הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים באריאל עת"מ 18898-09-15

בפני
כבוד ה שופט אריאל ברגנר

עותרת

א. ר. ט. שירותי אחסנה בע"מ

נגד

משיבים

  1. הועדה המיוחדת לתכנון ובנייה
  2. מגדלי עסקים (אחזקות) בע"מ - נמחקה
  3. אלום גולד בע"מ

החלטה

הליך זה ראשיתו בעתירת התובעת לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 3648/09) בשנת 2009, בטענה כי תכנית המתאר תב"ע 5/ ת/130 ייחסה בטעות רצועת קרקע באזור התעשייה ברקן השייכת למגרש 84 שבבעלותה, למגרש 85 הגובל בחלקתה ושייך לנתבעת 2.
בחודש פברואר 2012 ניתן פסק הדין בעתירה מפי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ, אשר דחתה את תביעת התובעת לסעד הצהרתי כי הינה הבעלים של השטח שבמחלוקת. בית המשפט מצא כי קיימת סתירה בין "טבלת השטחים" שצורפה לתוכנית לבין התשריט שצורף לה, ובסתירה זו – ידו של התשריט על העליונה. לפיכך נקבע כי השטח שבמחלוקת שייך למגרש 85 בהתאמה לסימון בתשריט. כמו כן הובהר כי הדרך הנכונה לתיקון הטעות שנפלה בתוכנית היא בפניה לרשויות התכנון.

כשנתיים לאחר מכן, בחודש פברואר 2014, ניתן פסק דין בעתירה קודמת שהגישה התובעת לבית המשפט העליון כשבתו כבית משפט גבוה לצדק ( בג"צ 4511/13). בפסק דין זה קבע כב' השופט י' עמית כי על העותרת לפנות תחילה לוועדה המיוחדת לתכנון ובניה על מנת שזו תכין ת כנית מתוקנת אשר תוגש למועצת התכנון העליונה, שהיא הרשות המוסמכת לדון וליתן תוקף לתוכניות בניין עיר באזור. לפיכך נדחתה עתירת התובעת בשל אי מיצוי הליכים נגד הנתבעת 1. בשולי פסק הדין העיר בית המשפט כי הוא אינו מביע דעה בשאלה אם יש לתקן את התשריט או לחילופין את "טבלת השטחים".

בחודש מרץ 2015, כשנה לאחר מתן פסק הדין, הגישה התובעת עתירה נוספת לבית המשפט העליון ( בג"צ 2249/15), לאחר שלפי טענתה פנתה מספר פעמים לנתבעת 1 אך לא נענתה על ידה. בפסק הדין שניתן בעתירה זו ביום 28.5.15, קבע כב' השופט מ' מזוז כי קיים בעניינה של התובעת סעד חלופי על דרך פניה לבית המשפט לעניינים מקומיים באזור לפי סעיף 126 לתקנות המועצות המקומיות.

על יסוד פסק דין זה הוגשה התביעה שבפני. בגלגולה הנוכחי של התביעה עותרת התובעת לצוות על הנתבעות להשיב לחזקתה את השטח שנגרע ממגרש 84 וסופח למגרש 85. לתביעה זו צורפה הנתבעת 3 על יסוד הטענה כי רכשה את הזכויות במגרש מהנתבעת 2.
כסעד חלופי מבקשת התובעת להצהיר כי הינה זכאית לתבוע את שווי התמורה בגין גריעת השטח בסכום שווי המקרקעין בתוספת הפירות שהמקרקעין אמורים היו להשיא לו היו נשארים בחזקתה.
במסגרת התביעה, אם כי - לא בפתח הדברים, מציינת התובעת כי היא מבקשת להורות לנתבעת 1 לתקן את קו הגבול שבין המגרשים כפי שמופיע בתוכנית תב"ע 5/ת/130.

ביום 29.3.16 התקיים ד יון בבית המשפט בנוכחות הצדדים ולאור הסכמת התובעת במעמד זה הוריתי על מחיקת הנתבעת 2 מכתב התביעה. כמו כן, מדברי ב"כ התובעת בישיבה זו עלה כי התובעת עותרת לביטול החלטה מנהלית שניתנה על ידי הנתבעת 1 ומשכך לכאורה עסקינן בסעד מנהלי. על רקע דברים אלו הוריתי לצדדים להגיש טיעונים בכתב לעניין שאלת הסמכות העניינית.

בתגובותיהן בהתאם להחלטה טענו התובעת והנתבעת 1 כי לבית משפט זה סמכות לדון בתביעת התובעת. זאת בעוד שלעמדת הנתבעת 3, מדובר בסעד מהתחום המנהלי ועל כן ראוי שיתברר במסגרת עתירה מנהלית.

התובעת תומכת יתדות עמדתה בפסק דינו של כב' השופט מזוז מיום 18.5.15 בו הופנתה לקבלת הסעד המבוקש לבית המשפט לעניינים מקומיים באזור. כמו כן מפרשת התובעת כי התביעה נחלקת לשני מישורים - תביעה להשבת מקרקעין בשטח המריבה ותביעה הצהרתית כי היא זכאית לתבוע פיצויים ודמי שימוש מהנתבעות עקב שינוי הת וכנית. מכך עולה, לפי לטענתה, כי ביטול החלטת הנתבעת 1 אינו מתבקש כסעד עיקרי אלא מדובר בסעד שי ינתן בגררה להליך העיקרי.
הנתבעת 3 טוענת, מנגד, כי הסעד העיקרי בתביעת התובעת עניינו בתיקון התוכנית כאשר יתר הסעדים אינם יכולים להתברר בטרם ימוצה ההליך המנהלי.

ויובהר כי הנתבעת 1 אינה חולקת על עמדת התובעת לפיה יש לתקן את התוכנית על מנת ש"טבלת השטחים" תהלום את סימון הגבולות בתשריט. יותר מכך, מדברי ב"כ הנתבעת 1 בישיבת יום 29.3.16 ניתן ללמוד כי בחודש מאי 2015 תוקנה "טבלת השטחים" בתוכנית בהתאם לתשריט שצורף לה, והתוכנית הועברה למועצת התכנון העליונה למתן תוקף. הנתבעת 1 סבורה כי במסגרת ההליך בפני מועצת התכנון העליונה, לכשתופקד התוכנית להתנגדויות, תוכל התובעת להגיש את התנגדותה וככל שתעשה כן ישמעו טענותיה במסגרת הליך מנהלי זה (סעיף 14 לכתב ההגנה).

לאחר ששמעתי את עמדות הצדדים כפי שהוצגו בישיבת יום 29.3.16 ולאחר שעיינתי בתגובותיהן של התובעת והנתבעות 1 ו-3 , הגעתי לכלל מסקנה כי לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעת התובעת.

כידוע, באזור יהודה ושומרון חל החוק הירדני בהתאם למנשר בדבר נטילת השלטון על ידי צה"ל (מס' 1) מיום 7.6.1967 ולפי המנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (יהודה ושומרון) (מס' 2), תשכ"ז-1967. סמכויות השלטון באזור נתונות בידי מפקד כוחות צה"ל ומתוקף סמכויותיו חוקק המפקד הצבאי את הצווים בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה ושומרון) (מס' 783) תשל"ט-1979 ובדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), תשמ"א-1981.

מכוח צווים אלו הותקנו תקנון המו עצות האזוריות (יהודה והשומרון) תשל"ט-1979 ותקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון) תשמ"א-1981 שנועדו להסדיר את הכללים לגבי ניהולן של המועצות המקומיות והמועצות האזוריות באזור.

סעיף 126 לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות מגדיר את תחומי השיפוט של בית המשפט לעניינים מקומיים באזור, ולענייננו, נקבע בסעיף קטן (א) כי "על אף האמור בכל דין ותחיקת בטחון, בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון ב –
(א) לפי הדין ותחיקת הביטחון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון כשנשוא הדיון מצוי בתחום הישובים."

סעיף 1 של התוספת מעגן במסגרת העניינים המפורטים בתקנון גם את "חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966 כפי שתוקן בצו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (יהודה ושומרון) (מס' 418), תשל"א-1971". למקרא הוראות חו ק תכנון ערים כפרים ובניינים מ שנת 1966, עולה כי הועדה המיוחדת אחראית, בין היתר, על הכנת תכניות כלליות ומפורטות (סעיף 9(2)) ; הוראה זו מתכתבת עם סעיף 7 לחוק בדבר חוק תכנון ערים כפרים ובניינים משנת 1971, בו נקבע כי מועצת התכנון העליונה רשאית לתקן ולבטל תוקפה של כל ת כנית (סעיף 7(1)) .

שילוב הוראות חקיקה אלו מוביל למסקנה כי בית המשפט הזה מוסמך לדון בתביעת התובעת המבקשת להורות לנתבעת 1 לשנות הצעתה לתיקון תכנית מיתאר, מתוקף סמכותו לדון בענייני התכנון והבניה המפורטים בחוק תכנון ערים כפרים ובניינים משנת 1966 כפי שתוקן בצו משנת 1971 (ראו לעניין זה: בג"צ 4524/09 צביקה פטרבורסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ב יתר עילית (ניתן ביום 30.6.09).

בפסק דין חשוב שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, הונחה אבן הבוחן על פיה תיקבע סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון – ראו: בג"צ 6355/16 חברת כלל גלגלי פרסום בע"מ נ' עיריית מודיעין עילית (ניתן ביום 1.9.16).
בפרשה זו נדונה עתירה לביטול זכייה במכרז לרכישת זכויות פרסום בעיר מודיעין עילית והצהרה כי העותרת היא הזכיינית. כב' השופט נ' הנדל סוקר בפסק הדין את התחיקה הביטחונית החלה באזור, תוך שהוא מציין כי מקור סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים הינו מכוח סעיף 2 לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות וסעיפים 125 -126 לתקנון המועצות המקומיות. על רקע סקירה זו קבע כב' השופט הנדל כי לפי סעיף 126 לתקנון "מבחן הסמכות שנקבע הוא מבחן העניין" להבדיל ממבחן הסעד, הידוע כמבחן הרגיל לבחינת סמכותו העניינית של ביהמ"ש.

בנסיבות ענייננו, סלע המחלוקת שבין התובעת לנתבעת 3 מצוי ברובד הראשון של עתירת התובעת התוקפת למעשה החלטה של רשות מ נהלית בדבר תיקון ת כנית מיתאר. וברי כי, על אף שמדובר בסעד מנהלי במהותו הרי שמחוקק התקנון בחר בדרך של "מבחן העניין" (ולא במבחן הסעד או במבחן העילה) ובתוך שכך קנה בית המשפט הזה סמכות לדון בתביעת התובעת מכוח עיגון ענייני התכנון והבניה בגדר סעיף 1 לתוספת התקנון.

למען השלמת התמונה אציין כי כב' השופט הנדל בפסק הדין בעניין כלל גלגלי פרסום התייחס להבחנה בין תביעה לסעד כספי לבין תביעה לסעד הצהרתי, ובהקשר זה הבהיר כי ככל שעניינה של התביעה מופיע במפורש בתקנון ומכוחו הותקנו כללים מפורטים להסדרת הנושא בכללותו, הרי שאין משמעות להבחנה בין הסעדים הנתבעים שאין לה זכר בצו או בתקנון.

לאור כל המקובץ לעיל, אני קובע כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נשוא ההליך נתונה לבית משפט זה, אך יש לשים לב כי מדובר בתביעה הנדונה לפי סדר הדין הרגיל ואין המדובר בעתירה מנהלית אשר לביהמ"ש אין סמכות לדון לאור העובדה כי חוק בתי משפט מנהליים וסדרי הדין לפיו, אינם חלים "באזור".

המזכירות תשנה את רישום ההליך מעתירה מנהלית לתביעה רגילה.

המזכירות תקבע מועד לדיון נוסף בתיק בהתאם ליומנו של בית המשפט.

אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג חשוון תשע"ז, 24 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.