הדפסה

בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע עמ"נ 66225-02-19

בפני
כבוד השופטת גאולה לוין

המערער

עבדלפאתח עמאר עווד
ע"י ב"כ עוה"ד מיכל פומרנץ

נגד

המשיב

משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה
ע"י פרקליטות מחוז דרום- אזרחי
ב"כ עוה"ד יעקב חמו

פסק דין

לפניי ערעור מנהלי על החלטות בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (כב' הדיינת ל. קריספין-בוקר) מיום 7.2.2019 ומיום 18.2.2019 , בהן נדחו בקשות המערער לשינוי תנאי השחרור בערובה, שהוטלו עליו בעת שחרורו ממשמורת ביום 18.10.2018. הערעור מוגש גם כנגד החלטת בית הדין כי הדיון בעניינו של המערער יתקיים בכלא סהרונים.

רקע והליכים

1. המערער, נתין סודני מחבל דארפור, הסתנן לישראל דרך גבול מצריים בשנת 2006. עם הגעתו לישראל, ביקש המערער מקלט בנציבות האו"ם לפליטי ם בישראל. המערער הוחזק במשמורת למעלה משנה, עד לתחילת שנת 2008, עת החליטה הממשלה להעניק רישיונות ישיבה ארעיים מטעמים הומניטאריים ל-600 תושבי חבל דארפור שבסודן, ובכללם המערער. בהתאם לכך, ביום 9.1.2008 קיבל המערער רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, אותו חידש מידי שנה (עד ליום 24.12.2017).

2. ביום 25.10.2017 נעצר המערער, והועמד לדין בגין החזק ה/שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית. ביום 24.12.2017 הורשע המערער על פי הודאתו, ונגזרו עליו 8 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס.
ביום 30.5.2018, עם סיום תקופת ריצוי העונש, הובא המערער לשימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות, אשר בתום השימוע קבע כי "יש סכנה לשלום הציבור בשחרורו ומשכך החלטתי לשאירו במשמורת עד להרחקתו מישראל. בנוסף לכך הנ"ל מסרב לשת"פ ולצאת חזרה למדינתו או למדינה שלישית בטוחה ומשכך יש להשאירו במשמורת". בד בבד עם החלטה זו הוצא נגד המערער צו הרחקה. באותו יום גם הורה בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין להותיר את המערער במשמורת.

בהחלטות בית הדין לביקורת משמורת (מפי כב' הדיינת ל' קריספין-בוקר) מ הימים 28.6.2018 , 31.7.2018 ו-13.8.2018 נקבע כי המערער יישאר במשמורת , עד שימצא ערב מתאים שיכול לשמש כמשמורן. ההליכים למציאת ערב מתאים נמשכו זמן רב, עד שבחלוף חמישה חודשים וחצי , בדיון בבית הדין ביום 18.10.2018, עלה בידי המערער להציג ערב מתאים.

3. בהחלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 18.10.2018 נקבע כי נמצא ערב מתאים שיכול לשמש כמשמורן למערער, מר עוסמן אדם מוחמד, שהצהיר כי המערער יעבוד עמו ויגור עמו . בית הדין התרשם שהערב מבין את האחריות הכבדה ואת משמעות הפיקוח כל שעות היממה. תנאי השחרור של המערער ממשמורת נקבעו בהחלטה מיום 18.10.2018 כדלקמן:

"1. המוחזק ישוחרר ממשמורת בכפוף להפקדה כספית או ערבות בנקאית בסך של 1,000 ₪.
2.המוחזק יתייצב לביקורת עתית במשרדי רשות ההגירה בעיר מגוריו (או במשרדי הרשות הקרובים ביותר למקום מגוריו) – אחת לחודש. המוחזק יתגורר בכתובת אשר תימסר לרשויות ההגירה...
3. המוחזק יתייצב ככל שיידרש, במשרדי ההגירה וישתף פעולה עם הרשויות.
4.המוחזק יחתום על ערבות עצמית בסך של 10,000 ₪, עובר לשחרורו.
5. יובהר למוחזק כי תנאי מתנאי שחרורו הוא כי לא יבצע עבירה פלילית מסוג עוון או פשע.
6. המוחזק ימסור מס' טלפון נייד ובו יהיה המוחזק זמין בתוך שבעה ימים מיום השחרור.
7. ככל שהמעסיק של הערב מס' 1 יאשר שהמוחזק גם כן יעבוד בעבורו- תצא על כך הודעה מפורשת מטעמו לבית הדין. ככל שהמעסיק לא יאשר את העסקת המוחזק - הערב מס' 1 ימשיך לפקח עליו במשך כל שעות היממה - כפי שהתחייב בדיון שבפניי.
8. המוחזק ישוחרר לחזקתו של הערב מס' 1 שפרטיו מופיעים לעיל.
9. המוחזק ילווה בכל זמן ע"י הערב מס' 1".

4. להשלמת התמונה יצויין כי ביום 25.12.2018 פנה המערער בבקשה לחידוש רשיון ישיבה מסוג א/5 שהונפק לו במסגרת החלטת הממשלה אודות מתן מעמד לפליטים מחבל דארפור.
בתום ראיון שנערך למערער ביום 16.1.2019 אצל ראש דסק צפון ברשות האוכלוסין וההגירה, החליטה ראש דסק צפון לבטל את רשיון הישיבה של המערער. לצד זאת נקבע כי ככל שהמערער יחתום על תצהיר התחייבות להימנע מביצוע עבירות פליליות, יינתן לו רשיון ישיבה מסוג ב/1 לתקופה של ששה חודשים.
בהתאם, ניתן למערער רשיון מסוג ב/1 (תייר בעל רשיון עבודה), שתוקפו עד ליום 16.7.2019.
על פי האמור בהודעת הערעור, על החלטה זו הגיש המערער ערר פנימי (ביום 23.1.2019). .

5. ביום 23.1.2019 הגיש המערער לבית הדין לביקורת משמורת בקשה להקלה בתנאי שחרורו, כך שתבוטל דרישת הליווי של הערב. נציגת רשות האוכלוסין וההגירה התנגדה להקלה בתנאי השחרור, בין היתר משום שהתברר כי המערער והערב אינם עובדים באותו מקום עבודה, ובמרבית שעות היום המערער אינו תחת פיקוח.

בהחלטות מיום 7.2.2019 ו-18.2.2019 נדחו בקשותיו של המערער להקלה בתנאי שחרורו בשל הפרת תנאי השחרור.

בהחלטה מיום 7.2.2019 מפי כב' הדיינת לירון קריספין-בוקר נכתב:

"נוכח הפרת תנאי השחרור, לא מצאתי להיענות לבקשה לשנותם או להקל בהם. המשיב הגיש את בקשתו לשינוי התנאים כשידיו אינן נקיות.
לאור האמור, הריני לדחות את הבקשה לשנות (ולהקל) בתנאי השחרור אשר הושתו".

בהחלטה מיום 18.2.2019, שניתנה לאחר בקשה של המערער לעיון חוזר בהחלטה מיום 7.2.2019 נקבע, מפי כב' הדיינת לירון קריספין-בוקר כדלקמן:

"הבקשה כבר נדחתה.
לא ברור כיצד המשוחרר פונה לבית הדין [לא קריא] תנאי שחרור אותם החליט להפר על דעת עצמו ".

כנגד החלטות אלו מופנה הערעור שלפניי.

הערעור

6. בערעור, המערער מבקש לבטל את התנאי הקובע ליווי צמוד של ערב במשך 24 שעות ביממה, בטענה כי מדובר בתנאי בלתי מידתי ובלתי סביר. לטענת המערער, תנאי השחרור הם קשים ומחמירים, והם הוטלו עליו מבלי להעריך את מסוכנותו, לאחר שביצע עבירה שאינה ברף חומרה גבוה.
לטענת המערער, ההחלטות לדחיית ההקלה בתנאי שחרורו פוגעות בזכותו לחירות, לקיום בכבוד ולחופש התנועה באופן בלתי מידתי, ואין ביכולתו של המערער לעמוד בהן.

המערער מסביר את הנסיבות הקשות אליהן נקלע, שכן המעסיק שהעסיק אותו יחד עם הערב פיטר אותו, ואין באפשרותו לעבוד כל עוד אינו מוצא משרה יחד עם הערב. המערער מציין כי השניים לא מצאו עבודה במשותף. הוא מציין כי הערב איש נשוי ואב לתינוק, שצריך לפרנס את משפחתו, ואין ביכולתו לפרנס במקביל גם את המערער, משכרו הצנוע.

המערער מוסיף כי הדרישה להיות תמיד בליווי של הערב מונעת ממנו לחזור לדירתו באילת (שם גר לפני שנעצר), הוא אינו יכול לפנות לבדיקות רפואיות ואינו יכול להגיע למשרדה של באת כוחו לצורך ייצוגו המשפטי.

7. המערער מוסיף וטוען כי החלטות בית הדין, המטילות עליו תנאים מגבילים, מהוות עקיפה פסולה של הדין הפלילי. לשיטתו, אין כל הצדקה להטלת תנאים מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בנוסף לעונש שכבר נגזר על המערער. לעניין זה מפנה המערער ל בר"ם 7696/16 טומגזי אריא נ' משרד הפנים נ' רשות האוכלוסין וההגירה (ניתן ביום 4.1.2017, להלן: "הלכת טומגזי").
נטען כי החלטת בית הדין לעשות שימוש בחוק הכניסה לישראל על מנת להתמודד עם עבריינות אינה ראויה. הדבר מהווה, כך נטען, אפליה בוטה בין המערער לבין אסירים ישראלים שהורשעו וריצו מאסר פלילי.
בהעדר אפשרות להרחיק את המערער, אף אם ניתן לטעון למסוכנות מסוימת הנשקפת ממנו אין כל הצדקה כי יינתן לו יחס שונה ומחמיר מהיחס לישראלים שריצו את מאסרם הפלילי ועדיין נשקפת מהם סכנה לציב ור. מעצר מינהלי שאינו מיועד לגירוש אלא לצרכים העומדים ביסודה של ענישה פלילית מהווה, כך נטען, פעולה קיצונית ובלתי סבירה.
לטענת המערער, הותרתו במשמורת במשך חמישה חודשים, וחשיפתו למעצר מחודש (על פי תנאי השחרור הקיימים), אינו עולה בקנה אחד עם הלכת טומגזי, שם לשיטתו, נקבע כי הימנעות משחרור בערובה לאחר מיצוי הדין הפלילי, עלול לרוקן מתוכן את הליך גזירת הדין הפלילי.

8. המערער מוסיף כי החלטתו של בית הדין לביקורת משמורת לדחות את בקשתו על הסף אינה סבירה. לטענת המערער, הוא הפר את התנאים בשל אי הבנה, לאחר שלושה חוד שים בהם עמד בתנאים ללא שום הפרה. המערער מדגיש כי לאחר שהבין את הבעייתיות שבהתנהגותו, שב להקפיד על תנאי השחרור במלואם. המערער מוסיף כי ההחלטה לסילוק על הסף מנעה ממנו את זכות הגישה לערכאות.

9. המשיב, מנגד, מבקש לדחות את הערעור.
לטענת המשיב, המערער עשה דין לעצמו והפר את תנאי הערובה, ולכן אין להידרש לטענותיו, ובמיוחד כי הפרת תנאי השחרור יש בה כדי להוביל להחזרתו למשמורת.

לטענת המשיב, מדובר בתנאי סביר לנוכח חומרת העבירה בה הורשע ונסיבותיה, כאשר בביתו של המערער נמצאו 322 אריזות של סם מסוכן מסוג "נייס גיא" במשקל כולל של 1.6 קילוגרם, שלא לצריכה עצמית. לטענת המשיב, במעשיו של המערער יש לפגוע הן בבריאות הציבור ובהבטחת שלומו מפני פגיעתם הקשה של סמים וחומרים מסוכנים, והפשיעה הנלווית לשימוש בהם. נטען כי תנאי של ליווי במשך 24 שעות ביממה הוא אמצעי מידתי וסביר לפיקוח על המערער להימנע מלשוב ולעבור עבירה מהסוג בה הורשע.
לטענת המשיב, הלכת טומגזי לא התייחסה לאפשרות החזקה במשמורת של מי שהורשע בעבירה שחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006, לא חל עליו, והיא בוודאי לא התכוונה למנוע קביעת תנאים לשחרור במשמורת של מי שחוק ההגנה על הציבור לא חל עליו.

המערער, כך נטען, הפר ברגל גסה את חוקי מדינת ישראל, תחילה בביצוע עבירות פליליות חמורות של סחר בסמים וכן בעבירות תעבורה רבות וכעת בנסיון להתל בערכאות המשפט תוך עשיית דין עצמי והפרת החלטות שיפוטיות ביודעין. התנהלות זו מלמדת, לטע נת המשיב, על זילות מצד המערער לגופי השלטון בארץ ולערכאות המשפט.

10. הערעור נדון לפניי ביום 13.3.2019. בדיון עמדה ב"כ המערער על נסיבותיהם של המערער והערב. לדבריה, הערב התפטר מעבודתו (בה עבד 4 שנים) כדי להיות עם ה מערער, והם קיימו את תנאי השחרור באדיקות במשך שלושה חודשים. ב"כ המערער הוסיפה כי גם כשהם הפרו את תנאי השחרור ולא היו יחד, המערער היה במקום סמוך אל הערב או בבית.

ב"כ המערער הוסיפה כי מקובל על המערער להשאיר את התנאי של הערבות הכספית על כנו. עוד הוסיפה כי המערער מתייצב לחידוש האשרה שלו אחת לחצי שנה, ואם חשוב לוודא את שיתוף הפעולה של המערער, הוא יכול להתייצב בתדירות גבוהה יותר.
ב"כ המשיב עמד על כך שלעת הזו אין מקום להקל בתנאי השחרור של המערער. הוא ציין כי המערער יכול להציע ערבים נוספים כדי להקל על הערב שנקבע. הוא הוסיף כי אחרי תקופה של חודשיים-שלושה, יוכל המערער לפנות בבקשה נוספת לעיון מחדש, ואם יעמוד בתנאים תשקול המדינה בחיוב להסכים להקלה בתנאי השחרור.

דיון והכרעה

11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטות בית הדין לביקורת משמורת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור, כך שיבוטלו תנאי השחרור הנוגעים לפיקוח צמוד של ערב.

בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מי שנמצא בישראל ללא רישיון ישיבה יורחק מהמדינה בהקדם האפשרי (סעיף 13(א) לחוק) ויוחזק במשמורת עד להרחקתו מישראל או יציאתו ממנה, אלא אם כן שוחרר בערובה (סעיף 13א לחוק).
סעיף 13ו לחוק קובע הוראות בדבר שחרור בערובה של שוהה שלא כדין:
"(א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות סעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה:
...
(4) הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות.

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה:
(1)...
(2) יש בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור...".

יוער כי נקודת המוצא לדיון בערעור היא כי המערער הוא בבחינת שוהה שלא כדין והוא כפוף להסדרים שפורטו לעיל. בהקשר זה, הצדדים לא התייחסו לכך שהמערער קיבל בזמנו רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 מכוח ההסדר המיוחד שהוחל על תושבי חבל דארפור, כשהחידוש האחרון היה עד ליום 24.12.2017, ולכך שכיום הוא מחזיק ברשיון מסוג ב/1 (תייר בעל רשיון עבודה), שתוקפו עד ליום 16.7.2019. הערעור מתמקד בטענה לחוסר סבירות תנאי השחרור שמוטלים על המערער על פי החלטות בית הדין לביקורת משמורת. המערער אינו טוען לכך שההוראות הנוגעות לשוהה שלא כדין אינן חלות עליו. אבחן איפוא את הערעור מתוך הנחה כי המערער מצוי תחת ההסדר הנורמטיבי המפורט לעיל. לצד זאת, יש לזכור כי מדובר במי שלא מקדמים לגביו הליכי הרחקה מישראל בתקופה הקרובה, וככל הנראה אין הת כנות להרחקתו מישראל.

12. סוגיית השחרור בערובה של שוהים שלא כדין לאחר ריצוי מאסר פלילי הובאה לפתחו של בית המשפט העליון בפרשת טומגזי. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת ד' ברק-ארז, עמד על הקשיים המיוחדים שמתעוררים ביחס להפעלת סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל על מי שאך סיים לרצות עונש מאסר, וביתר שאת כאשר אין היתכנות להרחקתו מישראל (סעיף 33 לפסק הדין). נפסק כי הותרת האסיר המשורר במשמורת כופפת אותו לריצוי עונש מאסר בתנאים של אי ודאות באשר למועד השחרור, ופוגעת במרכיב התקווה שנלווה להמתנה למועד השחרור. בנוסף נקבע כי פרקטיקה זו חותרת תחת השיקולים העומדים ביסוד עונש המאסר שהושת על האסיר – הרתעה ושיקום.
באותו מקרה דובר בעבריין מין מורשע, לגביו קיים הסדר נורמטיבי ייעודי של חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין. נפסק כי יש לעשות שימוש בהסדר ספציפי זה כאמצעי המתאים יותר והמידתי יותר. שאלת האפשרות לעשות שימוש בסע יף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל לגבי מי שסיימו לרצות את עונש המאסר שלהם וחוק הגנה על הציבור אינו חל עליהם הושארה בצריך עיון (פסקה 34 לפסק הדין).

בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון לא נשללה הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל לגבי מי שסיים לרצות את עונש המאסר שלו, וחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין אינו חל עליו (בר"מ 3491/17 מדינת ישראל נ' אדם חסן (ניתן ביום 5.7.2017) וכך נוהגות גם הערכאות האחרות (ר' למשל עמ"נ (ב"ש) 60926-11-16 מובארק אדם נחיל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.1.2017).

13. אכן, עצם העובדה ששוהה שלא כדין סיים לרצות עונש מאסר פלילי אינה מוציאה אותו מהתחולה הכללית של הוראות חוק הכניסה לישראל, החלות על כל מי ששוהה במדינה שלא כדין. חוק הכניסה לישראל חל גם עליו, ויש להפעילו על פי אמות המידה שפותחו בהלכה הפסוקה, בשים לב לתכליתו של מוסד המשמרות לפי חוק הכניסה לישראל, שהיא הפסקת השהייה הבלתי חוקית ולא ענישה פלילית.
על כן, גם לגבי מי שסיים לרצות עונש מאסר, יש לבחון אם מתקיים הליך הרחקה אפקטיבי והאם יש באופק אפשרות הרחקה (בבג"ץ 8425/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית ואח' נ' ממשלת ישראל ( ניתן ביום 22.9.2014). גם לגבי מי שסיים לרצות עונש מאסר, הפעלת הוראות חוק הכניסה לישראל לעניין החזקה במשמורת ושחרור בערובה צריכה להיעשות תוך איזון מידתי בין כל השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה מידת המסוכנות, משך השהייה במשמורת, האפשרות להפיג את המסוכנות באמצעים פוגעניים פחות, ונסיבותיו של המוחזק. על הבחינה הפרטנית תוך התחשבות במכלול הנסיבות, גם לעניין קביעת תנאי שחרור סבירים, עמד כב' השופט ח' מלצר באחת הפרשות:
"בנושא האמור ככלל מקובל עלינו כי ראוי להתנות את שחרורם של מוחזקים במשמורת, העומדים בתנאי סעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 - בתנאים סבירים שיהיה בהם כדי לשקף את כלל נסיבות העניין ובין השאר גם את דרך הסתננותם לישראל והתנהלותם בארץ לאחר הגעתם (עבודה בלתי חוקית כאן, נסיונות התחמקות מגורמי האכיפה, המשליכים על מידת צייתנותם האפשרית לצווים שיוטלו עליהם ועוד). מובן, כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולהחליט על התנאים לשחרור ממשמורת בהתאם לנסיבות הפרטניות המובאות בפני בית הדין, או בית המשפט לעניינים מינהליים" (בר"מ 629/11 למלם מספין גברה נ' מדינת ישראל- משרד הפנים (ניתן ביום 2.3.2011)).

14. בחינה של נסיבות המקרה שלפניי מובילה למסקנה כי הותרת התנאים שנקבעו לשחרורו של המערער ממשמורת – ובראשם פיקוח צמוד של ערב 24 שעות ביממה – הם מחמירים יתר על המידה.
אין חולק כי המערער הפר את תנאי שחרורו בערובה במשך שלושה שבועות לפחות. אין להקל ראש בהתנהגות זו, שלא ניתן להסביר אותה באי הבנה. יחד עם זאת, לא מדובר בשיקול היחיד שמונח על הכף.
בבחינת השאלה האם יש מקום להקל, לעת הזו, בתנאי השחרור, או שמא יש להותיר את תנאי השחרור המחמירים על כנם, יש לבחון את מכלול הנסיבות. בכלל זה, יש לתת את הדעת לעבירה בה הורשע המערער, לעונש שנגזר עליו, לתקופה בה שהה המערער במשמורת, לתקופה בה היה המערער נתון תחת תנאי שחרור מחמירים, ולמכלול נסיבות חייו של המערער.

15. המערער נכנס לישראל שלא כדין, שלא במעבר גבול מורשה, בשנת 2006. הוא שהה במשמורת למעלה משנה. לאחר שקיבל רשיון ישיבה ארעי מטעמי הומניטריים, על פי הסדר קבוצתי ליוצאי חבל דארפור, הוא שהה בישראל כעשור, עד שהסתבך לראשונה בפלילים בשנת 2017 . בעקבות זאת המערער הורשע בעבירות של החזקה/שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית. על כך הוא נתן את הדין וריצה שמונה חודשי מאסר. על המערער נגזר גם מאסר על תנאי, שיש בו כדי להרתיע מפני ביצוע עבירות סמים בעתיד. בתום ריצוי העונש הוחזק המערער במשמורת במשך ארבע וחצי חודשים נוספים, עד שעלה בידו למצוא ערב שיוכל לעמוד בדרישות הפיקוח הצמוד. מאז שחרורו הוא נתון תחת תנאי פיקוח מחמירים במשך חמישה וחצי חודשים נוספים. בשל הדרישה להימצא תחת פיקוח ערב, מתגורר המערער בתל אביב ולא באילת, בה התגורר עובר למעצרו. על פי תנאי השחרור, על המערער לעבוד באותו מקום עבודה בו עובד הערב ולהתלוות אליו בכל שעות היממה. מדובר ללא ספק בתנאים מכבידים, המגבילים את יכולתם ש ל המערער ושל הערב להתפרנס, לנהל את ענייניהם (כגון טיפולים רפואיים), ולקיים אורח חיים נורמלי.

16. בנקודת הזמן הנוכחית, בשים לב למכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי יש למתן את תנאי השחרור של המערער. בנסיבות העניין, בנקודת הזמן הנוכחית, איני סבורה כי מתחייב פיקוח צמוד על המערער במתכונת שקבע בית הדין, כדי להבטיח את שלום הציבור מפני המערער. אמנם, המערער הפר על דעת עצמו את תנאי הפיקוח, דבר שנזקף לחובתו. עם זאת יש לזכור כי הוא לא ביצע עבירה פלילית נוספת, והעבירה של החזקת סמים בגינה נתן את הדין היא הסתבכות פלילית יחידה שלו במשך 12 שנות שהותו בארץ. יש להניח כי לעונש המאסר יש אפקט מרתיע כלפי המערער, וכך גם למאסרים על תנאי התלויים ועומדים נגדו. נוכח כל האמור, באיזון הכולל בין זכויות הפרט של המערער לבין אינטרס הציבור להבטיח את שלום הציבור מפני עבריינות סמים, ראוי להקל בתנאים המחמירים שהוטלו על המערער, שעמידה בהם למשך תקופה ארוכה היא כמעט בלתי אפשרית. יש לזכור כי מאז החלטת בית הדין לביקורת משמורת חלפו כמעט חודשיים ימים, כשהמערער מוסיף להיות נתון לתנאי השחרור המחמירים.

17. לא מצאתי ממש בטענות הערעור המופנות כנגד קיום הדיון בעניינו של המערער בבית הדין לביקורת המשמורת במתקן הכליאה סהרונים. ההחלטה על שחרור המערער ממשמורת התקבלה בבית הדין במתקן סהרונים. לא מצאתי כי נפל פגם בכך שהבקשה לעיון חוזר נדונה והוכרעה בפני אותה ערכאה ואותו מותב, בבית הדין במתקן סהרונים.

בסיכום הדברים, אני מורה על קבלת הערעור ו ביטול התנאים המנויים בסעיפים 7 – 9 להחלטה מיום 18.10.2018. יתר תנ אי השחרור שקבע בית הדין לביקורת משמורת יעמדו בעינם.

המערער ימסור לרשות ההגירה בעיר מגוריו כתובת עדכנית ומספר טלפון בו יהיה זמין כל העת , וזאת תוך 7 ימים.
בנוסף, המערער ימציא תוך 7 ימים ערבות צד ג' בסך 10,000 ₪.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ב אדר ב' תשע"ט, 29 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.