הדפסה

בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע עת"מ 10902-08-20

מספר בקשה: 1
בפני
כב' השופט שלמה פרידלנדר

מבקשת

מדינת ישראל
ע"י עו"ד דמיטרי קוגן

נגד

משיבים

  1. ג'לילה שיך אלעיד
  2. אחמד שיך אלעיד

ע"י עו"ד רוזאן סמארה-טנוס

החלטה
מבוא וטענות הצדדים
לפניי בקשת המדינה לסלק על הסף את העתירה, שעניינה מתן מעמד בישראל לעותר 2.
העותרים טוענים כי העותר 2 חי בישראל מילדותו המוקדמת . לימים נישא לעותרת 1, אזרחית ישראל, ונולד להם בן. לפיכך ביקשו העותרים מעמד עבור העותר 2 מטעמים הומניטריים, לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן: " הוראת השעה"). משלא זכו להחלטה במשך למעלה משנתיים – עתרו לבית משפט זה.
עוד טוענים העותרים כי העותר 2 זכאי למעמד לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: " חוק הכניסה"); משום שהוא אינו תושב הרשות הפלסטינית למעשה, למרות שלהלכה הוא רשום במרשם האוכלוסין של האזור, בעקבות הליך ביורוקרטי שהיה כרוך בנישואיו, בבית הדין השרעי בבאר-שבע. לפיכך לא חלה עליו ההחרגה האמורה בסעיף 2 ב הוראת השעה.
המדינה, בבקשתה לסילוק העתירה על הסף, מעדכנת כי, לאחר הגשת העתירה, ניתנו בעניינו של העותר 2 המלצה שלילית על ידי הוועדה ההומניטרית, והחלטה שלילית על ידי שר הפנים, אשר מושבם – בירושלים. לפיכך, המדינה טוענת כי הסמכות המקומית לדון בעתירה במישור ההומניטרי נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.
המדינה מוסיפה וטוענת כי העתירה בעניין חוק הכניסה מוקדמת ; משום שלא הוגשה כל בקשה, ולא ניתנה כל החלטה, לפי חוק הכניסה [כעולה גם מן האמור בעתירה עצמה, סעיף 29] . לפיכך דין חלק זה בעתירה להימחק על הסף.
בתשובת העותרים לבקשת הסילוק של המדינה הם חוזרים על טיעוניהם, ומבקשים כי אם יועבר ההליך לירושלים – לא יחויבו שוב באגרה, ותישמר התחייבות המדינה שלא לנקוט פעולות אכיפה נגד העותר 2.

דיון והכרעה
עיון במסמכים שצורפו לכתבי הטענות מעלה כי למעשה, ההליך המינהלי היחיד שבו נקטו העותרים הוא ההליך לפי הוראת השעה. אמנם, הם ניסו לנקוט הליך לפי חוק הכניסה; אולם משנדחו לגביו על הסף ביום 14.11.2019 – לא נקטו בכל הליך ערעורי נגד דחייה זו, והמועד לעשות כ ן חלף זה מכבר. לפיכך, צודקת המדינה בטענתה כי לא עומדת עתה לעותרים עילה להליך משפטי של השגה על החלטה מינהלית לפי חוק הכניסה.
לגבי העילה לפי הוראת השעה, העותרים לא סתרו את טענת המדינה כי הרשויות שהחליטו בעניינם יושבות בירושלים, ולפיכך הסמכות המקומית לדון בעתירתם נגד ההחלטה – שעליה כלל לא ידעו במועד הגשת העתירה – נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.
המדינה הסכימה, ובית הדין לעררים החליט, כי עד החלטת הוועדה ההומניטרית לא יינקטו פעולות אכיפה נגד העותר 2 [נספחים 4 ו-5 לבקשת המדינה לסילוק, בהתאמה] . יוזכר כי העותר 2, יליד שנת 1996, חי בישראל מאז שנת 2001 [טופס רישום של משרד החינוך, צורף כנספח ב' לעתירה]. אין כל דחיפות, אפוא, בגירושו, בשים לב למגורי אשתו ובנו בישראל; ונראה כי טעמם של הסכמת המדינה והחלטת בית הדין לערר ים עומד בתקפו כל עוד ההחלטה בעניינו של העותר 2 אינה חלוטה.

סיכום
העילה לפי חוק הכניסה נמחקת בזה .
איסור האכיפה כלפי העותר 2 יעמוד בעינו עד החלטה אחרת.
ההליך, לעניין הוראת השעה, מועבר לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.
בשים לב לעיתויה של החלטת השר, לאחר הגשת העתירה – אין צו להוצאות בגין ההליך שלפניי.
מוצע לעותרים להגיש בבית המשפט הנעבר כתב עתירה מתוקן; בשים לב להחלטת שר הפנים, ולהחלטה זו, שניתנו לאחר הגשת העתירה המקורית.

ניתנה היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהיעדר הצדדים.