הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בנתניה תו"ב 2415-06-15

מספר בקשה:8
בפני
כבוד ה שופט אלי ברנד

מבקשים

  1. ארלט א.ג'.ר. בריסאפטוור בע"מ
  2. מלונות פתאל בע" פתאל בע"מ
  3. אייל מונטה

נגד

משיבה
עירית נתניה

ב"כ המבקשים: עו"ד קובי מרקוס
ב"כ המשיבה: עו"ד עידית פלד

החלטה
מבוא
בפני בקשת המבקשים למתן צו להמצאת מסמכים ומידע על פי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982 (להלן: "החוק") במסגרתה עותרים המבקשים-הנאשמים לחייב את המשיבה-המאשימה להמציא להם את המסמכים ופרטי המידע הבאים:

א. מספר כתבי האישום שהוגשו בחמש השנים האחרונות בעבירות על פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התו"ב") כנגד תאגידים בלבד.
ב. מספר כתבי האישום אשר הוגשו בחמש השנים האחרונות בעבירות על פי חוק התו"ב כנגד משתמשים במקרקעין בלבד.
ג. מספר כתבי האישום אשר הוגשו בחמש השנים האחרונות בעבירות על פי חוק התו"ב כנגד עובדים שכירים בתאגיד שאינם בעלי מניות או הפיקו רווח כתוצאה מן העבירות הנטענות.
ד. מספר כתבי האישום אשר הוגשו בחמש השנים האחרונות בעבירות על פי חוק התו"ב כנגד שכירים כאמור בסעיף ג' לעיל בהם נמחקו כתב האישום, בהסדר או בכלל, שכירים כאמור.
ה. רשימת הקריטריונים המנחה את רשויות התביעה אם לכלול גם עובדים כאמור בכתבי אישום כנגד תאגידים בעבירות על פי חוק התו"ב ואילו עובדים שכירים לכלול .
ו. מספר הבקשות שהוגשו למחלקה לפיקוח על המקרקעין בפרקליטות (צ"ל – המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין ובשמה הנוכחי המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה, להלן: "המחלקה" – א.ב.) למחיקת עובדים שכירים בתאגיד שאינם בעלי מניות או הפיקו רווח כתוצאה מהעבירות הנטענות.
ז. מתוך הבקשות שהוגשו בהתאם לאמור בסעיף 7 מספר הבקשות להן נענתה המחלקה בחיוב.
ח. רשימת הקריטריונים המנחה את המחלקה לצורך קבלת החלטות על מחיקת נאשמים מכתב האישום.
(ההדגשות לעיל במקור. ההדגשות בציטוטים להלן שלי, אלא אם יאמר אחרת במפורש – א.ב.)
המבקשים מבהירים בבקשתם כי הנתונים והמסמכים המבוקשים נחוצים להם לשם העלאת טענות מקדמיות שונות, לרבות טענות הגנה מן הצדק בדבר אכיפה בררנית – הן בהיבט של המבקש 3 לעומת מנהלים אחרים בנאשמות 1-2 והן בהיבט של הנאשם 3 לעומת מנהלים אחרים בתאגידים שאינם בעלי מניות ואינם מפיקים רווח ישיר מביצוע העבירות המיוחסות לתאגידים.
כאן המקום להזכיר כי בישיבה שהתקיימה בפני ביום 9.4.17 לדיון בבקשה הבהיר ב"כ המבקשים כי הנתונים המבוקשים נוגעים לכתבי אישום ובקשות מן המחלקה בכל מדינת ישראל ולא רק אלה של המאשימה דכאן .
עוד אזכיר כי ראשיתה של הבקשה היתה בקשה בה עתרו המבקשים הן לפי סעיף 108 לחוק והן לפי סעיף 74 שלו, אולם העתירה לפי סעיף 74 לחוק נדחתה על ידי חברי כב' השופט ארז נוריאלי, אשר דן בה בשים לב לטיבה, בהחלטתו מיום 24.1.17 וקבע כי המסגרת הדיונית המתאימה לבחינתה היא סעיף 108 לחוק, והבקשה לפי סעיף 108 לחוק הוחזרה לדיון בפני במסגרת התיק העיקרי .
עוד אעיר כי בישיבת יום 9.4.17 מסרה ב"כ המאשימה כי לא ידוע למאשימה על קיומן של הנחיות בעניינים המבוקשים של המחלקה וכן כי למאשימה דכאן אין הנחיות בעניינים ספציפיים אלה.
כן הבהירה ב"כ המאשימה כי לכל ועדה לתכנון ובניה יש הנחיות פנימיות בנוגע למדיניות בנושא הגשת כתבי אישום בתיקי תכנון ובניה ואף למאשימה דכאן, כאשר מדובר במסמך גלוי ומפורסם שאין לה כל התנגדות להעבירו אל ב"כ הנאשמים אולם מסמך זה אינו כולל הנחיות בנושאים שהועלו בבקשה מאחר שהכרעות מסוג זה הן, על פי ב"כ המאשימה, לב ליבה של עבודת התובע וקבלת ההכרעות המקצועיות שעליו לבצע על פי חומר הראיות המצוי בתיק וכי תקוותה היא כי אין בענין זה מדיניות אלא בחינה עניינית של כל תיק ותיק על ידי כל תובע.

המסגרת הדיונית
כפי שכבר ציינתי לעיל, לאור החלטת כב' השופט נוריאלי מיום 24.1.17 על הבקשה שבפני להתברר על פי הוראות סעיף 108 לחוק, אשר זו לשונו –
"בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין או מיזמת בית המשפט, לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא לבית המשפט במועד שיקבע בהזמנה או בצו, אותם מסמכים הנמצאים ברשותו ושפורטו בהזמנה או בצו."
פסיקת בתי המשפט עסקה לא אחת בבקשות על פי סעיף זה הנוגעות באופן ספציפי לקבלת חומרים החורגים ממסגרת חומרי החקירה, אפילו על פי הפרשנות הליברלית והמרחיבה של מושג זה כמשמעות בסעיף 74 לחוק, בקשר למתן האפשרות לנאשמים לקבלת חומרים שיאפשרו להם להוכיח טענות הגנה מן הצדק מן הסוג של אכיפה בררנית נוכח העובדה שמידע מסוג זה מצוי בעיקרו בידי התביעה ומתקיים חוסר איזון ביחס לנגישות אליו בין הצדדים.
חשיבותה של היכולת לאפשר לנאשם גישה אל חומר רלוונטי נקבעה כבר על ידי בית המשפט העליון, בין היתר בבש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ. גד זאבי ((15.9.2005) פסקה 12 לפסק הדין), אמנם שם לגבי חומר חקירה ובקשה לפי סעיף 74 לחוק, ושם נקבע כי –
"זכות העיון נגזרת מזכות היסוד של הנאשם לחירות אישית, ממנה נובעת זכותו לנהל את הגנתו תוך הכרת מלוא חומר החקירה הקיים בעניינו כדי להבטיח משפט הוגן. זכות הנאשם להתגונן כנגד אישום פלילי וזכות העיון הכרוכה בכך איננה רק זכותו של הפרט. היא משקפת אינטרס ציבורי כללי, אשר נועד להבטיח כי מערכת המשפט תכריע בגורלו של נאשם בגדרו של משפט הוגן, שבו ניתנה לו הזדמנות מלאה להציג את הגנתו. מימושה של זכות ההגנה מותנה בכך שמלוא החומר הנוגע לעניינו של נאשם יוצג בפניו ויהא ידוע לו ( ע"פ 4765/98 , אבו סעדה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1380; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2) 690, 700; ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פד"י מט(5) 534, 547)."
יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי קיימת אבחנה בין זכות העיון בחומרי חקירה על פי סעיף 74 לחוק לבין הזכות לקבלת מסמכים ומידע על פי סעיף 108 לחוק, הנובעת מעצם האבחנה בין חומרי חקירה בהם עוסק סעיף 74 לחוק, הנוגעים ספציפית לעובדות האישום המיוחס לנאשם בתיק נתון , לבין מסמכים ומידע שאינם בהכרח כאלה בהם עוסק סעיף 108 לחוק.
בעבר נטו נאשמים, אשר בקשות דומות שלהם לא נפלו בגדרו של סעיף 74 לחוק, לנסות לעשות שימוש בהליכים גם על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998 אולם פסיקת בתי המשפט הנחתה באופן ברור (כאן מתוך עע"מ 2668/15 מדינת ישראל נ. פרופ' הלל וייס ((18.11.2015) סעיף ה' לפסק הדין) –
"איננו סבורים, ובכך אנו משלימים את ההכרעות בפרשות סגל וג'ולאני, כי יש מקום ל"כרכור" בין בתי המשפט ולעירוב תחומין, וגם לעיכובו של ההליך הפלילי בשל "חישוב המסלול מחדש" במישור המינהלי, דבר שעליו התריע בית משפט זה בעניין סגל ( ראו פסקה 4 לחוות דעתו של השופט ( כתארו אז) גרוניס שם). המסלול הפלילי אחד ואחוד הוא, ודרכו צריך וניתן להגיע לכל חומר שבית המשפט סבור כי יעשה צדק עם הצדדים ובמיוחד עם הנאשם, ולכבד את מלוא זכויותיו, גם לגבי חומרים רלבנטיים שאינם נופלים לתוך הקטגוריה של חומר חקירה לפי סעיף 74. יש לשמור על נקיונו ושלמותו של המסלול הפלילי, שהמחוקק עיצב בקפידה לשם עשיית הצדק. אין בכך כדי למנוע מנאשם, ככל אדם אחר, לפנות בבקשה ואחר כך בעתירה לפי חופש המידע, אך מעמדו ככל אדם, ואין לו כנאשם " זכויות יתר" לפי חוק חופש המידע. מקום מיצוי זכויותיו בהליך הפלילי הוא ההליך הפלילי. המסלול המוצע לפי סעיפים149(10) ו- 108 לחוק סדר הדין הפלילי עשוי וצריך לענות על צרכי ההגנה, ועדיין נותרים אנו במסלול הפלילי."

ובהמשך פסק הדין, (סעיף ט) –
"סוף דבר; במישור העקרוני העמדנו דברים על מכונם לעניין " ייחוד ההליך הפלילי" לקבלת חומרים מכל סוג, במובן זה שבעתיד יטופלו בקשות מעין אלה שעלו כאן בגדרי ההליך הפלילי."
והדברים שבו וחוזקו שוב ושוב (ראה למשל מן התקופה האחרונה בש"פ 2242/16 מדינת ישראל נ. זוהר מזרחי (31.3.2016), בש"פ 6871/16 מחמד דיסי נ. מדינת ישראל (13.11.2016 ועוד ועוד).
בבא בית המשפט לעסוק בבקשה על פי סעיף 108 הנוגעת למידע ונתונים האמורים לאפשר לנאשם לבסס הגנה מן הצדק, בדגש על טענת אכיפה בררנית, קבעה הפסיקה קריטריונים ספציפיים הנוגעים לנסיבות העתרות לבקשה שכזו.
בפתח הדיון בקריטריונים אלה יש לזכור כי חלק מן הפסיקה הרלוונטית הינה מלפני הכללת ההגנה מן הצדק בחוק וכאשר מדובר היה בהגנה פרי יצירת הפסיקה, אולם גם לאחר קביעתה של טענת הגנה זו בחוק, בסעיף 149(10) לחוק, קבע בית המשפט העליון (ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ. מדינת ישראל (21.10.2007) סעיף 111 לפסק הדין) –
"ספק אם יש בכניסתו של התיקון לחוק משום מהפכה בהשוואה למצב הקיים מאז הלכת בורוביץ. הגנה מן הצדק, כך נראה, הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד."
עוד יש לזכור כי פעולתן של רשויות התביעה הינה פעולה שלטונית מנהלית אשר בגינה עומדת חזקת התקינות המנהלית והיקף ההתערבות של בתי המשפט בפעולה שלטונית ספציפית זו של החלטה האם ואת מי להעמיד לדין הינו מצומצם ביותר, כפי שקבע בית המשפט העליון בבג"צ 3405/12 פלונית נ. מדינת ישראל ((30.12.2012) פסקאות 12-13 לפסק הדין . להלן: "הלכת פלונית") –
"12. ... רבות נכתב על היקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית על החלטות שעניינן העמדה לדין פלילי. כפי שנפסק: "בית המשפט אינו ממיר את שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה בשיקול-דעתו שלו. אין בית המשפט פועל כ'יועץ משפטי על'. לפיכך לא יתערב בית המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, רק מכיוון שהוא היה מחליט אחרת. אך בית המשפט יתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי אם נמצא שזו לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי" (6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5) 573, 582 (1994) (להלן: עניין שפרן)).
13. ... הלכה היא שיישומה של עילת הסבירות בנסיבות מקרה ספציפי מושפע, בין היתר, מטיבה של הרשות ומטיב הסמכות המופעלת. בקובעו את מסגרת ההתערבות הראויה בהחלטות הרשות נותן בית המשפט את דעתו על מכלול של נסיבות. ... הדין מקנה לגורמי התביעה שיקול דעת רחב בהחלטות בנושא העמדה לדין, שהן החלטות שנמצאות בליבת שיקול דעתם המקצועי. כפועל יוצא מכך וממעמדה של התביעה ככלל, הכירה פסיקתנו בקיומו של מתחם סבירות רחב בהחלטות בדבר העמדה לדין, וכנגזר מכך נקבע שמדיניות ההתערבות בעילת חוסר סבירות בהחלטות מעין אלה היא מצומצמת ( בג"ץ 5675/04 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 210-209 (2004) (להלן: עניין האי היווני); בג"ץ 5305/08 עמותה לקידום ממשל תקין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 ( לא פורסם, 24.11.2009))."
הקביעה האמורה נוגעת לפיקוח המנהלי על החלטות התביעה אולם לקביעה זו גישה תואמת ומקבילה גם לענין ההליכים הפליליים והשאלה האם קמה טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, המשקפת מחדל בתחום שיקול הדעת של התביעה בהגשת כתב אישום, וכך נקבע (ע"פ 3205/07 פלוני נ. מדינת ישראל (4.8.2008). להלן: "הלכת פלוני". בפסקאות 36-37 לפסק הדין) –
"36. בבחינת מושכלות יסוד היא שלא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, יהא עניינם דומה ככל שיהיה, מהווה אכיפה בררנית. אמנם, החלטתה של הפרקליטות, כרשות מינהלית, להעמיד אדם לדין אינה יכולה להיעשות בשרירות הלב, ועליה לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד ... עם זאת, יש לזכור כי מדובר בהחלטה מורכבת, בעלת שני פנים – הערכת היכולת להוכיח את האישומים כנגד החשוד, והעניין הציבורי שבהעמדתו לדין ( ראו סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב-1982). במסגרת אלו על הפרקליטות לשקול שיקולים רבים, תוך הענקת המשקל המתאים לכל שיקול, כך ששקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים ( אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית. כפי שנאמר בעניין זה בע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו], 10.3.2008), בפסקה 6 לחוות דעתה של השופטת א' חיות:
"הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין."
37. משכך, לשם העלאת טענה בדבר " הגנה מן הצדק", הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, יהיה על הטוען להראות, בראש ובראשונה כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום. בשלב השני יהא על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים. מטבע הדברים מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם, שאיננו פשוט כלל וכלל, מוטל על הנאשם, באשר הפרקליטות, ככל רשות מינהלית, נהנית מהחזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין"
אמנם הובהר לעיל כי נטל השכנוע וההוכחה הנדרש לצורך הוכחת טענת הגנה מן הצדק בדמות אכיפה בררנית במסגרת ההליך הפלילי העיקרי מוטל על הנאשם, אולם בשים לב לעובדה שחלק לא מבוטל מן המידע מצוי בידיעת ובשליטת המאשימה השאלה הנשאלת הינה מהי מידת ההוכחה הנדרשת לפחות לצורך המוגבל של העברת נטל ההוכחה מן הנאשם אל התביעה.
ענין זה נדון בע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ. פולדי פרץ ((10.9.2013) להלן: "הלכת פרץ") , שם נחלקו שופטי המותב בענין זה כאשר כב' השופט פוגלמן הביע עמדתו כי (פסקה 38 לחוות דעתו) –
"משעה שהוצג בסיס ראייתי כאמור, מתערערת חזקת התקינות והנטל יעבור אל כתפי הרשות המינהלית, אשר תתבקש להוכיח כי האכיפה – אף שהיא נחזית בררנית על-פני הדברים – התבססה על שיקולים עניינים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטתה ( עניין זקין, בעמ' 308; עניין פלוני, פסקה 37). להשקפתי, בשלב זה של העברת הנטל, די יהא בהצבעה על מקרים ספורים – ואני נכון להניח לטובת המשיבים ולצורך הדיון כי במקרים מסוימים, אף על מקרה אחד – לצורך העברת הנטל לשכמה של הרשות. טעם הדבר הוא כי הרשות היא שנהנית מנגישות עדיפה למידע הרלוונטי, ולה – להבדיל מן הנאשם – נגישות לעובדותיהם של מקרים דומים שאירעו בעבר ( ע"פ ( מחוזי י-ם) 30636/06 מדינת ישראל נ' מטר, [פורסם בנבו], פסקה 16 (19.7.2007); נקדימון, בעמ' 412). משכך, אם נמצא לכאורה יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית – ובשלב זה אין להכביד בדרישה – יועבר הנטל לסתור את טענת האכיפה הבררנית אל כתפי הרשות."
לעומת עמדת ו של כב' השופט פוגלמן הביעו יתר חברי המותב – הרוב – עמדה שונה, כך, למשל, קבע כב' הנשיא (כתוארו אז) גרוניס כי (פסקה 4 לחוות דעתו) –
"מסופקני אם ראוי לקבוע כי די במקרה זהה אחד ויחיד בו פעלו הרשויות המינהליות בעבר בדרך שונה ולא הגישו כתב אישום, כדי להוביל בהכרח לביטולו של כתב אישום במקרה דומה אחר. נראה, כי על הנאשם להראות, כי לאורך זמן ובאופן שיטתי (או קרוב לכך) קיבלו הרשויות המינהליות במקרים דומים החלטות שונות מאלה שנתקבלו במקרה שלו."
גם כב' השופט ג'ובראן הצטרף לגישתו של כב' הנשיא (כתוארו אז) גרוניס וכך קבע (פסקה 4 לחוות דעתו) –
"בהקשר זה מסכים אני לאמור בפסקה 4 לחוות דעתו של חברי הנשיא, לפיה על הנאשם להצביע כי מדיניות כאמור היא שיטתית וממושכת. קיימים מקרים בהם המידע הנדרש להוכחה אינו נסתר מן הנאשם. ישנם גם במקרים שבהם גם אם מידע זה אינו בידו, ההליך הפלילי מעמיד לרשותו אמצעים לקבלו. למעט במקרים בהם אין לנאשם כל גישה לחומר הדרוש לו, איני משוכנע שהצבעה על מקרים בודדים מעביר את הנטל לרשות להוכיח כי לא התקיימה אכיפה בררנית."
נמצא כי דעת הרוב בפסק הדין האמור הינה כי אין להסתפק במספר דוגמאות בודדות של סטיה ממדיניות התביעה על מנת להעביר את נטל הראיה להוכחת תקינות פעילותה אל כתפיה וגם דעת המיעוט של כב' השופט פוגלמן גרסה כי ככלל יש צורך להראות מספר מקרים, גם אם ספורים, ורק במקרים חריגים ניתן יהיה להסתפק במקרה בודד, אולם – כאמור – בעמדת מיעוט עסקינן.
הלכת פרץ עסקה בשאלה של העברת נטל השכנוע ביחס לטענת אכיפה בררנית מן הנאשם שעל כתפיו היא מונחת באופן בסיסי אל כתפי המאשימה, אולם הבקשה שבפני עוסקת בשלב מקדמי יותר, הוא השלב בו יש להכריע האם יש להורות למאשימה להמציא לב"כ הנאשמים מסמכים ונתונים על מנת לאפשר להם לבסס הגנה כזו.
"בעפ"א (ארצי) 16393-12-13 מדינת ישראל משרד הכלכלה נ. אלירן דואב (9.9.2015) נדרש בית הדין הארצי לעבודה לשאלה זו וכך קבע (סעיף 48 להחלטה) –
"במסגרת החלטה זו נדרשנו לבירור השאלה בדבר חלות הוראתו של סעיף 74 לחסד"פ על גילוי מידע הנדרש לנאשם לצורך ביסוס טענה בדבר אכיפה בררנית פסולה. ... הגענו לכלל מסקנה כי סעיף 74 לחסד"פ אינו מתאים לשמש אכסניה לבקשת נאשם לקבלת נתונים לצורך ביסוס טענה בדבר אכיפה בררנית. בקשה זו צריכה להתברר לפני המותב הדן בטענה בדבר אכיפה בררנית ועל פי הכללים כפי שהותוו בפסיקה לדיון בטענה זו. כך, לרבות הצורך בהבאת תשתית ראייתית ראשונית מפי הנאשם לביסוס טענתו, ולסתירת חזקת התקינות המינהלית העומדת לתביעה. ככל שעלה בידי הנאשם להציג תשתית ראייתית כאמור המעבירה את הנטל לשכם התביעה, כי אז נתונה לבית המשפט הסמכות ליתן צו לפי הוראת סעיף 108 לחסד"פ בדבר הצגת נתונים ומסמכים שיש להם רלוונטיות לטענה בדבר האכיפה הבררנית. ... בכל הקשור להיקף התשתית ראייתית הנדרשת, מצאנו מקום להצביע על הקושי האינהרנטי להוכיח טענת הפליה, משעה שכרגיל, לא יהיה בידי הנאשם מידע שיש בו כדי לבסס טענה לעניין זה. על כן ציינו כי ראוי במקרים המתאימים שלא להכביד על הנאשמים ברמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה. זאת כמובן בזהירות המתבקשת על מנת שלא ליצור תמריץ להגשת בקשות מעין אלה."
נמצא כי בית הדין הארצי לעבודה אשר דן בסוגיא זו קבע עקרונית כי לשם הענות לבקשה על פי סעיף 108 לחוק, לענין המצאת מסמכים ונתונים שמבקש נאשם לשם הוכחת טענת אכיפה בררנית, על הנאשם להוכיח תחילה תשתית ראייתית ברמה שתספיק להעברת נטל הראיה אל כתפי המאשימה ואז תתקבל הבקשה ומבלי לקבוע אמת מידה מדוייקת אודות הרמה הראייתית הנדרשת לשם היפוך הנטל האמור קבע כי אין להכביד על הנאשם בשל חוסר האיזון בין הצדדים אך אין להביא לתוצאה של תמריץ להגשת בקשות כאלה.
מאחר שבית הדין הארצי קבע כי התשתית הראייתית הנדרשת דומה לזו הנדרשת להיפוך נטל הראיה לענין תקינות הפעולה המנהלית של המאשימה נראה כי עלינו להדרש אל אמות המידה של דעת הרוב בהלכת פרץ, כפי שפורטה לעיל.
לענין זה באופן פרטני יותר נדרשו בתי המשפט המחוזיים, לרבות לענין המצאת נתונים סטטיסטיים, וכך למשל נקבע זה לא מכבר בע"ח (מחוזי מרכז) 14473-1015 זייפר בע"מ נ. עיריית נתניה ((7.2.2016) פסקה 15 להחלטה) –
"העולה מן הפסיקה הוא כי נאשם זכאי לקבל נתונים סטטיסטיים בדבר מדיניות העמדה לדין, על מנת שיוכל לטעון לאכיפה בררנית במסגרת הגנה מן הצדק. זכות זו תקום לנאשם רק לאחר שיוכל להצביע על תשתית ראייתית ראשונית וראוי שלא להכביד ברמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה. בקשה להמצאת נתונים סטטיסטיים תוגש על יסוד סעיף 108 לחסד"פ."
בהחלטה מעט ותיקה יותר, ע"ח (מחוזי נצרת) 47827-04-15 מדינת ישראל נ. יהודה ברמי ((14.6.2015) בפסקה 13 לפסק הדין) קבע בית המשפט כי –
במישור המהותי, היה על בית משפט קמא לבחון בתחילה האם יש במידע המבוקש להועיל, פוטנציאלית, להגנת הנאשם. ואכן, הוכחת פרקטיקה של אכיפה בררנית יכולה להקים לנאשם טענה של הגנה מן הצדק, ולפיכך ניתן לקבוע כי המידע עשוי להועיל להגנתו. שנית, ככל שמדובר במידע שמטרתו ביסוס טענה באשר לאכיפה בררנית, כאמור, היה מקום לשקול את האינטרס של הנאשם תוך התחשבות ביכולתו "להצביע על בסיס ראשוני לקיומו של חשד בדבר סלקטיביות באכיפה" ( עניין ג'וליאני לעיל, פסקה 30 לפסק-דינה של כב' השופטת ברק ארז). בקשר לכך אף ציין כב' השופט (כתארו אז) א' גרוניס בעניין סגל, כי " יש להיזהר מאימוץ של כללים שיתנו תמריץ לנאשם להעלות טענה בדבר אכיפה בררנית בלא כל בסיס ורק מתוך מטרה לעכב את התנהלותו של ההליך הפלילי" (עניין סגל לעיל, פסקה 4 לפסק-דינו של כב' השופט גרוניס).
בהמשכה של החלטה זו (פסקה 15) קבע בית המשפט כי –
"בשלב הבא, וככל שנמצא בסיס כלשהו לחשד בדבר אכיפה בררנית, יש לערוך איזון בין עוצמתו של החשד לבין שיקולים ואינטרסים אחרים, בהם היקף המשאבים הדרושים; מידת ההכבדה על עבודת הרשות; והאפשרות שמסירת המידע תפגע בצדדים שלישיים. אין מדובר ברשימה סגורה, ונראה כי יש לבחון כל מקרה לגופו תוך איזון בין האינטרסים הרלוונטיים."
נמצא כי לאחר הקביעה העקרונית כי הנושא שלצורך הוכחתו מבקש הנאשם מסמכים ונתונים יכול להועיל להגנתו, כפי שהדבר נכון לגבי טענת אכיפה בררנית, יש לבחון האם הוכח ברמה הראשונית חשד לאכיפה בררנית שכזו, תוך שכללי הבחינה יהיו כאלה שלא יתמרצו נאשמים להעלות בקשות מסוג זה אך לא מכבידים מדי , ולבסוף יש לאזן בין עוצמת החשד לאינטרסים נוספים שפורטו.
חלק מן האינטרסים אשר ראוי ונכון, על פי ההחלטה האמורה, לשקול כמשקל נגד להעתרות לבקשה הינם היקף המשאבים הדרושים לשם הענות לה ומידת ההכבדה על עבודת הרשות ואין מדובר ברשימה סגורה.
השילוב בין דברים אלה של בית המשפט המחוזי לבין דעת הרוב בהלכת פרץ מצביעים על מגמה שלא לאמץ כל בדל ראיה כבסיס להעתרות לבקשה זו אלא לבחון באופן מעט יותר מעמיק את הראיות שבידי הנאשם גם בשלב דיוני זה ורק לאחר מכן, תוך איזון מול אינטרסים נוספים, להכריע.
לכל האמור יש להוסיף גם קביעה נורמטיבית נוספת בפסיקה אשר נקבעה אמנם בענין אחר אך יפה לחלוטין לענייננו.
בע"ח (מחוזי ירושלים) 61900-01-17 נתן צבאח נ. מדינת ישראל ((26.2.2017) להלן: "ענין צבאח") ממש מן התקופה האחרונה, דן בית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להורות למאשימה להמציא לו, בין היתר נתונים סטטיסטיים אודות הגשת כתבי אישום על פי פילוח ספציפי בדומה לנידון דידן וכך קבע (פסקאות 35-36 להחלטה) –
"35. בבואו להכריע בשאלה, על בית המשפט לאזן מחד בין זכותו של המבקש לקבל את הכלים אשר יאפשרו לו לבסס תשתית ראייתית להוכחת טענתו לאכיפה בררנית, ומאידך בחינת הנטל המוטל על המשיבה, והאם הדבר יוצר הכבדה ממשית על הרשות במילוי משימתה העיקרית.
36. לגופו של עניין, במובחן מהפסיקה שמתייחסת לאכיפה בררנית, בהחלטה האם להעמיד אדם לדין אם לאו, או בבחירת סעיף האישום שבגינו עומד אדם לדין, דבר המשליך על ערכאה בה התיק ידון, בעניינו הטענה לאכיפה בררנית מתייחסת לבחירת הערכאה בה ידון התיק, אשר יש לה השלכות פחות משמעותיות על המבקש, אם בכלל. על כן אני סבורה כי בנסיבות אלה המטוטלת נעה לצד המשיבה, וזאת בהתחשב בכך שספק אם המבקש נפגע כתוצאה מבחירת ערכאה זו, כאשר העובדות וסעיפי האישום זהים ככל שכתב האישום היה מוגש בבית המשפט השלום. כמו כן, המבקש יכול לבסס את הגנתו על הנחית פרקליט מדינה ויישומה בעניינו, וכן בהתבסס על תיקים דומים אשר הוגשו בערכאות השונות, וזאת באמצעות המאגרים המשפטיים. מנגד, קבלת הבקשה תטיל נטל כבד על המשיבה, שכן אין מדובר בנתונים סטטיסטים נגישים, אלא נדרשת בדיקה פרטנית, הכוללת בדיקת נתונים העולים מכתב האישום עצמו וכן בחינת ההנמקה, וזאת בכל תיק ותיק. אני סבורה, כי הדבר מטיל נטל לא סביר על המשיבה, אשר חזקת התקינות המנהלית עומדת לה."
נמצא, איפוא, כי גם מידת הנטל המוטל על המאשימה וגם העובדה שבחלוף העיתים צמצמו הכלים המיחשוביים חלק מפערי זמינות המידע בין מאשימה לנאשמים מהווים שיקולים רלווטיים בבא בית המשפט להכריע בבקשה דומת זו שבפני.

מן הכלל אל הפרט – דיון והכרעה
בבקשה שבפני, כפי שפורט בפתחה, עתרו הנאשמים להורות למאשימה להמציא להם הן נתונים סטטיסטיים ברמה הארצית אודות הגשת כתבי אישום בעבירות על החוק על פי פילוח של הגשה כנגד תאגידים בלבד, הגשה כנגד משתמשים בלבד, הגשת כנגד עובדים שכירים שאינם בעלי מניות או בעלי ענין, ואודות מחיקת עובדים כאמור מכתבי אישום אם במסגרת הסדרי טיעון ואם לאו.
כן עתרו הנאשמים להורות למאשימה להמציא להם את רשימת הקריטריונים המנחים האם לכלול עובדים כאמור בכתב אישום והאם למחקם וכן נתונים אודות מספר הבקשות ביחס לעובדים שכירים שהופנו אל המחלקה למחיקת עובדים כאמור ומספר ההעתרויות לבקשות כאלה.
הנאשמים טענו כי מטרת הבקשה ליתן בידיהם אתל הכלים להוכחת טענת אכיפה בררנית הן בין מנהלים שונים בנאשמות והן בין הנאשמים 1 ו-3 דכאן לבין נאשמים בתיקים אחרים דומים.
תחילה אזכיר, כפי שציינתי במבוא, כי ב"כ המאשימה הצהירה כי לא מוכרות לה הנחיות כאלה של המחלקה וכי לעיריית נתניה מדיניות תביעה כתובה ומפורסמת, אותה לא תתנגד להמציא לב"כ הנאשמים, אשר אינה עוסקת בנושא זה מאחר שלטענת ב"כ המאשימה מדובר בענין שהינו בלב שיקול הדעת המסור לתובע ואשר קשה מאוד לקבוע לגביו קריטריונים מאחר שעליו להבדק פרטנית ביחס לכל תיק ותיק .
גישה זו בענין שיקול דעתו של תובע תואמת, לכאורה, את הגישה שהביע בית המשפט העליון, למשל בפסקה 13 של הלכת פלונית.
אעיר כי ב"כ הנאשמים הגיש את נ'2, שהינו קובץ "הנחיות עבודה בענין אכיפת חוק התכנון והבניה, עבירות ועונשין", אשר לא יכול היה לומר בוודאות האם הוכן על ידי עיריית אשדוד או אשקלון, וקובץ זה אכן אינו כולל הנחיות בנושאים אודותיהם נסבה עתירת הנאשמים.
גם בכך יש כדי לתמוך בהצהרת המאשימה על העדרה של הנחיה מסודרת של המחלקה בנושא זה ועל העובדה שאין זה נכון לתת הנחיה גורפת בנושא האמור להיות מסור לשיקול דעת התובע/ת בכל תיק ותיק על פי חומר הראיות שבפניו.
לכאורה באמור לעיל יש כדי ל תת לנאשמים מענה לפחות לענין הבקשה בנושא זה וכמובן שעל המאשימה להמציא לידי ב"כ הנאשמים את אותו מסמך מדיניות שלה אשר הסכימה למסור .
אשר לענין יתר הנושאים לגביהם מתעוררת הבקשה, עלינו לבחון תחילה – כפי שהראינו בפרק המסגרת הדיונית בהחלטה זו – האם הרימו הנאשמים את הנטל המוטל עליהם במידה שתצדיק את העברתו אל המאשימה ואז לאזן שיקול זה מול האינטרסים האחרים שנקבעו בפסיקה .
בבקשה הפנו הנאשמים אל תיק תו"ב (באר שבע) 15566-11-15 ועדה מקומית תמר נ. מלון מרחצאות מוריה (22.11.2016) וטענו, בהסתמך על חוות דעת כב' השופט פוגלמן בהלכת פרץ כי בהבאת דוגמא בודדת זו הרימו את הנטל המוטל עליהם לצורך הבקשה.
לא ברורה לי עמדה זו עת בהלכת פרץ מצוי כב' השופט פוגלמן בדעת מיעוט, כפי שהוצג לעיל, ודעת הרוב אינה מסתפקת בהבאת דוגמא בודדת.
בדיון בפני כב' השופט נוריאלי הפנו הנאשמים אל מספר תיקים נוספים שאליהם התייחסה בישיבת היום ב"כ המאשימה, תיק תו"ב (דימונה) 25248-08-12 מועצה מקומית מצפה רמון נ. דלק מנטה קמעונאות דרכים (23.4.2014) , תו"ב (אשקלון) 40530-09-15 ועדה מקומית לתכנון ובניה שפיר נ. אולפנת בני עקיבא אבן שמואל ע"ר (15.1.2016) , תיק תו"ב (אילת) 55967-03-14 מדינת ישראל נ. סמעאן נופי ובניו בע"מ (16.4.2015) בכולם לא הוגש כתב אישום נגד מנהל בחברה, ותיק תו"ב (פ"ת) 23098-03-15 מדינת ישראל נ. רוטשילד 79 קורפ. (22.9.2016) בו נמחק מנהל מכתב האישום.
ב"כ המאשימה טענה ביחס לפסקי הדין האמורים כי לא פורט הדמיון על פיו ניתן להשוות ביניהם לבין התיק שבפנינו, מעבר להיותם תיקי תוכנון ובניה ובאופן פוזיטיבי טענה כי קיים שוני מהם.
נשאלת השאלה האם היות החברות בהן עוסקים התיקים האמורים חברות מתחומי עיסוק שונים מהווה אבחנה מבדלת מספיקה על מנת לקבוע כי אין מדובר בפסקי דין בני השוואה.
עיון בפרוטוקול פסק הדין בתיק תו"ב (דימונה) 25248-08-12 מלמד כי מדובר באיחוד דיון בין תיק רישוי עסקים ותיק תכנון ובניה העוסקים שניהם באותו מתחם כאשר בראשית ההליך לא היתה זהות בין הנאשמים – בהליך רישוי העסקים נכללו מנהלים אשר לא נכללו בהליך התכנון והבניה , ועם התקדמות ההליכים ולאור בחינת טענות הנאשמים נמחקו חברות ומנהלים שונים בהתאם לממצאים שהוצגו בפני המאשימה.
המסקנה הנובעת מכך היא שמדובר במקרה בו באופן מובהק בחנה התובעת לא רק כל נאשם לגופו אלא אף כל נאשם ביחס לכל אישום לגופו ובראשית ההליך אכן ייחסה אישומים נוספים גם למנהלים אלה ואחרים אך בהמשך, בשים לב למצב ראייתי ספציפי שהוצג בפניה , תוקנו כתבי האישום ונגרעו מהם נאשמים עד לתוצאה הסופית .
דומה כי האמור עולה בהחלט בקנה אחד עם עמדת המאשימה כי מדובר באופן מובהק במלאכת התביעה הבוחנת באופן ענייני כל מקרה לגופו ואין זה תיק ממנו ניתן ללמוד בנין אב לענין חריגה ממדיניות במקרה שבפני .
תיק תו"ב (אשקלון) 40530-09-15 עוסק בנאשמת שאינה חברה אלא עמותה ובהחלט ייתכן כי יש מקום לאבחנה בין עסק בעל אופי מסחרי שנועד למטרת רווח לבין עמותה שמטרותיה שונות , מתנהלת על בסיס שונה לחלוטין וייתכן כי גם מעמד מנהליה שונה .
אין בכוונתי לבחון כל תיק אליו הפנו הנאשמים לגופו ולנתח את נסיבותיו והאם מקים הוא דמיון בר השוואה לנידון דידן, ענין שהיה על ב"כ הנאשמים להכבד ולהראות כפי שנקבע בהלכת פרץ, לפחות לכאורה , ולא להסתפק – כפי שטענה בצדק ב"כ המאשימה – בעצם העובדה שמדובר בתיקי תו"ב בעלמא.
ב"כ המאשימה הסכימה כי תיק שייתכן כי ניתן לדמותו לנידון דידן הוא תיק תו"ב ( באר שבע) 15566-11-15 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תמר, רמת הנגב נ' מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ (22.11.2016), שם לא הוגש כתב האישום נגד מנהל בתחום המלונאות הדומה ובר ההשוואה, לעמדתה, לנידון דידן.
ב"כ המאשימה אישרה כי לעניין זה אין בידיה אלא לומר שייתכן כי לא הוגש כתב אישום נגד מנהל בהיעדרה של תשתית ראייתית מספקת ולא כמדיניות אשר סוטים ממנה בעניינם של המבקשים.
מנגד, הפנתה ב"כ המאשימה אל תיקים נוספים של אותה ועדה לתכנון ובניה, כגון תיק תו"ב (באר שבע) 41056-09-13 ועדה מקומית תמר , רמת הנגב נ' הוד המדבר (31.12.2014) , שם הוגש כתב האישום גם נגד מנהל ושם הצדדים הגיעו להסדר טיעון על פיו הנאשמים הורשעו.
עוד הפנתה ב"כ המאשימה אל תיק תו"ב (באשר שבע) 24013-08-09 בעניין ועדה מקומית תמר, רמת הנגב נ' בילבונג מלונות שותפות מוגבלת (24.9.2012) שם הוגש כתב אישום בעניין מלון מרידיאן ים המלח נגד מלונות בילבונג, מנכ"ל הנאשמת 2 דכאן ומנהל המלון כעמדתה . אעיר כי המ אשימה הבהירה בטיעוניה את נסיבות זיכויו של אחד המנהלים אולם אין בכך צורך שכן בדיון זה עסקינן במדיניות העמדה לדין ולא בהרשעות נקודתיות.
המאשימה הביאה דומאות נוספות בהן אותה ועדה נוקטת הליכים גם כנגד מנהלים אולם, כפי שצ יינתי לעיל, לא אבחן כל הליך והליך מקום בו הנטל המוטל על הנאשמים הוא להראות כי קיימת לכאורה מדיניות תביעה שונה מזו שננקטה בעניינם הנוגעת למקרים – "שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום" (הלכת פלוני פסקה 37 לפסק הדין) ולא על המאשימה להראות את ההפך, טרם היפוך הנטל .
אינני סבור כי הפניה סתמית לאסופת פסקי דין בתיקי תכנון ובניה בהם הוגשו כתבי אישום רק נגד חברות ולא נגד מנהליהן מרימה את הנטל האמור, והדברים קל וחומר מקום בו ניתוח של המקרים מלמד על שונויות שנראה כי רלוונטיות הן לשיקול הדעת בנושא זה.
כל זאת מעבר לעצם הקביעה – עימה מסכים אני בהחלט – כי הכרחית בחינת תובע/ת מקצועי/ת ביחס לעובדות ונסיבות כל תיק לגופו על מנת לגבש עמדה סופית ביחס לחומר הראיות הקיים והשאלה כנגד מי מבסס הוא אשמה לכאורה וקשה מאוד לקבוע אמות מידה כלליות וישימות .
לכך יש להוסיף את עמדתו הנורמטיבית של בית המשפט העליון אשר בדנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ ((2.4.2015) פסקה 45 לחוות דעתו של כב' הנשיא(כתוארו אז) גרוניס) על פיה –
ככלל, ראוי להימנע ממתן "פטור" לנושאי המשרה תוך נקיטת צעדים פליליים נגד התאגיד בלבד. הטלת אחריות על נושאי המשרה בתאגיד במקרים המתאימים תתרום למימוש תכליות ההרתעה והכוונת ההתנהגות של המשפט הפלילי. ... הטלת אחריות גם על נושאי המשרה תבהיר למקבלי ההחלטות בתאגידים כי הם עלולים לשלם מחיר אישי על עבירות שביצעו בחסות המסך התאגידי. יש בכך כדי לתרום להרתעה ולמניעת עבירות חוזרות. טעם נוסף להימנע ממתן "פטור" מאחריות לנושאי המשרה בתאגיד הוא בעיית הנציג הכרוכה בגיבוש הסדרי טיעון בעבירות תאגידים. יש לזכור, כי הנושאים והנותנים מול הפרקליטות במגעים לגיבוש הסדר, בין במישרין ובין בעקיפין, הם נושאי המשרה עצמם, שמעוניינים, כמובן, למנוע כי יורשעו בפלילים. כלומר, קיים ניגוד עניינים בין התאגיד לבין נושאי המשרה. טובת התאגיד לא תעמוד בהכרח לנגד עיניהם של נושאי המשרה, משום שקיים תמריץ אישי משמעותי לגלגל עליו את מלוא האחריות"
ממכלול האמור לעיל ניתן לקבוע במידה רבה של שכנוע כי הנאשמים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות, ולו ברמה שנקבעה בהלכת פרץ , קיומו של בסיס ראייתי לכאורי לאכיפה בררנית ופסולה כלפיהם וכי בית המשפט העליון ניסח הנחיות לתביעה אשר יש בהן כדי להוות בסיס לקביעת מדיניות בנושא זה העולה בקנה אחד עם כתב האישום בנידון דידן.
זאת ועוד, חלק מן הפילוחים על פיהם מבקשים הנאשמים לקבל את המידע והנתונים מן המאשימה ספק רב לא רק אם יש בידיה כלים לפלח ברמה זו באופן ממוכן אלא אף ספק אם הקריטריונים לפילוח מצויים בידיה בחומר הראיות ובנתונים הקיימים לגבי התיקים בהם היא מטפלת.
כך, ספק רב אם בידי המאשימות בתיקי תכנון ובניה מידע הנוגע להיות נאשם זה או אחר מי שלא "הפיקו רווח כתוצאה העבירות הנטענות" (פרטים ג', ד', ו' ו-ז' לבקשה) והאם יש באפשרות המאשימה לספק רשימות של המקרים מתוך כתבי האישום בתיקי תכנון ובניה של חברות העונים על יתר הקריטריונים לפילוח שהציגו הנאשמים בדרישתם.
ב"כ המאשימה הצהירה בשלילה ביחס לנתונים אלה (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.17 שורה 34 – עמ' 12 שוה 3, וכן עמ' 13 שורות 23-24), והדעת אף נותנת כך.
עיון בקשה דכאן מראה כי הנטל שמבקשים הנאשמים להטיל על המאשימה עלול להצריך הפנית משאבים נכבדים, אשר יוסבו מתחום עיסוקה העיקרי והחיוני, כאשר בשים לב לאמור לעיל אודות העדרם של פרטי מידע אלה שבקשו הנאשמים אין כל הכרח כי בידיה יתרון משמעותי על הנאשמים בהשגתם , כאשר מאגרי המידע זמינים להם מידה דומה.
בשים לב לעמדה העקרונית שנקבעה בענין צבאח דומה כי השיקול של – "בחינת הנטל המוטל על המשיבה, והאם הדבר יוצר הכבדה ממשית על הרשות במילוי משימתה העיקרית." (ענין צבאח) וכן העובדה שהמשיבים, במידה דומה של מאמץ ונגישות לאלה של המאשימה , יוכלו לבסס הגנתם – " על תיקים דומים אשר הוגשו בערכאות השונות, וזאת באמצעות המאגרים המשפטיים" (שם) מוסיפים אף הם להטית הכף כנגד קבלת הבקשה.
בטרם חיתום אעיר בזהירות כי נוכח ריבוי המידע ומידת הפילוח שמבקשים הנאשמים לקבל עולה החשד כי מדובר בבקשה ש מטרתה התשת המאשימה וכילוי כוחותיה על מנת להשיג הישגים בדרך זו או למצער נסיון להעברת הנטל הרובץ על כתפ יהם אל כתפי המאשימה שלא כדין .

סיכום
סוף דבר, לא מצאתי כי הנאשמים הרימו את הנטל המוטל עליהם על פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה על מנת לחייב את המאשימה להמציא להם את המבוקש על ידם.
למעלה מכך, המאשימה עשתה מעבר לנדרש ממנה והראתה לכאורה באופן פוזיטיבי כי התנהלותה, הנהנית ממילא מחזקת חסינות המעשה המנהלי שלא נסתרה , אכן נראית כעולה בקנה אחד עם מדיניות התביעה גם במקרים אליהם הפנו המאשימים וגם עם הנחיית בית המשפט העליון.
נהיר כי מסמכי מדיניות שאינם קיימים לא ניתן לחייב את המאשימה להמציא.
זאת ועוד, תמים דעים אני עם המאשימה ביחס לעמדתה כי בסופו של יום על כל תיק להבחן לגופו, בשים לב לאישומים הכלולים בו ולחומר הראיות אשר נאסף בגדרו, ובשום שכל לקבל החלטה מקצועית ועניינית היפה לאותו תיק בדבר זהות הנאשמים כנגדם יש להגיש כתב אישום וסוגיות רבות נוספות.
לפיכך, הבקשה נדחית על כל רכיביה מלבד מסמך המדיניות שהסכימה המאשימה להעביר אל הנאשמים .
אינני סבור כי יש בתוצאה זו כדי למנוע מן הנאשמים את איסוף המידע המבוקש על ידם לצורך הגנתם אלא רק לאזן באופן ראוי בהטלת הנטל, וככל שמעוניינים הם להוכיח טענה של אכיפה בררנית יכבדו ויפשילו שרווליהם במאמץ לדלות מידע מתאים ממאגרי המידע המשפטיים.
בשים לב לסעד המבוקש בבקשה ולחשש העולה ממנו, כפי שציינתי לעיל, לו בהליך אזרחי עסקינן יש להניח כי דחית בקשה זו היתה מלווה בחיוב ניכר בהוצאות, אולם בהליך פלילי זה ובשים לב לרצון להגן על זכויות נאשמים ישמעו רק דברי אלה.

המזכירות תשלח אל הצדדים.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ז, 14 מאי 2017, בהעדר הצדדים.