הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים תו"ב 61662-08-16

בפני
כבוד ה שופטת סיגל אלבו

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נגד

1.מרכז רוממה ה.ר. בע"מ
2.הלל סילבר

הנאשמים

גזר דין

הנאשמים הורשעו, על-פי הודאתם בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 זאת לאחר שלא קיימו צו הריסה או התאמה שנגזר עליהם בגזר הדין בת.פ. 7510/11, בו נצטוו להתאים עבודות בנייה בשטח של 320 מ"ר לתכניות והיתרי הבנייה החלים במקום (להלן: "הצו") .
תקופת אי הציות בה הורשעו הנאשמים היא מיום 1.1.15 ועד 28.3.16.
המאשימה ביקשה להחמיר עם הנאשמים, ועמדה על היקף הבנייה הבלתי חוקית ועל הימשכות העבירה. המאשימה הדגישה בטיעוניה את העובדה שמדובר בבנייה מסחרית שמניבה לנאשמים רווחים כלכליים וכן את העובדה שמדובר בעבירה הגורמת מטרד לשכנים בסביבה וכי התקבלו על כך תלונות מהשכנים במקום.
עוד טענה המאשימה, כי מדובר בעבירה הנמשכת מזה 9 שנים, אשר עד היום לא הוכשרה. לטענת המאשימה, אף אם החלו הנאשמים בהליכי הכשרה, הרי שאין בכך מקום להקלה בעניינם של הנאשמים וזאת על רקע העובדה שמדובר בבנייה מסחרית.
על רקע זה, עתרה המאשימה להטלת קנס יומי בסך של 1,200 ₪ עבור 452 ימים, וזאת בתוספת לקנס המקסימלי בסך 29,200 ₪ שיוטל על כל אחד מן הנאשמים. בסך הכל עתרה המאשימה למתן קנס בסכום של 600,800 ₪.
עוד ביקשה המאשימה כי יינתן צו לאטימת הפתח התחתון, אשר מהווה מטרד קשה לדיירים הסמוכים, וכן הסכימה לדחיית מועד ביצועו של הצו לגבי יתר הבנייה בחצי השנה.
מנגד, הנאשמים ביקשו להקל בעונשם ולהסתפק בהטלת סכום הקנס המקסימלי בסך של 29,200 ₪ הקבוע בחוק.
הנאשמים טענו כי רכשו את הנכס אשר היה מוסך והחלו בשיפוצו במסגרת הקונטור הקיים של הבניין. לאחר שהוצאו צווי הפסקה מינהליים, הוסכם כי יוגש כתב אישום, והנאשמים החלו בפעולות הכשרה. במסגרת הליכי התכנון, דרשה העיריה מהנאשמים כי ייעשה תכנון גם לגבי חלקת השכן, אך הדבר לא צלח שכן בין הנאשמים לשכן התגלעו מחלוקות. כיום, פועלים הנאשמים להכשרת המבנה בהליך של היתר בנייה.
עוד טענו הנאשמים, כי בהליך המקורי בו הורשעו בעבירת הבנייה, הסכימה המאשימה להטיל עליהם קנס נמוך בסך של 25,000 ₪, מה שמעיד שמדובר בעבירה שניתן להכשיר. כמו כן, צריכה להיות הלימה בין הקנס שניתן בתיק העיקרי לבין הקנס שיוטל בתיק זה.
עוד טענו הנאשמים, כי הנאשם לא הואשם בפתיחת פתח לחניה ועל כן לא נ יתן להורות על מתן צו אטימה לפתח התחתון.
כן ביקש הנאשם לדחות את מועד ביצועו של הצו בשנה נוספת, על מנת לאפשר לנאשמים לקדם את הליכי ההכשרה, שכן בהתאם לחוות הדעת של האדריכל ההיתר הוא בהישג יד.

מתחם העונש ההולם
על מתחם העונש חולש עיקרון ההלימה הקבוע בסעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). את מתחם העונש ההולם, יש לקבוע תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
הפסיקה חזרה והדגישה כי עבירות על חוק התכנון והבנייה מהוות מכת מדינה שיש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה בשים לב, בין היתר, לאינטרס הכלכלי הנלווה לעבירות אלה (ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 724-725 (1978); ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא (4) 29, 31 (1987); ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל פ"ד לח (1) 533, 536-537 (1983); רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל, פיס' ה' (2005); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (2006)).
עבירת הפרת צו שיפוטי בדיני תכנון ובניה פוגעת הן בערכים המוגנים בשמירה על דיני התכנון והבניה, שבגינם הוצא הצו השיפוטי שהופר, והן בערכים הנפגעים מעצם הפרתו של צו שיפוטי, שהם שלטון החוק ואמון הציבור ברשויות השלטון. העובדה שנאשם שנדון בגין עבירת בנייה, חמורה כשלעצמה, בוחר ביודעין להתעלם מן הצו המורה לו להרוס את הבנייה הבלתי חוקית, מציגה יחס בעייתי כלפי שלטון החוק והסדר הציבורי, ומאפשרת הנצחתה של עבירת בניה, לעיני כל.
בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי: "מטבע הדברים, משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי הינו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע – חמורה העבירה שבעת מונים. לא בכדי קבע בית משפט זה לא אחת, כי העבירה הקבועה בסעיף 210 ל חוק התכנון והבנייה היא מהחמורות שבדיני התכנון והבניה (ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533 (1983) (להלן: פרשת פור); ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725 (1978))" (רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל, ניתן ביום 23/06/11; רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 08/07/13).
חומרתה של עבירת אי הציות זו אינה מתמצה אך בפגם הנורמטיבי הבולט שבהתעלמות מצווי בית המשפט, אלא כוללת גם את התועלת המופקת מאי-קיום הצו (ראו: רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)).
על רקע זה המגמה העולה מפסיקת בית המשפט העליון היא להחמיר בעונשם של מפרי צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבנייה, זאת גם כשמדובר בעבירת אי ציות ראשונה (ראו: רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו); ע"פ 4203/03 בויראת נ' הועדה המחוזית (פורסם בנבו)).
עוד יצוין, כי לצד סכום הקנס המקסימלי הקבוע בשל עבירת אי הציות עומדת לבית המשפט סמכות להטיל קנס יומי בגין כל יום של ביצוע העבירה, ובמקרים מתאימים אכן נעשה שימוש בסמכות זו.
בהקשר זה, עיש לדחות את טענת ב"כ הנאשם כי לבית המשפט לא מסורה סמכות לפסוק קנס יומי בעבירות שבוצעו לפני תיקון 116 לחוק. סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, בנוסחו עובר לתיקון 116 קבע , כי נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206, בתוך המועד שקבע בית המשפט דינו מאסר שנה, ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד דינו קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של העבירה.
הקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין עומד על 1,400 ש"ח לכל יום של עבירה.
אכן עצם קיום הסמכות אין משמעותו שימוש מתחייב בכלי זה. ההצדקה לעשות כן תיבחן בכל מקרה, בהתאם לנסיבותיו.
כך, לא בכל מקרה יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו האמורה, וכאשר ישתמש בה יעשה זאת באופן מדוד תוך התאמת העונש לעבירה בהתאם לעקרון ההלימה. ועם זאת, במקרים בהם שיקולי הענישה מצדיקים זאת, למשל בשל היקף משמעותי של עבירת הבניה, הימשכותה לאורך תקופה או נסיבות המצביעות על זלזול בצווי בית המשפט, יש חשיבות לסמכות הענישה בקנס יומי.
בת"פ (ירושלים) 12292/11 מדינת ישראל נ' אבו פרחה עבדאללה (פורסם בנבו), סקר בית המשפט את מדיניות הענישה הנהוגה וקבע כי: "עיון בפסיקה הנוגעת למקרים בהם היקף הבניה הבלתי-חוקית ומשך אי הציות היו משמעותיים, מעלה כי קיים נתח נכבד של החלטות בהן הוטלו קנסות בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים בגין אי-ציות לצווי הריסה. כך למשל ברע"פ 6059/13 כאלותי נ' מדינת ישראל (4.11.13); ברע"פ 500/07 נסאר נ' מדינת ישראל (5.9.07); בע"פ (ב"ש) 7374/06 ארבל נ' מדינת ישראל (10.7.07); חע"מ (ב"ש) 395/07 מדינת ישראל נ' ג'רוסי (15.7.10); חע"מ (אש') 785/06 מדינת ישראל נ' חיימזון (14.3.12, בו נפסק כי שיעור הקנסות בתיקי אי ציות נע בין אלפים בודדים ועד 300 אלף ₪); עמ"ק 5940/07 (י-ם) מדינת ישראל נ' ארנאווט (22.6.11); עמ"ק 3895/08 (י-ם) מדינת ישראל נ' קניבי (24.2.10); או ת.פ. (רמ') 1869/02 מדינת ישראל נ' בכור (19.2.03). נתח זה של החלטות משפיע על שיקול מדיניות הענישה הנהוגה, בקביעת מתחם העונש. ועם זאת, קיימות גם החלטות אחרות בהן נגזרו קנסות נמוכים יותר, בשיעורים של עשרות אלפי שקלים: ראו למשל רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (26.3.07); רע"פ 4203/03 בויראת נ' מדינת ישראל (29.6.03); ע"פ (ת"א) 71786/03 מדינת ישראל נ' אלעזר (14.4.05); ת"פ (חד') 4216/02 מדינת ישראל נ' פרחאת (27.12.06); עמ"ק (י-ם) 4341/09 מדינת ישראל נ' כאלותי (20.1.11); ת.פ. (י-ם) מדינת ישראל נ' עדיקא (17.10.10).
במקרה זה, הנאשמים הפרו צו שניתן על ידי בית המשפט. הדבר הוביל לכך שעבירת בניה ניכרת שהם אחראים לקיומה, הכוללת חפירת שטח של 320 מ"ר ובגובה של 1.20 מ"ר וכן יציקת תקרת בטון בשטח של 320 מ"ר, אשר נעשתה בין השנים 2010 – 2011 ללא היתר, ממשיכה להתקיים. בכך יש מידה משמעותית של אשמה מצד ם של הנאש מים. בהתאם לכך, ישנה הצדקה להחמיר בעונשם, עוד יש להתאים את מידת העונש לתקופת אי-הציות שננקבה בכתב האישום, שנמשכה על פני יותר משנה, ולמעשה נמשכת עד היום.
כן יש להביא בחשבון בקביעת מתחם העונש כי מדובר בבנייה המיועדת למטרות מסחר ומניבה לנאשמים רווחים כלכליים , וזאת להבדיל מבנייה הנעשית על רקע מצוקת דיור.
איני מקבלת את טענת הנאשמים כי העובדה שבעבר צומצמו צווי ההפסקה המינהליים והותר להם להמשיך בביצוע עבודות פנים מצדיקה הקלה בעונש. כך גם העובדה שבתיק עבירת הבנייה הסכימה המאשימה כי יוטל על הנאשמים קנס בסכום נמוך מאוד, אין בה להשליך בהכרח על הקנס שיוטל בתיק זה.
העובדה שהמאשימה באה לקראת הנאשמים בהליך הקודם, בין משום שסברה כי הבנייה תוכשר בהקדם ובין מטעמים אחרים, אין פירושה כי יש להקל עם הנאשמים בעבירת אי הציות, וזאת כאשר חלפו כשמונה שנים ממועד ביצוע העבירה.
גם העובדה שהבנייה נעשתה בתוך הקונטור של הבניין אינה עילה להקלה בעונש, שכן גם בנייה במסגרת הקונטור טעונה היתר.
מנגד, יש להביא בחשבון בקביעת מתחם העונש את העובדה כי הנאשמים פעלו משך השנים בניסיון להכשיר את המבנה. כך מן המסמכים שהוצגו לי עולה, כי ביום 13.6.18 נפתח תיק רישוי, כי תם המועד להגשת התנגדויות וכי הנאשמים פועלים למילוי תנאי ההיתר. למאמצי ההכשרה יש ליתן משקל גם במתן ארכה לקיומו של הצו.
שיקול רלבנטי נוסף בקביעת מתחם העונש לעניין הקנס נוגע למצבם הכלכלי של הנאש מים (סעיף 40ח לחוק העונשין, תשל"ז-1977). בעניין זה לא הועלתה טענה כלשהיא.
לאור מכלול השיקולים שפורטו, הגעתי למסקנה כי מתחם העונש ההולם בגין עבירת אי הציות בה הורשעו הנאשמים נע בין קנס מקסימלי בסך 29,200 ₪ בתוספת קנס יומי בסך של 500 ₪ עד 1,200 ₪ ליום ובסה"כ בין 255,200 ₪ לבין 571,600 ש"ח .
המאשימה הוסיפה וביקשה כי יינתן צו לאטימת הפתח התחתון האחורי , אשר ייכנס לתוקפו באופן מיידי. הנאשמים התנגדו לבקשה וטענו כי בכתב האישום בהליך המקורי לא הואשמו בפריצת פתח בצד האחורי של הבניין כי אם בחזית.
המדובר בעבירה של אי ציות לצו שיפוטי, ובמסגרת הליך זה בית המשפט אינו מוסמך להטיל צווים חדשים שלא הוטלו במסגרת ההליך המקורי. בהתאם לתשריט שהגיש ב"כ הנאשמים, כתב האישום בהליך המקורי מתייחס לחפירה בשטח של 320 מ"ר ולפריצת פתח בקיר חיצוני בחזית הבניין. כך שאין מקום למתן צו חדש.
מכל מקום, גם לולא היה מדובר בצו חדש, הר שאין מקום להפריד בין חלקיו השונים של הצו, ויש לאפשר לנאשמים להתקדם בהליכי ההכשרה.
קביעת העונש בתוך המתחם
בקביעת העונש בתוך המתחם יש ליתן משקל להימשכות העבירה עד היום. למרות הזמן שחלף, המבנה טרם הוכשר או נהרס. עם זאת, יש ליתן משקל למאמצי ההכשרה של הנאשמים, כפי שפורטו לעיל.
לזכות הנאשמים תיזקף הודאתם, אשר הביאה לחיסכון בזמן שיפוטי, ייעלה את ההליך ומגלמת נטילת אחריות על המעשה.
עוד יש לזקוף לטובת הנאשמים כי לא נטען שלנאשמים הרשעות קודמות למעט תיק הבנייה.
לנוכח מכלול השיקולים, אני קובעת כי יש הטיל על הנאשמים קנס בסכום כולל בגובה הקנס מקסימלי בסך של 29,200 ₪ בתוספת לקנס יומי בסך של 600 ₪ ליום במכפלת 452 ימי העבירה , ובסה"כ קנס בסכום כולל של 300,400 ₪ .
אשר לדחיית מועד ביצועו של הצו, הרי שלנוכח הליכי ההכשרה שננקטים הנאשמים והואיל והוגשה בקשה להיתר בנייה, יש לאפשר לנאשמים להתקדם בהליך ההכשרה וליתן ארכה של תשעה חודשים. על כן מועד ביצועו של הצו יידחה עד ליום 4.12.19.
לפיכך, אני מורה כדלקמן:
כל אחד מן הנאשמים ישלם קנס בסכום של 155,200 ש"ח. הקנס ישולם בשישים תשלומים חודשיים שווים ורצופים, בכל 10 לחודש החל מיום 10.4.19. אם לא ישולם הקנס או אחד משיעוריו במועד, תעמוד יתרת הקנס לתשלום מיידי. כמו כן, אם לא ישלם הנאשם 2 א ת סכום הקנס שהוטל עליו , ייאסר הנאשם 2 למשך 180 ימים תמורתו.
מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה או התאמת הבנייה להיתר בנייה על-פי גזר הדין בת.פ. 7510/11 יידחה עד ליום 4.12.19.
בהסכמת הצדדים, גזר הדין בהעדרם. המזכירות תשלח לצדדים העתק מגזר הדין.
המזכירות תתייק את גזר הדין בת.פ. 7510/11.
זכות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.