הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים בבאר שבע ח"נ 38633-10-15

דו"ח עיריה 76683259

לפני כבוד ה שופט יעקב דנינו

המאשימה

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד סהר שמיר-אשכנזי

נגד

הנאשם
אלעזר דוד פרברי - בעצמו

<#1#>

פרוטוקול

הנאשם:
אבקש לציין כי במקום שבו העמדתי את הרכב הניחו מכשול של אבן גדולה, כנראה על מנת למנוע ממני או מאזרחים אחרים שרוצים לחנות כחוק, ובכוונתי להגיש תלונה במשטרה.

ב"כ המאשימה:
ראיתי את התגובה של הנאשם.
אין לנו מניעה לעמוד על זיכויו של הנאשם, ובהתאם לסעיף 94(א) לחסד"פ, אומנם כאשר המאשימה חוזרת בה מאישום לאחר מענה, כי אז דינו של ההליך ליתן זיכוי לנאשם, ולכן לא ברורה תגובת הנאשם. כנראה שהייתה איזושהי הבנה כאשר ציינו כי אנו מבקשים לבטל את כתב האישום, שכן התכוונו לזיכויו של הנאשם.

הנאשם:
אבקש לחדד – ביום 20.11.16, 13 ימים לאחר הדיון המיוחד שבית המשפט קיים לפנים משורת הדין, ובו הציע למאשימה ואף התרה בה שנוכח המצב בתיק ונוכח הפסיקה המחייבת של בית המשפט המחוזי בנושא בתיק רוימי נ' מדינת ישראל, הציע כאמור בית המשפט למאשימה לחזור בה ולבטל את האישום, ענתה המשיבה כי היא אומדת היא על המשך הדיון המשפטי.
אם מדובר שהמאשימה מסכימה לזיכוי מלא ומוחלט שלי, אני עומד על פסיקת הוצאות לדוגמא כפי שביקשתי.
אני חושב שבתיק הזה התגלו עבירות מצד המאשימה, כולל זיוף מסמכים, ועדיין אנו נמצאים במצב של ביזיון החלטת ביהמ"ש של כב' השופט פורר מיום 28.6.16.
אני נאלצתי להתייצב לדיון בבית משפט העליון בתיק אחר, והנה מתברר שעיריית ירושלים מתנהלת באותה צורה, ועל חניה מהסוג הזה קיבלתי גם שם דו"ח על הפרעה לתנועה, והגשתי בקשה לביטול הבקשה. יש כאן בעיה של רשות, ולא רשות מקומית אחת, המנצלת סמכותה לרעה ומפיקה דו"חות שאינם רואים, ומכאן החשיבות לפסיקת הוצאות.

ב"כ המאשימה:
אין כל רלבנטיות למה שהציג הנאשם. כל רשות אמורה לפעול בהתאם לחוק העזר שלה.

הצדדים:
השעה כעת 08:47, ולהצעת בית המשפט אין לנו התנגדות כי נתכנס כאן פעם נוספת בשעה 12:30 על מנת שבית המשפט יכתוב את ההחלטה עד לאותו מועד ויקריא אותה בפנינו.

[ המשך לאחר הפסקה – השעה 12: 32 ]

הערת בית המשפט:
הצדדים נכנסו לאולם.

<#4#>
החלטה

מונחת בפניי בקשה שכותרתה, "בקשה דחופה לחידוש הדיון באישום עד להכרעת הדין, או לחילופין לסעד הצהרתי ולפסיקת הוצאות לטובת הנאשם".

במסגרת הבקשה טען הנאשם כי "נדהם לגלות" שביום 22.11.16 הודיעה המאשימה לבית המשפט, כי היא חפצה לבטל את הודעת הקנס נשוא ההליך דנא, בניגוד להודעה קודמת שמסרה.

לטענת הנאשם, עמדת המאשימה לא נולדה על רקע עובדות חדשות שנתגלו לה, אלא ובעיקר כתוצאה מכך ש"הנאשם הוכיח לבית המשפט את מעשי הזיוף והמרמה של ב"כ המאשימה בהודעתה הכוזבת, כי תעודות הפקחית לכאורה כן נמסרו לנאשם" (סעיף 3 לבקשה).

הנאשם טען עוד: "מעשי זיוף ומרמה אלה של ב"כ המאשימה, מתווספים לעבירותיה הקודמות, כאשר הפעם כבר חצתה ב"כ המאשימה את כל הקווים האדומים" (סעיף 4 לבקשה), ולכן לטענתו, "רק משהבינה המאשימה כי הסתבכה קשות, העדיפה סוף סוף לוותר על ההליך המשפטי נגדו".
הנאשם הוסיף וטען כי "נדהם עוד יותר מהחלטת ביהמ"ש מיום 22.11.16, שניתנה מבלי לבקש כלל את תגובת הנאשם" (סעיף 5 לבקשה), להורות על ביטול הדיון ולסגור ההליך הנוכחי ברישומי בית המשפט, וזאת מבלי לפצות את הנאשם על הוצאותיו.

נוכח כל האמור גם יחד, טען הנאשם כי הינו עומד על מיצוי הדין ביחס להודעת הקנס נשוא ההליך דנא, בדרך של מתן פסק דין מזכה. בה בעת, עתר לפסיקת הוצאות לחובת המאשימה שיהא בהן כדי לשקף את שעות העבודה המרובות שנאלץ להשקיע בהגנה נגד האישום בהליך דנא, כמו גם על מנת להרתיע את המאשימה מלבזות להבא את צווי בית המשפט.

בתגובת המאשימה צוין כי במועד הגשת כתב האישום עמדה לנגד עיניה תשתית ראייתית הולמת שהיה בכוחה לבסס הרשעה. ואולם, נוכח המלצת ביהמ"ש, בעקבות פסיקה שנתקבלה לאחרונה ונוכח שיקולים טכניים-פרוצדורליים, החליטה המאשימה לחזור בה מכתב האישום.

המאשימה הוסיפה וטענה כי על יסוד פסיקה מוקדמת של בית משפט זה, פרי עטם של מותבים שיפוטיים שונים, כמו גם בשים לב לפסיקה שניתנה בעבר על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, היה בסיס איתן להודעת הקנס ולכתב האישום במועד בו הוגש.

עוד טענה המאשימה כי הבקשה לוקה בחוסר תום לב, ונפשו של עורכה אינה קצה בשימוש בטרמינולוגיה חריפה ובלתי ראויה, העולים לדבריה כדי העלבת עובד ציבור.

לגוף העניין הוסיפה המאשימה וטענה כי פסיקת הוצאות או פיצוי הינם חריג להליך הפלילי, וככלל לפי הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), יש מקום לפסוק פיצוי רק אם שוכנע בית המשפט כי לא היה יסוד מלכתחילה להגשת כתב האישום, וכאמור במקרה דנא אין הדבר כך.

לאור כל האמור, עתרה המאשימה לדחיית הבקשה.

בנסיבות אלה, קבעתי דיון בבקשה להיום.

בפתח הדיון היום ציינה המאשימה כי אין היא מתנגדת למתן סעד שיורה על זיכוי הנאשם מן העבירה נשוא הודעת הקנס בהליך דנא, תוך ששבה על עקביה כי אין מקום לפסוק הוצאות לחובתה.

דיון

הורתו של ההליך דנא בכתב אישום שהוגש ביום 20.10.15, ואשר עניינו בטענה כי ביום 7.1.14 בשעה 13:58 או בסמוך לכך, בכתובת המפורטת בכתב האישום, העמיד, החנה או הרשה הנאשם לאחר להעמיד או להחנות את רכבו במקום שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה.

הנאשם ביקש להישפט על מנת להוכיח כי לא היה מקום להודעת הקנס בסך 245 ₪ שניתנה לחובתו נוכח העבירה הנטענת.

במועד דיון המענה שנערך ביום 14.3.16, הודה הנאשם כי העמיד את הרכב במקום המפורט בכתב האישום, אך טען כי לא היה בכך כדי להפריע או לעכב את התנועה. נוכח עמדתו של הנאשם, נקבע התיק לדיון הוכחות ליום 17.7.16.

במועד אשר נקבע לדיון ההוכחות התקיימה שביתת קלדניות, ועל כן, הורה כב' השופט פורר על דחיית מועד הדיון. לאור שינוי בסדרי העבודה, הועבר התיק לשמיעה בפניי.

תקצר היריעה מהכיל את כלל הבקשות וכתבי הטענות שהוגשו בהליך הנדון. ואולם, החשוב לענייננו הינו כי על רקע פסק דינו של כב' השופט אקסלרד בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 29.9.16, במסגרת עפ"א 58765-05-16 רוימי נ' מדינת ישראל, סברתי כי יש מקום ללבן תחילה שאלת יישום המקרה נשוא ההליך דנא בגדרי פסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי.

הלכך, בהחלטתי מיום 29.9.16 הוריתי על קביעת מועד דיון בנדון.

בדיון שנערך בפניי ביום 7.11.16 הציגו הצדדים בפני בית המשפט את התמונות שצולמו במקום המפורט בכתב האישום, ואחר שבית המשפט התרשם מהתמונות, על רקע המתפרש מהחלטת ביהמ"ש המחוזי כאמור, סברתי כי נוכח הקביעות הניבטות מפסק הדין ספק אם כתב האישום מניח מסד שיש בכוחו להניב מסקנה מוכחת כי בנסיבות המקרה הנתון ביצע הנאשם עבירה של עיכוב או הפרעה לתנועה.

לאור האמור, הוריתי למאשימה למסור עמדתה ביחס להמשך ההליכים, וזאת לא יאוחר מיום 14.11.16.

ביום 20.11.16 הודיעה המאשימה כי היא עומדת על המשך ההליך במתכונתו, אלא שבחלוף יומיים נוספים, ביום 22.11.16, הודיעה המאשימה כי היא מבקשת לבטל הודעת הקנס, כמו גם הודעת קנס אחרת שנרשמה לחובת הנאשם בגין העמדת הרכב באותו מקום בתאריך אחר.

בהחלטתי בו ביום הוריתי על ביטול הודעת הקנס כאמור, ובהתאמה, ביטלתי את דיון ההוכחות הקבוע, תוך שהוריתי למזכירות לסגור ההליך ברישומי בית המשפט.

כאמור, הנאשם לא השלים עם החלטת ביהמ"ש והגיש את הבקשה הניצבת להכרעה.

בהינתן כי בפתח הדיון היום צירפה המאשימה הסכמתה לזיכוי הנאשם, אני מורה על זיכויו של הנאשם מהעבירות הכלולות בכתב האישום.

בנסיבות אלה, נותר הסעד הנוסף בבקשה, שעניינו פסיקת הוצאות בגין ההליך דנא.

העבירה שעניינה העמדת או החניית רכב במקום שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה

סעיף 6(ג)(1) לחוק העזר לבאר-שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1981, קובע מסגרת אפשרית לרישום הודעת קנס בגין העמדת או החניית רכב במקום שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה.

מדרך הטבע, צירוף התיבות "כדי להפריע או לעכב את התנועה" מהווה רקמה פתוחה הטעונה מילוי פרשני מוגדר, באילו מקרים יימצא כי היה בהעמדת רכב או בהחנייתו כדי להפריע או לעכב את התנועה.

בפסיקה ענפה שיצאה תחת ידי בית משפט זה בעבר נקבע לא אחת כי אין הכרח להוכיח שהעמדת הרכב גרמה בפועל להפרעה לתנועה, וכי די באפשרות שהעמדת הרכב באופן זה יהא בה כדי לגרום להפרעה לתנועה (ראה עמ' 9 שו' 13-14 להכרעת הדין שניתנה בתיק ח"נ 19194-01-12 ביום 14.2.13; עמ' 9 שו' 30-33 להכרעת הדין שניתנה בתיק ח"נ 47434-09-14 ביום 19.11.15).

גם כב' נשיא ביהמ"ש המחוזי י. אלון קבע, במסגרת ערעור שהוגש על החלטתי: "מטבע הדברים השאלה אם חניה במקום מסוים "מפריעה לדרך" או לא, טעונה קביעה בכל מקרה לגופו, וברור כי אלמנט ההפרעה לא חייב להיות הפרעה בפועל החוסמת את הדרך, אלא גם חניה באופן שבו יש מקום להניח כי מכוניות שיבקשו לחנות במקום יתקלו בקושי בתנועתן" (עמ' 4 שו' 11-13 לפסק דינו של בית המשפט במסגרת עפ"א 7252-06-14 דעבול נ' מדינת ישראל).

בפסיקה מאוחרת שניתנה לאחרונה צומצם היקף תחולת העבירה, וכך קבע כב' בית המשפט המחוזי: "ההוכחה הנדרשת אינה כי ככלל, העמדתו של רכב בנתיב ימני מתוך שני נתיבים עלולה להפריע לתנועה, אלא נדרשת התייחסות והוכחה למקרה הפרטני, כי אופן העמדת הרכב כפי שהועמד, היה בו כדי להפריע או לעכב את התנועה" (ההדגשה בקו תחתי במקור) (ס' 12 לפסק דינו של כב' השופט אקסלרד במסגרת עפ"א 58765-05-16 רוימי נ' מדינת ישראל).

בית המשפט הוסיף וקבע: "באין ראיה ממש על הפרעה או יכולת הפרעה, בנתוני השטח ובמועד ביצוע העבירה הנטענת, הרי לא התקיימו דרישות הסעיף לצורך הרשעה. יתכן שבנסיבות אחרות, היה בהעמדת הרכב במקום כדי להפריע לתנועה. הדברים צריכים להיבחן במועד ביצוע העבירה, על כלל הנסיבות והנתונים במקום. על כל אלה, על המאשימה להציג ראיות" (שם, ס' 13 לפסק הדין).
למען הבהירות, הוסיף כב' השופט אקסלרד וקבע כי: "עצם העובדה שנהג אחר הנוסע בנתיב הימני צריך לעבור לנתיב השמאלי כדי להמשיך בנסיעה, אינה הפרעה לתנועה. אין זאת הפרעה אלא נסיעה שגרתית ותו לא" (שם).

לאור פסק דינו של כב' השופט אקסלרד, ייאמר כי התמונות שהוצגו בפניי על ידי הצדדים לימדו כי ספק רב האם אופן העמדת הרכב במקרה דנא עולה כדי הפרעה או עיכוב התנועה, וזאת באין ראיה ממשית על הפרעה בנתוני השטח במועד ביצוע העבירה הנטענת.

עם זאת. התמונות בהחלט משקפות אפשרות - ולצורך יריעה זו אינני נדרש להכריע בנדון - כי בנתוני שטח מסוימים ובנסיבות מתאימות ניתן היה להגיע למסקנה כי אופן העמדת הרכב במקום עלול היה להפריע לתנועה, באופן ההולם את הרציונל שניבט מכלל ההחלטות השיפוטיות שניתנו בסוגיה זו, לרבות מפסק דינו של כב' השופט אקסלרד.

לאור האמור, אינני סבור כי יש מקום לזקוף לחובת המאשימה את העובדה שראתה להגיש את כתב האישום במועד בו הוגש. אכן, לאור הפרשנות המצמצמת יותר של בית המשפט המחוזי לאחרונה באה המאשימה לכלל אימוץ מבחן זהיר ומדוקדק יותר ביחס לעבירה שעניינה עיכוב או הפרעה לתנועה. ואולם, עצם הפנמת התכלית הגלומה בהחלטה שיפוטית משקפת בעיניי דרך התנהלות ראויה, לפיה אין לעמוד על ניהול הליך עד סופו, מקום בו אפשר כי תוצאתו מתפרשת מבעוד מועד.

טענת הנאשם כי נזקק להוצאות משמעותיות, לרבות חוו"ד מומחה, לצורך ניהול ההליך

כאמור, הנאשם ציין כי נאלץ להשקיע שעות עבודה מרובות בהגנתו נגד הודעת הקנס נשוא ההליך דנא בסך 245 ₪, וזאת בין היתר על דרך של הזמנת חוו"ד מומחה מטעמו בעלות של 1,700 ₪, וכן השקעת 150 שעות עבודה על ידו כאשר שעת עבודה מצידו נאמדת ב-500 ₪.

נוכח כל האמור, כנגד ניהול ההליך שעניינו הודעת קנס בסך 245 ₪, עתר התובע לפצותו בסך של 76,700 ₪, וזאת לדבריו על מנת שהסכום ישקף את הנזק שנגרם לו, ובה בעת, יהא בו כדי להרתיע את המאשימה בדרך הילוכה.

בחוות הדעת שצורפה על ידי הנאשם, החתומה על ידי בוחן תנועה וחוקר תאונות דרכים, ציין עורך חוות הדעת כי לא נראה שהחניית הרכב במקום גרמה להפרעה לתנועת כלי הרכב וליתר המשתמשים בדרך, תוך שציין כי כל אשר לא נאסר בחוק, הינו מותר, וכי על הוראות החוק להיות ברורות ונהירות לכל. עוד ציין כי לא זיהה קיומו של תמרור במקום האוסר עצירה או חניה.

אומנם, אין לכחד שככלל ככל שאדם רכש ידע כללי בנושא מסוים, בין באמצעות עיסוקו התדיר במקצוע ובין בדרך אחרת, לא יהא בכך כדי להחריגו מהמונח 'מומחה', ובית המשפט רשאי להפיק תועלת מפרי ניסיונו בבואו להכריע בסוגיה המונחת לפניו (השווה: ע"א 745/82 משה שחר ואח' נ' לאה ויורם בור, פד"י מ(2)) 46).

עם זאת, קיימת אבחנה בסיסית ומהותית ביסוד ההליך השיפוטי, בין זכותם הלגיטימית של בעלי דין להביא ראיות לצורך הוכחת עובדות שנויות במחלוקת, לבין הפעלת שיקול דעת משפטי ביחס למסקנות הניבטות מאותן ראיות, שכן, העניין האחרון מסור להכרעתו הבלעדית של בית המשפט.

הגשת חוות דעת בליבת התחום המשפטי חורגת אל תוך מרחב מחייתו הבלעדי של בית המשפט. במקרה הנדון, מלאכת הפרשנות וההיסק הלוגי האם העמדת הרכב במקום גרמה להפרעה או לעיכוב לתנועה, מצויה בגדר תפקידו השיפוטי של בית המשפט האמון על קביעת הנגזרת הניבטת מהן גם יחד.

בכל ההערכה, התייחסותו של עורך חוות הדעת לפרשנות הוראות החוק, לרבות לעניין חזקת תקינות המנהל, מסורה לבית המשפט. אף טענתו כי "'על פניו' לא נראה שעצם חניית רכבו של פרברי אלעזר במקום ספציפי זה...גרמה להפרעה לתנועת הרכבים..." (ס' 5.2 לחוות הדעת), הינה עניין לבית המשפט להכריע בו על יסוד הראיות שיובאו בפניו, לרבות נתוני השטח הקונקרטיים ומאפייני המקרה הנתון.

לשון אחר. כאשר המומחה נשען במסקנתו על כלל משפטי, לפיו "כל מה שלא כתוב בחוק כאסור, הינו למעשה מבחינת מותר", כמו גם על צילומים שצולמו על ידי המאשימה שלדבריו "מדברים בעד עצמם", וכן על העובדה כי לא קיים במקום תמרור האוסר עצירה (שם, וראה גם ס' 6.1 לחווה"ד), הרי כלל היבטים אלה גם יחד הם בגדר סוגיות שעל ביהמ"ש להידרש אליהם.

לאור כל האמור, ספק בעיניי אם היה מקום שהנאשם יידרש בהכרח לצירוף חוות הדעת מטעמו. מכל מקום, בוודאי שלא הוברר מדוע ראה הנאשם לצרף חוות הדעת בשלב המוקדם בו צורפה חוות הדעת, עוד בטרם נערך דיון המענה. לאור זאת, איני סבור כי יש לזקוף עלות חוות הדעת שצירף הנאשם לחובת המאשימה.

בוודאי שלא היה מקום לכך שהמומחה מטעם הנאשם יתייצב לשניים מהדיונים שנערכו בתיק דנא, כפי הנטען בסעיף 16 לבקשה (בכך טרם נתתי דעתי לעובדה כי פרוטוקולי הדיונים לא משקפים התייצבות המומחה לדיונים), מקום בו לא הייתה חובה לעשות כן, למצער ביחס לדיון שלא נקבע להוכחות.

אף באשר להוצאות הנוספות הנטענות, תולדה לכאורית של כלל השעות אותן השקיע הנאשם לפי טענתו, לצורך ניהול ההליך דנא, ייאמר כי בהליך דנא הוגשו לא מעט בקשות ותגובות שונות, שעל פניו ספק אם היה מקום לחלק ניכר מהן, עד כי חלקן לא תרם אלא לסרבול ההליך.

זאת ועוד, ואף בכך העיקר. במסגרת ההליך דנא, ובפרט בבקשה המונחת בפניי, ביכר הנאשם להשתמש בטרמינולוגיה אישית חריפה כלפי באי כוחה של המאשימה, שלא היה לה מקום.

לטעמי, ראוי כי בעלי דין יבררו מילותיהם בקפידה, שעה שהם בוחרים להטיח האשמות כלפי אחרים, ובפרט כאשר הדברים מתפרשים כהתנהלות הכוללת בחובה "מעשי זיוף ומרמה אלה של ב"כ המאשימה" (סעיף 4 לבקשה).

לאור זאת, סבורני, כי נכון שבית המשפט יביא במניין שיקוליו גם דרך התנהלות זו, שכן, כאמור על בעלי הדין לסגל דפוסי שיח והתנהלות, ההולמים שימוש בלשון ראויה ובשפה זהירה. שימוש בהיגדים חריפים אינם מעצימים את הטיעון המובע, וספק אם יש בהם כדי לכבד את מי אשר מעלה אותם על הכתב, ומכל אלה וידענו כי על בית המשפט לשנס עצמו למניעת הישנות שימוש בביטויים פוגעניים, בבואו לשקול בקשה לפסיקת הוצאות כפי המקרה דנא.

פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין

לטענת המאשימה, יישום המבחנים הנקוטים לפי הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, מלמד כי אין מקום לבוא לכלל פיצוי כספי כלשהו לנאשם במקרה דנא.

אכן. סעיף 80 לחוק העונשין קובע שתי עילות נפרדות שאפשר כי במקרה נתון ראוי שיזכו נאשם בפיצוי: הראשונה, אם ראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה, והשנייה, אם ראה בית המשפט נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

באשר לחלופה הראשונה - כבר הבעתי דעתי כי לא ניתן לומר במקרה הנדון שלא היו כלל ראיות במועד הגשת כתב האישום, ולא ניתן לומר כי תובע סביר לא היה מגיש את האישום על יסוד אותן ראיות. לאור זאת, אינני סבור כי הנאשם יכול להיבנות מחלופה זו כהֶצדק לפסיקת פיצוי כספי.

באשר לחלופה השנייה - עניינה בנסיבות מיוחדות המצדיקות פסיקת פיצוי. ברי כי הנסיבות המיוחדות באות בכלל מושג שסתום המבוסס על אדני הצדק, וכורך בחובו שיקול דעת שיפוטי שתכליתו לאזן בין מספר שיקולים ובהן מוחלטות הזיכוי, מידת הנזק, מידת העוול שנגרם לנאשם ככל שנגרם, עינוי הדין, התנהגות הנאשם ושיקולי צדק נוספים.

בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל (פד"י נו 3, 73), קבע כב' השופט חשין ביחס לחלופה האחרת, כי עילה זו: " אין לה לא גוף ולא דמות הגוף, ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק...".

ביהמ"ש העליון עמד על כך שפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק איננה מתגבשת באופן אינהרנטי מעצם זיכויו של נאשם, ולעיתים אף יש מקום ליתן ביטוי לשיקולים "נוגדי פיצוי", כהגדרתו, מפניהם תיסוג הזכות האפשרית לפסיקת פיצוי לטובת הנאשם (ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, נט(3) 597).

במקרה דנא, בהינתן העובדה כי במועד הגשת כתב האישום עמדה בפני התובע תשתית ראייתית אשר תובע סביר יכול היה להגיש בגינה כתב אישום, אינני סבור כי על רקע כלל הנימוקים שפורטו לעיל - כמו גם בשל האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ואכיפת שלטון החוק, אינטרס המהווה תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת - ראוי לרפות ידיה של התביעה.

לשון אחר. השילוב שבין הרציונל שהוביל להגשת כתב האישום במועדו, עם העובדה כי בעקבות הערות בית המשפט המאשימה הפנימה מדיניות מבוקרת וזהירה יותר בנוגע לעבירה נשוא ההליך דנא, ועל כן לא עמדה על ניהול ההליך עד סופו, משמשים שיקולים בעלי משקל לא מבוטל בדחיית הבקשה לפסיקת פיצוי לטובת הנאשם.

שיקולים נוספים התומכים בקריאת מסקנה כאמור, נעוצים בכך שבסופו של יום לא נוהל דיון הוכחות, ולא פחות מכך, בהתחשב בכך שהזיכוי איננו מלמד שככלל העמדת רכב באותו מקום לא תוביל בנסיבות ובנתוני שטח אחרים למסקנה כי אמנם העבירה בוצעה. לכך יש לצרף את דרך הילוכו של הנאשם בהליך דנא - הן באשר לאופן ניהול ההליך והן באשר לטרמינולוגיה הלא מכובדת בה נקט - ומכל אלה מתעצמת המסקנה כי אין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין במקרה הנדון, ועל כן, אין מקום לפסוק הוצאות לטובת הנאשם בהליך דנא.

סיכום

בהינתן כי בפתח הדיון היום צירפה המאשימה הסכמתה לזיכוי הנאשם, הוריתי כאמור על זיכויו של הנאשם מהעבירה הכלולה בכתב האישום.

עם זאת, באשר לבקשת הנאשם לפסוק פיצוי לטובתו, לאור כל אשר פורט מצאתי לדחות בקשתו.

זכות ערעור כדין.
<#5#>

ניתנה והודעה היום י"ב שבט תשע"ז, 08/02/2017 במעמד הנוכחים.

יעקב דנינו , שופט

הוקלד על ידי אילנית אבוקרט