הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים באריאל ת"א 18898-09-15

בפני
כב' השופט אריאל ברגנר

התובעת

א. ר. ט. שירותי אחסנה בע"מ

נגד

הנתבעות

1.הועדה המיוחדת לתכנון ובנייה
3.אלום גולד בע"מ

פסק דין

הליך זו עניינו בתביעה להורות על תיקון טעות בתוכנית תב"ע בסימון רצועת קרקע בתשריט תוכנית המתאר, בתוואי שאינו תואם את השטח המצוין בטבלת השטחים.

גלגולה הראשון של התובענה בעתירת התובעת לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 3648/09) בשנת 2009, בתביעה לסעד הצהרתי המבוססת על הטענה כי תכנית המתאר תב"ע 5/ת/130 ייחסה בטעות רצועת קרקע באזור התעשייה ברקן השייכת למגרש 84 שבבעלותה, למגרש 85 הגובל בחלקתה.

לפי הנטען בתובענה , התובעת בעלת זכות חכירה במגרש 84 ששטחו 8,569 מ"ר ולאחר הפקעה 7,311 מ"ר. שטח מגרש 85 שהיה בבעלות הנתבעת 2 היה 7,431 מ"ר ולאחר ההפקעה 6,953 מ"ר כאשר תוכנית תב"ע 5/ת/130 הוסיפה לחלקה 808 מ"ר על חשבון מגרש 84. הנתבעת 3 רכשה את הזכויות במגרש 85 מהנתבעת 2 וקיבלה את החזקה בשטח המריבה של 808 מ"ר שלא כדין.

בחודש פברואר 2012 ניתן פסק הדין בתביעה מפי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ, אשר דחתה את תביעת התובעת לסעד הצהרתי כי הינה הבעלים של שטח המריבה שבמחלוקת. בית המשפט מצא כי קיימת סתירה בין "טבלת השטחים" שצורפה לתוכנית לבין התשריט שצורף לה, ובסתירה זו – ידו של התשריט על העליונה. כמו כן הובהר כי הדרך הנכונה לתיקון הטעות שנפלה בתוכנית היא בפניה לרשויות התכנון.

כשנתיים לאחר מכן, בחודש פברואר 2014, ניתן פסק דין בעתירה קודמת שהגישה התובעת לבית המשפט העליון כשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 4511/13). בפסק דין זה קבע כב' השופט י' עמית כי על העותרת לפנות תחילה לוועדה המיוחדת לתכנון ובניה על מנת שזו תכין תכנית מתוקנת אשר תוגש למועצת התכנון העליונה, שהיא הרשות המוסמכת לדון וליתן תוקף לתוכניות בניין עיר באזור. לפיכך נדחתה עתירת התובעת בשל אי מיצוי הליכים נגד הנתבעת 1. בשולי פסק הדין העיר בית המשפט כי הוא אינו מביע דעה בשאלה אם יש לתקן את התשריט או לחילופין את "טבלת השטחים".

התובעת פנתה לנתבעת 1 בבקשה להסדיר את תיקון התוכנית אך כל פניותיה העלו חרס ועל כן בחודש מרץ 2015 הגישה התובעת עתירה נוספת לבית המשפט העליון (בג"צ 2249/15). בפסק הדין שניתן בעתירה זו ביום 28.5.15, קבע כב' השופט מ' מזוז כי קיים בעניינה של התובעת סעד חלופי על דרך פניה לבית המשפט לעניינים מקומיים באזור לפי סעיף 126 לתקנות המועצות המקומיות.

על יסוד פסק דין זה (בג"צ 2249/15) הוגשה התביעה שבפני.

בין לבין, ביום 18.5.15 התכנסה הנתבעת 1 ודנה בהצעה לשינוי תוכנית התב"ע ובמעמד זה התקבלה החלטה המאשרת קיומה של טעות אשר תתוקן על דרך שינוי שטח המגרש 84 מ- 7,311 מ"ר לשטח של 6,503 מ"ר.

לפי טענת התובעת נודע לה לראשונה על המלצת הוועדה לאשר את התוכנית מתגובת הנתבעת 1 בהליך בבג"צ 2249/15 (מוצגים 12א, 12ב ו- 12ג). התובעת הגישה לנתבעת 1 בקשה לביטול החלטת הוועדה מיום 18.5.15 והתנגדות לשינוי התב"ע הקודמת לתב"ע 5/ת/130 (מוצג 14).

מן העולה מדברי ב"כ הנתבעת 3 התוכנית טרם תוקנה עד היום " הועדה ישבה ודנה וקבעה כיצד לתקן את התוכנית רק לא ניתן להשלים את הליך הפרסום התוכנית מסיבה אחת. התובעת מכשילה את העניין ונדרשת חתימה שלה לתוכנית המתוקנת והיא לא מאפשרת זאת" (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 19.2.19).

בגלגולה הנוכחי של התביעה בפני עותרת התובעת לצוות על הנתבעות להשיב לחזקתה את השטח שנגרע ממגרש 84 וסופח למגרש 85 , כאשר לתביעה צורפה הנתבעת 3 על סמך הטענה כי רכשה את הזכויות במגרש מהנתבעת 2.

כסעד חלופי מבקשת התובעת להצהיר כי הינה זכאית לתבוע את שווי התמורה בגין גריעת השטח בסכום שווי המקרקעין בתוספת הפירות שהמקרקעין אמורים היו להשיא לו היו נשארים בחזקתה.
במסגרת התביעה, אם כי לא בפתח הדברים, מציינת התובעת כי היא מבקשת להורות לנתבעת 1 לתקן את קו הגבול שבין המגרשים כפי שמופיע בתוכנית תב"ע 5/ת/130.

ביום 29.3.16 התקיים דיון בפני בנוכחות הצדדים ולאור הסכמת התובעת במעמד זה הוריתי על מחיקת הנתבעת 2 מכתב התביעה. כמו כן, מדברי ב"כ התובעת בישיבה זו עלה כי התובעת עותרת לביטול החלטה מנהלית שניתנה על ידי הנתבעת 1 ומשכך לכאורה עסקינן בסעד מנהלי. על רקע דברים אלו הוריתי לצדדים להגיש טיעונים בכתב לעניין שאלת הסמכות העניינית.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים קבעתי ביום 24.11.16 כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נשוא ההליך נתונה לבית משפט זה.

בהמשך הוגשה בקשת הנתבעת 3 לדחיית התביעה בשל מעשה בי-דין לאור השתק עילה ופלוגתא. לפי הנטען בבקשה ה תביעה מהווה ניסיון חוזר של התובעת שמסרבת להשלים עם פסד דין חלוט של בית המשפט המחוזי בירושלים בת "א 3648/09.

לאחר ששקלתי מלוא טענות הצדדים ועיינתי בעילות התביעה ובסעדים המבוקשים מצאתי כי מדובר באותן עילות ואותם סעדים ו על כן הוריתי על דחיית התובענה על הסף.

התובעת ערערה על החלטה זו לבית בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. בדיון שהתקיים ביום 16.7.18 ניתן תוקף להסכמת הצדדים ועל יסוד המוסכם ובהתאם לו הוחזר התיק לבית המשפט הזה, וכך נרשם מפיהם של ב"כ הצדדים בפרוטוקול הדיון:

"לאחר ששמענו את הערות בית המשפט והמלצתו, מוסכם כי המערערת מוחקת את הסעדים שהתבקשו בבית משפט קמא, למעט הסעד של תיקון התכנית בשל טעות שנפלה בה. אנו מסכימים שבנסיבות אלה הערעור יתקבל, והדיון יוחזר לבית משפט קמא בסעד שנותר, תוך שכל הצדדים שומרים על כל הזכויות והטענות בקשר לכך, לרבות העלאת הטענה בדבר השתק פלוגתא, שלא הוכרעה בפסק הדין שביסוד הערעור, והזכות להשיב לה. נבקש לתת תוקף של פסק דין להסכמה זו וכן כי לא יהיה צו להוצאות ושהערבון יוחזר למערערת באמצעות בא כוחה" (ההדגשה אינה במקור) .

טענות הצדדים

בסיכומיה טוענת התובעת כי לפי רישום הזכויות המתנהל אצל הממונה על הרכוש הנטוש שטחו של מגרש 84 שבבעלותה הינו 7,311 מ"ר , ושטח זה מצוין אף בהודעה על חישוב שטחים מיום 16.5.07 (מוצגים 6א ו- 6ב). אישורים אלו המהווים אסמכתאות במעמד מחייב כלפי כולי עלמא אינה עולים בקנה אחד עם התשריט בו הוקטן שטח מגרש 84 ב- 808 מ"ר.

התובעת מוצאת עיגון בתגובתו של אדריכל התוכנית מר יורם רז המאשר קיומה של טעות בתכנית תב"ע 5/ת/130 ושינוי בסימון של קו הגבול בתשריט אשר בעטיו סופח מגרש 84 בחלקו למגרש 85. לדידה, לא ניתן להעביר "במשיכת קולמוס" זכויות במקרקעין ממגרש למגרש במושע וכדרך של כל איזון באיחוד וחלוקה של מגרשים משהעבירה הנתבעת 1 שטח עודף בלא תמורה יש להשיב לתובעת את השטח (שטח חליפי) או תמורתו.

לאור כל המפורט מבקשת התובעת להורות לנתבעת לתקן את תוכנית תב"ע 5/ת/130 באופן שישונה הגבול בין המגרשים 84 ו-85 ויושב השטח של 808 מ"ר שנגרע שלא כדין.

הנתבעות טוענות מנגד כי לאור פסק דינו של בית המחוזי בערעור יש להכריע אך ורק בסעד המבוקש לעניין תיקון התוכנית ולהורות על דחיית כל יתר הסעדים להם עותרת התובעת לרבות השבת המקרקעין או סעד הצ הרתי בדבר זכאות לפיצויים.

לפי טענת הנתבעות בשלב בו מצויים ההליכים אין מחלוקת בדבר קיומה של טעות בתוכנית וכפי שביטאה זאת הנתבעת 1 בסיכומיה: קיומה של טעות במסמכי התכנית ברורה על פניה – טבלת השטחים ותשריט התכנית עומדים בסתירה זה לזה ועובדה זו מעולם לא הוכחשה ולא נסתרה על ידי מי מהצדדים (סעיף 27).

עם זאת לטענת הנתבעות בית המשפט המחוזי הבהיר בפסק דינו מהו פשר הטעות וכיצד יש לקרוא את התוכנית בהינתן דבר קיומה, וזאת בקבעו כי כל עוד לא תוקנה הטעות "קו הגבול בין המגרשים על פי התשריט ולא על פי שטח המגרש כמופיע בטבלת השטחים".

הנתבעת 1 מוסיפה וטוענת כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ הכריע בסעד שהתבקש להורות על תיקון התוכנית בקבעו כי "דין העתירה להידחות בשל אי מיצוי הליכים. [...] כעת, משהובהר המצב, כאמור בתגובת המשיבה 1, הרי שעל העותרת לחזור ולפנות אל המשיבה 2 כדי שזו תפעל להגשת תכנית מתוקנת". לאור קביעה מפורשת זו העולה בקנה אחד עם המתווה הקבוע להליכי התכנון על התובעת למצות את ההליכים בפני מוסדות התכנון באמצעות תכנית שתאושר לשינוי הגבולות.

בהקשרה של טענה זו הובהר כי האפשרות היחידה העומדת לתובעת לשנות את התכנון הקיים היא באמצעות מוסדות התכנון וכבעלת הזכויות במקרקעין עומדת לה הזכות להתנגד בפני מועצת התכנון העליונה – שהינה הסמכות הבלעדית לאישור תכניות בתחומי יהודה ושומרון. רק לאחר שישמעו טיעוניה וככל שאלו ידחו על ידי מועצת התכנון תהא פתוחה בפניה הדרך לערער על ההחלטה בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת.

ככל הנוגע לעדותו של אדריכל רז לגבי התוכנית, טוענות הנתבעות כי דווקא עדותו שומטת את הבסיס תחת עמדת התובעת , שעה לדבריו גבולות המגרשים סומנו על ידו בטעות בעת שהשתמש בטבלת שטחים ישנה שלא התאימה למדידה החדשה ולגבולות המגרשים המעודכנים. כל שכן הבהיר האדריכל רז בעדותו כי שינוי גבולות מגרשים בתוכנית נעשה באופן תדיר כדבר בשגרה.

דיון והכרעה

ראשית שהיא גם אחרית: בית המשפט המחוזי בירושלים החזיר את הדיון לבית משפט זה על יסודה של הסכמת הצדדים להכרעה בסעד אחד מבין כלל הסעדים להם עותרת התובעת, והוא "תיקון התכנית בשל טעות שנפלה בה" תוך שמירת טענות הצדדים בקשר לכך לרבות הטענה בדבר השתק הפלוגתא (ע"א 68704-11-17 מיום 16.7.18).

אין חולק כי נפלה טעות בתוכנית או למצער, טעות סופר. טעות זו, כפי שהוגדרה בפסק הדין שקדמו לתובענה זו – הינה חוסר ההלימה בין תוואי קו הגבול שסומן בתשריט בין שני המגרשים 84 ו-85, ל בין השטחים הנקובים בטבלת השטחים של התקנון. הפלוגתא בה יש להכריע היא האם נעוצה הטעות בסימון שעל גבי התשריט או שמא בשטחים שנרשמו בטבלת השטחים.

משזו הפלוגתא הטעונה הכרעה יש להידרש, תחילה, לשאלה האם קיים "השתק פלוגתא" בענייננו אשר מונע דיון נוסף בשאלה שכבר נדונה והוכרעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי .

הדוקטרינה של "מעשה בית דין" מבוססת על הרעיון בדבר כוחו המחייב של פסק דין שניתן בסיומו של ההליך השיפוטי להוביל לסיומה המוחלט של ההתדיינות שבין הצדדים או חלפיהם.

אחד משני ענפיה של הדוקטרינה הוא כלל השתק הפלוגתא המקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש להתדיין פעם נוספת על פלוגתא שכבר נדונה והוכרעה במסגרת פסק הדין (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.10.09)). על מנת לבסס תחולתו של השתק פלוגתא נדרשת התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים:
(1) זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון לדיון הנוכחי
(2) קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון
(3) ההכרעה בפלוגתא במסגרת פסק הדין הראשון הייתה חיונית לתוצאה הסופית
(4) זהות בין בעלי הדין בשתי ההתדיינויות או חלפיהם של הצדדים או "קירבה משפטית".

לאחר שבחנתי את כלל נסיבותיו של המקרה שבנדון דידן, אני סבור, כי כל ארבעת התנאים הנדרשים לשם ביסוס טענה בדבר קיומו של השתק פלוגתא – מתקיימים!

התביעה הנוכחית עוסקת באותה פלוגתא שכבר נדונה והוכרעה ב גלגולי התביעה בבית המשפט המחוזי, בפסק דין סופי ומחייב בין הצדדים או חל יפיהם בת"א 3648-09, וכפי שהיטיבה לבטא כב' השופטת כנפי-שטייניץ כהאי לישנא: "פניה למסמכי תכנית מפורטת 5/ת/130 מגלה, כי אלה כוללים סתירה פנימית, סתירה שהיא במוקד המחלוקת. לפי גבולות המגרשים, כפי שהם מופיעים בתכנית (הפוליגונים), שטח המריבה הוא חלק ממגרש 85 (שבחכירת הנתבעת 1), ואולם שטחי מגרשים 84 ו-85, כפי שהם נקובים בטבלת השטחים שבתכנית (שטחים אשר הועתקו אל אישורי הזכויות), אינם תואמים את שטחי המגרשים על פי גבולותיהם כמופיע בתשריט. נוכח הסתירה האמורה, נועצת התובעת יתדותיה בטבלת השטחים, ואילו הנתבעות – בתשריט " (סעיף 10). כמו כן נקבע בפסק הדין כי התובעת מחויבת למצות ההליכים מול מוסדות התכנון והדרך לתיקונה של הטעות בתוכנית המהווה חיקוק, היא באמצעות החלטה מתקנת. כל עוד לא תוקנה הטעות אין התובעת יכולה להיבנות משטח המגרש כפי שהוא מופיע בטבלת השטחים (סעיף 14).

בית המשפט המחוזי נדרש להכרעה בטענות התובעת כפי שפורטו בכתב התביעה, לאחר ששמע עדויות מטעם הצדדים ועדות מומחים ובתום בחינת הראיות בפניו, וקביעותיו לגופם של דברים מהוות ממצאים פוזיטיביים באותן הפלוגתות ובכללם הפלוגתא שהוחזרה לדיון והכרעה בבית משפט זה . כך גם אני מוצא כי ההכרעה בפלוגתות אלו היתה חיונית לביסוס המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי ולצורך קבלת ההחלטה בפסק דינו . עוד אוסיף כי הנתבעת 3 הינה חליפתה של הנתבעת 2 שהיתה צד להליך בבית המשפט המחוזי עת רכשה את המגרש לאחר מתן פסק הדין ונכנסה לנעליה על כל המשמעויות הנובעות מכך.

לאור האמור מנועה התובעת מלהעלות טענות אשר אינן עומדות בכפיפה אחת עם ממצאיו של בית המשפט המחוזי מחמת קיומו של "השתק פלוגתא".

יחד עם זאת כבר נפסק בע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68 (1997), כי הכלל של מעשה בית-דין הוא כלל שימושי וכל אימת שהצדק מצדיק את הדבר לבית המשפט שיקול דעת לסטות מן המניעות וליתן לבעל הדין הזדמנות נוספת להציג את עניינו ביחס לאותה פלוגתא. הפסיקה הכירה במצבים מיוחדים בהם לא יוחל מעשה בית דין מטעמים של צדק, וכך נקבע חריג לכלל בנסיבות בהן התגלתה עובדה או ראיה חדש ה אשר לא היו ידועות לבעל הדין בהתדיינות הראשונה עקב מצב שווא של בעל הדין היריב (ראו גם: ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון בע"מ (17.9.07) ).

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, התובעת לא הגישה את הסכם החכירה ואת טענותיה בדבר גבולו הנכון של המגרש היא סמכה על כתב העברת זכות חכירה מיום 16.11.05 ואישור על רישום זכות בנכס. כך גם לא נשמעה בפני בית המשפט המחוזי חקירתו של אדריכל התוכנית מר יורם רז.

אולם ממקרא טענות הצדדים ולאור החומר שהוגש לתיק מההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי אותן ראיות חדשות לכאורה לא היו בידיעתה של התובעת בזמן ניהול התביעה בבית המשפט המחוזי וכי לא ניתן היה לגלות את הראיות בשקידה סבירה. לעניין זה מציינת כב' השופטת כנפי-שטייניץ כי " התובעת לא הגישה את חוזה הרכישה, ולגרסתה, אין בחוזה הרכישה כדי לתרום לליבון המחלוקת מאחר וזה אינו כולל תיאור, או תשריט, של הנכס שרכשה, אלא רק מציין את מספר המגרש – 84". משכך אפוא לא מתקיים החריג לכלל בנסיבות העניין.

בנסיבות אלו, חל בענייננו "השתק הפלוגתא" ביחס לשאלה שהוחזרה לדיון והכרעה בהליך הזה . למעלה מן הצורך, משבוררה התביעה ראיתי מקום להכריע בקצרה אף בתביעה לגופה, שממילא נדחות טענותיה של התובעת והכל כמפורט להלן.

כפי שעולה מעיון בחומר המצוי בתיק, תוכנית 5/ת/130 אושרה בשנת 2001. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2004, רכשה התובעת את זכויות החכירה במגרש 84 מחברת מבני תעשיה להשכרה באריאל בע"מ (נ/1 הסכם המכר).

בפתח ההסכם בהואיל השני (נ/1) מצהירה המוכרת מבנה תעשיה כי פנתה לממונה לפצל את הסכם החכירה לשני הסכמי חכירה נפרדים באופן שכל הסכם חכירה יתייחס לזכויות המוכר במגרש אחד בלבד ( קרי, הסכם חכירה אחד ביחס לזכויות במגרש 84 והסכם חכירה שני ביחס לזכויות במגרש 85). פיצול מגרש 20 לשני מגרשים (84 ו-85) מוצא תימוכין גם במכתביה של מועצת התכנון 85 (מוצג 8).

אינדיקציה נוספת ניתן למצוא במכתב שנשלח מהממונה על הרכוש הנטוש בבית אל לב"כ התובעת מיום 27.7.09 בו הובהר בהתייחס לבדיקת התיק כי לפי התב"ע א/2/ת/130 בשנות ה- 90 פוצל מגרש 20 לשני מגרשים האחד בשטח של 8,569 מ"ר והשני בשטח של 7,431 מ"ר. בשנת 2004 משעודכנה התב"ע לתוכנית 5/ת/130 חל שינוי בשטחי המגרשים 84 ו-85 באופן שמגרש 84 הוקטן לשטח של 7,311 מ"ר ומגרש 85 הוקטן ל- 6,953 מ"ר ושטח זה צוין בחוזה העברת הזכויות של התובעת בשנת 2005. בהמשך לכך הובהר כי המוכרת עתידה לחתום עם הממונה על הסכם חכירה חדש ביחס למגרש 84 בלבד לפי תוכנית מפורטת 2/א/ת/130 בשטח של 8,569 מ"ר – ומספר זה הוקף בעיגול על גבי ההסכם .
הוראה זו כפופה לסעיף 7 של ההסכם בו הצהירה התובעת כי ידוע לה כי שטח המקרקעין הנקוב בהסכם החכירה ביחס למגרש 84 אינו מ שקף את שטח המקרקעין בפועל ולעניין זה יתוקן הסכם המכירה ביחס למגרש 84.

לפי עמדתה של התובעת הסכם חכירה זה מוכיח את הטענה כי שטח מגרש 84 שנרכש לפי תב"ע א/2/ת/130 עובר לשינוי תב"ע 5/ת/130, הוא לכל הפחות 7,500 מ"ר. על יסוד הסכם הרכישה על כלל הצהרותיו נקבעה התמורה עבור רכישת מגרש 84 וכך גם במשך השנים שחלפו שילמה התובעת את המיסים בקשר לשימוש בנכס.

כמו כן הוגש לעיוני כתב העברת זכות החכירה במגרש 84 לתובעת מיום 16.11.05 (מוצג א2) המאושר ע"י הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיו"ש, אישור על רישום זכות בנכס במגרש 84 ע"ש התובעת מיום 8.11.10 (מוצג 2ב) שהינו במעמד נסח מרשם המקרקעין ואישור על רישום זכות בנכס מיום 25.11.13 (מוצג 2ג). המסמכים האמורים הוצגו גם לעיני בית המשפט המחוזי וניתן למצוא בהם אישוש לטענה כי שטחו של מגרש 84 הוא 7,311 מ"ר (סעיף 9) .

יחד עם זאת לא מצאתי בראיות אלו את הסימוכין הנדרש על מנת לקבוע כי הטעות שנפלה בתוכנית מקורה בתשריט. מעבר לכך מאחר ותוכנית בניה הינה חיקוק (ע "א 3213/97 יחזקאל נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה, פ"ד נג(4) 625 (1999)) ויש להתחקות אחר תכליתה וכוונת מוסד התכנון . לעניין זה ניתן ללמוד מעדותו של אדריכל התוכנית, מר יורם רז שהובא לעדות מטעם התביעה .

בחקירתו מפרט האדריכל רז כי התוכנית תב"ע 5/ת/130 נועדה להסדיר את חוסר המתאם בין החלוקה בפועל של השטחים באזור התעשיה ברקן לבין התוכניות, ובמסגרת תפקידו בתכנון התבקש לטפל בשינויי גבולות של מגרשים קיימים (עמ' 12 שורות 23-24, עמ' 17 שורה 7 ועמ' 18 שורות 7-8 לפרוטוקול).
לדבריו בעת שהחל לטפל בעניין חלוקת השטחים היתה בתוקף תוכנית ו של האדריכל פטרן כאשר "אני קיבלתי חלוקת שטחים שונה מפה אנליטית מדידה של מודד מוסמך שנעשתה לפני שאני הגעתי" והוא התבקש רק להגיש כשינוי לתכנית הקיימת. אולם בנוסף למפה הזו, כך מוסיף האדריכל רז, ניתנו לו הנחיות נוספות של שינויים כאלה ואחרים לתכנית שהתקבלו על ידי נציגי המועצה דאז, ועל פי זה ה עריך את הגבולות החדשים בתשריט (עמ' 13 שורות 16-21 לפרוטוקול).

האדריכל רז נשאל לגבי שטח המגרשים עובר להכנת התב"ע אך הוא לא ידע להשיב לשאלה זו, עם זאת, חזר והבהיר כי "את גבול החלוקה הזו התבקשתי לשנות בהתאם להנחיות המועצה" (עמ' 13 שורות 25 לפרוטוקול). בהקשר זה מתאר האדריכל רז בעדותו " הראו לי על נייר, סימנו לי קו וביקשו ממני לתקן לפי זה, אני סירבתי. אמרתי שאני רוצה לקבל את הקו הזה על ידי מודד בצורה מסודרת. לקח זמן ואחרי כן קיבלתי קו על גבי מפה גם זה סירבתי, ביקשתי לקבל את הקו דיגיטלית, כלומר את הקו ממוחשב. זה לקח שנה כל הסיפור הזה. רק אז אחרי שקיבלתי את הקו הממוחשב ממודד ששלחו אלי מהמועצה, גרמן, אכן הטמעתי את הקו הזה בתכנית. [...] אין מדובר במשיכת קולמוס" (עמ' 14 שורות 4-8, 17 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו הוצגה לאדריכל רז טבלת השטחים של התב"ע ובהתסמך על המפורט בה התבקש לבדוק מה שטח כל מגרש, ובמענה לכך השיב "יש טעות קולמוס שלי בטבלה".

האדריכל רז עומת עם תשובתו זו ולעניין זה הסביר כי "בתשריט אין טעות. התשריט נעשה על פי הקו הדיגיטלי שקיבלתי מהמודד דיאמנט. לעומת זאת, הטבלה של כל המגרשים הקיימים הועתקה מהטבלת המודד הקודם ולא עדכנתי את המספרים בטבלה של שני המגרשים, כלומר לא תיקנתי וזו טעות קולמוס שלי, לא תיקנתי את המספרים בטבלה לפי השינוי בתשריט" (עמ' 14, שורות 21-26 לפרוטוקול; ראו גם עמ' 16, שורות 15-16 לפרוטוקול)(ההדגשות שלי – א.ב.) .

על גירסה זו שב העד גם בחקירתו הנגדית בעת שהבהיר " העתקתי את טבלת השטחים מתכנית של מרקוביץ' הקודמת [...] הייתי צריך לתקן את המספרים בטבלת השטחים וטעיתי ולא תיקנתי" (עמ' 19 שורות 12-14 לפרוטוקול; ראו גם עמ' 20 שורה 10 לפרוטוקול)(ההדגשות שלי – א.ב.) .

התובעת סבורה כי דווקא דברים אלו (עמ' 16, שורות 10-12 לפרוטוקול) מתיישבים עם הצהרתו של האדריכל רז בתגובתו בהליך בבג"צ שם טען כי "במהלך עבודתו לא היה לו קשר כלשהו עם בעלי המגרשים ו/או עם מנהלת אזור התעשיה ו/או עם בעל הקרקע, הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביהודה ושומרון, והוא הונחה ע"י נציגי המועצה האזורית שומרון גם באשר לשינויים בגבול בין מגרש 84 לבין מגרש 85, תוך שהוסבר לו שנושא הפיצוי על השינוי בשטחי המגרשים יבוצע ע"י בעל הקרקע - הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון" (סעיף 5).

כמו כן מפנה התובעת לסעיף 6 לתגובה בו מבהיר האדריכל רז כי "הונחה ע"י נציגי המועצה לשנות את גבול החלוקה בין מגרש 84 למגרש 85 באופן שמגרש 84 הוקטן ומגרש 85 הוגדל יחסי לתוכנית החלוקה של המודד מרקוביץ' וזאת כתוצאה מחריגה של הבנייה במגרש 85 על חשבון מגרש 84. למטרה זו קיבל המשיב ביום 15.8.1998 מהמודד אברהם דיאמנט בהפניית גב' אתיקה יעקב, תוכנית מדידה ומאחר והמשיב לא יכול היה לעבוד עם התוכניות הללו, לאחר דין ודברים עם גב' אתיקה יעקב – מועצה אזורית שומרון, ביום 17.11.1998 גב' אתיקה מסרה למשיב תוכנית מדידה לצורך שינוי החלוקה של מגרשים 84 ו- 85 אולם, המשיב דרש לקבל את תוכנית החלוקה בקובץ ממוחשב. ביום 15.8.1999 קיבל המשיב קובץ מדידה ממוחשב מהמודד אברהם דיאמנט (אשר הקשר עימו היה באמצעות גב' אתיקה יעקב) של קו החלוקה החדש הנדרש בין מגרש 84 לבין מגרש 85 ובהתאם תוקן בתשריט התוכנית הגבול בין המגרשים הנ"ל". התובעת טוענת כי לאור המפורט בתגובת האדריכל רז ובשים לב לגירסתו כפי שזו משתקפת מעדותו, כי השינוי בסימון קו הגבול נעשה בכוונת מתכוון לפי הנחיית נציגיה של הוועדה על מנת להכשיר בניה בלתי חוקית שהחזיקה הנתבעת 2 – כל אלה מבססים את זכותה להשבת השטח שנגזל ממנה.

איני תמים דעים עם עמדה זו. עדותו המפורשת של אדריכל התוכנית היא הנותנת כי הטעות הטעונה תיקון מקורה בטבלת השטחים, המבוססת על חלקות השטחים של המפה הקודמת שהוכנה על ידי המודד מרקוביץ', ועל כן התשריט הוא הקובע את אופן חלוקת המגרשים וגבולותיהם. למסקנה זו כאמור הגיע גם בית המשפט המחוזי וכב' השופטת כנפי-שטייניץ מטעימה בפסק הדין כי מצירוף סעיף 4 לפרק א' להוראות התוכנית המפורטת (מוצג ת/3) וסעיף 4.1 לפרק ה', ניתן ללמוד כי התשריט 2/97 (מוצג ת/2) המהווה חלק בלתי נפרד מהתוכנית הוא הקובע.

סימוכין נוסף מוצאת כב' השופטת כנפי-שטייניץ בעדות המודד ורזגר, אשר לדבריו חישוב השטחים כמופיע בטבלת השטחים נגזר מן התשריט ולא להיפך (סעיף 12) וכן בחוות דעתו של המודד משה פוגל שלפי ממצאיו, על אף ש תכנית 5/ת/130 המאושרת שינתה את קווי הפוליגון התוחמים את המגרשים הושאר שטחם בטבלת השטחים כפי שהיה טרם השינוי בתכניות קודמות בלתי מאושרות.

התובעת לא ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וזה הפך חלוט וכך נותרה על כנה קביעתו כי בסתירה בין התשריט לבין טבלת השטחים – ידו של התשריט על העליונה, ודומה כי התובעת אינה מערערת על קביעה זו (סעיף 17 לסיכומי התשובה).

בטרם סיום מצאתי להוסיף כי מהתרשמותי מהמארג הראייתי מדובר בתיקון טעות סופר ובבחינת "פליטת קולמוס" בטבלת השטחים, ולא בעניין מהותי היורד לשורש התוכנית ו לכן מן הראוי שלא להנציח את הטעות ולפעול לתיקונה בהקדם האפשרי, ולמען הוודאות המשפטית תכנונית ולהגנה על האינטרסים של מי שהסתמכו על התוכנית.

לאור כל המפורט שוכנעתי כי יש לקבוע את קו הגבול בין המגרשים 84 ו-85 על פי התשריט ולא על פי שטח המגרש כמופיע בטבלת השטחים. לפיכך לא מצאתי מקום להיעתר ל מתן הסעד המבוקש ולהורות על תיקון התוכנית בדרך של שינוי התשריט והתאמתו לטבלת השטחים.

אשר על כן דין התביעה להידחות.

לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב להסכמת הצדדים אשר צמצמה את חזית המחלוקת, אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ (סה"כ 10,000 ₪) ומע"מ.

ניתן היום, א' אב תש"פ, 22 יולי 2020, בהעדר הצדדים.