזיקים 76% ו-24% נותרים בבעלויות אחרות, תשתיות נפט ורשות מקרקעי ישראל. נדרשנו להביא חוו"ד שמאית שתוכיח שהבעלים הנוספים לא נפגעים יתר על המידה כתוצאה מאישור התוכנית, העברנו לוועדה המחוזית של השמאי רענן הלר, שקבע שאין פגיעה או אין פגיעה משמעותית בזכויות של הבעלים הנוספים, למרות זאת קבע היועמ"ש של הוועדה שהוא לא מקבל את חוו"ד הזו וסוכם עם מתכננת המחוז גב' ליאת פלד שהתוכנית תוגש על גבול החלקה בלבד ללא דרך הגישה. היה עוד שלב ביניים שבו הצענו להגיש את התוכנית עם סימון של זיקת הנאה בלבד וזכות מעבר, גם את זה פסל היועמ"ש של הוועדה המחוזית, כך שהתוכנית שהגיעה לדיון, היתה בתחום החלקה בלבד, 2.4 דונם. בדיון וועדת משנה, סברו רוב חברי הוועדה, הבקשה נדחתה ברוב של 3 מול 2, ללא הכללת דרך גישה לחלקה, לא ניתן לאשר ייעוד למגורים כאשר אינו מחובר בדרך סטטוטורית לדרך אחרת. עם זאת, פנתה הוועדה המחוזית מחוץ להחלטה, קבעה שהיא פונה לוועדה המקומית שתסדיר את נושא הנגישות למגרש שבנדון... – זה מופיע בהחלטה".

בחקירתו הנגדית אישר העד כי התכנית לא כוללת את דרך הגישה אלא מתייחסת למבנה המגורים בלבד.

עוד אישר העד כי החלטת הוועדה המחוזית היא לא לאשר שינוי ייעוד הקרקע עליו בנויים בתי הנאשמים מחקלאי למגורים וציין שמשמעות הדבר:

"שאנו נשארים באותו סטטוס שהקרקע נמצאת מאז שאושרה טב62, הוא לא משנה את ייעוד המבנים שנבנו כדין על הקרקע. טב62 לא קבעה שהמבנים ייהרסו והשאירה סטטוס קוו".

דיון והכרעה:

הנאשמים העלו בסיכומיהם טענות רבות. טען ב"כ הנאשמים בסיכומיו כי הנאשמים לא ביצעו העבירות המיוחסות להן בכתב האישום וכי לא עלה בידי המאשימה להוכיח ביצוע העבירות.

לאחר ששמעתי ראיות המאשימה, עיינתי עיין היטב בראיות שהוגשו לי, ערכתי ביקור במקום והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהנתונים בשטח ומדרך הגישה נשוא המחלוקת וכן שמעתי הנאשמים וראיות ההגנה אני קובעת, כי ה מאשימה עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה מעבר לספק סביר את אשמת הנאשמים ואת העבירות המיוחסות להם.

המסגרת המשפטית:

סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה קובע, כי:

"המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו - קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף, מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו".

סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה קובע, כי:

"לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר:
התווייתה של דרך, סלילתה וסגירתה;
הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו, למעט שינוי פנימי בדירה;
כל עבודה אחרת בקרקע ובבנין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תכנית.

סעיף זה קובע, למעשה, שלוש פעולות אשר אין לעשותן ללא היתר בניה.
 
תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז – 1967 קובעת את העבודות והשימושים הטעונים היתר, לפי פרק ה לחוק, כדי להבטיח ביצועה של תכנית והם: א. שימוש חורג, ב. כל חציבה, חפירה, כרייה ..., ג. סגירת מרפסת ו- ד. הריסתו של בניין.

מהוראות אלה עולה כי השימוש הטעון היתר, הוא "שימוש חורג".
לפי סעיף 1 לחוק התכנון והבניה, "שימוש חורג" בקרקע או בבנין הוא "השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבנין או לפי היתר על- פי כל חוק הדן בתכנון ובניה".

על רקע הוראות חוק אלה, אבחן את טענת הנאשמים.

דרך הגישה - הנאשמים הודו, כי סללו דרך הגישה המיוחסת להם בכתב האישום, על דרך של הנחת אספלט, בשטח ציבורי, בלא שהיה בידם היתר כחוק. על דרך הגישה הסלולה אספלט ניתן לראות בתצלומים שהוגשו, בדו"חות המפקח הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית טבעון וללמוד מעדות מהנדס הוועדה המקומית קרית טבעון. הנאשמים טענו כי זו דרך הגישה היחידה לביתם והם משתמשים בה על מנת להגיע לביתם. ואולם דרך זו היתה עוד בטרם נסללה ולמעשה הנחת האספלט היה מטעמי נוחות בלבד. המאשימה מייחסת לנאשמים עבירה של שימוש לא חוקי בדרך הסלולה. אכן, נוצר מצב לפיו, לעת הזאת זוהי הדרך היחידה שניתן להגיע לבתי הנאשמים ונראה כי עד אשר תיסלל במסגרת השינויים המחויבים והתכניות שאושרו דרכים חלופיות, אם תיסללנה זוהי הדרך להגיע לבתי הנאשמים , כפי שהיה עד עכשיו כאשר הדרך לא היתה סלולה. שוכנעתי כי נציגי הרשות עשו כל שניתן על מנת להגיע לפתרונות יישומיים ואולם ניסיונות אלה נתקלו במחסום מצד הנאשמים. זכותם של הנאשמים להגיע לבתיהם שעה שהם עדיין מתגוררים שם, אולם לא ניתנה לנאשמים הזכות לעשות דין לעצמם ולסלול כביש שמוביל לבתיהם ובהמשך לעשות שימוש בדרך סלולה זו.

הגדר החיה- הנאשמים הודו, כי שתלו הגדר החיה וכפי שעולה מעדות עד התביעה, מפקח הוועדה המקומית ומהתמונות שהוגשו, הגדר נבנתה כשבבסיסה רשתות וככזו טעונה היא היתר ואין כל ממש בטענת ההגנה ולפיה המדובר במספר שתילים שנשתלו על ידי הנאשמים, אשר אינם מצריכים היתר בניה. הגדר משמשת כחוצץ, ותוחמת את דרך הגישה ומונעת כניסת כלי רכב ואנשים, כך גם התרשם בית המשפט עת ערך ביקור במקום.

ביחס למחסום החשמלי ולעמוד התאורה, הנאשמים הודו, כי הקימו המחסום ועמוד התאורה ותארו בעדותם את מטרת הקמתם ואת השימוש שנעשה בהם. אין בטענה והיא גם לא הוכחה ולו ברמה של ספק סביר בכל ראיה שהיא מטעם ההגנה, לפיה עמוד התאורה לא עובד ובכל מקרה אין בטענה זו כדי לאיין ביצוע העבירה אשר הנאשמים הודו בביצועה.

בניית המסלעה- הנאשמים, כאמור, הכחישו הקמת המסלעה. עדות עדי התביעה והראיות שלהוצגו לעיוני בעניין זה מוכיחים מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים הקימו מסלעה. לא נתתי אמון בדבריהם כי המסלעה הנ"ל נמצאת במקום מקדמת דנא ואני קובעת כי המסלעה הוקמה על ידם לאותה מטרה שלשמה הוקמה הגדר החיה והוקם המחסום החשמלי- למנוע מעבר כלי רכב ואנשים לשטח ביתם. טענתם לפיה המסלעה היתה קיימת עוד בשנות ה- 80 ,עת הקימו את ביתם, הופרכה בראיות שהגישה המאשימה- ת/17, ת18, ת/21.

ביחס לאישום השני המיוחס לנאשמים 1ו-2:

אין בטענת נאשמים 1ו-2, כי המדובר בצריף עץ נטול יסודות ממש . הנאשמים אישרו, כי תוספות הבניה המיוחסות להם בכתב האישום הוקמו על ידם בלא היתר.

כפי שעולה מעדות עד התביעה, מפקח הוועדה המקומית לתכנון ובניה, מדו"חות הפיקוח- ת/24, מתצ"א- ת/17 הנאשמים עושים שימוש במקרקעין בלא היתר, בחריגה מתכנית ומשתמשים בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה ואין נפקא מינה אם המדובר במחסן או בחדר המשמש למגורים, התוספות נבנו ללא היתר.

אשר לטענות הנאשמים המתבססות על "הגנה מן הצדק":

הנאשמים מבקשים כי בית המשפט יורה על ביטול כתב האישום, בעיקר בטענה של הגנה מן הצדק וכי הגשת כתב האישום בחוסר תום לב.

לטענת הנאשמים כתב האישום הוגש, בחודש מרץ 2016 , בחוסר תום לב, עשרות שנים לאחר ביצוע העבירות. לטענת הנאשמים, המועצה ידעה לאורך השנים על מצב הדברים ולא נקטה בהליכים באופן שבו נוצרה הסתמכות על המצב הנוהג. הוסיף וטען ב"כ הנאשמים בסיכומיו, כי התנהגות המועצה הינה שערורייתית בעצם הגשת כתב האישום, שעה, שלטענתם, חלה עליה החובה לסלול עבור הנאשמים דרך גישה לביתם. זאת ועוד, הפנה וצרף ב"כ הנאשמים בסיכומיו להנחיית הפרקליטות , המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בעניין מדיניות התביעה בעניין הגשת כתבי אישום בעבירה של שימוש שלא כדין, המתבצע בבניה שלא כדין שהתיישנה ולא טופלה במועד, כשהשימוש המבוצע בפועל תואם את השימוש המותר על פי התכנית החלה.

כבר עתה אדגיש ואציין, כי כאמור ההנחיה מתייחסת למקרה בו השימוש המבוצע תואם את השימוש המותר על פי התכנית החלה, מה שלא רלוונטי בעניינו, שכן על פי התכנית החלה על המקרקעין, המדובר בשטח ציבורי המיועד, על פי התכנית החלה, לשמש שטח ציבורי פתוח. יתירה מכך, מדובר בתכנית שמועצה המקומית קרית טבעון התחייבה כלפי המדינה להקים שם טיילת ציבורית.

מנגד טען ב"כ המאשימה, כי אין מקום לאפשר העלאת טענות של התנהלות בלתי ראויה של המדינה, כהצדקה להתנהלות עבריינית של הנאשמים, ובוודאי שאין בכך כדי להוות עילה לביטול כתב האישום.
דין הטענות הללו להידחות. הנאשמים נטלו את החוק לידיים בנו ללא היתר על שטח ציבורי.

אדגיש, כי המאשימה לא ייחסה לנאשמים עבירת בניה ביחס להקמת כביש הגישה, הגדר החיה, עמוד התאורה ותוספות הבניה, ללא היתר והסבירה זאת בכך ש הבניה הוקמה במועד שאינו ידוע לה ולכן יוחסו לנאשמים, ביחס לאלמנטים אלו, עבירות של שימוש ללא היתר.

רק ביחס להקמת המסלעה יוחסה לנאשמים עבירה של בניה ללא היתר, שכן על פי הראיות הקיימות בתיק המסלעה הוקמה בין 20.03.2012 ל- 18.02.2016.

גם אם המצוקה של הנאשמים אמתית ואף אם נפלו פגמים בהתנהלות המדינה כלפי הנאשמים, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה כל אדם יכול להקים מבנה, כביש, עמוד תאורה, מחסום חשמלי, תוספות בניה, בכל היקף שהוא שיחפוץ במקום ובזמן שיחליט לעשות כן.

כפי שעלה מדברי עדי התביעה, מהמסמכים שהוגשו ומדברי הנאשמים עצמם, המאשימה עשתה ככל שלאל ידה על מנת למצוא פתרון לטענות הנאשמים ולמצוקה שהביעו ולא מצאתי כי נהגה היא בחוסר תום לב בהגשת כתב אישום במקביל לניסיונה לקידום פתרון לבעיה הנאשמים, כשלעצמה. לא מצאתי כי הנאשמים עתרו בעתירה מנהלית כנגד הרשות ביחס לדרך הגישה לביתם ככל שסברו כי הרשות מתנערת מחובתה כלפי אזרחיה.

נתתי אמון בדברי עד התביעה, המפקח על הוועדה לתכנון ובניה קרית טבעון מר ראפ ולפיה העבירות נשוא כתב האישום התגלו בעקבות אותו מכתב שנשלח למועצה על ידי הנאשמים בו הלינו הם על שכנם- ת/3. עוד התרשמתי מהניסיונות הרבים שעשתה המאשימה על מנת למצוא פתרון לבעיית הגישה לביתם של הנאשמים ואדגיש, כי בהסכמת הרשויות לקדם פתרון או תכנית והיתר אומרות הן, כי אין להן התנגדות לכך שפעולות הבניה והשימוש שיותרו בעתיד לפי היתר או התכנית וההיתר יבוצעו החל ממועד תוקף התכנית וההיתר ואין בהגשת כתב אישום בגין הפרת האיסור על בניה או שימוש שלא במסגרת היתר כדין אמירה מצד הרשויות שהן אינן מתנגדות לביצוע מעשי בניה או שימוש ללא היתר או בניגוד לתכנית.

הפסול בבניה או בשימוש ללא היתר כדין או בסטייה מהיתר או תכנית הינו בכך שהבניה או השימוש נעשים ללא היתר כדין.

טענת הנאשמים לפיה חלה חובה על המדינה לסלול דרך גישה לביתם של הנאשמים ומשלא עומדת המדינה בחובותיה אין היא רשאית להגיש כתב אישום ולפגוע בקניין הנאשמים, דינה להידחות. הסביר עד התביעה, מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית טבעון, כי מרגע ששונה ייעוד המקרקעין ממגורים לחקלאי אין חובה על המדינה לספק דרכי גישה למקרקעין שייעודם חקלאי. אף אם העובדה שרשויות המדינה אינן מספקות שירותי תכנון לאזור מסוים, אין הדבר מהווה הכשר לבניה בלתי חוקית.

על פני הדברים מדובר בטענה השובה את הלב. הרשויות אינן ממלאות תפקידן במה שנוגע לרווחת התושבים ולזכויות הבסיסיות שלהם, ולפיכך אין לאפשר להן לאכוף את החוק כאשר התושבים נאלצים, לטענתם, בלית ברירה, לפעול בניגוד לחוק. ואולם, אף שצודקים הנאשמים בטענתם כי חובה על הרשויות לדאוג למתן שירותים לתושבים, לרבות שירותים הנוגעים לתכנון האזור, אין בכך לטעמי כדי להצדיק, לקבל, להתעלם או לאשר בנייה לא חוקית.

יפים הם לענייננו הדברים שנאמרו רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה ( 22.11.09) שם דן בית המשפט העליון באריכות במצב בו נפגע אזרח מהעדר קידום תכנוני של אזור מגוריו, והדגיש כי אף על פי כן אין האזרח רשאי ליטול את החוק לידיו:

"אכן, המצב של עצלתיים בביצוען של תוכניות, כמו במקרה זה, הוא רעה חולה... אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל"איש הישר בעיניו יעשה"... משמעות פסק הדין, אם יעמוד על כנו, הוא כי כל החפץ ליטול את השם ייטול. קרי, בכל מקום, ואין זה המקום היחיד בישראל, שבו ישנה איטיות (לעיתים מרגיזה ואף מקוממת) בהליכי בניה, יבנה הבונה כחפצו, ומשתבוא גאולת הליכי התכנון יבוא גם יום "עשיית סדר" בבניה הלא חוקית; ועד אז - כך עולה - ישגשגו המבנים הבלתי חוקיים, גדולים וקטנים. אחריותו של בית המשפט גדולה מזה. על כן לא נוכל ליתן יד לכך.
...
הדין שמקרין פסק הדין עלול לחול בכל מקום שבו בשל קשיי תכנון כאלה או אחרים אין היתר בניה, וניתן איפוא לבנות "זמנית" שלא כדין, "עד שירחיב". אין להלום זאת. בנידון דידן מדובר בדירת מגורים, וכך יתארו כל בונים בלתי חוקיים הטוענים לבניה לשם דיור; אחרים יתלו זאת בפרנסה, גם אם מדובר בשימוש חורג בקרקע חקלאית. הנה איפוא דומינו; מה יהא על שכנו של המשיב ושכן שכנו והאיש ברחוב השני? לכל אלה אין בית המשפט המחוזי נותן תשובה, והאימרה כי הנושא יהא תלוי ועומד עד להסדרה מזמינה עוד ועוד בונים לא חוקיים, והפעם בהכשר בית המשפט רחמנא ליצלן.
...
בית המשפט המחוזי נדרש בהרחבה לזכות הקניין, זכות חוקתית (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). ואולם, ככל זכות יסוד, הריהי נתונה להגבלות. בעע"מ 2273/03... ציינה השופטת פרוקצ'יה... את "חובתם של דיני התכנון לאזן כראוי בין המשקל שיש לתת למימוש זכות הקניין של הפרט בקרקע, לבין צרכי הכלל המחייבים לעיתים גריעה מהנאת הקניין כדי להגשים תכליות תכנון חשובות המקדמות את האינטרס הציבורי".
...
אם נקלף את פסק הדין לפשוטו האופרטיבי, להבדיל מן הרטרוקיה, המשמעות היא – ולוא בלי משים – מתן יד להפקרות; עוול ההשתהות של הרשויות יוליד עוול לא פחות הימנו, של השתוללות... כללם של דברים: בניה בלתי חוקית, גם במקום שיש בו קשיים לעניין היתר בניה, היא רתימת העגלה לפני הסוסים. אין לבעל נכס זכות מוקנית להיתר בניה בהיעדר תב"ע המאפשרת זאת.
...
אך אחרי שאמרנו כל זאת, נשוב ונאמר: אין מתקנים עוולה בעוולה אחרת, ובניה בלתי חוקית בשום פנים אינה המזור לתחלואים בהם עסקינן".

דברים דומים נאמר גם בעת"מ 39073-09-10 טאלב אסאנע נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז דרום (9.11.10) :

"מובן מאליו הוא כי בתי המשפט לא ישעו לכך ולא יתנו ידם למשטר של כאוס ואנרכיה בתחום כה חשוב לשלטון החוק ולמהותן של המדינה והחברה בישראל... תנאי ראשונה לכל פתרון עתידי חייב להיות בהכרה בדבר היותה של מדינה זו מדינת חוק – ועל כך הופקדו בתי המשפט. בלעדי זאת – תרים האנרכיה ראשה ו"איש את רעהו חיים בלעו". אין מקום לסעד משפטי נעתר ולפיו יצהיר או יורה בית משפט באופן גורף – רטרואקטיבית ופרוספקטיבית – כי בחבל ארץ שלם לא שוררים ולא תקפים חוקי התכנון והבניה".

מכל אלה עולה בבירור כי אין לאפשר לבניה בלתי חוקית לעמוד על תילה, אף אם כשלו הרשויות בתכנון האזור.

עוד בעניין דכה, המוזכר לעיל, התייחס בית המשפט לטענת הנאשמים ולפיה כיצד יכלו הם להגיע לביתם במצב בו לא מקדמות רשויות התכנון דבר נכונים ביתר שאת גם בעניינו:

"ישאל השואל, מה הם הכלים העומדים לרשות מי שבשל בעיות הקשורות בדיני התכנון והבניה נמנע הימנו לקבל היתר לבנות בקניינו, אך אינו רוצה לפעול שלא כדין? התשובה לכך היא, מעבר לפניות ועתירות אינדיבידואליות אפשריות, שימוש בדרכים שיזעיקו שמים וארץ באשר להתנהלות הרשות, ואלו ייתכנו הן במישור הציבורי, באמצעות תקשורת, חברי מועצת העיר וחברי הכנסת, והן במישור המשפטי בעתירות לבית המשפט".

בענייננו, גם לא עוררו ספק הנאשמים כי הליכי אישור התכנית גרמו להם לבצע את עבירות השימוש ללא היתר שביצעו. אדרבא, עיסוקו של הנאשם 1 במשך עשרות שנים מעיד על כך שהוא ידע כל הזמן שהשימוש שלו במקרקעין מצריכים הסדרה חוקית. הנאשמים ידעו שאין להם היתר לשימוש שהם עושים, אך במקום לפעול באופן חוקי, קרי – לא לבנות ולהפסיק את השימוש ללא היתר לאלתר ולתבוע פיצוי במידת הצורך מאת הרשויות שלטענתם פוגע ות בזכויותיהם, הם קיבלו החלטה מודעת להמשיך בביצוע העבירה.
נוכח האמור לעיל יש לדחות גם את טענת הנאשמים בעניין צמיחת הגנה מן הצדק מכך שהרשויות שינו מצג שהציגו להם לפיו אין מדובר במעשה בלתי חוקי, על דרך הגשת כתב אישום.

עמדתי לעיל על כך שבהסכמת הרשויות לקידום התכנית ואף בעידודן בעניין התכנית אין משום מצג שביצוע העבודות או השימוש שיותרו לפי תכנית, כאשר תכנית כזו תהא בתוקף, מותרים לפני כן. אמנם הגנה מן הצדק יכולה להיות מוצדקת כאשר נאשם הסתמך על מצג הרשויות, אך בענייננו, לא הוכיחו הנאשמים טענתם ולפיה הסתמכו על מצג הרשויות בעניין חוקיות השימוש. גם אם אכן ננקטו הליכים אלו בגין עמדתם של הנאשמים ביחס לסלילת הכביש, אין להם להלין אלא על עצמם.
בהתנהגותם, ניכוס שטחי ציבור, בניית תוספת וגידור שטח לשימושם האישי, יצרו הנאשמים יש מאין, בית צמוד קרקע עם חצר מגודרת.
אין בסיס הסכמי או חוקי להתנהגות הנאשמים ולו הייתה המאשימה נמנעת מפעולות אכיפה במצב האמור הייתה מועלת בתפקידה.

לסיום ולסיכום טענה זו אצטט מפסק דינו של בית המשפט העליון, כבוד השופט רובינשטיין, בפרשת דכה ויפים הדברים גם לענייננו :

"בטרם חתימה: אולי נעים היה יותר להתחמם באורה של הגישה שמשקף בית המשפט המחוזי, ליברליזם חברתי העוטה לבוש של עולם הזכויות החוקתיות... אלה קרובים מאד ללבנו; אך קרוב ללבנו לא פחות כיבוד החוק, כעיקרון שבלעדיו לא יכובדו גם זכויות. חובתנו היא למנוע מצב של "איש הישר בעיניו יעשה", והשלכות הרוחב הבלתי נמנעות. עם כל אי הנחת שבדבר מבחינת קצב התנהלותן של הרשויות, אין מנוס מן התוצאה אליה הגענו".

הגנת זוטי דברים:
טענה נוספת אותה עלו הנאשמים בסיכומיהם הינה כי דין כתב האישום להתבטל מחמת הגנת זוטי דברים. גם דין טענה זו להידחות.
סעיף 34 יז לחוק העונשין תשל"ז – 1977 קובע כדלקמן :
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".
האמנם ניתן לומר על בניה ושימוש, מושא כתב האישום, במשך שנים כ-"זוטי דברים"? המקרה שבפני אינו עומד כלל ועיקר בתנאי הטענה של " זוטי דברים" כפי שפורטו בפסיקה.
(לתנאים ליישומה של טענת " זוטי דברים" ראו יעקב קדמי על הדין בפלילים, תשס"ה – 2004 , עמ' 555 – 558).
קבלת הטענה בדבר " זוטי דברים" בנסיבות המקרה שבפני תפגע בעקרון שלטון החוק ובאינטרס הציבורי בדבר אכיפתם של דיני התכנון על התופעה הקלוקלת של בנייה לא חוקית. עבירת השימוש במקרקעין שנבנו ללא היתר, באה כדי למנוע הנצחה של עבירה פלילית קיימת ומתמשכת יום יום ומאפשרת התערבות חוקית על מנת למנוע שחוטא יצא נשכר. אין מדובר בעבירה קלה והאינטרס הציבורי אינו יכול להשלים עם קיומה של בניה כזאת ללא היתר.

סוף דבר
אשר על כן, אני סבורה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמת הנאשמים ואני מרשיעה את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום הכולל שני אישומים.

ניתנה היום, ז' אדר א' תשע"ט, 12 פברואר 2019, במעמד הצדדים