הדפסה

בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע עת"מ 3824-03-19

בפני
כבוד ה שופטת גאולה לוין

העותר

אכרם גראדה
ע"י ב"כ עו"ד מוריה פרידמן שריר, עמותת "גישה"

נגד

המשיבים

  1. מתאם פעולות הממשלה בשטחים
  2. מינהלת התיאום והקישור (עזה)

ע"י פרקליטות מחוז דרום - אזרחי

החלטה

1. ההליך שבכותרת הוגש בשל סירוב לשתי בקשות של העותר לצאת לריאיון בקונסוליה האמריקאית ואי מתן מענה לב קשה שלישית. בסמוך לפני הדיון בעתירה, ביום 12.3.2019, נערך לעותר תחקור ביטחוני, בעקבותיו אושרה בקשתו להיכנס לישראל לשם ריאיון בקונסוליה, שהיה קבוע ליום 14.3.2019.
נוכח האמור, בפסק דין מיום 12.3.2019 נמחקה העתירה לבקשת העותר.

2. הצדדים חלוקים בעניין ההוצאות. לטענת העותר הגשת העתירה וניהול ההליך תחת עינו הפקוחה של בית המשפט, ובניהול עורך דין מהפרקליטות, היא שהניעה את המשיבים להעניק את הסעד המבוקש. העותר קובל על כך שהמשיבים מנהלים לטענתו, מנגנון כושל המחייב פניה לערכאות, אם בשל אי מתן מענה ממושך לבקשות שמטבען מחייבות מענה מהיר, ואם בשל מתן מענה בלתי מקצועי ובלתי מבוסס.

העותר מציין את פעילותה היעילה של הפרקליטות, אולם לטענתו אין זה מתפקידה לתקן את מחדלי המערכת, בוודאי לא כעניין שבשגרה.

3. המשיבים טוענים מנגד, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות המדינה בעניינו של העותר, וזו פעלה בהתאם לנוהל זמני טיפול בבקשות היתרים לפלסטינים תושבי רצועת עזה. המשיבה מציינת את ההיקף הגדול של בקשות שמגישים פלסטינים תושבי עזה בהם היא נדרשת לטפל. עומס שהביא לגיבוש נוהל זמני טיפול, המבחין בין בקשות דחופות לבקשות שאינן דחופות.
בהתאם לנוהל, אורך הטיפול המרבי בבקשה להיכנס לישראל לריאיון בקונסוליה, הוא 50 ימי עבודה מעת קבלת הבקשה מהוועדה האזרחית הפלסטינית. במקרה דנן, ההחלטה להתיר לעותר להיכנס לישראל, התקבלה ונמסרה לוועדה האזרחית ביום 4.2.2019, כלומר, בחלוף 14 ימי עבודה מיום הגשת הבקשה.

המשיבים מוסיפים וטוענים, כי גם אם ההחלטה הייתה מתקבלת ונמסרת לראשונה ביום בו השיבה המדינה למכתבה של ב"כ העותר (ביום 4.3.2019), גם אז טרם חלפו 50 ימי עבודה.

המשיבים מציינים כי העותר לא פנה באמצעות הפרקטיקה הרווחת שננקטת דרך קבע ע"י ב"כ העותר, עמותת "גישה", של פנייה לפרקליטות בקדם עתירה, פנייה שיכול והייתה מייתרת את ההליך וחוסכת בהוצאות.

לטענת המשיבים, העובדה שלאחר בחינה מחודשת אושרה בקשת העותר, מלמדת לכל היותר כי המדינה עשתה מאמץ מעבר לדרוש כדי לאשר כניסתו של העותר לישראל, אך הדבר אינו מלמד כלל ועיקר כי לכתחילה היה על המדינה לאשר כניסתו של העותר, ולכן אין להטיל על המדינה הוצאות. הבחינה מחדש נעשתה לפנים משורת הדין.

4. אמות המידה לפסיקת הוצאות בעתירה שהסתיימה ללא בירור והכרעה לגופה נקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פד מח(4) 217. על פי אמות המידה שגובשו בהלכת אל נסאסרה, יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפנייה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. כן נקבע כי לעוצמת הקשר הסיבתי בין הגשת העתירה לקבלת הסעד תהא השפעה על שיעור ההוצאות.

5. במקרה דנן, לאחר הגשת העתירה קיבלו המשיבים החלטה חדשה המתירה את כניסתו של העותר לישראל לצורך הגעה לקונסוליה. משכך ההליך הגיע לסיומו ללא בירור וללא הכרעה שיפוטית. העותר קיבל את מלוא הסעד שהתבקש.

המשיבים לא נתנו הסבר לשוני בין ההחלטות שהתקבלו טרם הגשת העתירה להחלטה שהתקבלה בסמוך לאחר הגשתה. לא ניתן הסבר לכך שתחילה דחו המשיבים את בקשת העותר ולאחר מכן, משנערך לו תחקור, נעתרו לה. לא הוצג לפני חומר מלמד על כך שההחלטה המקורית לדחות בקשת העותר הייתה המוצדקת ונשענה על טעמים בטחוניים מבוססים (בשונה מהמקרה שנדון בעת"מ 45596-01-19 אליו מפנים המשיבים).

6. משכך, ונוכח סמיכות הזמנים בין הגשת העתירה לשינוי ההחלטה, קשה להשתחרר מהרושם כי הגשת העתירה תרמה לקבלת הסעד. באין הכרעה לגוף הטיעונים, לא ניתן לשלול על הסף את הסברה כי היה צידוק בהגשת העתירה. יצוין, כי גם אם לעותר אין זכות קנויה להיכנס לישראל, עדיין חובתם של המשיבים לפעול בהתאם לכללי המשפט המנהלי, ובכלל זה לקבל החלטות על יסוד תשתית עובדתית ראויה, ולפעול בסבירות ומשיקולים ענייניים. דומה, כי גם יתר השיקולים שפורטו בהלכת אל נסאסרה מתקיימים במקרה דנן, קרי מיצוי הליכים והעדר שיהוי.
נוכח האמור, אני סבורה כי העותר זכאי לפסיקת הוצאות.

יוער כי הטלת ההוצאות אינה נעוצה בקביעה שהמשיבים לא פעלו במהירות הראויה ליתר מענה, שכן על פניו המשיבים פעלו במסגרת הזמן של "נוהל זמני טיפול בבקשות היתר לפלסטינים תושבי רצועת עזה".

7. בקביעת שיעור ההוצאות, יש להביא בחשבון את הטרחה שבהגשת העתירה, אך גם את העובדה כי אין מדובר בעתירה מורכבת, כי העתירה לא התבררה לגופה, לא התקיים דיון והעניין הוסדר ביעילות בתוך זמן קצר ביותר. כן הבאתי בחשבון את הטענה כי פנייה לפרקליטות בקדם עתירה יכלה לייתר את ההליך ולחסוך בהוצאות.

בשים לב לדברים אלה, למהות העתירה ולכלל הנסיבות, יעמוד חיוב המשיבים בהוצאות העותר על סך כולל של 2,000 ₪.

המשיבים ישלמו איפוא לעותר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתנה היום, כ"א אדר ב' תשע"ט, 28 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.