הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בהרצליה תו"ב 17523-10-19

בפני
כבוד ה שופט עמית שלמה איזקסון

מאשימה

מדינת ישראל – ע"י עו"ד אייל רייך

נגד

נאשם
יוסף גרוס – ע" י עו"ד מרדכי גדנסקי

ה ח ל ט ה

הנאשם הועמד לדין על כך שלא קיים צו של בית משפט, עבירה לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבנייה. על פי כתב האישום, הנאשם הורשע בתיק 2/1497/13 בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה בעבירה שעניינה ביצוע עבודות בנייה ללא היתר. על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 1.5.2016 במסגרת גזר הדין, ציווה בית המשפט על הנאשם, להרוס את הבנייה נשוא כתב האישום הנ"ל וזאת עד לא יאוחר מתאריך 1.2.2017. הנאשם לא קיים את הצו. בשל כך הוגש נגדו שוב כתב אישום שעניינו אי קיום צו שיפוטי, הפעם בתיק עמ"ק 2/298/17. ההליכים בתיק זה האחרון, הסתיימו בכך שבית המשפט הטיל על הנאשם קנס בשיעור של 20,000 ₪ וכן הורה לו לחתום על התחייבות בשיעור של 50,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה שעניינה אי קיום צו שיפוטי למשך שנתיים, שימנו החל מתאריך 1.7.2019.

בתאריך 16.7.2019, ערך מפקח בנייה מטעם אגף ההנדסה של עיריית הרצליה ביקורת בכתובת שבה היה אמור הנאשם לבצע את צו ההריסה, כפי שציווה עליו בית המשפט בתאריך 1.5.2016. מפקח ה בנייה מצא כי המבנה לא נהרס, ובמקביל גם לא הוכשר בהיתר בנייה כד ין, לפיכך לא קיים הנאשם את צו בית המשפט.

בישיבת ההקראה האפקטיבית הראשונה, שהתקיימה בתאריך 25.11.2020, ציין בא כוחו של הנאשם שהוא הגיש יום קודם בקשה לביטול כתב האישום מהטעמים המנויים בבקשה.

דיון בבקשה לביטול כתב האישום נקבע לתאריך 24.2.2021 להוכחות.

עיון בבקשה - שהוגשה יום קודם לדיון – מלמד שהיא מתבססת על כך שלא נגבתה גר סה מהנאשם עובר להגשת כתב האישום. בתוך טענה זו מקופלת קביעה מטעם ההגנה, לפיה הנאשם לא זומן כדין למתן גרסתו לחשדות שהיו כנגדו, שבסופו של דבר התגבשו לכדי כתב האישום המונח על שולחנו של בית המשפט.

בישיבת ההוכחות העידו בפניי שניים, הנאשם מטעמו שלו וכן אינג'ינר ג ריגורי גומון, מפקח בנייה מטעם העירייה.

בא כוחו של הנאשם הציג לו את המסמך שהוגש לתיק וסומן ס/1 שכותרתו: "התראה בגין אי קיום צו שיפוטי והזמנה לחקירה ומסירת גרסה" . הנאשם נשאל על ידי בא כוחו לגבי המסמך והוסיף שהוא ראה את המסמך לראשונה, אצל עורך הדין שלו, ברם הוא עצמו לא קיבל אותו, גם לא בדואר רשום, שכן בכתובת שבה הוא מתגורר ישנן שתי אופציות לקבלת דואר רשום:
השומר שמצוי בכניסה לבניין, קורא לדייר לרדת למטה למבואה של הבניין ושם הוא חותם על אישור בדבר קבלת המסמך.
השליח עם המסמך מגיע למעונו של הדייר.
אף אחת משתי האופציות הנ"ל לא התקיימו ביחס למסמך המסומן ס/1.

בחקירה הנגדית, נשאל הנאשם על האפשרות שהמכתב נשלח לכתובתו ברחוב בית צורי אליהו מספר 2 בתל-אביב ונמסר לידיו. תשובתו לכך היתה , שאם הוא היה מקבל מכתב או דואר רשום או לא רשום הוא "מושך אותו". אשר לאפשרות שרעייתו של הנאשם קיבלה את המסמך, ציין הנאשם שרעייתו איננה יודעת עברית, לפיכך אם מדובר במסמך הכתוב בעברית שלא מגיע על השם שלה, היא איננה מקבלת אותו. משנשאל הנאשם בחקירה הנגדית האם שוחח עם אשתו ובירר איתה אם היא זו שקיבלה מכתב, ועל כך השיבה בשלילה.

מטעם המאשימה, העיד אינג'ינר גריגורי גומון, ונשאל לפשר המכתב ס/1, שהוא מכתב הפנייה לנאשם, ומה ידוע לו בעניין זה. על כל אלה, השיב הוא כי הוא שלח לנאשם , לכתובת המופיעה במכתב, רחוב בית צורי אליהו 2/41 בתל אביב, את המכתב הנ"ל ס/1 בדואר רשום, ואף ציין את מספר אישור המשלוח בדואר רשום. עוד הוסיף, כי בבדיקה שערך במעקב המשלוחים, מצא שב-28.7.2019 המכתב אכן נמסר (ראה עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 11 וראה גם ת/1א ות/1ב).

בחקירה הנגדית, נשאל מר גומון על ידי בא כח הנאשם, האם מתנוססת חתימה על ת/1ב ועל כך השיב שאין צורך בכך. עוד נשאל האם על ת/1ב בשורה הראשונה ליד התאריך 28.7.2019, במקום שבו נאמר: "נמסר ליעדו" האם כתוב מי זה יעדו? ועל כך השיב: "לא כתוב". עוד נשאל העד האם הוא עצמו ניגש לדואר ושיגר את המכתב, ותשובתו הייתה שלא הוא עצמו ניגש לדואר אלא המכתב מועבר דרך האינטרנט: "יש לנו דואר פנימי ויש אחראים על זה". כאשר נשאל מה מקור המסמך המלמד על כך שהדואר "נמסר" (ת/1ב), השיב שמדובר במסמך שהורד מהאינטרנט.

בסיום הדיון, סיכמו הצדדים את טיעוניהם ואופשר להם גם להגיש פסיקה לאחר הדיון כאוות נפשם.

בסכמו את טענותיו, מציין בא כח הנאשם, שמדובר בעבירה שעניינה אי קיום צו הריסה ובמכתב הזימון למתן הגרסה ס/1, לא צוין שמדובר בדואר רשום שנשלח על דרך של קבלת אישור מסירה, כמצוות סעיף 237ב לחוק סדר הדין הפלילי, וזאת גם בהתאם להנחיה של מחלקת ייעוץ וחקיקה פלילי מתאריך 26.12.2016 שכותרתה: " הנחיה. מתן זכות טיעון לחשוד לפני הגשת כתב אישום". בהתאם להנחיה הנ"ל, בסעיף 1 בעמוד השני של ההנחיה, כאשר מדובר על מסירת הודעה לחשוד, יחול סעיף 237(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, בו נקבע כי ההזמנה תעשה על דרך של שיגור דואר רשום עם אישור מסירה. אישור שכזה לא הוצג לעיון בית המשפט. לפיכך, אין כל אינדיקציה שהמסמך ס/1 אכן נמסר לנאשם. יתרה מזאת, לדברי בא כח הנאשם, עד התביעה ציין שהוא בכלל לא ניגש לדואר כדי לשלוח את המכתב, לפיכך אין כל ראיה שהמכתב אכן נשלח. עוד טען בא כוח הנאשם, שהמסמך הנחזה ת/1ג ממנו יש להסיק שהדואר נמסר ליעדו, לא קביל משום שהוא לא הוגש על ידי מי שערך אותו ועד התביעה מודה שלא הוא זה שערך אותו. כל שאנו יודעים מפיו של עד התביעה הוא, שישנו צוות בעירייה שמטפל בהכנתו ובמשלוחו של דואר רשום, ברם אין שום ראייה שהמכתב אכן נמסר והתקבל אצל הנאשם.

בא כח הנאשם הוסיף עוד, כי על פי פסיקה של בתי משפט שונים, במכתב הזימון שיש לשגר לחשוד חייבים לציין את העבירה שלגביה התגבשו חשדות כלפי החשוד. לדבריו, במסמך ס/1 לא מוזכר ות אפילו לא במילה צמד המילים: "צו הריסה", כשבעצם מדובר בעבירה שעניינה, לכאורה, הפרת צו הריסה שניתן בשנת 2016.

נטען עוד על ידי בא כוח הנאשם, כי במסמך שסומן ס/3, שאליו מפנה המכתב שחתום על ידי אינג' גריגורי גומון בת/1, כלל לא מוזכר שמדובר בהפרת צו הריסה. יתרה מזאת, האמור בת/1 מתחת לכותרת של המכתב, מציין שבביקורת שנערכה בתאריך 16.7.2019 בכתובת שאליה מתייחס כתב האישום, ניתן: "צו שיפוטי שניתן על ידי בית המשפט ביום 9.1.2019 בתיק 2/1497/13 (להלן: "הצו השיפוטי") לא קוים". ברם, בגזר הדין שניתן ב-9.1.2019, כלל לא מדובר על הפרת צו שיפוטי, כי אם על הטלת קנס ועל הוראה בדבר חתימה על התחייבות.

בבואו לסכם את הפסיקה בסוגיה המדוברת, מציין בא כח הנאשם שבהימנעות מזימון חשוד למסירת גרסה, ישנם שלושה מבחנים שנקבעו בהלכת בורוביץ שמקימות הגנה מן הצדק ומביאות לביטול האישום ולו בשל אי מסירת גרסה עובר להגשתו:

המבחן הראשון הוא עוצמת הפגם. כשבתי המשפט קובעים שיצירת מצב שבו לא ניתנה הזדמנות לנאשם למסור גרסה, נחשבת לפגם ממשי ומשמעותי.
המשך ניהול ההליך, חלף הפגם, פוגע בעקרונות של צדק והגינות ועל כך השיבה הפסיקה בשלילה.
האם אפשר לנקוט באמצעי מתון ומידתי יותר לריפוי הפעם, ומלבד ביטול כתב האישום ועל כך ניתנה תשובה שלילית בפסיקה.

בסופו של דבר מציין בא כוח הנאשם, שלא ניתנה למרשו הודעה כנדרש בסעיף 237(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי. אילו הייתה ניתנת לו הודעה שכזו והוא היה מתייצב ומוסר את גרסתו, ייתכן שכתב האישום כלל לא היה בא לעולם. בעניין זה הופניתי לאמור במסמך הנושא כותרת: " מדיניות הגשת כתבי אישום ומדיניות הענישה בעבירות של אי קיום צו – הנחיה ". מסמך הנושא תאריך ה-4.2.2014 מטעם פרקליטות המדינה, המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין ונערך על ידי מנהל המחלקה הנ"ל. במיוחד ישנה הפניה לסעיפים 9 ו-10 למסמך הנ"ל. בסופו של דבר, התבקשתי על ידי בא כח הנאשם שלא להתייחס לסוגיה בדבר הימנעות התביעה מהזמנה כדין של הנאשם כאילו מדובר בעניין טכני. לדבריו, מסירת גרסה היא עניין חשוב ויסודי בכל מה שנוגע להגשת כתב אישום בסוג זה של עבירות.

מנגד, סיכם בא כח המאשימה את טיעוניו בציינו, כי ההלכות שנקבעו בסוגיה זו, אינן חלות בענייננו. לדבריו, הנאשם זומן כדין לבוא לחקירה ולמסור גרסה, בעניין זה עד התביעה לא הסתפק באסמכתא המעידה על שיגור אותו דבר דואר רשום, אלא טרח והמציא גם אישור מטעם דואר ישראל בדבר מסירת המכתב לנאשם. עוד צוין, כי הנאשם כלל לא סתר את המסמכים שהציג עד התביעה, ורק מסר שהוא איננו זוכר ושלראשונה ראה את המסמך שנשלח אליו כחודש ימים קודם לדיון אצל עורך הדין שלו. עוד נטען, כי הנאשם לא המציא אסמכתא אחרת מהדואר המלמדת על כך שדבר הדואר לא נמסר לו, וזאת בניגוד לאמור במסמך שהציג עד התביעה.

אשר להפניה לסעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי ולהנחיות המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות, גם אלה לא רלוונטיים למקרהו של הנאשם כאן. לשיטתו של התובע, אכן מסמך שיש לשלוח על פי החוק, יש לשגר אותו על פי הנדרש בסעיף 237 הנ"ל. ברם, כאן מדובר על מסמך אחר, מסמך שעניינו התראה והזדמנות למסור גרסה ואותו אין צורך לשלוח על פי סעיף 237 לחסד"פ . לדבריו, סעיף 237 מכוון למשלוח של כתב אישום לנאשם או לזימונו של עד הבא למסור עדותו בבית משפט או זימון לגילוי מסמכים מסוימים.

בהמשך דבריו, גורס בא כח המאשימה, כי ההנחיה שצוינה על ידי הסניגור (מטעם משרד המשפטים מחלקת ייעוץ וחקיקה, מתאריך 26.12.16, שכותרתה: הנחיה – מתן זכות לחשוד לפני הגשת כתב אישום חתומה על ידי עינת גדעוני) מכוונת בסעיף 1 שבה, ל אותם מקרים שבהם ליחידות התביעה העירוניות אין סמכות חקירה. ברם ההנחיה בדבר הצורך לזמן חשוד על פי המתווה שבסעיף 237 במכתב רשום עם אישו ר מסירה, לא חלה בעבירות שבתיק זה כאשר קיימות סמכויות חקירה לגופי האכיפה העוסקים בעבירה שבכתב האישום שלפניי .

בענייננו, כאשר מפקח הבנייה שלח מכתב בדואר רשום שלכאורה התקבל על ידי החשוד, ומנגד החשוד לא הגיע למסור גרסה, במקרה זה נסללת הדרך להגשת כתב אישום כנגדו ואין צורך באישור מסירה חתום על ידי החשוד. יתרה מכך, ההפניה לתיק מ-2013 ולצו השיפוטי שניתן אז, גם אם לא מדובר בצו שיפוטי שניתן על פי התאריך הנקוב בס/1/ת1א הכוונה היא לצו השיפוטי שניתן באותו תיק ואין מקום לטעות בעניין זה. על אף שלא מדובר בחפיפה בין התאריך המדובר למועד מתן הצו כאמור. לפיכך, אפילו הייתה טעות בזימון, במסגרת חקירה הדברים היו מתבררים, אלא שהנאשם על אף שזומן – כך לשיטתו של בא כח המאשימה - בחר שלא להגיע ולממש את זכותו למסור גרסה.

בסיכומו של דבר, מציין בא כח המאשימה כי ניתנה גם ניתנה הזדמנות לנאשם לבוא ולמסור גרסה לפי שזומן כדין, אלא שבמחדלו בהימנעותו מלהתייצב אין לו על הנאשם אלא להלין על עצמו.

ד י ו ן

בבואי לסכם את תמונת הנתונים שנפרשה בפני על ידי שני הצדדים, ולאחר עיון במסמכים ששני הצדדים הגישו במסגרת הדיון בבקשה זו, וכן לאחר שנתתי את דעתי לפסיקה אליה הופניתי, שוכנעתי כי הנאשם זומן כדין.

כעולה ממה שכבר נקבע בפסיקה, ישנה חשיבות ממעלה ראשונה לאפשר לאדם להביא את גרסתו בפני גורמי התביעה עובר להגשת כתב אישום נגדו. בסוגיה זו, נקבעו בפסיקה קביעות חד משמעיות בעניין הצורך הנ"ל, שיש בו גם כדי לשרת את האינטרס הציבורי על מנת שכתבי האישום יהיו מדויקים ונכונים עד לפרטי פרטים, כך שכתבי האישום שיובאו בפני ביהמ"ש ישקפו את האמת לאשורה. לא מדובר באינטרס פרטי רק של הנאשם, כי גם באינטרס ציבורי כפי שצוין בפסק דין בורוביץ (ע"פ 4855/02).

החובה להקדים חקירה להגשת כתב אישום נובעת מאופיו של ההליך הפלילי ותוצאותיו, ולאור הציפייה מהרשות להביא לדין את האשם האמיתי ורק אותו ולהאשים אותו בביצוע העבירות הנכונות ורק בהן . משכך ראוי ככלל להקדים להליך הפלילי הליך של חקירה ובירור יסודי של גרסת מי ש נפל עליו החשד.
מאידך, אם מדובר בהליך שבו אין סמכות חקירה לגורם שמגיש את כתב האישום, כי אז יש מקום למצער לקבל את גרסתו של החשוד – הנאשם הפוטנציאלי. קבלת הגרסה תבטיח ש תיאספנה הראיות הדרושות לקבלת החלטה ראויה ומושכלת ע"י רשויות התביעה, ומאידך תישמרנה הזכויות של החשוד/הנאשם להליך תקין.

אשר לעניין הסמכות להגשת כתב אישום, המחוקק לא קבע את קיומה של החקירה הפלילית כתנאי מוקדם והכרחי לניהול הליך פלילי. אכן, בפסיקה אוזכרה חשיבות החקירה, אך באותה נשימה ממש הובהר כי אין באי עמידה בדרישה זו כשלעצמה כדי להשפיע על הסמכות להגשת כתב אישום. כך נאמר בע"פ (ת"א) 70597/04, וכך גם נאמר ב-ת.פ. (י-ם) 417/97.

ראשית, ראוי לחזור ולהדגיש שהנחית מח' ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים – מתאריך 26.12.16 – כאמור לעיל, בדבר מתן זכות טיעון לחשוד לפני הגשת כתב אישום. הנחיה זו איננה חלה בעניינ נו. ההנחיה עוסקת בתיקים המוגשים בתביעה עירונית וביחידות התביעה של משרדי ממשלה שאין להם סמכות חקירה בשל היעדרה של סמכות חקירה. לפיכך, גם ההוראה האמורה בסעיף 1 למסמך המנחה הנ"ל מטעם משרד המשפטים, לפיה על ההודעה לחשוד יחול סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב התשמ"ב – 1982), הוראה זו לא חלה , כאן בעניינו של הנאשם שלפנינו , שכן בתיק זה מדובר בגורם שהוא בעל סמכות חקירה. משכך, הדרך שבה זומן הנאשם באמצעות דואר רשום שהוכח שלכאורה נמסר לו, היא דרך תקינה ולא נפל בה כל דופי.

בסיכומו של דבר, אינני סבור כי בנסיבות העניין בתיק שבפניי ובעבירה המיוחסת לנאשם שעניינה אי קיום צו שיפוטי, הפגם בהעדר חקירה של הנאשם הוא חריג במידה כזו המצדיקה את ביטולו של כתב האישום רק בשל עצם ההימנעות מהחקירה. אין גם בהגשת כתב האישום ובניהול ההליך בנסיבות העניין משום התנהגות העומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות, כפי שאלו זכו לפרשנות בעניין בורוביץ'. לא מתקיימים לטעמי העקרונות שהותוו בעניין בורוביץ' להחלת הגנה מן הצדק ואין בפגם כאמור כדי להביא לתוצאה הקשה של ביטול כתב האישום , שהיא התוצאה האחרונה על גבי סקאלה של אפשרויות.

אין במסקנה זו כדי למנוע מהנאשם במהלך ניהול ההליך עצמו לחזור ולטעון כי אילו הייתה תשתית ראייתית לטענותיו, לפיה ההימנעות מחקירתו גרמה לו בפועל לעיוות דין ופגעה באפשרותו הסבירה להתגונן . טענה זו יכול ותועלה במהלך הדיון ובית המשפט ייתן לה את המשקל הראוי.

אשר על כן, אני דוחה את הטענה לפיה יש להורות על ביטול כתב האישום מהטעמים המנויים בבקשה.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תשפ"א, 27 מאי 2021, בלשכתי, בהעדר הצדדים.