הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בחדרה תו"ב 32216-10-16

לפני
כבוד השופט יניב הלר

המאשימה:

הוועדה המקומית לתכנון שומרון
ע"י ב"כ עו"ד רינה לפידות

נגד

הנאשמים:
1. ציפורה פרחי
ע"י ב"כ עו"ד חנן כהן

2. אלכס זברק
ע"י ב"כ עו"ד פיני ממן

גזר דין

רקע

הנאשמת 1, גב' ציפורה פרחי (להלן גם "ציפורה"), יחד עם בעלה, המנוח מר אברהם פרחי ז"ל (להלן גם "המנוח"), היו בעת הרלוונטית לאישום מושא גזר דין זה בעלי זכויות החכירה במקרקעין הרשומים כגוש 10152, חלקה 33, ברחוב הסחלב 11 בבנימינה (להלן: "המקרקעין").

הנאשם 2, המהנדס מר אלכס זברק (להלן גם "זברק"), הוא מהנדס מתכנן ומהנדס מבצע (קונסטרוקטור) ומי שערך בקשה להיתר בנייה במקרקעין.

על גבי המקרקעין ניצב בית מגורים (על פי היתר 5061/86 מיום 16.2.1986) ולצידו מבנה בשטח של 39 מ"ר אשר על פי ההיתר הקיים (היתר 5113/86 מיום 28.4.1986) משמש כמחסן (להלן: "בית המגורים" ו "המחסן").

ביום 30.8.2016 הוגש נגד הנאשמים (יחד עם המנוח) כתב אישום המייחס לציפורה ולמנוח עבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מהיתר, לפי סעיף 204 (א) ו-(ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, בנוסחו עובר לתיקון 116 (להלן: "החוק"), לכל הנאשמים יוחסו עבירות של ביצוע עבודה במקרקעין בסטייה מהיתר, לפי סעיף 204(ב), וכן עבירה של מסירת הודעה כוזבת לרשויות התכנון לפי סעיף 214 לחוק.

הכרעת הדין

הכרעת הדין ניתנה על ידי ביום 15.5.2019. בהכרעת הדין הרשעתי את הנאשמים בכל העבירות שבהן הואשמו (למעט עבירה של שימוש בסטייה מהיתר לגבי ציפורה והמנוח, שמצאתי כי אין להרשיע בה יחד עם הרשעה בעבירה של שימוש בלא היתר).

ציפורה הורשעה בגין שימוש במקרקעין בלא היתר, משהוכח כי היא ובעלה המנוח ביצעו במשך השנים שינויים מפליגים במבנה המחסן, כך שתחת גג בעל שיפוע אחד נבנה גג רעפים דו שיפועי. עוד בוצעו על ידי הזוג פרחי שינויים משמעותיים בחזיתות המחסן, והם התקינו תשתיות המאפיינות במובהק יחידת מגורים.

כל אלה נעשו ללא היתר ושימשו את ציפורה ובעלה המנוח.

ציפורה וזברק הורשעו בעבירות של מסירת מידע כוזב ובנייה בסטייה מהיתר, משהוכח כי ביום 18.9.2014 הגיש המנוח מר פרחי באמצעות זברק בקשה להיתר שמספרה 20141112, שענייניה תוספת לבית המגורים וחיבורו של בית המגורים למחסן כך שהשניים יהפכו למבנה אחד, תוך שמירת ייעוד המחסן תוך שהוסתר השימוש במחסן כביחידת מגורים, צוין גובהו הנוכחי של המחסן, שאינו תואם להיתר הקיים, כאילו היה זה הגובה שבהיתר וכן הוסתרו שינויים מבניים משמעותיים שנערכו בלא היתר במבנה המחסן. ביום 1.9.2015 ניתן היתר בתנאים 20141112 (ההיתר לתוספת). לאחר שניתן ההיתר העדכני לתוספת, פעלו הנאשמים בסטייה ממנו, בפרט בכך ששברו את הקיר שמפריד בין המחסן לבית.

בהחלטתי מיום 19.11.2020 הוריתי על הפסקת ההליך נגד המנוח ועל מחיקתו מהתיק, נוכח פטירתו. גזר הדין יתייחס אפוא רק לציפורה ולזברק.

הצדדים סיכמו טיעוניהם לעונש בעל פה בדיון שנערך לפניי ביום 17.2.2021.

סיכומי המאשימה לעונש

לטענת המאשימה, בכל הנוגע לעבירה של מסירת מידע כוזב – מדובר בעבירה חמורה. בית המשפט עמד לא אחת אחת על חומרתן של העבירות על חוקי התכנון ובנייה אשר פוגעות קשות בחוק, בסדר הציבורי, ובמדיניות התכנונית שיש להביא למיגורם של נגעים אלה. המאשימה מפנה לרע"פ 5509/13 סאלח סלימאן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "מבוא העמקים" (20.10.2013). המאשימה מוסיפה וטוענת כי על הענישה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק.
לשיטת המאשימה, ציפורה הייתה שותפה מלאה כבת זוגו של המנוח, וכבעלת זכויות במקרקעין. כל הפעולות והמעשים שנעשו היו על דעתה, ולכן אין להקל בעונשה.
באשר לזברק טענה המאשימה כי מדובר במידת אשמה גבוהה, היות שמדובר באיש מקצוע, בעל מומחיות בתחום.
לעניין מתחם הענישה עבור ציפורה, בעבירה של בנייה שלא כדין, המאשימה מפנה לגזרי דין במקרים דומים: תו"ב (רמלה) 47071-10-10 מדינת ישראל - הועדה המקומית לתכנון ובנייה שוהם נ' עופר בריש צוקרמן (02.01.2014); תו"ב (קצרין) 11182-07-11 מדינת ישראל - הוועדה המקומית לתכנון ובנייה קצרין נ' שוקיר צאלה (4.6.2013).
לעניין הענישה בגין העבירה של מסירת מידע כוזב, לשיטת המאשימה מדובר בעבירה חמורה במיוחד אשר מקובל להטיל לגביה עונש של מאסר על תנאי וקנס משמעותי שלא יפחת מ- 50,000 ₪.
המאשימה מבקשת להטיל על זברק עונש בהתאם לפסקי הדין הנוגעים למקרים דומים בגין העבירה של מסירת מידע כוזב: קנס בסך של 100,000 ₪, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וכן התחייבות כספית של 150,000 ₪ למשך שנתיים.
המאשימה מבקשת להטיל על ציפורה בגין עבירות השימוש משנת 2014, קנס כספי שלא יפחת מסך של 15,000 ₪, ובגין מסירת מידע כוזב קנס כספי בסך של 60,000 ₪, מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים והתחייבות כספית על סך 50,000 ₪.
לטענת המאשימה, חומרת העבירות צריכה לקבל ביטוי גם בענישה עצמה על מנת למנוע או להרתיע את הציבור מהתנהלות דומה, ואת בעלי המקצוע כדוגמת זברק בפרט. לענישה בתיק זה תהיה השפעה על מבקשי ההיתרים ומבקשי התוכניות.

סיכומי הצדדדים

סיכומי ציפורה לעונש

ציפורה טענה כי יש להביא בחשבון את נסיבותיה האישיות: היא איבדה את בעלה ואת אחותה, שנפטרו שניהם במהלך השנה האחרונה. ציפורה הואשמה בכתב האישום ביחד עם בעלה, כאשר היא צורפה רק בגלל היותה בעלת הזכויות במקרקעין.
לשיטת ציפורה, לא הוצגה כל תשתית ראייתית לגבי עוולות ועבירות שהיא ביצעה, ואין בהכרעת הדין קביעות מפורשות מלבד על מחדלים מביצוע מעשים.
ציפורה טענה כי היא עקרת בית, ולא הייתה מעורבת בעבירות המיוחסות וכי על בית המשפט להתייחס לכלל הנסיבות. לטענתה, לא בכדי, היא לא העידה. בעלה המנוח היה הדומיננטי בעניין זה.
לטענת ציפורה מתחם הענישה צריך להיות מינימאלי ביותר. ולעניין מצג כוזב, טענה ציפורה כי לה "אין בכלל ידיעה מה זה מצג כוזב למוסד", ולכן, מתחם הענישה צריך להיות בגבולות של אלפים בודדים בלבד. כך גם ביחס לעבירות השימוש.
לטענת ציפורה, הפסיקה שהמאשימה צירפה אינה קשורה ואינה רלוונטית לנסיבות. במקרים רבים של עבירות של פחות מ- 50 מ"ר בנייה, הוטלו קנסות "בסכום מזערי על גבול הכלום".

סיכומי זברק לעונש

לטענת זברק, כל חיו הוא פעל רבות למען הקהילה במקצוע שרכש, בוודאי לא כדי להונות או לפגוע, אלא מתוך כוונות טהורות.
זברק מעלה טענות ביחס לדוחות הפיקוח מטעם המאשימה. אומר ועל אתר: הכרעת הדין ניתנה. אין בדעתי להתייחס לטענות אלה שאינן אלא ניסיוניות לערעור על הכרעת הדין, ואין מקומן בשלב זה של הדיון ולפני מותב זה. התנהלותו של זברק בעניין זה, שוב ושוב, תמוהה ומתמיהה.
לטענת זברק, החומרה שבה ראתה המאשימה את העבירות אינה ראויה. לזברק אין כל אינטרס, הוא מכיר את עבודתו ואת המשמעות של העבירות, ואין לו סיבה למסור מידע כוזב. אין מדובר בביתו הפרטי, ואין מדובר בבני משפחה.
לטענת זברק, מי שמסר המידע הכוזב ושם מכשול בפני עיוור זוהי המאשימה.
לשיטת זברק, הנסיבות והטענות מובילות למתחם הנמוך ביותר. זוהי פרנסתו, עבודתו, הוא לא מסר את המידע הכוזב, ואין לו אינטרס במסירה. לטענת זברק, הוא נמצא בתקופה קשה שבה כולנו נמצאים, והעתיד הגרוע עוד עומד בפנינו למצוא פרנסה. לזברק לא הייתה כל כוונה לפגוע בפרנסתו.
זברק מסר לפרוטוקול שהוא מכיר את הוועדה המאשימה היטב, עבד בה מספר שנים והוא מכיר את הנפשות הפועלות. לטענת זברק, כאיש מקצוע הוא היה חוליה מקשרת בין הציבור לבין הוועדה, וככזה, לעולם לא יגיש מידע כוזב לוועדה.

דיון והכרעה

דרך גזירת העונש

גזירת דינו של הנאשם נעשית בהתאם לעקרונות שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

בסעיף 40ב ל חוק העונשין נקבע:

"העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו".

בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, גזירת דין מורכבת משלושה שלבים עיקריים כדלהלן:

השלב הראשון: קביעת מתחם העונש ההולם בהתאם לסעיף 40ג ל חוק העונשין.
השלב השני: בחינת חריגה ממתחם העונש ההולם בין לקולה ובין לחומרה לפי סעיף 40ג(ב) בצירוף סעיפים 40ד ו-40ה.
השלב השלישי: קביעת העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם בהתאם לסעיף 40ג(ב) ל חוק.

לצד האמור לעיל צריך בית המשפט לקבוע האם מדובר ב"אירוע אחד" או שמא ב"מספר אירועים", בהתאם לקבוע בסעיף 40יג לחוק העונשין (לעניין השיקולים לקביעת "אירוע אחד", ראה: ע"פ 4910-13 אחמד בני ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014)).

יישום לענייננו

"אירוע אחד" ולא מספר אירועים

אפתח בקביעה כי לענייננו ניתן לגזור מתחם כולל לכלל העבירות, שלצורך גזר הדין ניתן לראות בהן "אירוע אחד" בהתאם לסעיף 40יג(א) לחוק העונשין.

העבירה המשמעותית שבה הורשעו הנאשמים היא מסירת מידע כוזב. העבירות הנוספות שבהן הורשעו הנאשמים קשורות אליה בקשר הדוק, ולמעשה הן פועל יוצא שלה. משום כך, אקבע מתחם עונש אחד לכל העבירות ואראה בכולן "אירוע אחד".

שלבי קביעתו של העונש

השלב הראשון: קביעת מתחם העונש ההולם

הערך החברתי המוגן שנפגע

דיני התכנון והבנייה נועדו להגן על מספר תכליות:

תכנון – נדרש ניצול זהיר ומחושב של משאבי הקרקע, משאבים שהם מתכלים אינם מתחדשים ומיועדים לשמש את הציבור בכללותו.
תקינות ההליך התכנוני – ההליך התכנוני צריך להתבצע מבלי שנקבעו עובדות מוגמרות בשטח שישבשו את התכנון הציבורי.
שלום הציבור – בינוי המבוצע ללא היתר מראש אינו מפוקח והוא מסוכן לציבור ויכול לפגוע בסביבה.
שוויון והגינות בין האזרחים – יש לאפשר לכלל האזרחים הזדמנות תכנונית שווה. קביעת עובדות בשטח משמעה עקיפה אלימה של ההליך התכנוני על ידי מי שבוחר להתעלם מההליך המסודר החקוק.
כיבוד הדין – פעולה בניגוד לדיני התכנון והבנייה משקפת זלזול פומבי בשלטון החוק.

בית המשפט העליון ציין פעמים רבות את החומרה שבה יש לראות בעבירות על דיני התכנון והבנייה בשורה של החלטות: ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 535 (1983), דברי כב' השופט דב לוין; ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד לח(1) 494, 500 (1984), דברי כב' השופט מאיר שמגר; ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל מזרחי נ' מוסא נימר אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987), דברי כב' השופט מנחם אלון; רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 60ה (2002), דברי כב' השופט מישאל חשין; ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשדוד, [פורסם בנבו] סעיף ה(3) להחלטת כב' השופט אליקים רובינשטיין (1.1.2008))

"בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירות התכנון והבניה הן עבירות המבטאות זלזול בחוק וברשויות, וכי בתי המשפט ימעלו בחובתם אם יתנו לבניה בלתי חוקית להיגרר כך שלא יושם קץ להפקרות"
(רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל,(27.12.2015) סעיף 9 להחלטת כב' השופט סלים ג'ובראן).

מעשיהם של הנאשמים במקרה דנן לא היו רק בבנייה בניגוד לדין אלא גם בקידום תוכנית, כך שתיראה כעומדת בדרישות הדין. אין מדובר בזלזול בחוקי הבנייה בלבד, כי אם בשיבוש מכוון ומטעה של ההוראות.

מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן

לעניין עוצמת הפגיעה:

היקף העבירה – בענייננו מדובר בבינוי שאינו רחב היקף. יחד עם זאת, קביעת עובדות בשטח משמעה עקיפה של ההליך התכנוני על ידי מי שבוחר להתעלם מההליך המסודר החקוק.

הסיכון שהעבירה יוצרת – מדובר למעשה בעקיפה של הפיקוח על היקף הבנייה המותר ביחידת שטח וכן בהפיכת שטח שאינו מיועד למגורים לשטח מגורים. בפועל לא הוכח שנשקף סיכון ממשי כתוצאה מכך. עם זאת ברור שבמובן הרחב אי הקפדה על מסירת מידע מדויק עלולה להביא את הליכי התכנון והפיקוח למצב של חוסר יעילות, וזהו הסיכון העיקרי. אם כל המעוניין להפוך מחסן לשטח עיקרי ב"תרגילים" כאלה ואחרים יוכל לעשות זאת, נגיע למצב חמור.

הרווח שמביאה העבירה לנאשמים – לציפורה הביאה העבירה הרחבה של שטח הבנייה בקלות והשימוש העיקרי שלא כדין. לזברק נוצר רווח, מן הסתם, כתוצאה משכר עבודתו, כמו גם חיסכון בהליך תכנון הנדסי כשר, שבו צריך היה לנקוט ולא נקט. דומה ש"קיצורי דרך" ממין זה גם נותנים למהנדס הילה של מקצר הליכים המשיג תוצאות במהירות בלי התעכבות על אישורים תכנוניים נדרשים, ובכך רואה המהנדס רווח כפול – העלויות נמוכות, התהליך מהיר והמוניטין עולה.

התמשכות העבירה אל מול התנהגות הרשויות – בצדק רב הפנתה המאשימה לכך שהנאשמים הותירו את ההטעיה על כנה, לא הודו בה, וגם לא מסרו שהסדירו את הנדרש הסדרה עד עצם היום הזה – קרי: במשך כחמש שנים נותר המצב על כנו.

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה

מתוך רשימת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המנויות בסעיף 40ט(א) ל חוק העונשין, רלוונטיות לענייננו הנסיבות הבאות:

התכנון שקדם לביצוע העבירה – מדובר בעבירה הכוללת יסוד נפשי ודורשת ידיעה של הנאשם גם על כך שהידיעה הנמסרת לרשות היא כוזבת או מטעה ו על כך שההטעיה היא בפרט חשוב. כאמור טענות הנאשמים לחוסר הידיעה נדחו על ידי.

חלקו של הנאשם במעשה – יש לשוב ולהדגיש את חומרת המעשה, דווקא ביחס לאיש מקצוע. מהנדס רשום המגיש תכנית לאיזה מרשויות התכנון הוא בעל סמכות והרשאה שלטונית להציג עובדות (לגבי ההווה ולגבי העתיד) אשר זרועות המדינה רואות אותן כנכונות מעצם הצגתן על ידי איש מקצוע מוסמך. במעשיו - מסירת ידיעות כוזבות בפרט חשוב - מעל הנאשם באמון שניתן בו על ידי מדינת ישראל ורשויות התכנון. חשש כבד עולה נוכח העובדה שאין זו הפעם הראשונה שבה הנאשם מבצע עבירות על דיני התכנון והבנייה במסגרת עיסוקו.

הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה – מטרת העבירה היתה הגדלת היקף אחוזי הבנייה: תוכנית ש/מק/1122/ג החלה על המקרקעין מאפשרת בנייה בקומת הקרקע, תוך "ניוד" אחוזי בנייה מקומה עליונה, בהיקף שאינו עולה על 27% בקומת הקרקע. בשטח המקרקעין נושא עניינינו – מגרש של 504 – המדובר הוא בבנייה בשטח של 136 מ"ר מקומת הקרקע, מחוץ ל"שטח שירות" כגון מחסן. אלה שאילו היו הנאשמים כוללים את המחסן כשטח מגורים עיקר, הרי שהבנייה על גבי קומת הקרקע הייתה מגיעה לשטח מגורים כולל גדול מאותם 136 מ"ר. בבקשה להיתר המשיכו הנאשמים, באופן בלתי חוקי, להציג את אותן 39 מ"ר של המחסן כשטח שירות.

הנזק שנגרם מביצוע העבירה – הוצא היתר על יסוד מעשיהם של הנאשמים. ההיתר הגיע עד לביצועו בשטח, כאשר רק אז הוצא צו הפסקת עבודות מנהלי נוכח אי התאמה בין העבודות לבין ההיתר. לא נוצר נזק לצמיתות, אולם הנאשם גרם ל"מחול שדים" שלם של הליך מנהלי שהוגש אך סולק מטעמים פרוצודוראליים.

מדיניות הענישה הנוהגת

אפתח בעבירה של מסירת הודעה כוזבת, שהיא לטעמי העיקר.

תקופת המאסר הקבועה בחוק לעבירה על סעיף 214 היא שנתיים. עונש זה נותר בעינו בעבירה המקבילה גם לאחר תיקון 116 לחוק: סעיף 249(א) לחוק בנוסחו העדכני מקל על היסוד הנפשי הנדרש ומטיל עונש של שתי שנות מאסר.

הפסיקה בעניינה מועטה יחסית, ואלה הדוגמאות הקרובות לענייננו:

בת"פ (עכו) 24851-04-11 מדינת ישראל נ' מרדכי זריהן (21.1.2016) נדון עניינו של בעל מקרקעין אשר הגיש שתי בקשות להיתרי בנייה של מבנה בשטח של 374 מ"ר בשכונת נוף כינרת בצפת. בשתי הבקשות הוצג המבנה ככולל שתי יחידות דיור, בעוד שבפועל יועד המבנה מראש לכלול 5 יחידות אירוח לצורך תיירותי-עסקי. כתב האישום כלל אישומים בעבירות על סעיפים 204 (א)-(ב), 214 וכן 240 (אי קיום צו שיפוטי) לחוק. הנאשם הורשע על פי הודאתו (לאחר הליך ארוך של הוכחות שלאחריו חזר בו מהכפירה) בכלל האישומים שיוחסו לו. בית המשפט לא הפריד בין רכיבי גזר הדין על פי סעיפי האישום השונים וגזר על הנאשם: מאסר על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים; קנס של 100,000 ₪; התחייבות כספית של 70,000 ₪; צו הריסה דחוי בשנה.

בע"פ (חיפה) 761/00 מדינת ישראל נ' משה פרנץ ואח' (26.10.2000) נדון עניינם של חברת בנייה ומנהלה אשר הקימו בית דירות בן חמש קומות אשר ההיתר שנתבקש וניתן לו קבע שיהיו בו 15 יחידות דיור, בעוד שבפועל הוקמו בו 18 יחידות דיור. הנאשמים הורשעו בעבירות על סעיפים 145(א), 204(א)-(ב) ו-214 לחוק. על המנהל נגזר קנס של 20,000 ₪ ועל החברה נגזר קנס של 50,000 ₪.

בתו"ב (י-ם) 70061-03-17 מדינת ישראל נ' שואעי (27.10.2019) (להלן: " עניין שואעי").
נדון ענייניו של מהנדס שקידם תוכנית בקשה בתיק רישוי בנייה להקמת מעלית פנימית בפיר חדר מדרגות בבניין קיים, תוך הצגת התוכנית שכזו שאינה כוללת הריסה של מהלכי המדרגות בבניין הקיים. הנאשם הורשע בעבירה על סעיף 214 בגין מסירת מידע כוזב. בית המשפט גזר על הנאשם עונש של מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים; קנס של 75,000 ₪
לטעמי פסק דין זה הוא הקרוב ביותר לענייננו, אם כי יש לציין כי באותה פרשה הורשע הנאשם בעבירה אחת בלבד – של מסירת מידע כוזב, מה שהביא את בית המשפט להגביל את תקרת המתחם. בענייננו, כאמור, ישנן הרשעות בעבירות נוספות.

התייחסות קצרה לעבירות הנוספות

בנוסף לאמור לעיל, אני מביא בחשבון את שתי העבירות הנוספות: לגבי זברק עבירה אחת של ביצוע עבודה בסטייה מהיתר, לפי סעיף 204(ב), ולגבי ציפורה, נוסף לעבירה זו גם עבירה של שימוש במקרקעין בלא היתר, לפי סעיף 204(א).

בעניין זה איני לגמרי תמים דעים עם המאשימה. כשמדובר במחסן של 39 מ"ר, ובמתחמי הענישה שהיו נוהגים לפני תיקון 116 לחוק, הרי שעבירות אלו לבדן היו מסתיימות בקנס של אלפי שקלים בודדים, ולא יותר מכך.

זו הייתה המדיניות, הן בוועדה המאשימה, הן בוועדות נוספות שעניינן בא לפני בית משפט זה בתדירות. מעשים שהיו בכל יום ופסיקה תדירה יוכיחו. לא מצאתי לסטות ממדיניות עבר זו בענייננו. בפרט מוצא אני לומר כן, הואיל ובענייננו מדובר בעבירות שהאישום שבהן הוא "נספח" לעבירה העיקרית של מסירת הודעה כוזבת. אלמלא אותה עבירה מסופקני אם היו רשויות האכיפה נדרשות גם אליהן.

נוכח האמור, אגביה מעט את הרף שנפסק בגזר הדין בעניין שואעי.

מתחם העונש ההולם

נוכח נתוני חומרת העבירה שלפניי נראה כי מתחם הענישה הראוי לעבירות נושא ענייננו (מסירת מידע כוזב וכן עבודה בסטייה מהיתר) הוא כדלקמן:

אפשרות לגזירת מאסר על תנאי של מספר חודשים, עד מאסר בפועל של שנה אחת.
קנס שנע בין 30,000 ₪ לבין 85,000 ₪
קנס מותנה (התחייבות) עד למחצית מגובה הקנס.

בעניין ציפורה נוספה עבירה נוספת של שימוש בלא היתר, שמגביהה לטעמי את הרף של רכיב הקנס בעוד 2,500 ₪.
עם זאת, בשים לב לכך שציפורה אינה בעלת מקצוע (ונדירים מאוד המקרים שבהם הואשמו אזרחים שאינם בעלי מקצוע במסירת ידיעה כוזבת), אני סבור כי לפחות בעניינה יש להדגיש כי המתחם אינו מתחיל בהכרח בגזירת מאסר או מאסר על תנאי.

השלב השני : שיקולי שיקום ושיקולים של הגנה על שלום הציבור

לא מצאתי במקרה זה שיקולי שיקום ושיקולים של הגנה על שלום הציבור אשר יש בהם די כדי להצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם.

טענות הנאשמים בעניין זה, שגם כך נטענו בשפה רפה, אין בהן ממש. יציאה ממתחם העונש לקולה היא החריג, ולא מצאתי שיקולי שיקום של ממש.

אשר ליציאה מן המתחם לחומרה: המאשימה לא טענה שכך ראוי לעשות, ונכון עשתה. המתחם שנקבע מכול מקום רחב וגובה דיו כדי להרתיע ולהגן על שלום הציבור.

השלב השלישי: נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה

מתוך רשימת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה המנויות בסעיף 40יא ל חוק העונשין, רלוונטיות לענייננו הנסיבות הבאות:

נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב – לא זו בלבד שהנאשמים לא הודו במיוחס להם, אלא שגם בטיעוניהם לעונש לא הביעו הנאשמים חרטה על מעשיהם ולא לקחו עליהם אחריות. זאת ועוד, בטיעוניו לעונש טען זברק נגד הכרעת הדין בעניינו.

שיתוף הפעולה של הנאשם עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשם לא ייזקפו לחובתו – כאן המקום לשוב ולהזכיר, לחובת הנאשמים, את דבקותם בהטעיה שביצעו גם לאחר שזו נדונה בפני ועדת הערר.

מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה – גם כאשר הופק ההיתר על יסוד התכנית השגויה לא עשו הנאשמים דבר ואפשר את תחילת העבודות בשטח - עד אשר אלה נעצרו בצו מנהלי נוכח אי התאמה בין התכנית שאושרה לבין העבודות בשטח.

התנהגות רשויות אכיפת החוק – אין בידי לקבל טענות זברק החוזרות (ושאינן במקום) באשר לפעולות זדון מצד הוועדה המאשימה. בהכרעת הדין קבעתי כי לא הוצבע על גורם בוועדה שהנחה את הנאשמים במעשיהם או ששיתף איתם פעולה בעניין השימוש והבנייה האסורים.

עברם הפלילי של הנאשמים או העדרו – לא הוצג רישום בדבר עבר פלילי ביחס לציפורה וזברק. אל לו לבית המשפט לערב ידיעה אישית בהחלטתו, ועל כן איני מתייחס לתיק תו"ב 28391-06-19.

שיקולים נוספים

באשר לציפורה, מצאתי כי יש להתחשב בהיותה אלמנה, שאיבדה את בעלה ואחותה לאחרונה. מדובר במצב אישי הראוי להתחשבות, ובעניין זה העובדה שבתקופה האחרונה טיפלה מן הסתם במנוח יש בה כדי להקהות, ולו באופן חלקי, את אחריותה לאי ההסדרה של הבנייה.

מסקנה – בטרם גזירת הדין

נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי נכון יהיה לגזור על הנאשם זברק עונש שיהיה ברף הבינוני ומעלה של המתחם, קרי: ענישה של מאסר על תנאי בלא מאסר בפועל, תוך קנס כספי הולם והתחייבות צופה פני עתיד.

באשר לציפורה מצאתי לגזור עונש שיהיה מעט מעל הרף התחתון, וזאת – חרף הרשעתה יחד עם בעלה המנוח – כפי שהבהרתי בהכרעת הדין, ציפורה, בהיותה בעלים במשותף עם בעלה המנוח נמצאה אשמה ושותפה מלאה מבחינת האחריות הפלילית. עם זאת, וכפי שהובהר בטיעוניה לעונש, הרי שלא היא ביצעה באופן פעיל את העבודות, וככל הנראה כי בעלה המנוח היה, יחד עם זברק, דומיננטי יותר ממנה. היא ספגה מכות אישיות קשות עם מות בעלה ואחותה, ולמעשה גם המאשימה עצמה סבורה הייתה, ולו במובלע, שניתן להקל משמעותית בעונשה ביחס לעונשו של זברק.

התוצאה

לאור כל האמור אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים:

על הנאשם זברק:

מאסר על תנאי לתקופה של חודשיים והתנאי הוא שבמשך שנתיים מהיום לא יעבור על עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.

קנס בסך 65,000 ₪ או 180 ימי מאסר תחתיו.
הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים רצופים ושווים מדי כל 10 בחודש עוקב.
אם שיעור משיעורי הקנס לא ישולם במועדו – תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי.

הנאשם יתחייב על סך 21,000 ₪ להימנע מלעבור עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, וזאת למשך שנתיים.
עניין ההתחייבות הובהר לנאשם וההתחייבות מתועדת בזה.

על הנאשמת ציפורה:

קנס בסך 35,000 ₪ או 90 ימי מאסר תחתיו.
הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים רצופים ושווים מדי כל 10 בחודש עוקב.
אם שיעור משיעורי הקנס לא ישולם במועדו – תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי.

הנאשמת תתחייב על סך 11,000 ₪ להימנע מלעבור עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, וזאת למשך שנתיים.
עניין ההתחייבות הובהר לנאשמת וההתחייבות מתועדת בזה.

צווים:

ניתן בזאת צו הריסה למבנה מושא האישום לביצוע, הן על ידי הנאשמים והן על ידי המאשימה, אולם אני מורה על עיכוב ביצועו של הצו למשך 180 יום על מנת לאפשר לנאשמת להוציא היתר כדין.

ניתן בזאת צו איסור שימוש ביחס למבנה מושא האישום, וכן צו התאמת השימוש לשימוש המותר, אולם אני מורה על עיכוב ביצועו של הצו למשך 180 יום על מנת לאפשר לנאשמת להוציא היתר כדין.

אני מורה על רישום הצווים בפנקסי רישום המקרקעין, אף אם המקרקעין אינם רשומים על שם הנאשמת. המאשימה תוודא ביצוע הצו.

פיקדון כספי, אם הופקד ולא הוחזר, יושב למפקיד בכפוף לכל דין ובהתאם לנהלים.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ז אייר תשפ"א, 28 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.