הדפסה

בית משפט לעניינים מקומיים באריאל בב"נ 10729-04-18

בפני
כבוד ה שופט אריאל ברגנר

המבקשים

  1. שרית טימסית
  2. מרדכי טימסית

נגד

המשיבים

  1. מועצה מקומית בית אריה עופרים
  2. אבי נעים
  3. מיכאל חיאט

החלטה

בפני בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא ביום 29.3.18 ע"י המשיבים (להלן – "הצו").

בקליפת האגוז יצוין כי מדובר בצו הריסה מנהלי שהוצא ע"י המשיבה 1 להריסת בריכה שנבנתה ו/או הושמה ע"י המבקשים במגרש 309 כאשר חלקה מצוי בתחום מגרש 309 וחלקה בשטח הציבורי הכלוא שהוקנה למבקשים במסגרת הסכם לטיפוח הקרקע.

הבקשה

המבקשים טוענים כי הצו הוצא בחוסר סמכות, באופן לא ראוי ולא מידתי, תוך ניצול משרה לרעה, רדיפת המבקשים, רדיפה פוליטית ואישית של ממש ע"י המשיב 2 יו"ר המשיבה 1.

המבקשים טוענים כי הצו נחתם בזדון, תוך ניסיון להתנכל למבקשים ותוך ניצול לרעה של התפקיד וניסיון לסחיטה בגין תביעת לשון הרע שהוגשה כנגד המשיב 2 משיקולים זרים.

הבניה נשוא הצו הינה בריכה ניידת מפלסטיק מוקשח, שהותקנה ללא בטון ושאינה נחשבת בינוי כלל וכלל (להלן – "הבריכה"). בריכות כאלה מפוזרות בכל הישוב ללא היתר לרבות בביתו של המשיב 2.

המבקשים מציינים כי בחודש יוני 2017 הורה המשיב 1 להרוס מעל למחצית מחצר ביתם לרבות הריסת בית הכנסת "סולם יעקב" שהיה בחצר הבית כ- 3 שנים – ללא צו מנהלי או שיפוטי במקביל לקיום הליך משפטי בבימ"ש השלום בירושלים. תלונה הוגשה למח"ש בעניין זה כנגד השוטרים שליוו את המעשה.

בחודש ספטמבר 2017 נאלצו המבקשים לחתום על הסכם כניעה תוך היותם תחת סחיטה ואיומים במסגרת פשרה שקיבלה תוקף פס"ד בביהמ"ש. מפסה"ד ניתן לראות כי הוא אינו הגיוני ומדובר בכניעה בלית ברירה של המבקשים. עוד טוענים המבקשים כי פסה"ד נחתם ללא סמכות.

המבקשים מציינים שקיימת מחלוקת לגבי גבול המגרש הנכון של ביתם וכי קיימים עניינים משפטיים נוספים פתוחים בין הצדדים כאשר באיד מהם התנהל הליך גישור ובסופו התנה יו"ר הוועדה את החתימה על הסכם הגישור בוויתור המבקש על תביעת לשון הרע שהגיש כנגדו.

המבקש נאלץ לוותר על התביעה הנ"ל כדי שיהיה לו שקט נפשי.

כאשר המשיבים סירבו לחתום על הסכם הגישור נחתן והוצא הצו.

המבקשים טוענים כי הבריכה אינה זקוקה להיתר שכן היא עשויה מפלסטיק קשיח ואינה דורשת עבודות בינוי וכן היא בעלת מידות קטנות והוצמדה לבית המגורים ע"מ למנוע מחלוקות לעניין גבולות המגרש.

המבקשים טוענים עוד להגנה מן הצדק ומציינים כי יו"ר הועדה עצמו בנה בריכה מבטון גדולת ממדים בשטח ציבורי ללא היתר והוא זה שחתום על הצו. עבירות בניה אלה של יו"ר הועדה לא נאכפו מעולם.

המבקשים טוענים עוד כי בבית אריה עשרות מבנים שנבנו ללא היתר ואין אכיפה . כמו כן לצו לא צורף תצהיר מהנדס הועדה, לא צורף אישור בדבר קיום חובת ההתייעצות לפי סע' 225, לא צורפה מדידה מדויקת, פרטים בדבר מיקום המקרקעין, תיאור העובדות, פרטים בדבר הבניה, פרטים בדבר המועד המוקדם ביותר האפשרי לביצוע הצו, פרטים בדבר הזכות לבקש ביטול הצו, ועוד....

הצו ניתן לאחר שבניית הבריכה הושלמה.

המבקשים מציינים קיומו של סכסוך אישי עם יו"ר הועדה וכן כי הוגשה תביעה כספית כנגד המבקשים ועוד...

המבקשים מוסיפים עוד כי מהנדס המשיב 1 אינו מחזיק באישור ומינוי כדין, וכי הוראות חוק לא התקיימו.

ביום 10.4.18 ניתן צו זמני לעיכוב הליכים.

התגובה

ביום 22.4.18 הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה.

המשיבים כופרים בטענות המבקשים לגבי רדיפה אישית, התנכלות וכיוצ"ב וטוענים כי ההפך הוא הנכון. המשיבים חייבים כספים רבים לחברה לפיתוח בית אריה בע"מ, וכחלק מכוונתם לחמוק מתשלום החובות הם יזמו ויוזמים הליכים שונים כנגד המועצה. המבקשים הסתירו נכסים וכנגד המבקש 2 ניתן כבר פס"ד לפיו ביצע עבירות בניה כשפלש לשטח הסמוך למגרש 309.

המשיבים טוענים כי המבקשים לא עמדו בהחלטות ביהמ"ש.

בהתייחס לגוף הבקשה המשיבים מפרטים כי בשנת 2015 הוגשה תביעה כנגד המבקשים לסילוק יד בת.א. 18103-11-15 לאור פלישה לשטח הסמוך למגרש 309 הרשום ע"ש המבקשת 1 ובתיק זה הגיעו הצדדים להסכמות אשר קיבלו תוקף פס"ד ביום 17.9.17. הסכמות אלה כוללות קביעה כי גבול מגרש 309 הינו כפי שנטען ע"י המועצה באמצעות חוו"ד מטעמה.

סוכם עוד כי הקיר שהיה מתוכנן להיבנות במרחק מה מדרום למגרש 309, ייבנה במרחק מה מהתכנון הקודם.

(להלן – "הפשרה") .

המשיבים מוסיפים וטוענים כי במסגרת הפשרה סוכם על זניחת כל יתר הטענות באופן הדדי ובבקשה זו המבקשים מעלים טענות בניגוד לפשרה ואף טוענים כי הסכימו לפשרה שקיבלה תוקף פס"ד בביהמ"ש מאילוץ ולא מרצון.

בנוסף לפשרה נחתם הסכם טיפוח שמתייחס לחלק השטח הסמוך למגרש המבקשים שהוא שטח ציבורי והמאפשר להם לטפח ולנקות אותו על חשבונם כאשר ממילא אין לאחרים גישה נוחה אליו. המבקשים התחייבו בין היתר לסמן את גבולות מגרש 309 והסכימו עוד כי מתן הרשות לטיפוח יכול להתבטל בכל עת ואין בכך משום מתן זכות קניינית כלשהי.

במסגרת תיק נוסף שבין הצדדים נוהל הליך גישור כאשר במהלכו החלו המבקשים לבצע עבודות שונות במגרשם ובשטח הציבורי שנמסר להם ל טיפוח ללא היתר.

ביחס לבניה שנעשתה ללא היתר בתוך מגרש 309 נמסרה למבקשים התראה לפי סע' 38 לחוק התו"ב וביחס לבניה שמחוץ לגבול מגרש 309 הוצא צו הריסה שנמסר למבקשים ביום 29.3.18 ביחד עם מכתב מותנה המבטל את הסכם הטיפוח.

הדיון בבקשה התקיים בפני ביום 15.5.18 ושמעתי את טענות הצדדים באריכות.

לאחר הדיון הגישו המבקשים בקשה להשלמת הטיעון המשפטי, ללא כל רשות. המשיבים הגיבו לבקשה זו והמבקשים הגיבו גם לתגובה. עיינתי גם ב טיעונים אלה.

הכרעה

הדין החל ב- "אזור" ולנושא הבקשה הינו דבר החקיקה המקביל לחוק התכנון והבניה אשר חל בתחומי ישראל והוא חוק תכנון ערים, כפרים ובנינים, מס' 79 לשנת 1966 (להלן – "החוק") וזאת במסגרת הדין הבינלאומי לגבי שטח המצוי תחת תפיסה לוחמתית . ההפניות לחוק התכנון והבניה יכולות להוות לכל היותר לשם הדוגמה וההשוואה אך הן אינן מחייבות הליכים ב- "אזור".

טענות המבקשים בבקשתם הן למעשה כדלקמן:

  1. הבריכה שהותקנה במקום אינה מהווה בניה המחייבת קבלת היתר.
  2. הבריכה לא נבנתה בשטח הציבורי אלא בשטח שהוקנה למבקשים לשימושם.
  3. הצו הוצא שלא כדין.
  4. מדובר באכיפה בררנית ולמבקשים הגנה מן הצדק.

הצורך בהיתר בניה

אתחיל במתן מענה לשאלה האם המבקשים היו צריכים להצטייד בהיתר בניה כדין בטרם בנו או התקינו את הבריכה.

לפי הראיות שהוצגו בפני (מסמכים ותמונות) ניתן להבין כי מדובר בבריכה העשויה מחומר פלסטיק קשיח ואשר נחפרה חפירה באדמה לצורך הכנסת הבריכה לתוך החפירה כך שפני הבריכה יהיו בגובה פני הקרקע (ניתן לראות זאת בבירור מנספח ח' לבקשה) .

סע' 34 (1) לחוק קובע כי אין להתחיל בעבודה ו/או לתכנן או לפתח קרקע אלא רק לאחר קבלת רישיון מתאים.

סע' 34 (4) לחוק קובע כי בין הגדרות הביטוי "פיתוח", נכללות העבודות שימוש בקרקע למטרה שונה מהמטרות המאושרות, חפירת בורות.

כך שניתן לומר שעבודות התקנת הבריכה נכללות בביטוי "פיתוח" אשר דורש רישיון כדי לבצעו.

לכן אני דוחה את טענות המבקשים כי התקנת הבריכה אינה מחייבת היתר בניה. מדובר בעבודות חפירה בקרקע ולכן החוק מחייב קבלת רישיון כדין.

הבריכה לא נבנתה בשטח הציבורי אלא בשטח שהוקנה למבקשים לשימושם.

עפ"י החומר שהוצג לי, לרבות תשריט ותצלום אוויר ניתן לראות בבירור כי חלק מהבריכה מצוי בתוך שטח מגרש 309 שבבעלות המבקשת 1 ואולם חלק מהבריכה הונח ומצוי בתוך השטח הציבורי. גם המבקש 2 הודה בעובדה זו והיה חלוק בשאלה מה גודל החלק המצוי בשטח הציבורי לגבי החלק המצוי בשטח הפרטי.

אמנם כל השטח בו מצויה הבריכה מצוי בתוך השטח התחום בקירות בצמוד ובסמוך למגרש 309 אך הוכח בפני כי מדובר בשטח ציבורי שהוקנה למבקשת 1 על תנאי כשטח לטיפוח בלבד ולא ניתן לבנות בו בנייה אסורה וכיוצ"ב.

ביום 23 או 24 ליולי 2017 חתמו המבקשים על הסכם טיפוח שצורף כנספח 5 לתגובת המשיבים (להלן – "הסכם הטיפוח") .

בהסכם הטיפוח מצוין בין היתר כדלקמן:

"אנו משפחת טימסית מגרש מס' 309 מבקשים לקבל רשות לטיפוח שטח ציבורי צמוד למגרש 309 בבית אריה השטח: השטח הכלוא בין הקירות שיבנו מדרום וממזרח למגרש ובין גבול המגרש והכל בהתאם לתשריט המצורף לפסק דין בת.א. 18101-11-15 ובכפוף לפסק הדין.

אנו מתחייבים בזאת לסמן באופן ברור ובולט והמעוגן היטב בקרקע את גבולות מגרשינו המקורי בהתאם להגדרתו בהסכמות בפסק הדין בת.א. 18103-11-15 וזאת כתנאי להסכמתכם.
אנו מצהירים בזאת שאין ולא תהיה לנו זכות על שטח זה אלא לצורך טיפוח נוי וניקיון בלבד. כמו כן אין ולא תהיינה לנו בעתיד תביעות כספיות ואחריות בגין הוצאות טיפול וטיפוח השטח".

כפי שעולה מהסכם הטיפוח, גבולות מגרש 309 נקבעו בהסכמה במסגרת פס"ד בת.א. 18103-11-15 שאישר הסכמות הצדדים (להלן – "פסה"ד") ועל בסיס הסכמות אלה נחתם הסכם הטיפוח.

מהסכם הטיפוח עולה כי בין גבול מגרש 309 ועד לקירות שייבנו קיים שטח ציבורי כלוא אשר ניתן למבקשים רק לצורך נוי וניקיון.

תמוה הדבר מדוע המבקשים לא צירפו לבקשתם את הסכם הטיפוח שהוא מהותי מאד להליך בעוד שצירפו רק את הפשרה שקיבלה תוקף פס"ד.

המבקש 2 טען בפני כי פסה"ד הושג בלחץ, עושק בכפייה וסחיטה (למשל בעמ' 5 לפרוטוקול בשורות 20-22 וכן נטען במפורש בבקשה עצמה ). טענה זו גם היא תמוהה ביותר.

נספח 4 לתגובת המשיבים הינו ההסכם שקיבל תוקף פס"ד.

מנספח 4 עולה כי המבקשים חתמו על ההסכם, המבקשים היו מיוצגים ע"י עו"ד עמיר דרורי אשר גם הוא חתם על ההסכם. ההסכם הוגש לביהמ"ש וקיבל תוקף פס"ד ביום 14.9.17.

יודגש גם כי המבקש 2 הינו עו"ד במקצועו.

בנסיבות אלה כאשר המבקשים היו מיוצגים ע"י עו"ד"ד והמבקש 2 הינו עו"ד"ד בעצמו וכן ההסכם קיבל תוקף פס"ד ע"י ביהמ"ש, אני דוחה מכל וכל את הטענה כי ההסכם נחתם בעושק, כפייה וסחיטה ומכל מקום הדרך "לתקוף" ולפעול כנגד הסכם שנחתם בין הצדדים הינה באמצעות הגשת תובענה לביטול ההסכם. תביעה כזו לא הוגשה.

הטענה כנגד ההסכם שקיבל תוקף פס"ד, בנסיבות אלה, נטענה בחוסר תום לב.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את טענת המבקשים כי הבריכה הותקנה בשטח שהוקנה להם לשימושם.

השימוש היחיד שהותר בשטח הכלוא הינו נוי וניקיון ולבטח לא התקנת בריכה תוך כדי ביצוע חפירות.

הצו הוצא שלא כדין

אין לקבל טענה זו.

המשיבה 1 פעלה עפ"י סמכותה בסע' 38 לחוק בתוך פרקי זמן מהירים ביותר ועל כן אני קובע כי הצו הוצא כדין.

מדובר באכיפה בררנית ולמבקשים הגנה מן הצדק.

המבקשים טוענים כי בישוב בית אריה קיימות הפרות בניה רבות לרבות התקנת בריכות ובמיוחד אצל המשיב 2. המבקשים טוענים כי מדובר בהתנכלות אישית ועל כן זכאים לסעד של הגנה מן הצדק.

ראשית יצוין כי המקום לטעון טענות של אכיפה בררנית הינה לאחר תחילת המשפט במסגרת הגשת כתב אישום ואז ניתן לטעון טענות מקדמיות כדין (סע' 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982) .

שנית, גם אם ניתן היה לעשות כן במסגרת הבקשה לביטול צו מנהלי, יש צורך בהצגת ראיות לגבי ההתנכלות האישית כלפי המבקשים – ראיות כאלה לא הוצגו . הצגת טיוטת הסכם הגישור ובו התנאי של ביטול תביעה שהוגשה כנגד המשיב 2 אינה יכולה להוות ראיה כזו. מדובר במסמך חסוי במסגרת הליכי גישור שבין הצדדים ואין להציגו בשום הליך משפטי ללא הסכמת הצד שכנגד. כמו כן מדובר בטיוטה של הסכם ואין בכך כדי לבסס את טענת ההתנכלות האישית.

בעניינינו אין חולק כי המבקשים לא קיבלו היתר להתקנת הבריכה ואין חולק כי חלקה הותקן בשטח הציבורי.

לעובדות המוסכמות יש להוסיף את קביעתי כי התקנת הבריכה שהיתה כרוכה בביצוע חפירות באדמה היתה חייבת בהוצאת רישיון בטרם החלו העבודות וכי רישיון כזה כאמור לא הוצא.

לפיכך אני דוחה את טענות המבקשים.

סוף דבר

ממכלול הנימוקים דלעיל אני קובע כי דין הבקשה לביטול הצו המנהלי להידחות.

הצו הזמני לעיכוב הליכים מיום 10.4.18 מבוטל.

המבקשים ישלמו למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ ומע"מ.

ניתנה היום, ו' סיוון תשע"ח, 20 מאי 2018, בהעדר הצדדים.