הדפסה

בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע עת"מ 46762-10-18

בפני
כבוד ה שופטת יעל רז-לוי

העותר

אבי איטל
ע"י ב"כ עו"ד ניר פוגל

נגד

המשיבים

  1. הממונה על פקיד רישוי כלי ירייה, משרד הפנים , מחוז דרום
  2. פקיד הרישוי מחוז דרום
  3. משטרת ישראל

ע"י עו"ד אמיר זייבק פמ"ד אזרחי

פסק דין

רקע ועיקרי העובדות
זוהי עתירה שנייה הנידונה בפני התוקפת את החלטה המשיבים מיום 24.09.17 לפסול את רישיון הנשק של העותר בשל תיק של החזקת סם שנפתח כנגדו; בהמשך נטען כי עילת השלילה נעוצה אף בתיק שבו העותר נחשד בשיבוש הליכי חקירה ומשפט.
עיקרי הרקע העובדתי הנוגע להחלטת המשיבים לשלול את רישיון הנשק של העותר פורטו בפסק דיני בעתירה הראשונה עת"מ 11726-02-18 איטל נ' האגף לרישוי כלי נשק ( מיום 24.6.18) ואין לי אלא לחזור על עיקרי הדברים בתמצית ( להלן: "העתירה הראשונה" ו"פסק הדין הראשון" בהתאמה ).
המדובר בעותר יליד 1950, מורה לנהיגה ובעלים של בית ספר לנהיגה, אשר החזיק ברישיון לכלי ירייה שונים מזה עשרות שנים. הרישיון לנשיאת האקדח אותו החל העותר להחזיק משנת 1997 היה בתוקף עד חודש דצמבר 2019.
במהלך התקופה בכללותה בה החזיק העותר בנשק ברישיון בוטל רישיונו לנשיאת הנשק פעמיים – בסוף שנת 2007 ובשנת 2015. בשני המקרים התקבלו העתירות שהוגשו על ידי העותר כנגד ביטול רישיון הנשק שלו ובית המשפט הורה על החזרת רישיונו של העותר ( ראה עת"מ 330/08 איטל נ' מדינת ישראל - מיום 24.11.08 וכן עת"מ 25046-03-16 איטל נ' מדינת ישראל - מיום 23.5.16).
בעתירה הראשונה בשנת 2008 קיבל בית המשפט ( כב' השופטת דברת) את העתירה, לאור חוות דעת שקבעה שהעותר כשיר להחזיק בנשק ( כשהשאלה שם נגעה לכשירות בעניין רפואי מסוים) ולאור הבטחה מנהלית של הרשות.
בעתירה השנייה – משנת 2016 קבע בית המשפט ( כב' השופטת אבידע) כי אין די בדו"חות המידע שהוצגו לה ובתיקי החקירה הקיימים כנגד העותר ( תיק פתוח משנת 2007 ותיק נוסף שנסגר מחוסר ראיות) - כדי להצדיק את ביטול הרישיון.
במקרה דנא רישיון הנשק נפסל ביום 24.09.17 בשל כך שנפתח כנגד העותר תיק בחשד להחזקת סם ביחידת הדיור בביתו ( פל"א 401394-2017 של ימ"ר נגב מיום 07.09.2017 – להלן: "תיק הסמים").
ערר שהוגש על ידי העותר לממונה לרישוי כלי ירייה במחוז הדרום כנגד שלילת רישיון הנשק נדחה ביום 18.12.17 ( להלן: "הממונה").
כנגד החלטה זו הוגשה העתירה הראשונה בחודש פברואר 2018. במסגרת אותה עתירה ניתנה החלטה נוספת על ידי הממונה ביום 23.4.2018 לאחר שנדרש בהחלטתו המחודשת אף לתיק נוסף בו נחשד בשיבוש הליכי חקירה ומשפט ( פ"א 279149-17 ימ"ר נגב מיום 27.06.17 להלן: "תיק השיבוש").
הממונה באותה החלטה אימצה את המלצת משטרת ישראל בשים לב לאינטרס של שלום הציבור ובטחונו והחליטה שוב לדחות את הערר.
בפסק הדין הראשון קבעתי, כי יש מקום שמשטרת ישראל כגורם ממליץ תחזור ותידרש לטענות העותר ביחס לתיק השיבוש, וכי הממונה לאחר מכן תחזור ותבחן את החלטתה. שכן במהלך הדיון בפני הוברר, כי לא ידוע כלל מהו חומר חקירה בנוגע לתיק השיבוש אשר עמד בפני המשטרה בעת מתן המלצתה, ויתרה מכך מהו החומר שעמד בפני הממונה בעת מתן החלטתה. בשים לב לאמור אף מצאתי לנכון לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות לעותר.
לאור הוראות פסק הדין הראשון חזרה משטרת ישראל ובחנה את טענות העותר וכן את חומר החקירה בתיק השיבוש. ביום 05.08.18 נתקבלה החלטה חדשה ע"י הממונה, זאת לאחר שניתנה המלצה עדכנית של משטרת ישראל. בהחלטת הממונה צוין, כי בהתאם להוראות פסק הדין הועבר הערר לתגובת הקצין הממונה במשטרה והמלצת הקצין הממונה הייתה להמשיך להתנגד למתן רישיון נשק לעותר. באשר לתיק של שיבוש הליכי משפט וחקירה צוין, כי המדובר בתיק בו קיימות ראיות לכל הפחות ברמה המנהלית לשיבוש הליכי חקירה ע"י העותר. שכן מחומר הראיות בתיק עולה, כי העותר סייע לבנו אריק איטל להתחמק מהמשטרה במהלך חקירה הנוגעת למקרי רצח בהם נחשד הבן, ואף הדריך אותו והזהיר אותו כיצד להתחמק מן המשטרה. עוד צוין בהחלטת הממונה בערר, כי בהמלצת המשטרה צוין שבניגוד לטענות העותר, חומר החקירה מלמד כי קיימות ראיות לפחות ברמה המנהלית המלמדות גם על קשרים בין העותר לבין " עבריינים אלימים אחרים שנחקרים בתיק זה בחשד לרצח" (ראה החלטת הממונה נספח יב' לעתירה).
באשר לתיק הסמים צוין, כי המדובר בהחזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית כאשר מתיק החקירה עולה, כי בביתו של העותר נתפסה כמות סם לצריכה עצמית מסוג קנביס. במאמר מוסגר אציין, כי מאז החלטת הממונה התקבלה בתיק הסמים החלטה לפיה התיק כנגד העותר נסגר מחוסר ראיות, זאת כעולה מתגובת המדינה לעתירה.
עוד צוין בהחלטת הממונה, כי בהמלצת המשטרה נאמר שלעותר מספר תיקי חקירה סגורים מחוסר ראיות וחוסר עניין לציבור בשנים 1998 - 2014, וכי הגם שמדובר בתיקים אליהם התייחס כבר בית משפט לעניינם מנהליים בעבר ולא מצא שהם כשלעצמם מצדיקים ביטול הרישיון, הרי משאלו מצטרפים לשני התיקים החדשים, סבורה משטרת ישראל כי נשיאת כלי ירייה ע"י העותר תהווה סכנה לשלום הציבור.
הממונה בהחלטתה לאחר שהפנתה להמלצת המשטרה מצאה לנכון לאמצה, תוך שציינה כי משטרת ישראל היא הגורם המקצועי והמוסמך להמליץ על מתן רישיון לכלי ירייה וביטולו בהתחשב בהערכת המסוכנות של מבקש הרישיון; וכי במקרה זה המלצת הקצין הממונה מפורטת ומתבססת על חומר שיש בו תשתית מוצקה למתן ההמלצה, וכל אלו מלמדים על סיכון לשלום הציבור ומכאן נדחה הערר.
כנגד החלטה זו הוגשה העתירה שבפני – השנייה שהוגשה מאז שנשלל רישיונו של העותר זאת הפעם ביום 24.09.17.
תמצית טענות הצדדים
לטענת העותר המדובר בעתירה שלישית שנדונה לאחר שעניינו של העותר הוחזר לדיון מחדש בפני הממונה פעם אחת לאחר הגשת העתירה הראשונה ופעם שניה במסגרת פסק הדין הראשון, כאשר הממונה שבה וחוזרת על החלטתה. הודגש, כי ההיסטוריה כאן מטילה צל כבד על חזקת התקינות העומדת בד"כ לרשות מנהלית, שכן הממונה חוזרת על נימוקים שנדחו עוד בפסק הדין בעת"מ 25046-03-16 ע"י השופטת אבידע, ולמרות זאת הרשות חוזרת ומסתמכת על אותם מידעים ותיקים ישנים. נראה שהרשות מנהלית ואף המשטרה נעולים בהחלטותיהם ואף מתעלמים מפסקי הדין של בית המשפט, אשר הורו על השבת הרישיון לעותר, ושבים וחוזרים באופן שרירותי על אותן עמדות.
לטענת העותר המשיבים כלל לא הפעילו שיקול דעת, בוודאי לא כזה שהינו סביר. ההחלטה נגד ביטול רישיון הנשק היא בלתי מידתית ויש בה משום התעמרות בעותר. העובדה שהחלטת הממונה חוזרת על אותם נימוקים רק מלמדת, כי המשיבים פועלים בשרירות ובחוסר תום לב כנגד העותר. דוגמה לעניין זה היא העובדה, כי המשיבים חוזרים ומפנים לאותם תיקים ישנים ואותם מידעים; ולמרות שבית המשפט בעתירה קודמת קבע שאין בהם כדי להצדיק שלילת הרישיון, עתה נטען שוב כי אלו " מצטרפים למסה הנוכחית ומביאים בעצם למסה קריטית המצדיקה ביטול הרישיון". לטענת העותר, עצם העובדה שהמשיבים בפעם הרביעית חוזרים ומעלים את אותם נימוקים שכבר נמצא שלא די בהם, מלמדים על כך שאין להחיל במקרה זה את חזקת תקינות המנהל.
טענה נוספת נוגעת לכך שבהמלצת קצין המשטרה והממונה לא צוין, כי תיק הסמים נסגר למרות שנראה שכבר היה ידוע על הכוונה לסוגרו וכי היה מקום שהחלטה על סגירת התיק תינתן טרם הבאת ההמלצה לממונה. עניין זה מלמד אף הוא על האופן השרירותי בו פועלת הרשות כלפי העותר .
עוד נטען, כי החלטת הממונה הינה החלטה לקונית, לא מנומקת ולא ברור כלל מהו התהליך הנעשה במסגרת בחינת הערר ואם נשקלו השיקולים הרלוונטיים; ההחלטות חוזרות על עצמן ולא ברור אלו חומרים ראתה הממונה בעצמה ונראה כי היא עצמה לא נחשפה לאף ראיה. על הממונה היה לדרוש הבהרות ברורות וטרם קבלת החלטתה , במיוחד נוכח פסקי הדין הקודמים שניתנו בעניינו של העותר.
עוד צוין, כי החלטת המשיבה אינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה. הממונה לא הצביעה על סיכון ניכר מן העותר, ואין בתיק השיבוש כדי לבסס אירוע היוצר סיכון מיוחד מהעותר. מלכתחילה התבססה ההחלטה על הביטול על תיק הסמים, אשר לא היה בו כדי להצדיק את ביטול רישיונו. מעבר לכך אמירות שנאמרו על ידי קציני משטרה במקום לעותר, מלמדות על הטעם האמיתי והלא מוצדק לשלילת רישיונו, והוא התנכלות המשטרה לעותר על רקע הרשעת בנו אדם בתיק רצח וחשדות כנגד הבן אריק.
באשר לתיק הסמים הודגש, כי העותר ילידת 1950 נעדר כל עבר פלילי, ואין לו יד ורגל בעבירות סמים או שימוש בסמים ופתיחת התיק כנגדו מקורה בטעות. המדובר בסם מסוג קנבוס במשקל זעיר שנתפס ביחידת דיור בה מתגורר בנו של העותר יחד עם בת זוגו, אליה העותר כלל לא נכנס; ולא היה כל מקום לחקור את העותר בחשד לעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, כאשר מראש היה ידוע על פי משקל הסם שמדובר בסם במשקל נמוך שמתאים, לכל היותר, לעבירה של צריכה עצמית. מכאן כל הבסיס לשלילת רישיון הנשק רעוע לחלוטין, והיה מקום לסגור את התיק מחוסר אשמה ולא חוסר ראיות.
באשר לתיק השיבוש צוין, כי מיום חקירתו של העותר עברה יותר משנה ואם אכן היו ראיות בתיק זה, הוא לא היה " מעלה אבק" במשרדי הפרקליטות.
העותר מוסיף וטוען כי אין באף אחד מהתיקים כדי לעמוד ברף הנדרש על פי הלכת שללם, כדי לשלול רישיון של מי שהיה לו רישיון לנשיאת נשק במשך שנים רבות. מכל האמור יש מקום להחזיר לעותר את רישיון הנשק שנשלל ממנו ללא בסיס, כאשר ב"כ העותר אף הפנה לפסיקה לתמיכת טענותיו.
בהמשך לאחר שהוגש לבית המשפט חומר החקירה בתיק הסמים, וזה אף הועבר לעיונו של ב"כ העותר משהתיק נסגר, ביקש ב"כ העותר להשלים התייחסות בכתב לתיק זה, וכך נעשה.
המשיבה מנגד ביקשה לדחות את העתירה ולהותיר את החלטת הממונה על כנה, שכן החלטת הממונה ניתנה כדין ונטועה היטב במתחם שיקול הדעת של הרשות המנהלית. ישנו משקל ראייתי נכבד המצביע על סיכון ניכר מהעותר והמקים אינטרס ציבורי מיוחד לביטול רישיונו. הודגש, כי משטרת ישראל היא הגוף המוסמך להמליץ לגורם באגף רישוי כלי ירייה בדבר קיומו של סיכון לשלום הציבור, וכי בחינת צרכי ההגנה על שלום הציבור נתונה בידי משטרת ישראל.
באשר לשיקולים שאמורים להנחות את משטרת ישראל בבואה להמליץ על מתן רישיון צוין, כי קריטריון המרכזי עליו מבססת המשטרה את המלצתה, הינו השיקול של חשש סביר לשלום הציבור וכי הערכת הסיכון לשלום הציבור נעשית על פי כלל הראיה המנהלית. במקרה זה המלצת המשטרה נשענת על שלושה אדנים – תיק השיבוש, תיק הסמים וכל התיקים הסגורים והידיעות המודיעיניות שמצטברות לשני התיקים החדשים שנפתחו.
דיון
המדובר בעתירה שניה המוגשת כנגד ביטול רישיון נשיאת נשק של העותר בהתאם להחלטה שהתקבלה בחודש ספטמבר 2017. כאמור, שתי העתירות הקודמות נגעו להחלטות שניתנו בעניינו של העותר בשנת 2008 ובשנת 2015 שבסופן הוחזר לו רישיון הנשק.
הכלל הוא, כי על מנת להחזיק בכלי ירייה על המחזיק לשאת ברישיון להחזקתו ( ראו: סעיף 5( א) לחוק). עמדה זו נובעת ממדיניות משפטית אשר אינה מכירה בזכותו של אדם להחזיק כלי ירייה ככלל, ועל כן על המבקש להחזיק רישיון לכלי ירייה לעמוד בקריטריונים שנקבעו לצורך כך ( ראו: בג"ץ 423/84 מחמד עבדל רחמן עזאם נ' שר הפנים, לט (1) 337 (1985)). רישיון זה ניתן לתקופה של שלוש שנים כאשר בסיומה ניתן להגיש בקשה לחידוש הרישיון.
אחת מתכליותיו של חוק כלי הירייה תש"ט-1949 (להלן: "החוק") היא לאזן בין האינטרסים וזכויותיו של הפרט להחזיק בכלי ירייה בעיקר לצורך הגנה עצמית, לבין האינטרס הציבורי שהינו צמצום מספר כלי הנשק אשר מוחזקים על ידי אזרחים. עוד נקבע כי רישיון נשק יינתן רק לאלו אשר נקבע לגביהם כי הם כשירים לכך, זאת מתוך מטרה לצמצם את הסיכוי כי כלי ירייה קטלניים יהיו בידיהם של מי שאינם כשירים לכך ומסכנים את שלום הציבור וביטחונו [ עע"מ 389/13 עופר קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים (פורסם בנבו)(1.10.2014].
באופן עקרוני מדיניותה של הממונה על כלי ירייה היא " מדיניות מצמצמת" לפיה המשיבה שואפת להפחית את כמות כלי הירייה במוחזקים על ידי אזרחים. עמדה זו התקבלה ואושרה אף בפסיקה:
"נפתח ונאמר, כי אין דופי בגישה זהירה ביותר ומחמירה מטעם הרשויות בעניין מתן רשיון לכלי יריה. בישראל, להבדיל מארה"ב, אין זכות חוקתית לשאת כלי נשק, ושיקול דעתן של הרשויות רחב, לפי סעיף 5( א) לחוק כלי היריה, תש"ט-1949, וכל המקפיד והנזהר הרי זה משובח. דעת לנבון נקל, כי אילו ניתן רשיון נשק בידי מי שאינו ראוי לכך, ולאחר מכן היה נעשה שימוש שלא כדין בנשק, איזו צעקה גדולה ומרה תבוא, וכבר כתב השופט ( כתארו אז) ברק בבג"ץ 423/84 עזאם נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 337, 339 (1985) "אכן אין לו לאזרח זכות להחזיק ולשאת כלי יריה, וסבירה היא המדיניות המבקשת לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי הציבור"" [עע"מ 3792/14 עובד רופל נ' המשרד לבטחון פנים/האגף לרישוי כלי יריה/מרחב חיפה (פורסם בנבו) 23.03.2015).
הסמכות לביטול רישיון להחזיק כלי ירייה נתונה בידי הרשות כאמור בסעיף 12( א)(3) לחוק, לפיו המוסמך ליתן רישיון לפי חוק כלי ירייה רשאי אף לבטלו בטרם תם תוקפו. עוד קבע המחוקק, כי המשטרה היא גורם אשר יכול להמליץ על הנפקת רישיון ושלילתו.
הפסיקה מבחינה בין התנאים לאי חידוש מתן רישיון, לבין אלו הדרושים לצורך הפקעת רישיון בתוקף, כפי שבענייננו. אין חולק, וזאת כפי שטען ב"כ העותר וכפי שנקבע אף בפסקי הדין הקודמים שניתנו בענייננו, כי לצורך הפקעת רישיון נדרשים תנאים מחמירים יותר מאלו הנדרשים לאי מתן רישיון מסוג זה [ראו: עת"מ 765/04 ישראל דנציגר נ' ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי ירייה משרד הפנים (פורסם בנבו, 13.4.2005); וכן בג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317 (1981)].
ברי כי במקרה של ביטול רישיון, מסד הנתונים עליו מתבסס הביטול צריך להיות משכנע וכזה שיהא בו כדי לבסס החלטה על ביטול רישיון, ודאי למי שהחזיק ברישיון במשך שנים כפי שבענייננו. על כן יש לבחון החלטה מסוג זה בקפידה ובזהירות הראויה, תוך בדיקה אם ההחלטה נסמכת על תשתית ראייתית עניינית ומספקת.
באשר למעמדה של משטרת ישראל כמי שממליצה לפקיד הרישוי הרי המלצת משטרת ישראל באה כדי להבטיח את שלום הציבור. ומכאן לה הסמכות להעריך האם קיימת במבקש הרישיון מסוכנות אשר יכול מבססת חשש לשלום הציבור, כאשר משטרת ישראל היא הגוף אשר הוסמך להעריך את מסוכנות מבקש הרישיון ולמסור את המלצתו לפקיד הרישוי ולממונה.
עם זאת כבר נפסק לא אחת, כפי שציין אף ב"כ העותר, כי פקיד הרישוי הוא בעל הסמכות במתן הרישיון או בשלילתו, ולממונה על כלי ירייה שיקול דעת אותו הוא אמור להפעיל באופן עצמאי. זאת כאשר הוא מבצע את האיזונים הראויים בין התועלת והצורך שיש למבקש הרישיון מצד אחד במתן הרישיון, לבין הסיכון הנשקף לציבור מנשיאת הנשק על ידי מבקש הרישיון ( ראה לדוגמא עת"מ ( ת"א) 65923-03-18‏ ‏משה לוי נ' משרד הפנים/האגף לרישוי כלי נשק, [פורסם בנבו] (15.8.2018)).
לצד זאת יש לזכור, כי רמת ההוכחה הנדרשת במסגרת ההליך המנהלי שונה מזו הנדרשת בהליך הפלילי, והמדובר ברף ראייתי גמיש יותר.
ברוח זאת נפסק, כי ניתן להתבסס גם על תיקי חקירה שלא הוגש בהם כתב אישום ואף נסגרו מחוסר ראיות, להתחשב בראיות מינהליות ועוד[ראה לדוגמא: עת"מ ( ת"א) 20755-05-18 פנחס בר-און נ' המשרד לביטחון פנים - אגף רישוי כלי ירייה [ פורסם בנבו] (25.7.2018))]. ניתן אף להסתמך על הרשעות קודמות, וכן להידרש מידע מודיעיני [ ראה: עת"מ ( מינהליים מרכז) 12930-12-17 אופיר סלוקי כהן נ' משרד הפנים - האגף לרישוי כלי נשק ( פורסם בנבו, 04.10.2018)].
אף שניתן להסתמך על חומרי חקירה בתיקים משטרתיים שנסגרו בעת קבלת החלטה על שלילת רישיון נשק, הרי שבמקרים שמדובר בתיקי חקירה שנסגרו מחוסר ראיות, יש לנקוט במשנה זהירות בבחינת הראיות המנהליות ונדרשת בחינה מוקפדת וזהירה של הראיות בטרם יוסקו מהן מסקנות, בעניין ההתאמה לשאת רישיון נשק.
ומן הכלל אל הפרט - במקרה דכאן כפי שצוין לעיל אין חולק, כי יש לבחון את החלטת המשיבה לשלילת רישיונו באמות מידה דווקניות יותר מאשר במקרה בו מדובר במתן רישיון חדש.
הדברים מתעצמים אף לאור אופן התנהלות המשיבה והעובדה שהממונה עצמה בדיונים בעתירה בגלגולה הקודם לא הייתה מצויה בחומר שעמד בבסיס ההמלצה, ולא היה ברור איזה חומר חקירה עמד בפני המשטרה ובפניה ביחס לתיק השיבוש. מעבר לכך נראה, כי גם הפעם היה מקום להיערך באופן סדור יותר ביחס לתיק השיבוש וחומר החקירה המדויק שעמד בפני הממונה בעת מתן ההמלצה וההחלטה. אף לדיון עצמו לא הגיע ב"כ המדינה עם תיק חקירה סדור בנושא השיבוש, אלא עם חומר חקירה – אגד חומרי חקירה ובליווי קצינת משטרה המצויה בחומר, כדי שזו תבהיר לבית המשפט כביכול את התמונה. וזאת, מקום בו הדבר אינו נדרש, שכן אין המדובר בחומר מודיעיני או חסוי (פרט למסמך אחד שהיה בתיק ממילא); ובעיקר כאשר ההחלטה העומדת לבחינה הינה החלטת הממונה ולא המלצת המשטרה .
עם זאת, ולמרות אי נוחות מסוימת הקיימת מאופן התנהלות המשיבים, הרי לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, את חומר הראיות בשני תיקי החקירה - הן בתיק הסמים והן בתיק השיבוש, ואת החלטת המשיבים בזהירות המתחייבת ותוך מתן משקל לכך שהעותר מחזיק ברישיון נשק שנים רבות מאוד, בסופו של דבר מצאתי שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של הממונה ולהורות על השבת הרישיון לעותר, משזו אינה חורגת ממתחם הסבירות.
באשר לתיק הסמים אשר בגינו נלקח רישיונו של העותר מלכתחילה, אכן המדובר בכמות סם לא גדולה אשר נתפסה על פי חומר החקירה בחיפוש נערך בביתו של העותר על פי צו לחיפוש אחרי אמל"ח. על פי דו"ח החיפוש, באותו חיפוש נמצא חומר חשוד כסם בארון בחדר השינה וכן סם מסוג קנבוס בתוך צנצנת זכוכית בארון בחדר השינה, כאשר באותו מעמד נלקח נשקו של העותר שהוחזק ברישיון – הנשק מושא העתירה, כאשר בחיפוש אף נמצא אקדח אויר עם מחסנית.
באשר לסם שנתפס הרי בהתאם לחוות הדעת בתיק המדובר בחומר מסוג קנבוס במשקל של כ 1.4 גרם, וכן חומר מסוג קנבוס במשקל של כ 9.10 גרם.
נראה, כי בחינה כיום של חומר החקירה בתיק הסמים מלמדת שאין בו, כשלעצמו, כדי להצדיק את שלילת הרישיון, הגם שיש לו משקל מסוים כפי שיבואר להלן. זאת לאור כמות הסם הלא גדולה והעובדה שמדובר בסם שנמצא ביחידת הדיור בה מתגורר בנו של העותר. עם זאת יש לזכור ולהשקיף על ההחלטה על שלילת הרישיון שניתנה לאחר תפיסת הסמים בבית העותר, גם במשקפי העת בה ניתנה. בשים לב לכך שהמועד בו נתפסו הסמים בבית העותר היה סמוך למועד מעצרו של בנו אהרון - אריק בחשד לביצוע עבירות רצח, במסגרת חיפוש בבית בחשד להמצאות אמל"ח , כאשר ביחס לאותה חקירה חשוד העותר בשיבוש . במצב דברים זה מציאת הסמים בביתו של העותר, גם אם בנו ניב ציין כי הסמים שייכים לו, מובילה למסקנה שההחלטה הראשונית שהתקבלה בשטח על תפיסת הנשק וביטול הרישיון לנשיאתו, לא הייתה נטולת בסיס . יש לזכור כי גם אם באותה עת בנו של העותר הודה בהחזקת הסמים , עדיין בשים לב לכך שבנו מתגורר עמו ובביתו של העותר מוחזקים סמים ללא היתר ושלא כדין, הרי יש בכך יש כדי לבסס במידה מסוימת את ה חשש הקיים להמשך החזקת הנשק בבית העותר , גם אם העותר עצמו אינו קשור לעבירות סמים כלל ועיקר.
עם זאת, עתה לאחר שהתיק נסגר מחוסר ראיות כנגד העותר - דבר המחייב בחינה דקדקנית עוד יותר, מוכנה אני לצאת מנקודת הנחה, כי אין בתיק זה, כשלעצמו, כדי לבסס הצדקה להמשך שלילת רישיונו של העותר.
אלא שלא כך הם פני הדברים ביחס לתיק השיבוש בו נחשד העותר בחשד לשיבוש הליכי חקירה או משפט. במיוחד בשים לב לסמיכות המועדים בין שני האירועים - אותו חשד לשיבוש הליכי חקירה, מועד אליו מתייחס החשד כעולה מחומר החקירה שהוגש לי, זאת אל מול המועד בו נתפסו הסמים בביתו של העותר.
בתיק השיבוש נחקר העותר בחשד של שיבוש הליכי חקירה או משפט ביחס לחקירה בה אחד החשודים היה בנו אהרון - אריק איטל, אשר מיד בסמוך נעצר בחשד לביצוע עבירת רצח. ביחס לתיק זה על פי הצהרת ב"כ המשיבים בדיון, בכוונת הפרקליטות להגיש כנגד העותר כתב אישום בגין אותו חשד לשיבוש הליכי חקירה. ודוק, הגם שבמצב דברים זה אין מקום לצאת מנקודת הנחה כאילו זה יוגש בוודאות( כאשר אכן חלף זמן לא מועט ממועד החקירה ועד עתה לא הוגש כתב אישום), הרי כך או כך, למצער, לא מדובר בתיק חקירה אשר התקבלה החלטה על סגירתו כנגד העותר . במצב דברים זה שומה על בית המשפט לבדוק את החומר הקיים בתיק, עליו בוססה המלצת המשטרה והחלטת הממונה.
לא נעלמה מעיני העובדה, כי המדובר בתיק שרק בהחלטה המאוחרת יותר של הממונה הובא בפני ה ו אז נלקח גם הוא כשיקול לביטול רישיונו של העותר. עם זאת, אין פסול בכך שהממונה שקלה תיק פתוח נוסף בו נחשד העותר, באם לדעתה יש בו כדי להשליך על החלטתה.
לגופם של דברים, ולאחר בחינת חומר הראיות בתיק השיבוש נחה דעתי, כי יש בראיות המנהליות הקיימות בתיק זה כדי לבסס את החלטת הממונה לאמץ את המלצת המשטרה; וכדי ללמד על סיכון הקיים לשלום הציבור מהמשך החזקת הנשק בידי העותר. זאת לאור העולה ממקרא החומר בתיק השיבוש , כאשר משקל הדברים מתעצם בשילוב עם תיק הסמים (כאשר לעמדת משטרת ישראל אלו אף מצטרפים למידעים הישנים יותר הקיימים).
האמור הינו לאחר בחינת חומר הראיות בתיק זה לרבות האזנות הסתר, תמלילי האזנות הסתר וחומר הנוסף הקיים בתיק, ממנו עולה כי קיימות ראיות, למצער ברמה המנהלית ואף למעלה מכך , המבססות את אותו חשש לשלום הציבור מהמשך נשיאת הנשק בידי העותר.
כפי שפורט לעיל רמת ההוכחה הנדרשת במסגרת ההליך המנהלי שונה מזה הנדרשת בהליך הפלילי, והמדובר ברף ראייתי גמיש יותר. במקרה דנא המדובר בחשש לשיבוש הליכי חקירה על ידי העותר בחקירה שעניינה חשד לעבירות של רצח. מקרא חומר החקירה מלמד על הקשרים שונים שבהם העותר מעורב לכאורה באותו חשש לשיבוש החקירה בה נחשד בנו במעורבות בעבירות רצח יחד עם מעורבים שונים, ויש בחומר הראיות כדי להוות תשתית מספקת לאותו חשש לשלום הציבור שיכול לנבוע מהמשך החזקת הנשק ע"י העותר .
אציין, כי בעניינו של העותר התמונה הכוללת מתחוורת משילוב מכלול החלקים המרכיבים אותה. שכן על פני הדברים ניתן לטעון, לכאורה, כי כל אחד מן התיקים או אפילו המידעים הישנים בפני עצמם, אין די בהם כדי להצדיק את התוצאה של שלילת רישיונו לנשיאת נשק של העותר, וכי ההתנהלות בעניינו היא שרירותית והוא אינו יכול להיות אשם או חשוד בשל חשדות כלפי בנו. אלא שהסתכלות רחבה יותר ושקלול של מכלול החומר העולה משני התיקים, במיוחד לאור סמיכות הזמנים ביניהם וטיב החשדות בעניין השיבוש, מובילה למסקנה שאכן עולה מהם חשש לשלום הציבור מהמשך נשיאת הנשק על ידי העותר.
נוכח כך, אין לקבל את טיעוני בא כוחו בעניין זה, ואין ל ומר שהחלטת הממונה הינה שרירותית או חורגת ממתחם הסבירות, במידה המצדיקה התערבות בית המשפט המינהלי.
יתרה מכך, הממונה נדרשת לערוך איזון בין התועלת והצורך שיש למבקש הרישיון מצד אחד במתן הרישיון, לבין הסיכון הנשקף לציבור מנשיאת הנשק על ידי מבקש הרישיון. בעניינו של העותר, והגם שהוא מחזיק ברישיון לנשק במשך עשרות שנים ולכן הנטל המוטל על מי שרוצה לבסס את החלטתו לביטול הרישיון מוגבר, הרי אין לומר שהוכחה תועלת או צורך שיש לעותר בהמשך נשיאת הנשק.
במקרה זה העותר המשיך לשאת ברישיון לנשק לאור תבחיני העבר, ולא נטען כי הוא נדרש לנשק עתה לצורך עבודתו או הגנתו העצמית. מכאן שניתן לאבחן את עניינו לדוגמה מהעניין שנדון בפסק הדין שניתן אך בימים אלו בעת"מ 6797-10-18 נתן חזקיאן נ' הממונה על פקיד רישוי כלי ירייה מחוז ירושלים ( פורסם בנבו) (מיום 10.1.19) . שם התקבלה העתירה ובוטלה החלטת הממונה לשלול את רישיון הנשק של העותר, זאת לאחר שבית המשפט ציין כי הממונה אף לא נתן משקל הולם וביטוי במסגרת השיקולים להשלכות של נטילת הנשק על העותר על רקע עיסוקו והפגיעה בעיסוק כתוצאה מההחלטה – כאשר באותו מקרה דובר במי שעבד כמאבטח. בענייננו, במובחן מהאמור לעיל, שלילת הרישיון אינה פוגעת לכאורה בעיסוקו של העותר – בעל בית ספר לנהיגה, ואין טענה בדבר התועלת או צורך מיוחד שבהחזקת הנשק ע"י העותר - אותו הוא מחזיק מכוח תבחיני עבר .
יש לזכור עוד, כי בית משפט זה אינו שם שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות שכן: "הלכה ידועה ומושרשת היא כי המבחן להתערבות בהחלטת הרשות המינהלית אינו מתמצה בשאלה מה היה עושה בית המשפט אילו בא בנעליה של הרשות, אלא האם החלטתה היא אחת מן ההחלטות המצויות במתחם הסבירות בנסיבות העניין." [בג"ץ 6474/10 עיריית ראשון לציון נ' שר הפנים ( פורסם בנבו, 03.02.2014)].

בהינתן האמור ובשים לב לקיומן של ראיות העומדות ברף הנדרש, לכך שקיים סיכון לשלום הציבור מן העותר באם ימשיך לשאת - אותו סכם ראיות העולה מתיק הסמים ותיק השיבוש; ולאור האיזון שנדרש לעשות בין האמור לבין הצורך שבנשיאת הנשק על ידי העותר; והגם שנתתי דעתי על הפגיעה בעותר המחזיק ברישיון עשרות שנים - מסקנתי היא שאין מקום להתערב בהחלטת הממונה, בהינתן אף עילות ההתערבות המצומצמות של הביקורת השיפוטית המנהלית.
נוכח האמור דין העתירה להידחות.
עם זאת בנסיבות העניין, ולאור התנהלות המשיבים במכלול העתירות, אין צו להוצאות.
תיקי החקירה יוחזרו לב"כ המשיבים דרך מזכירות בית המשפט.
ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ט, 29 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.