הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים צ"ה 2543-06-20

בפני
כבוד ה שופטת סיגל אלבו

מבקשת

מדינת ישראל

נגד

משיב
אחמד אבו גנאם

החלטה

לפני בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 239(1) ו-(4)לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). הבקשה מתייחסת למבנה הנמצא בשכונת א-טור, אל חילה, סמטה 3, נ.צ. 223738/632310 (להלן: המקרקעין).
טענות המבקשת
המבקשת טוענת כי במועד בלתי ידוע בין שנת 2014 ועד שנת 2020 בוצעה עבודה אסורה כדלקמן: בנו קומת קרקע בשטח של 130 מ"ר וקומה א' (שלד ועמודים) בשטח של 130 מ"ר, וזאת ללא היתר.
המבקשת טוענת כי הבנייה התיישנה וכי לא ניתן למצוא את מי שביצע את העבירה.
בביקורים שנערכו במקום בתאריכים 15.5.18, 1.7.18, 14.3.19 ו-19.1.20 לא נכח איש במקום. הושארו התראות וזימונים לחקירה אשר לא נענו.
כמו כן, קומת הקרקע של המבנה נבנתה עוד בשנת 2014 ועל כן הבנייה התיישנה.
כן טוענת המשיבה כי קיים עניין ציבורי, שכן ייעוד הקרקע הוא דרך חדשה לפי תכנית 2733 החלה במקום, והבנייה מהווה פגיעה בתכנון.אף היקף הבנייה מקים אינטרס ציבורי.
כמו כן, במקום מתוכננת סלילת כביש גישה הנחוץ באופן מיידי למשפחה אשר מתגוררת במקום, כאשר אין כביש גישה המוביל לבית.
המבקשת ציינה כי ניתנו עוד מספר צווים בנוגע למבנים הקיימים במקום והמונעים סלילת כביש, והפנתה לצ"ה 44443-05-19, שם דובר במבנה סמוך למבנה מושא הצו.
טענות המשיב
המשיב טוען כי הוא בעל הזכויות הקנייניות במקרקעין ומי שאחראי על הבנייה ועל השימוש בה.
המשיב טען כי לא קיבל התראה או זימון לחקירה, אף כי הוא מתגורר בנכס סמוך שנים רבות. מדובר במבנה שהוקם בצמוד למבנה קיים, כך שלא היתה בעיה באיתור המשיב.
כן טוען המשיב להעדר קיומו של אינטרס ציבורי . כך, טוען המשיב, כי הגשת הבקשה בשנת 2020 מלמדת על העדר אינטרס ציבורי, שכן המבנה אותר עוד בשנת 2018, כאשר פעולות החקירה נמשכו כשלוש שנים. כמו כן, התכנית לפיה המקרקעין מיועדים לדרך אושרה בשנת 1989 ותוקנה בשנת 1991, והמבקשת לא הוכיחה כי בכוונתה לסלול את הדרך היום. בהעדר נימוק שמצדיק אכיפת תכנית בחלוף 30 שנים, אין מקום לנקוט בסעד קיצוני של צו הריסה.
כן טען המשיב כי המינהל הקהילתי של שכונ א-טור מקדם יחיד עם עירית ירושלים תכנית אב לשכונה, שבעקבותיה ניתן יהיה לשנות את ייעוד הקרקע להכשיר את המבנה שעתיד לשמש למגורים.
עוד טען המשיב לפגם בתצהירו של מפקח הבנייה, שכן נטען בו שייעוד המקרקעין הוא שצ"פ.
המשיב מוסיף וטוען כי מדובר בסכסוך אזרחי, שאין עילה לעירית ירושלים להתערב בו, ועל כן יש לסלק את הבקשה על הסף.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 239 לחוק קובע כי:
"(א) בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובלבד שיש עניין ציבורי מיוחד במתן הצו ומתקיים אחד מאלה:
(1) לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה, בשקידה סבירה;
(2) לא ניתן או שאין זה מעשי למסור לאדם הזמנה לדין, בשקידה סבירה;
(3) לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודה האסורה;
(4) מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר-עונשין, לרבות בשל התיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה;
(5) התובע החליט כי נסיבות המקרה בכללותן אינן מתאימות להמשך חקירה או להעמדה לדין פלילי לפי סימן ו'."
סעיף זה מאפשר לבית המשפט להורות על הריסת מבנה מבלי שהתקיים הליך פלילי וללא הרשעה. בהתאם להוראת הסעיף, על המבקש צו הריסה שיפוטי להוכיח התקיימות שלושה תנאים מצטברים:
א. מדובר ב"עבודה אסורה", לרבות בינוי או שימוש ללא היתר.
ב. מתקיימת לפחות אחת החלופות המנויות בסעיפים 1-5.
ג. קיים "עניין ציבורי מיוחד".
להלן, אבחן את קיומם של התנאים לפי סעיף 239 לחוק.
התנאי הראשון – עבירת בנייה
התנאי הראשון הקבוע בסעיף 239 לחוק הוא: "קיומה של עבודה אסורה, המוגדת בסעיף 203 לחוק כעבודה שבוצעה ללא היתר או בסטייה מהיתר.
במקרה זה, מפקח הבנייה יוסי מרום, טען בתצהירו, כי לפי המידע התכנוני שבדק אין למבנה היתר בנייה, וטענה זו לא נסתרה בחקירתו.
אף המשיב הודה בחקירתו כי המבנה מושא הבקשה הוקם ללא היתר (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 5).
לפיכך, אני קובעת כי תנאי זה מתקיים.
התנאי השני- קיומה של החלופה בסעיף 239(1) ו-(4) לחוק.
התנאי המצטבר השני למתן צו הריסה ללא הרשעה הוא קיומה של אחת מהחלופות המנויות בסעיף 239 לחוק. בענייננו עותרת המבקשת למתן צו ההריסה בתוקף החלופה שבסעיף 239 (א)(1) לחוק – אין למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה בשקידה סבירה, וכן לפי סעיף 239(א)(4) – מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר עונשין, לרבות בשל התיישנות שחלה על העבודה האסורה, וזאת לגבי חלק מן העבירה.
מפקח הבניה מר יוסי מרום טען בתצהירו, אשר צורף לבקשה, כי בביקורים שנערכו במקום בתאריכים 15.5.18, 1.7.18, 14.3.19ו-19.1.20. בביקורים השאיר מפקח הבנייה התראות, הכוללות הזמנה לחקירה, אך עד למועד הגשת הבקשה לא התייצב איש במחלקת הפיקוח על הבנייה על מנת למסור גרסה.
גרסת מפקח הבנייה לא נסתרה בחקירתו הנגדית. בחקירתו העיד המפקח כי ביום 2.5.18 היה בסיור רגיל במקום, איתר את המבנה ושב למשרדו על מנת לבדוק אם קיים תיק. בהמשך הגיע למקום בתאריכים 15.5.18, 1.7.18, 14.3.19 ו-19.1.20. מפקח בנייה הגיש תמונות של המבנה שצולמו בתאריכים 15.5.18, 14.3.19 ו-19.1.20.
המפקח לא נחקר על הפעולות שביצע לצורף איתור מבצע הבנייה, ועל כן לא נסתרה גרסתו בתצהיר כי במועדים בהם ביקר בנכס הדביק התראות וזימונים לחקירה.
אין מחלוקת כי עד למועד הגשת הבקשה לא התייצב המשיב או אדם אחר לחקירה במחלקת הפיקוח על הבנייה. לפיכך, מתקיים התנאי כי עד למועד הגשת הבקשה לא ניתן היה לאתר את האחראי לביצוע העבודות (ראו והשוו: רע"פ 7547/18 אנואר דולה נ ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)).
עוד יצוין, כי בסעיף 4 לתצהירו של מפקח הבנייה נאמר, כי מבדיקה שערך במערכת ה-GIS עולה, כי קומת הקרקע נבנתה בשנת 2014. גרסה זו לא נחקרה ועל כן בנוגע לקומת הקרקע מתקיים גם התנאי הקבוע בסעיף 239 (4) לחוק – עבירת הבנייה התיישנה.
התנאי השלישי – קיומו של עניין ציבורי מיוחד במתן הצו
עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע לשאלת קיומו של עניין ציבורי מיוחד.
מפקח הבנייה העיד כי בהתאם למידע התכנוני שבדק המצוי במערכות המידע בעירית ירושלים, מדובר במקרקעין שייעודם על-פי תכנית 2733 החלה במקום הוא לדרך. להוכחת טענתו הוגש תצלום אוויר של המקום ובו ייעוד י הקרקע (מש/5), כאשר ניתן לראות בתצלום אווירר זה כי ייעוד המקרקעין לדרך.
המשיב לא חלק על כך שהמבנה יושב בחלקו על מקרקעין שייעודם לדרך, ומכל מקום לא הוכיח אחרת. עם זאת, טען המשיב כי נפל פגם בתצהירו של מפקח הבנייה שכן בתצהיר נרשם שייעוד חלק מהמקרקעין הוא לשצ"פ, וזאת כאשר לטענתו ייעוד המקרקעין הוא למגורים, שכן ביתו של המשיב הנמצא בסמוך למבנה מושא הבקשה הוקם על-פי היתר בנייה.
אכן, מפקח הבנייה הודה בחקירתו כי אכן המבנה בחלקו לא נמצא על מקרקעין שייעודם שצ"פ. עם זאת, הבהיר כי חלק גדול של המבנה מושא הבקשה נמצא על מקרקעין שייעודם דרך, כפי שניתן לראות בתצלום אוויר של ייעודי הקרקע (מש/5). לפיכך, אין בעובדה שלגבי חלק קטן מן המקרקעין עליהם הוקם המבנה ישנה טעות בנוגע לייעוד כדי להביא לדחיית הבקשה.
המשיב טען כי המינהל הקהילתי של שכונת א-טור מקדם תכנית אב לשכונה בשיתוף עם עירית ירושלים, וכי ניתן יהיה להכשיר את הבנייה במסגרת תכנית זו. לפיכך, טוען המשיב כי לא מתקיים אינטרס ציבורי.
דין הטענה להידחות. העובדה כי מקודמת תכנית לשכונה אינה שוללת קיומו של אינטרס ציבורי. מדובר בהליך הנמצא בחיתוליו, אין כל וודאות כי במסגרת התכנית ישונה ייעוד המקרקעין וכי ניתן יהיה להכשיר את המבנה מושא הצו
המסקנה העולה מן הראיות היא שחלק גדול של המבנה יושב על מקרקעין שייעודם דרך, ועל כן קיומו מסכל את קידומה של התכנית התקפה .
זאת ועוד, מטעם המבקשת העיד מר רגאאי סיאד, המתגורר יחד עם בני משפחתו בסמוך למבנה. מעדותו של מר רגאאי סיאד עולה, כי הוא ובני משפחתו מתגוררים במבנה סמוך שהוקם בהיתר, כאשר תנאי להיתר היה סלילת כביש גישה לבית. מר סיאד העיד כי כיום אין כביש גישה לבית וכי הוא ובני משפחתו נאלצים ללכת כקילומטר ברגל על מנת להגיע לבית. מר סיאד שרטט על גבי תצלום האויר (מש/6) היכן אמור לעבור כביש הגישה לביתו. משרטוט זה עולה כי אכן כביש הגישה אמור לעבור בחלקו היכן שהוקם המבנה מושא הבקשה.
מכאן שהמבקשת הוכיחה קיומו של עניין ציבורי חשוב ו אף קונקרטי בהריסת המבנה, שכ ןקיומו של המבנה כיום מסכל סלילת כביש גישה לביתה של משפחה בהתאם לתכנית החלה על המקרקעין.
אוסיף, כי אף היקף הבניה שעומד על כ-260 מטרים מקים את האינטרס הציבורי במקרה זה, שכן מטרתו של סעיף 239 היא בראש וראשונה תכנונית ובנייה בהיקף כה נרחב פוגעת בתכנון ובאינטרס הציבורי.
מנגד, לא מצאתי כי האינטרס הפרטי של המשיב ובני משפחתו גובר על העניין הציבורי. מעדותם של המשיב ואחיו עולה, כי המבנה מושא הבקשה משמש לחניה ולמחסן ולא למגורים (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 6 -20; עמ' 10 לפרוטוקול ש' 1 -5) .
המשיב הוסיף וטען כי העובדה שעד היום לא פעלה המבקשת לסלילת הכביש, אף כי מדובר בתכנית שאושרה לפני 30 שנים, וכן העובדה שפעולות החקירה נמשכו משך שלוש שנים מובילה למסקנה כי אין עניין ציבורי, ואף לא הוכח כי בכוונת המבקשת לפעול באופן מיידי לסלילת דרך.
בנסיבות העניין, לא מצאתי לקבל טענה זו. ראשית, מעדותו של מפקח הבנייה עולה, כי המבנה אותר לראשונה ביום 2.5.18 הבקשה הוגשה כשנתיים לאחר מכן, כאשר לאורך השנים בוצעו עוד ארבעה ביקורים במקום. לפיכך, אין מדובר בשיהוי בהגשת הבקשה. כמו כן, אין מדובר במבנה הניצב העל תילו שנים רבות, שכן מן הבקשה עולה כי מדובר במבנה שהוקם בין השנים 2014-2018.
אשר לעובדה שהמבקשת לא פעלה ליישום התכנית, אשר אושרה לפני כ-30 שנים, הרי שהתברר כי הצורך ביישום התכנית התעורר ביתר שאת לאחרונה בשל פנייה שנעשתה למבקשת על ידי משפחה המתגוררת בסמוך, ואשר ביקשה מעירית ירושלים לסלול כביש גישה בהתאם לתכנית החלה, כאשר כיום לא קיים כביש גישה לבית , מה שמונע נגישות סבירה של בני המשפחה לביתם.
העובדה כי המבקשת לא סללה כביש גישה עד היום, אין פיר ושה שיש מקום להנציח את ה עוול והתקלה לעד, ויש מקום כי מבקשת תמלא אחר התכנית ותפעל לסלילת כביש אף כיום, וזאת בהתאם לתכנית.
לבסוף טען המשיב כי מדובר בסכסוך אזרחי שאל לבית משפט זה להתערב בו. איני מקבלת טענה זו. ראשית, כפי שפירטתי לעיל מתקיימים התנאים למתן הצו. העובדה שלאחרונה היתה פנייה מצד משפחה המתגוררת בסמוך לעירית ירושלים לסלסול כביש גישה אינה הופכת את העניין לסכסוך אזרחי. מדובר במבנה שהוקם ללא היתר, רובו נמצא על מקרקעין שייעודם דרך, הקמת המבנה מסכלת את התכנית, ואין הליך תכנוני בפעל להכשרת המבנה.
סיכומו של דבר: הגעתי למסקנה כי מתקיימים התנאים הדרושים למתן צו הריסה. לפיכך, אני מקבלת את הבקשה ומורה על הריסת המבנה בהתאם לסמכות שהוקנתה לי בסעיף 239 לחוק התנון והבנייה, התשכ"ה-1965.
ההריסה תבוצע לא לפני שיחלפו 21 יום מיום הדבקת החלטה זו על המבנה נשוא הבקשה ולא לאחר 180 ימים.

ניתנה היום, כ' אייר תשפ"א, 02 מאי 2021, בהעדר הצדדים.