הדפסה

בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע עת"מ 3495-10-18

בפני
כבוד ה שופטת יעל רז-לוי

העותר

אחמד סלים חסין אבו-עידה
ע"י ב"כ עו"ד מיכל לופט

נגד

המשיב
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד שלומי ירדן – פמ"ד אזרחי

החלטה

עניינה של עתירה זו בבקשתו של העותר להורות למשיבה להתיר את כניסתו למדינת ישראל בהיתר סוחר.
לטענת העותר, ביום 12.9.2018 סירבה המשיבה להתיר את כניסתו של העותר למדינת ישראל באופן שרירותי מבלי שהעותר זומן לתחקור או שימוע אשר במהלכם יוצגו בפניו הטענות כנגדו. וזאת לאחר שהמשיבה סירבה להזמינו על אף בקשת ב"כ העותר לעשות כן, עוד קודם להגשת העתירה. לטענת העותר סירובה של המדינה התקבל ללא קיום הליך מנהלי תקין כאשר טענות העותר בפניה נפלו על אוזניים ערלות. כ- 21 ימים לאחר שהתקבל סירוב המשיבה, ביום 2.10.2018, הוגשה העתירה. לאחר הגשת עתירה - ביום 23.10.2018, הודיעו המשיבים לעותר כי הוא מוזמן לתחקור ביום למחרת. ביום 29.10.2018 נמסר לעותר מהצד ה פלסטיני, כי המ שיבים החליטו להנפיק לו היתר חדש וביום 31.10.2018 התקבל לכך אישור בכתב ללא כל פירוט או טעם ומשכך התבקשה מחיקת העתירה.
לטענת העותר יש להשית על המשיבה הוצאות, שכן רק בעקבות הגשת העתירה המשיבים קיימו הליך מנהלי תקין בבקשתו של העותר להיתר, בחנו את השיקולים הרלוונטיים וקיימו לעותר תחקור אשר בעקבותיו התקבלה ההחלטה להעניק לו את ההיתר. מעבר לכך טען שמדובר בעתירה מוצדקת; העותר מיצה את ההליכים קודם הגשת העתירה; לא היה שיהוי בהגשת העתירה, ועצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיבים להעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה. אשר לשיעור ההוצאות הפנתה ב"כ העותר לפסיקה במקרים דומים.
מנגד, טענה המשיבה , כי נקודת המוצא הינה כי לעותר אשר הינו פלסטיני תושב רצועת עזה, אין כל זכות שבדין להיכנס למדינת ישראל. זכות זו של המדינה להגביל את כניסת אזרחים זרים אליה הינה מכוח ריבונותה של המדינה. וזאת, קל וחומר כאשר מדובר בתושבי רצועת עזה הנשלטת על ידי ארגון טרור. מכאן שהמדיניות הנוגעת לתנועת אנשים בין מדינת ישראל לרצועת עזה הינה, כי כניסתם של פלסטינים תושבי הרצועה למדינת ישראל אינה מותרת אלא במקרים הומניטאריים וחריגים בלבד.

במקרה דכאן טוענת המשיבה, כי בדיקה בעניינו של העותר העלתה , כי לעותר קשרים לארגוני טרור ועלה חשש כי הם יעשו בו שימוש בעת כניסתו לישראל, ולכן הועברה התנגדות ביטחונית לכניסתו. וכל זאת בהתחשב בטיב הבקשה שאינה בקשה הומניטארית ודחופה. עם הגשת העתירה ביצעה המשיבה בדיקות נוספות ובין היתר זומן העותר לתחקור, לפנים משורת הדין. במסגרת התחקור העותר נתן הסברים ואף הוזהר ולכן הוסרה ההתנגדות הביטחונית.
המשיבה הדגישה, כי ההחלטה שלא להתיר את כניסתו של העותר לישראל נקבעה לאחר בדיקה פרטנית של המקרה ואין המדובר בהחלטה שניתנה באופן שרירותי, שכן הטעמים הביטחונ יים בעטיים סורבה בקשת העותר היוו טעם סביר לדחיית הבקשה. עוד צוין, כי העובדה שהעותר זומן לתחק ור לאחר הגשת העתירה וזאת בהיעדר חובה מצד המדינה לעשות כן, אין בה כדי לבסס את חיוב המשיבה בהוצאות. על כן העובדה שבקשת העותר אושרה לבסוף יש בה ללמד לכל היותר , כי המשיבה עשתה מאמץ מעבר לדרוש כדי לאשר את כניסתו של העותר ואין בכך ללמד כי לכתחילה היה על המדינה לאשר את כניסתו של העותר. מכאן נטען כי לא נפל כל פגם בתהליך בדיקת הבקשה ולכן אין מקום לחייב את המדינה בהוצאות, כאשר המשיבה הפנתה אף היא לפסיקה לתמיכת טענותיה.
בתשובתו לתגובת המשיבה טען העותר כי המבחן לפסיקת ההוצאות הוא מבחן עובדתי בגינו יש לבחון האם קיים קשר עובדתי בין הגשת העתירה למתן הסעד. על כן אין זה משנה לעמדת העותר האם התנהגות המשיבה הייתה מוצדקת, או אם היא הייתה לפנים משורת הדין או לא. שכן על פי הפסיקה די בכך שהגשת העתירה החישה את מתן הסעד. לכן העיקר אינו בשאלה אם המשיבה הייתה חייבת להזמין את העותר לתחקור או לא, אלא האם העתירה היא שהניעה את המשיבה לשנות את החלטת הסירוב. והתשובה לכך הינה חיובית.
מעבר לכך נטען כי התנהלות המשיבה במקרה דכאן הינה התנהלות המאפיינת את התנהלות ה ביחס לסוחרים בעזה באופן כללי, כאשר אי פסיקת הוצאות תעביר מסר שמדובר בהתנהלות לגיטימית, למרות שהיא כרוכה בהוצאות ומבזבזת את זמנם של כל המעורבים.
דיון והכרעה
שעה שעומדת בפני בית המשפט הכרעה בשאלת ההוצאות על בית המשפט לשקול האם העתירה הייתה מוצדקת; האם העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד; האם היה שיהוי בהגשת העתירה ואף ניתן משקל להתנהלות הצדדים. בהתאם להלכה המנחה בבג"ץ 842/93 שייך סלימאן אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון ו- 22אח', מח(4) 217 (1994):
"השאלה אם זכאי עותר, שהחליט לחזור בו מעתירתו, שבית המשפט יחייב את המשיב בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך-דינו, יש לבחון לאור הקריטריונים הבאים, ויש לבדוק אם נופלת היא בגדרו של אחד מהם: 1. האם היה צידוק בהגשת העתירה; 2. האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו וטרם שפעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; 3. האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; 4. האם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהענק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בבית המשפט".
ראו גם: בג"ץ 9591/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת מנהל מקרקעי ישראל ( פורסם בנבו, 20.3.2014).
סקירת השיקולים במקרה דכאן מעלה כי במקרה דכאן מחד המשיבה פעלה בצורה יעילה ומהירה עם הגשת העתירה. כאשר העותר זומן לתחקור ממש בסמוך ולאחר חמישה ימים בלבד ממועד התחקור כבר הוחלט להעניק לעותר היתר כניסה למדינת ישראל, וזאת בסד זמנים סביר ובלא שהיה אף צורך בקיום דיון בעתירה. האמור הינו אף בשים לטיב הבקשה – בקשה להיתר סוחר, ולא עניין הומניטארי דחוף.
אכן כפי שציינה המשיבה לעותר אין זכות קנויה להכנס לישראל, אך לצד זאת יש לבחון את האופן בו נבחנה בקשתו על ידי המשיבים באספקלריה של כללי המשפט המינהלי. בענייננו לא ניתן להתעלם מכך שהגשת העתירה היא שהובילה בסופו של דבר להענקת היתר הכניסה לעותר לאחר תחקורו, וזאת חרף מאמציו של העותר לפנות אל המשיבה עוד בטרם הגשת העתירה ולמצות את ההליכים מולה .
על כן עדיין נראה, כי העתירה היא זו שהביאה או זירזה את קבלת הסעד ולאור מיצוי ההליכים על ידי העותר, ומכאן שהתקיימו השיקולים בהלכת נסאסרה והעותר זכאי לפסיקת הוצאות .
באשר לשיעור ההוצאות, הרי בשים לב למכלול נסיבות העניין, בכך שלא התקיים דיון בעתירה, לעובדה כי המשיבה אכן פעלה בנמרצות בעניינו של העותר לאחר הגשת העתירה והוסדר אישור הסוחר בזמן קצר ביותר, מהות העתירה ומכלול נסיבות העניין, מצאתי כי יש להשית על המשיבה הוצאות בסכום של 1,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ז כסלו תשע"ט, 05 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.