הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים תו"ח 65730-05-16

בפני
כבוד ה שופט אליעד וינשל

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשמים
עז בורקאן

החלטה

בגזר הדין בהליך זה שניתן ביום 18.7.2017 הורה בית המשפט לנאשם "להתאים את הבניה המפורטת בכתב האישום ובתרשים המצורף לו תכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסתה", והכל עד ליום 26.2.2018 (להלן: הצו). יודגש כי כתב האישום ציין במדויק מהו הבינוי וצורף אליו תשריט ובו סומן הבינוי גרפית.
בגזר הדין נקבע כי הוועדה המקומית מוסמכת לבצע את הצו, ככל שהוא לא יבוצע במועד על-יד י הנאשם .
ביום 17.4.19 בוצע הצו על-ידי הוועדה המקומית והבינוי מושא כתב האישום נהרס במלואו.
ביום 3.7.2019 הגיש הנאשם בקשה בו טען שבכוונת הוועדה המקומית להרוס, מכוח הצו , מבנה סמוך באותה חלקה שלא נבנה על-ידיו ו בו מתגורר בנו.
בתגובתה מיום 10.7.2019 טענה המאשימה כי המבנה שבכוונתה להרוס הוא מבנה חדש שנבנה על-ידי הנאשם באותו מיקום בו נבנה בעבר המבנה מושא האישום. לשיטת המאשימה, הצו שניתן במסגרת הליך זה מאפשר את הריסת המבנה החדש.
הצדדים חלוקים אפוא בשתי סוגיות: האם הבינוי החדש/האחר מהווה הפרה של הצו; האם החלטת בית המשפט מיום 15.11.17 הצו מאפשרת לוועדה המקומית להרוס את הבינוי החדש. כן חלוקים הצדדים בסוגיות עובדתיות הכרוכות בסוגיות אלה - האם מדובר באותו מבנה, מי מתגורר במבנה ומתי נבנה המבנה.
אקדים ואציין כי אין מקום שבית המשפט יידרש במסגרת הליך שהסתיים בפסק דין לפעולות אכיפה עתידיות, לרבות בנוגע לאי קיום צו שיפוטי. ככל שרשויות האכיפה סבורות כי הצו לא קוים, באפשרותן לבצע את הפעולות הנדרשות ולהגיש כתב אישום ובמסגרת ההליך הפלילי ניתן לבחון את מכלול הטענות. כן איני סבור שניתן להכריע במסגרת הליך זה, שהסתיים זה מכבר, במחלוקות העובדתיות בין הצדדים.
לצד זאת, מצאתי לנכון להכריע בשאלה השניה אליה התייחסו הצדדים בבקשה ובתגובה - סוגיית הסמכות לשוב ולבצע הריסה כלפי בניה חדשה מכוח גזר הדין. אציין כי הצדדים ביקשו הכרעה בסוגיה, כאשר המאשימה סבורה שבסמכותה להרוס את הבינוי החדש ללא הליך נוסף (ונראה שאף ללא התראה נוספת), והכל במסגרת ביצוע גזר הדין בתיק זה.
לאחר בחינת טעונת הצדדים ולאור נוסח גזר הדין, איני סבור שניתן לקבל את עמדת המאשימה. גזר הדין מתייחס לבינוי שפורט בתשריט שצורף לכתב האישום ולגבי בינוי זה הוסמכה הוועדה המקומית לבצע הריסה. משנהרס בינוי זה באופן מוחלט, הרי אין מקום שהוועדה המקומית תפעל להריסה נוספת ללא הליך נוסף (יובהר שהאמור מתייחס לגבי נסיבות המקרה דנן, בהן הושלמה הריסה מלאה).
לטענת המאשימה בכך יתאפשר לנאשמים לשוב ולבנות מבנים לא חוקיים לאחר ביצוע צווי הריסה, והכל תוך זלזול במוסדות השלטון וכאשר ההליכים הנוספים בענין יימשכו שנים. לעומת זאת, המבקש/הנאשם טוען כי הבינוי מושא החלטה זו כלל לא בוצע על-ידו ואין מדובר באותו מיקום .
מבלי להתייחס למחלוקת העובדתית בין הצדדים, אשר איני סבור כאמור שנכון להכריע בה במסגרת ההליך שהסתיים, אציין בהיבט העקרוני כי הוראות חוק התכנון הבניה, ובפרט לאחר תיקון 116, מקנות לרשויות האכיפה כלים אפקטיביים לטיפול מהיר במצב של בניה חדשה (לרבות, כמובן , בינוי חדש במקרקעין בהם בוצעה הריסה).
גופי האכיפה מוסמכים להורות על הפסקת עבודה ועל הריסת בניה חדשה, וזאת במסגרת הפעלת סמכותם להורות על צו הפסקה מינהלי וצו הריסה מינהלי (סעיף 216 לחוק וסעיף 221 לחוק). מדובר בהליכים מהירים, כאשר המחוקק קבע הסדר דיוני שמאפשר סיום כלל ההליכים המשפטיים בטווח של כחודש ימים וביצוע הריסות בסמוך לכך.
סמכויות אלה הופקדו בידי גורמים בכירים ברשויות האכיפה, תוך קביעת הליך ברור להפעלת שיקול הדעת וכן קביעת ההליך לתקיפת הצווים .
לעומת זאת, ביצוע פעולות הריסה על-ידי רשויות אכיפה כלפי מבנה חדש שנבנה במקרקעין, ללא חתימת צו מינהלי והשלמת ההליכים המקדמיים לצורך כך, עלול להוביל לטעויות וכן פוגע באפשרות של בעל המבנה (או מי שבנה אותו) להשיג נגד פעולת האכיפה (כך ובאופן תיאורטי ייתכן שהבינוי החדש מבוצע על-ידי מי שלא היה קשור כלל להליך המקורי וייתכן אף שבידיו היתר בניה; ההליך שבו מבקשת המאשימה לנהוג לא מאפשר כלל העלאת טענות אלה בפני בית משפט).
להשלמת התמונה יצוין כי ב מסגרת תיקון 116 לחוק, נדרש המחוקק בהוראת סעיף 223 לחוק, לקביעת חריג המאפשר ביצוע פעולת הריסה מכוח צו מקורי וללא הליך נוסף, ואולם זאת לגבי מצב בו מדובר בעבודה אסורה נוספת המבוצעת במקרקעין בסמוך להוצאת צו הריסה מינהלי. במסגרת זו התייחס המחוקק מפורש למצב בו צו מינהלי בוצע ולאחר מכן נבנה במקרקעין בינוי חדש.
סמכות ייחודית זו נקבעה במפורש בחוק ובמסגרת זו נקבעו מגבלות, לרבות מגבלת זמן הבינוי. קבלת עמדת המאשימה בענייננו תביא לכך שלגבי ביצוע צו שיפוטי ישן, דוגמת הצו מושא הדיון בהחלטה זו, ניתן יהיה לפעול ללא מגבלת הזמן, וזאת אף מעבר לנורמה המסדירה בסעיף 223 ולגבי הפרת צו הריסה מינהלי. לכך אין מקום.
מכל מקום, המחוקק לא מצא לנכון לקבוע הוראה דוגמת סעיף 223 לחוק לגבי בינוי חדש המבוצע לאחר ביצוע צו הריסה שיפוטי (לפי סעיף 239 לחוק, או לגבי ביצוע צווים שניתנו במסגרת גזר דין בהתאם להוראת סעיפים 254ב ו254ג לחוק).
באשר לפסיקה אליה הפנתה המאשימה אציין כי פסקי הדין עסקו במקרים בהם הוגשו כתבי אישום חדשים כנגד מפרי צווים שיפוטיים ובמקרים בהם התברר מעל לכל ספק כי נאשם ביצע הריסה עצמית בהתאם לצו ומיד לאחר מכן שב ובנה את המבנה (ע"פ 451/89 אלעוקבי נ' מדינת ישראל, 8.10.1990, לא פורסם; ת"פ (ת"א) 1288/08 מדינת ישראל נ' שלום לוי (11.7.2001)).
מדובר בפסיקה מורכבת, במסגרתה נקבע מבחן המחייב בחינה ראייתית טרם קביעה כאמור. מכל מקום, איני סבור שכוונת פסיקה זו לאפשר למפקחי המאשימה להכריע בסוגיה משפטית מורכבת זו ובמחלוקות עובדתיות נגזרות, מבלי שמתקיים הליך בעניין.

לאור האמור איני סבור שניתן לראות בנוסח גזר הדין בתיק זה כמאפשר למאשימה, מכוח גזר הדין ולאחר השלמה מלאה של הריסת המבנה מושא האישום, ביצוע הריסה נוספת במקרקעין. בהיבט זה מתקבלת הבקשה ואני מורה כי סמכות הוועדה המקומית לבצע את ההריסה בתיק זה מוצתה בהריסה שבוצעה.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ט, 15 יולי 2019, בהעדר הצדדים.