הדפסה

בית משפט השלום קריית גת ת"פ 33164-10-15

בפני: כב' השופט אור אדם, סגן הנשיא

המאשימה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד יפתח לנדאו

נגד

הנאשמים

  1. מ.ס. פינוי אשפה בע"מ
  2. מאיר זבאן (סבן)

ע"י ב"כ עו"ד אמיר ברק

3. אלי ביתן - נדון
ע"י ב"כ עו"ד אוהד חן

הכרעת דין

רקע כללי
כנגד הנאשמים הוגשו שני כתבי אישום בנוגע להגנת הסביבה, אשר אוחדו לכתב אישום אחד.
ביום 13.1.20 הופרד עניינו של הנאשם 3, הוא הודה והורשע בכתב אישום מתוקן ודינו נגזר.
נותר להכריע בעניינם של הנאשמים 1 ו-2, חברה העוסקת בהובלת פסולת ברשיון ( להלן: "החברה") ומנהלה, הנאשם 2 ( להלן: "סבן" ושניהם ביחד יכונו להלן: "הנאשמים").
בכתב האישום המאוחד נטען, כי לנאשמים היה רשיון עסק לאיסוף והובלת פסולת, לפי פריט 5.1 ב' לתוספת לצו רישוי עסקים ( עסקים טעוני רישוי) תשע"ג 2013 ( להלן: "צו רישוי עסקים"), כאשר ביום 26.6.2007 הותנו תנאים נוספים ברשיון העסק, אשר נמסרו לסבן ביום 24.1.2008.
האישום הראשון, נוגע לאירוע קונקרטי מיום 13.11.14, במהלכו נטען כי הנאשם 3 ( להלן: "ביתן"), אשר שימש נהג של החברה, הוביל פסולת בניין. הוא נעצר בסמוך לצומת עד הלום והוסבר לו שעליו לפנותה רק לאתרים מורשים. תחת זאת, נטען כי ביתן השליך את הפסולת בשטח המצוי בחזקת הנאשמים 1 ו- 2, החברה וסבן. הנאשמים עומדים לדין באישום זה בעבירות של פינוי פסולת שלא כדין, הפרה של תנאים שנקבעו ברשיון עסק, ולגבי סבן הפרת אחריות של נושא משרה בתאגיד.
האישום השני הוא כללי יותר: נטען כי ברשיון העסק של הנאשמים נקבע כי לא יתבצעו בשטח העסק פעולות למיון וטיפול בפסולת, שכן כאמור לעיל, לנאשמים רשיון עסק לפי פריט 5.1 ב' לצו רישוי עסקים, ואילו לתחנת מעבר יש צורך ברשיון עסק לפי פריט 5.1 א' לצו רישוי עסקים, ולטיפול בפסולת יש צורך ברשיון עסק לפי פריט 5.1 ג' לצו רישוי עסקים.
למרות זאת, נטען כי ממרץ 2014 ועד להגשת כתב האישום, הפעילו הנאשמים הלכה למעשה " תחנת מעבר", כולל מיון הפסולת, זאת חרף החלטת המאשימה מיום 25.9.2006, בה סורבה הבקשה לרשיון עסק לתחנת מעבר, וחרף החלטת לשכת התכנון המחוזית מיום 9.7.2007 לדחות את הבקשה לאישור תכנוני לתחנת מעבר.
במסגרת זו, במועדים 9.3.2014, 12.8.2014, 16.6.2015, 6.8.2015, 24.9.2017 נקלטה פסולת ובוצעו פעולות האסורות על פי רשיון העסק, זאת למרות התראה מיום 25.12.14 ושימוע מיום 25.2.15 בו נדרשו הנאשמים להפסיק להפעיל תחנת מעבר.
באישום זה עומדים הנאשמים לדין בעבירות של ניהול עסק ללא רשיון, הפרת תנאים ברשיון עסק, הפעלת תחנת מעבר לפסולת בניגוד לדרישות הדין, פינוי פסולת לאתר לא מורשה, ולגבי סבן הפרת אחריות של נושא משרה בתאגיד.
בפתח הכרעת הדין מודיע בית המשפט כי החליט לזכות את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם מחמת הספק.
יודגש כבר כאן בפתיח, כי יש לדחות את עדותו של סבן, אשר היתמם באופן לא משכנע, כאילו טעה עקב הכותרת ברשיון העסק וכאילו איננו מבין את האבחנה בין פריט 5.1 א' לפריט 5.1 ב' בצו רישוי עסקים.
בית המשפט שוכנע מעבר לכל ספק סביר, כי סבן הבין היטב את האבחנה: הוא ידע כי בקשתו לקיום תחנת מעבר לפי פריט 5.1 א' נדחתה עוד בשנת 2007 . סבן הבין זאת שוב בעת החקירה והגשת כתב האישום הראשון. הדבר הובהר לו בשלישית, שעה שנערך לו שימוע בעניין בשנת 2015 , וכל גרסתו בעניין זה איננה אמינה לחלוטין.
למרות האמור לעיל, נפלו כל כך הרבה פגמים בהתנהלות המאשימה, כך שגם אם ניתן לקבל הסבר לכל אחד מהם בנפרד, הרי שבהצטברם של הפגמים יחדיו – לא ניתן להסכין עם הרשעה של הנאשם בתיק האמור, ולהלן עיקרי הפגמים שיפורטו בהרחבה בהמשך.
למען הסר ספק יודגש, כי אף שהנאשמים זוכו מן האישום מחמת הספק, הרי שאין בידם רשיון עסק לפי פריט 5.1 א' לתחנת מעבר ונאסר עליהם, בין היתר, לבצע פעולות של מיון וטיפול בפסולת. כל מה שהותר לנאשמים במסגרת רשיון העסק הקיים, הוא הובלת הפסולת בהתאם לפריט 5.1 ב' ובכפוף לתנאי המשרד להגנת הסביבה.

ראיות מיותרות -
לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתיק נוהל ע"י שני הצדדים באופן לא ראוי, שהביא לבזבוז זמן שיפוטי יקר. מירב הראיות אינן מסייעות להכרעה ביריעת המחלוקת, והתעקשות שני הצדדים על עדים רבים ועל חקירות נגדיות ארוכות ומתישות לא היתה במקומה:
אשר לאישום הראשון, סבן הודה עוד בחקירתו, כי הנאשם 3 ביתן פעל לפי הנחייתו כאשר שפך את הפסולת באתר. בסיכומי ההגנה התייחסו הסניגורים לראיות אולם הדגישו כי " אין לעניין חשיבות רבה" (ס' 7 לסיכומי ההגנה), שכן טענתם היא עקרונית, ולכן לא היה שום צורך בשמיעת עדים רבים.
אשר לאישום השני, העבירות המיוחסות לנאשמים הן של ניהול עסק ללא רשיון, הפרת תנאים ברשיון עסק, הפעלת תחנת מעבר לפסולת בניגוד לדרישות הדין ופינוי פסולת לאתר לא מורשה. הטענה באישום, היא כי לנאשם רשיון עסק רק להובלת פסולת לפי פריט 5.1 ב' לצו רישוי עסקים, ולא ל"תחנת מעבר" לפי פריט 5.1 א' לצו רישוי עסקים, ולמרות זאת ביצע באתר פעולות שניתן לבצע רק בתחנת מעבר.
לשם הוכחת הטענה, לא היה שום צורך בדו"חות פיקוח לגבי ליקויים אלה ואחרים בטיפול בפסולת, שכן טענת המאשימה היא כי ממילא אין רשיון עסק לטיפול בפסולת, גם אם לא היו ליקויים!
מנגד, גם טענות ההגנה כנגד עצם דחיית הבקשה לתחנת מעבר, בטענה לטעויות במדידת המרחק מבתי התושבים וכד', אינן רלוונטיות לאישום, שכן אין מדובר בהליך מנהלי נגד עצם אי מתן הרשיון וגם ההגנה מסכימה כי בפועל אין לנאשמים רשיון עסק לתחנת מעבר לפי פריט 5.1 א'.
אין גם כל רלוונטיות למגעים של סבן לאחר הגשת האישום בנוגע להסדרת האתר, ולכן לא תהיה כל התייחסות בפסק הדין לטענות ולמוצגים הנוגעים לכך.
לפיכך גם בעניין זה, מירב החקירות אינן רלוונטיות.

בסיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את הראיות המצומצמות שבאמת קשורות לאישומים, מצאתי כי למרות העדר האמון המוחלט בגרסתו של סבן, שורה ארוכה של מחדלים מחייבת זיכוי הנאשמים, שהם בקליפת אגוז כדלקמן:
ברשיון העסק שניתן לנאשמים נרשם בכותרת כי מותרת פעולה של " מיון", אשר נאסרה במסגרת התנאים הנוספים לרשיון העסק.
חל פגם ממשי וחמור ביותר בדוחות הביקורת של המשרד להגנת הסביבה.
חל שיהוי ממשי בהגשת האישום, כאשר המשרד להגנת הסביבה ידע על קיומו של האתר שנים ארוכות, ואף ערך בו ביקורות תקופתיות, אולם בחר להגיש את האישום המרכזי רק בשנת 2017.
נמצאו פגמים רבים בהליך החקירה והאישום, בהם חוסר התאמות במספרי הרישוי של המשאית באישום הראשון, מסמך לא מתאים השייך לחברה אחרת לגבי אישור מסירת תנאי רשיון העסק, מספור שגוי ותאריכים לא תואמים בתנאי המשרד להגנת הסביבה ברשיון עסק ועוד.
המועצה האזורית, ביד אחת שללה את בקשת הנאשם לתחנת מעבר, וביד השניה נתנה לו היתר לקיום מפג"ש ( מרכז פסולת גושית וגזם – להלן: "מפג"ש"), כאשר האבחנה בין השניים לא נתבררה די הצורך.
המועצה האזורית התקשרה עם הנאשמים בהסכם כי יהווה קבלן פינוי פסולת עבורה, כאשר בהתאם לראיות מותר היה לו לפנות את הפסולת עבור המועצה לאתר נשוא האישום, למרות דחיית הבקשה לפי פריט 5.1 א'.
במסגרת זו, הוגשה כראיה נוספת בסיום שמיעת הראיות בתיק, תעודת משלוח של המועצה האזורית להובלה נשוא האישום הראשון, אשר מחזקת את הספק באשמם של הנאשמים באישום זה.
הוצגו תמונות של מפג"שים אחרים במועצה האזורית, שהתשתיות בהם ומצבם הפיסי קשים ומסוכנים יותר מאשר האתר שמפעילים הנאשמים, ולמרות זאת לא נעשתה כל פעולת אכיפה כנגדם.
כל אחד מהשיקולים הללו כשלעצמו, לא היה מצדיק זיכוי הנאשמים, אולם שילובם בצוותא איננו מאפשר להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם.

ראשית יש להתייחס לטענות הכלליות של הנאשמים, הנוגעות למותר ולאסור במסגרת האתר בשדה עוזיהו שבניהולם.

רשיון העסק ותנאיו - האם הנאשם טעה לחשוב כי פעולת המיון מותרת?
הטענה המרכזית של הנאשם היתה כי בידו רשיון עסק לצמיתות, המאפשר לו לנהל את האתר בשדה עוזיהו ולתפעל אותו כפי שפעל. להלן המוסכמות והמחלוקות באשר לרשיון העסק:
אין מחלוקת כי ביום 24.1.2008 קיבל הנאשם רשיון לניהול עסק מהמועצה האזורית באר טוביה שסומן ת/9א'.
אין מחלוקת כי הרשיון הוא לפי פריט 5.1ב' ולא לפי פריט 5.1א'.
העדה עדנה נווה העידה כי סבן ביקש רשיון עסק לפי פריט 5.1 א' אולם בקשתו נדחתה והוא קיבל רק רשיון עסק לפי פריט 5.1 ב'.
ברשיון העסק בכותרת " מהות העסק" נרשם: "אשפה ופסולת – איסופה, מיונה, הובלתה – משאיות לפינוי אשפה".
ברשיון העסק נרשם באופן מודגש: "תנאים מיוחדים ברשיון עסק / מצ"ב נספח: כפוף לאישור בתוקף משירותי הכבאות. כפוף לתנאים ממשרד להגנת הסביבה".
במסגרת התנאים הנוספים של המשרד להגנת הסביבה ת/8, נקבע בסעיף 2.5: " לא יתבצעו בשטח העסק פעולות למיון וטיפול בפסולת".
העדה אדווה קינן עובדת בתחום רישוי עסקים במשרד להגנת הסביבה.
קינן קבעה את התנאים ברשיון העסק שניתן לנאשם ת/8 ואת התעודות ת/19.
התנאים ת/8 נמסרו במכתב מיום 26.6.2007 לגב' עדנה נווה מנהלת מחלקת רישוי עסקים במועצה האזורית באר טוביה.
קינן גם חתומה על הסירוב למתן רשיון עסק לנאשם בפריט 5.1 א' מיום 25.9.2006 ת/19ב', ועל רשיון העסק שניתן לפי פריט 5.1 ב' בתנאים שנקבעו כאמור לעיל, ת/19ג'.
בחקירתה בבית המשפט, הסבירה קינן כי הבקשה היתה לרשיון עסק לתחנת מעבר לאיסוף פסולת בניין ופסולת מוצקה, והבקשה נדחתה, לאחר שהמשרד נוכח כי המיקום הנוכחי איננו מתאים לתחנת.
העדה קינן הסבירה את ההבדלים בין פריט 5.1 א' שסורב, לפריט 5.1 ב' שאושר, וכולל רק איסוף והובלה של פסולת, אשר מהווה עניין שונה מ"תחנת מעבר" הכוללת פריקת הפסולת, העברתה מכלי קיבול אחד לאחר ומיונה ( ע' 54 – 55 לפרו').
בחקירתה הנגדית, הסבירה קינן כי השיקול המרכזי לדחיה היה הסמיכות לבתי מגורים שעשוי לגרום למפגעים. כאשר הוצג לה מכתב דחיה מאוחר יותר משנת 2017, היא הסבירה שעילת הדחיה הנוכחית היתה כי התכליות המותרות לשימוש בקרקע אינן מאפשרות זאת ( ע' 57 לפרו').
כאמור בפתיח, אין נפקות לטענות הנאשמים בקשר למרחק , שכן לא הוגשה עתירה מנהלית נגד הסירוב, וברור שסבן ידע על הסירוב.
אשר לפעולות המותרות והאסורות, קינן נשאלה, אם לפי פריט 5.1 ב' המאושר לנאשמים, ניתן להעביר מכולה של פסולת ממשאית למשאית והשיבה: "מותר לו רק ביעד סילוק מורשה של המכולה" (ע' 60 ש' 24 לפרו'). קינן הסבירה כי היא ניסחה את תנאי רשיון העסק שניתן לנאשם, ולכך בדיוק התכוונה כאשר נכתבו ( ע' 61 לפרו').
העדה קינן הופנתה לרשיון העסק עצמו עליו נכתב: "אשפה ופסולת – איסופה מיונה הובלתה – משאיות לפינוי אשפה", והסבירה כי מיון מותר לבצע רק בתחנת מעבר מורשית, שכן רשיון לפי 5.1 ב' איננו עוסק במקום נייח אלא רק באיסוף. קינן הוסיפה כי הרשיון עצמו מדגיש כי הוא: "כפוף לתנאים ממשרד להגנת הסביבה", היינו על בעל הרשיון לדעת כי ישנם תנאים הכרחיים לתקפות הרשיון. העדה הסבירה את המילה " מיונה" בכותרת, כמיון באתר ממנה נלקחת הפסולת ולא מיון בתחנה במיקום נפרד ( ע' 63 – 64 לפרו').
העדה עדנה נווה היא מנהלת רישוי עסקים במועצה האזורית באר טוביה, והיא שהוציאה את רישיון העסק והתנאים הנלווים אליו ת/9 א' ג' ד'.
נווה הסבירה שסבן קיבל בשנת 2006 רשיון עסק להובלה של פסולת בלבד, לפי פריט 5.1 ב', ובקשתו לתחנת מעבר לפי פריט 5.1 א' נדחתה. בשנת 2017 הוגשה בקשה נוספת ( ע' 102 ש' 1 – 13 לפרו').
גם נווה נשאלה כיצד בעל הרשיון אמור לדעת שנאסר עליו " מיון" כאשר המילה מופיעה בכותרת רשיון העסק, והשיבה כי הוסיפה במפורש כיתוב: "משאיות לפינוי אשפה" כדי שיהיה ברור שמדובר רק במשאיות להובלה, וכן נרשם כי הרשיון כפוף לתנאי המשרד להגנת הסביבה בהם הוגדר טיב הפעילות המותרת. בנוסף, היה סירוב לפריט 5.1 א' כך שסבן היה מודע לכך ( ע' 103 לפרו').
נמצא אפוא, כי הנאשמים עתרו לקבלת רשיון לתחנת מעבר לפי פריט 5.1 א', ובקשתם נדחתה. הם קיבלו רשיון עסק רק לפי פריט 5.1 ב' לצו.
מחד גיסא, בראש רשיון העסק נרשם שהרשיון כולל " מיון" ומאידך גיסא, ברשיון נרשם שהוא כפוף לתנאי המשרד להגנת הסביבה, ואילו התנאים כוללים איסור למיון וטיפול בפסולת.

דיון והכרעה בטענת ההגנה בעניין רשיון העסק
טענתה המרכזית של ההגנה היתה, כי הנאשם חשב באופן סביר, כי פעולת המיון באתר מותרת, הן מכיוון שבכותרת רשיון העסק הופיעה בברור המילה " מיונה" והן מחמת שלא הוכח כי הוא קיבל את תנאי רשיון העסק של המשרד להגנת הסביבה.
טענות נגד עצם דחיית הבקשה לרשיון
ההגנה עסקה רבות, הן במסגרת החקירות הנגדיות והן במסגרת הסיכומים, במתקפה נגד עצם ההחלטה שלא לאשר את הבקשה ל"תחנת מעבר" לפי פריט 5.1 א', בעיקר לנוכח הטענה כי נציגי המשרד להגנת הסביבה טעו בהערכת המרחק מבתי המגורים של המושב.
אין מחלוקת כי לא ניתן ההיתר לפי פריט 5.1 א', ולא הוגשה עתירה מנהלית נגד החלטה זו.
הדבר דומה למי שנתפס נוהג ללא רשיון, וטען כי הבוחן הכשיל אותו במבחן ללא צידוק. כשם שברור כי כל עוד הנבחן לא קיבל רשיון נהיגה, נאסר עליו לנהוג, כך ברור כי כל עוד לא נתקבל רשיון עסק לפי פריט 5.1א' נאסר להפעיל עסק המחוייב בפריט זה.
בענייננו, הסניגור לא עתר ל"תקיפה עקיפה" של ההחלטה, אשר אפשרית רק בנסיבות חריגות, כאשר נקודת המוצא בתקיפה עקיפה, היא כי ההחלטה המינהלית ניתנה כדין, זאת על-רקע חזקת תקינות המעשה המינהלי ( ע"א 4291/17 מוטי אלפריח נ' עיריית חיפה (06.03.2019)‏ ; רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 637 (2000) ‏‏ ; ע"פ ( מח' י-ם) 40588/07 קמיל סעו נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים (26.03.2008) ‏‏ ; ע"פ ( מח' י-ם) 40166/07 עאדל מוסטפא אבו סרור נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים (31.12.2007)).
בית המשפט איננו יושב כערכאת ביקורת מנהלית נגד ההחלטה שקיבלו המשרד להגנת הסביבה או המועצה האזורית בדחותם בקשה של הנאשמים, ואין אפוא מקום להתייחס לתוכן ההחלטה לדחות את בקשת הנאשם, אשר לו רצה בכך, רשאי היה לתקוף את ההחלטה בתקיפה ישירה במסגרת עתירה מנהלית.

כותרת רשיון העסק
כאמור לעיל, הנאשם קיבל רשיון עסק לפי פריט 5.1 ב', אולם בראש רשיון העסק במהות הרשיון ניצבת המילה " מיונה", זאת בניגוד לתנאי הרשיון אשר אוסרים על מיון.
אין מחלוקת כי מבחינת חוק רישוי עסקים ישנה אבחנה ברורה בין רישוי עסק לפי פריט 5.1 א' לפריט 5.1 ב'. צו רישוי עסקים ( עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013, מגדיר בסעיף 5.1 את העסקים הטעונים רישוי בנושא: "אשפה ופסולת, למעט פסולת חומרים מסוכנים". בהמשך מופיעים שני הפריטים נשוא האישום, כאשר פריט 5.1 א' מוגדר: "תחנת מעבר ומיון" ואילו פריט 5.1 ב' מוגדר: "איסופה, הובלתה". זהו הדין וחזקה שאדם יודע את הדין ( ס' 34יט' לחוק העונשין תשל"ז 1977 ; ר' גם: ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ישראל ויסמרק ז"ל, פ"ד מט (5) 705 (1996) פסקה 12 לפסה"ד, אשר ניתן בטרם תיקון 39 לחוק העונשין).
בענייננו מקל וחומר: הנאשמים פנו בבקשה לקבל רשיון עסק לתחנת מעבר לפי פריט 5.1 א'. בקשתם נדחתה. הנאשמים קיבלו רשיון עסק לפי פריט 5.1 ב' בלבד. חזקה על סבן שהוא יודע את הדין בעניין האבחנה בין הפריט שביקש לרשיון העסק שקיבל.
בעניין צבי כהן ( רע"פ 3112/14 צבי כהן אקולוגיה בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה (17.07.2014)), עלתה סוגיה דומה של פרשנות רשיון העסק. בית המשפט העליון קבע כי לשון התנאים הקבועים ברישיון העסק להובלת פסולת איננה מותירה מקום לפרשנות, כאשר הפרשנות שהציעו הנאשמים שם חותרת תחת תכלית הרשיון, לפיו פסולת מעורבת תועבר ישירות מנקודת הפינוי לטיפול או הטמנה באתרים המיועדים ( שם, פסקאות 14 – 15 לפסה"ד).
יש ממש בטענת ההגנה כי כותרת רשיון העסק עלולה להטעות. ואולם, למרות ההטעייה הטמונה בניסוח בכותרת רשיון העסק, ניתן היה להתרשם כי בענייננו, לא הובילה ההטעיה לטעות של ממש של הנאשם.
סבן עתר לקבלת רשיון עסק לפי פריט 5.1 א' ובקשתו נדחתה.
לאחר מכן, בנוב' 2014 נטען כנגדו בחקירה כי הוא פועל שלא כדין.
לאחר מכן בפברואר 2015 הוא זומן לשימוע וטענותיו נדחו.
לא ניתן אפוא לקבל את ההסבר המיתמם בעדותו, כאילו איננו מבין את האבחנה בין פריט 5.1 א' לפריט 5.1 ב', וכאילו טעה לחשוב כי מותרת לו פעולה של מיון.

קבלת התנאים של המשרד להגנת הסביבה
בסיכומי ההגנה נטען, כי התביעה לא הוכיחה שהנאשם קיבל את התנאים הנוספים של המשרד להגנת הסביבה. לאחר עיון בתיק מצאתי כי יש לדחות טענה זו.
יש ממש בטענת ההגנה לפיה המסמך ת/9ג' המעיד לכאורה על המסירה של התנאים לסבן, מתייחס לחברה אחרת. יש ממש גם בטענה כי מועד הוצאת התנאים הנוספים לרשיון העסק ת/8, איננו תואם את המועד המצויין במסמך של העדה נווה לגבי תנאי הרשיון ת/9ב'.
עם זאת, העדה נווה העידה שמסרה את התנאים לסבן ( ת/19א'). נווה לא נשאלה אף שאלה לגבי מסירת התנאים (!), ולגבי חוסר התאמה בין המסמכים השונים שהוגשו במסגרת ת/9, טענות שנטענו לראשונה בסיכומי הסניגור, כך שלא ניתן היה להשיב עליהן.
ההימנעות מחקירתה הנגדית של נווה על מסירת התנאים הנוספים לנאשמים, מקשה לקבל את טענתם, שכן הימנעות מחקירה נגדית בסוגיה מהותית מדברת כנגד מי שנמנע לחקור בגינה ( ע"פ 9141/10 אברהם סטואר נ' מדינת ישראל (28.04.2014), פסקה יג' לפסה"ד ; ע"פ 5606/10 דוד בוניפד נ' מדינת ישראל (19.12.2012), פסקה 27 לפסה"ד).
הנאשם עצמו, בחקירתו בבית המשפט, כאשר הוצגו בפניו התנאים נ/8 ציין תחילה כי מדובר בתנאים ברשיון העסק שמצורפים לרשיון וכי איננו זוכר אם קיבל אותם ( ע' 139 ש' 20 עד ע' 140 ש' 2 לפרוטוקול). רק בהמשך החקירה הנגדית, הנאשם " נזכר" לפתע כי עליו להעיד שלא קיבל את התנאים והעיד " לא זכור לי שנתקלתי במסמך הזה" (ע' 144 ש' 12 לפרו').
לא ניתן לקבל גרסה מתחמקת זו.
בהודעתו של סבן ת/1ב' נשוא האישום הראשון, הוא מאשר ש"יכול להיות" שקיבל את תנאי המשרד להגנת הסביבה לרשיון העסק ( ע' 2 ש' 12 להודעה). בהמשך, כאשר החוקר מטיח בסבן, כי פעל בניגוד לתנאים, לפיהם יש לפנות את הפסולת רק למקום מורשה, ומבקש את תגובתו לכך, סבן איננו טוען כי לא ידע על כך, כי לא קיבל את התנאים, אלא משיב כי הוא מחכה לאישור למפג"ש מהמועצה... (ע' 3 להודעה).
בהודעתו השניה של סבן ת/16א' נשוא האישום השני, כאשר החוקר מטיח בו כי לפי תנאי המשרד להגנת הסביבה נאסר עליו לבצע פעילות של מיון וטיפול בפסולת במסגרת העסק, סבן שוב איננו טוען כי לא קיבל את התנאים. הוא משיב שבמסמך נרשם שמהות העסק מתוארת ברשיון לרבות מיונה, ולכן: "זה אומר שאני עובד בהתאם לדרישות החוק שקיבלתי מהמשרד להגנת הסביבה מחוז דרום, למרות שפריט 5.1 ב' בתנאי רשיון העסק לא לשביעות רצון המשרד להגנת הסביבה. כיום אני הגשתי תכניות חדשות... ...אני מגיש את מצע את כל הקומפלקס הזה מפריט 5.1 ב' ל- 5.1א'..." (ע' 3 ש' 2 – 10 להודעה ת/16א').
מה פשוט היה לומר בחקירותיו כי מעולם לא קיבל את התנאים של המשרד להגנת הסביבה?
יתרה מכך, ביום 25.12.14 חודש לאחר אירועי האישום הראשון, שלח מנהל המחוז מר גיא סמט לסבן מכתב הזמנה לשימוע, בטענה כי מתנהל עסק הדרוש רשיון לפי פריט 5.1 א' כתחנת מעבר, ללא רשיון כדין ת/14ב'. בו ביום נשלחה לסבן גם התראה ת/14ג'. השימוע נערך בתאריך 25.2.15, ובסופו ביום 13.4.15 נשלח לסבן סיכום השימוע ת/14ה'. בסיכום השימוע מצויינות טענות רבות של סבן, 16 במספר, ובסופו החלטתו של מנהל המחוז לדחות את טענות הנאשם.
קיום השימוע שדחה את טענות הנאשמים, מלמד כי בניגוד לעדותו המיתממת, סבן הבין היטב מה מותר ומה נאסר עליו לבצע במסגרת האתר שבניהולו.
במסגרת ההודעה בחקירה ת/16א' טען סבן כי ביקש היתר לתחנת מעבר, ומוכן לעמוד בכל הדרישות, היינו הוא יודע שאין בידו היתר כזה ( ע' 4 -5 להודעה). כאשר הוטח בסבן שבשימוע מיום 25.2.15 כבר נאמר לו שהוא מנהל תחנת מעבר ללא רשיון, סבן התחמק וטען שאיננו מתכוון לענות על שאלות נוספות וביקש להפסיק את החקירה... (ע' 5 ש' 17 עד ע' 6 ש' 3).
לא זו אף זו, בעדותו בבית המשפט, הנאשם סבן טען למעשה דבר והיפוכו: מחד גיסא, הוא טען כי מותר לו לעסוק במיון פסולת בהתאם לאמור בכותרת רשיון העסק. מאידך גיסא, הוא טען שהוא לא עוסק כלל במיון פסולת ( ע' 138 ש' 3- 13 לפרו').
בחקירה הנגדית טען סבן, כי כלל איננו ער לאבחנה בין רשיון עסק לפי פריט 5.1 א' שביקש ונדחה, לרשיון עסק לפי פריט 5.1 ב' שיש בידו ( ע' 143 לפרו').
סבן הודה שקיבל את מכתב הסירוב על בקשתו לרשיון לפי פריט 5.1 א' ת/19ב', אולם לדבריו, לא בירר מה ההבדל בין השניים ( ע' 144 ש' 1 – 5 לפרו').
עם זאת, למרות שלטענתו הוא לא מבין את ההבדל, היה לסבן חשוב להדגיש, כי איננו ממיין פסולת במסגרת העסק ( ע' 144 ש' 17 – 18 לפרו'), ואפילו אם שופכים לו באתר פסולת מעורבת, הוא לא נוגע בזה ( ע' 145 ש' 16 – 17 לפרו').
ברור אפוא, כי לא ניתן לקבל את גרסתו רצופת הסתירות של סבן.
הנאשם טען למעשה ל"טעות", אולם כדי להקים הנחה היכולה לשמש בסיס לטענת טעות במצב דברים, צריך להיווכח שהנאשם טעה במצב הדברים ופעל מתוך שדימה לעצמו מצב דברים שהוא שונה מן המצב העובדתי האמיתי ( ע"פ 2534/93 גד בן קברט מליסה נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2) 597 (1997)‏‏ פסקה 13 לפסה"ד).
בענייננו, עדותו של הנאשם לא היתה משכנעת בעניין זה.
במאמר מוסגר, לא מצאתי מקום להתייחס לטענתו של סבן, כאילו לא הוברר מי מנהל את העסק, הוא או אחיו. סבן עצמו הודה גם בחקירותיו וגם בבית המשפט כי הוא מנהל את העסק ( אם כי טען כי הגרוטאות באתר הן של אחיו).
באופן קונקרטי לגבי האישום הראשון, סבן בהודעתו ת/1ב', אישר כי הוא לבדו בעל החברה ( ע' 1 ש' 4), והוא ממונה על קובי אחיו ( ע' 3 ש' 1). סבן אישר כי המשאית היא של החברה ואלי ביתן עובד עליה כשבועיים. הוא נשאל איפה המשאית שפכה פסולת, והשיב שזה היה במשק שלו בשדה עוזיהו, באתר שנמצא בתהליכים לאישור ( ע' 2 ש' 15 – 19). כך שיש לדחות את הטענות השונות של הנאשם בסיכומים בעניין זה, והוכח כי הנאשם הוא שנתן לביתן את ההוראה לשפוך את הפסולת שהובאה מאזור עד הלום לאתר הפסולת שמפעילים הנאשמים ליד שדה עוזיהו.
מכל האמור לעיל, שוכנעתי כי בהיבט העובדתי, הנאשם ידע והבין היטב את ההבדל בין פריט 5.1 א' לפריט 5.1 ב', הוא קיבל את תנאי המשרד להגנת הסביבה, ולמרות שבכותרת נרשמה המילה " מיונה", הבין היטב כי הפריט בגינו קיבל את רשיון העסק איננו מאפשר מיון הפסולת וטיפול בה.

כמתואר לעיל, למרות האמור באשר לדחיית גרסתו של סבן, מצאתי לנכון לזכות את הנאשמים עקב שורה של מחדלים שאינם מאפשרים להרשעה לעמוד. להלן יפורטו הפגמים בהתנהלות המאשימה אחד לאחד.

ראשית: כותרת הרשיון
עניין המיון בכותרת רשיון העסק איננו עניין זניח. רשיון עסק לפי פריט 5.1 ב' בו אוחז הנאשם, הוא רשיון עסק להובלה של פסולת, ולא למיון. למרות עדים רבין שהעידו בעניין, לא הובא כל הסבר מניח את הדעת, מדוע במהות העסק מופיעה המילה " מיונה", כאשר זהו ההבדל העיקרי בין פריט 5.1 א' לפריט 5.1 ב'.
ההסבר של העדה נווה, לפיו היא הוסיפה את המילים " משאיות לפינוי אשפה" כדי להבהיר שמדובר רק בהובלה במשאיות, איננו מבהיר מדוע היא הותירה בכותרת רשיון העסק המילה " מיון" שיש בה כדי להטעות ומדוע לא מחקה מילה זו.
ההסבר של העדה קינן, כאילו מותר למיין את הפסולת בנקודת המוצא ( ע' 64 ש' 8 ; ע' 66 ש' 2 לפרו'), נראה הסבר לא הגיוני, שאיננו מעוגן בדין וסותר את תנאי המשרד להגנת הסביבה ואת עדותה של נווה.
בעניין ברק כהן ( דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן, סג(1) 644 (2009)‏‏) הזכיר כב' השופט רובינשטיין כי: "מובן כי על המחוקק להקפיד על ניסוח נורמות פליליות בהירות ככל שהיד התחיקתית מגעת" (פסקה יד' לפסה"ד).
כאשר מדובר ברשיון עסק, אשר הפרתו עלולה להביא לכתב אישום פלילי, יש הכרח כי הדברים יהיו חדים וברורים. אין ספק כי מדובר בתקלה, כאשר גם הנאשם הבין זאת היטב, אולם הוא ניצל את התקלה עד תום.

שנית: פגם בדוחות הפיקוח
קיומו של פגם חמור בדוחות הביקורת של המשרד להגנת הסביבה, מקשה על קבלתם.
מדובר במפקחים אבו סירחאן ופלוטניצקי שערכו את דוחות הביקורת ת/12 ות/13. במהלך חקירתו הנגדית של המפקח אדיב אבו סירחאן, עלה כי חלקים מדוחות הביקורת שלו הועתקו מהדוחות של המפקח שרון פלוטניצקי ( ע' 76-81 לפרו').
כך למשל, בדו"ח פיקוח מיום 10.9.2014 ת/13ג', שערך העד אדיב אבו סירחאן, מופיעה בע' 3ה' תמונה 1 שצילם, בה נראה האתר מרחוק, בצידה נרשם: "תמונה 1 - משטחי בטון עליהם מופרדת פסולת לסוגיה. ניתן להבחין בגזם שנפרק ממשאית על גבי משטח הבטון. משטחי הבטון אינם מנוקזים ואינם כוללים מערכות לאיסוף וטיפול בתשטיפים. ניתן להבחין בשלולית של תשטיפים על קרקע חשופה בסמוך למשטחי הבטון". דברים כדורבנות.
דא עקא, שבתמונה לא רואים גזם שנפרק ממשאית, ולא רואים שלולית של תשטיפים. עיון במוצגים מלמד, כי המפקח אבו סירחאן העתיק, פשוטו כמשמעו, ניסוח מדוייק שהופיע לצד תמונה אחרת שצילם המפקח שרון פלוטניצקי בביקורת קודמת מיום 16.3.2014, ת/13ד' ע' 2ד'. יתרה מכך, אבו סירחאן הוסיף כיתוב בדוח המאוחר בצד התמונה: "אין תמונה יותר טובה של התשטיפים?"
הדבר מביך ומביש.

שלישית: שיהוי והעדר מדיניות ברורה
טענת כתב האישום היא כי בידי הנאשמים רשיון להובלה בלבד לפי פריט 5.1 ב', אולם הם מבצעים מיון וטיפול בפסולת לפי פריט 5.1 א' לצו רישוי עסקים. הבקשה ל"תחנת מעבר" נדחתה בשנת 2006 ( ת/19ב') רשיון העסק להובלה בלבד ניתן בשנת 2008 ( ת/9א').
במשך שנים נערכו ביקורות של המשרד להגנת הסביבה באתר. המפקחים העירו הערות שונות לגבי אופן הטיפול בפסולת ( הדוחות ת/12 ת/13).
סבן עצמו במהלך חקירתו ת/16א' מציין: "כל הזמן עבדתי באותה מתכונת שבה אני עובד היום, והיו אצלי ביקורים של איכות הסביבה, משטרה ירוקה, המינהל, מכבי אש, משנת 2005 ועד היום לא באו אליי בדרישות שהעסק שלי לא תקין ושאני עובד לא נכון..." (ע' 4 ש' 24 עד ע' 5 ש' 2).
נמצא אפוא, כי למרות שהמאשימה טענה כי הנאשמים מנהלים תחנת מעבר לפסולת ללא רשיון, שוב שוב במהלך השנים מגיעים מפקחים מטעם המשרד להגנת הסביבה, אשר להם טענות על ליקוי זה או אחר, ולא כנגד עצם קיום האתר.
אם טענת המאשימה, כעולה מכתב האישום, כי לנאשמים רשיון עסק להובלה של פסולת בלבד - לא הוברר מדוע בכל הדוחות הללו, התייחסו המפקחים לליקויים אלה ואחרים ולא נאמר לסבן בכל השנים הללו בפשטות, כי בכלל אסור לו לקיים תחנת מעבר, וכי רשיון העסק שלו הוא להובלה בלבד!

רביעית: פגמים בחקירה
ציינתי לעיל את הפגמים בעניין מסירת תנאי הרשיון, הן מבחינת ת/9ג' השייך בכלל לחברה אחרת, הן מבחינת ת/9ב' בו התאריך איננו מתאים, ואין הכרח לחזור על כך שוב.
יצויין כי גם לגבי האישום הראשון, נמצאו פגמים ברישום מספרי הרישוי של המשאית, כך שאין מתאם בין הדוחות השונים ( ר' בדוחות השוטרים השונים וכן ע' 36 – 40 לפרו' עדות נחושתן מול ע' 95 – 96 לפרו' עדות בלכנר).
אכן, סבן הודה כי אלי ביתן עבד מטעמו ושפך פסולת, ולכן שוב אין לסתירות הללו חשיבות של ממש, כשגם ההגנה ציינה בסיכומים כי: "אין חשיבות רבה לעניין" (ס' 7 לסיכומים סיפה לפסקה ראשונה), אולם המחדלים מתווספים ליתרת הטענות ומלמד על חקירה לקויה.

חמישית: קיום מפג"ש
עוד בחקירה הראשונה של סבן בשנת 2014, ת/1ב', כאשר נשאל מדוע שפך את הפסולת באתר, הוא ציין כי הוא בתהליך לאישור מפג"ש.
המועצה האזורית באר טוביה, אשר דחתה את בקשת הנאשמים לרשיון עסק של " תחנת מעבר" לפי פריט 5.1 א' לצו רישוי עסקים, אישרה לנאשמים במקביל לכך, לקיים במקום מפג"ש – מרכז פסולת גושית וגזם, במסגרת פיילוט בו שותף גם המשרד להגנת הסביבה.
אם באמת מדובר באתר שאיננו מתאים להשלכת פסולת, היה על המשרד להגנת הסביבה לברר זאת היטב מול המועצה האזורית, ולמנוע אישור המקום כמפג"ש:
העדה עדנה נווה, מנהלת מחלקת רישוי עסקים במועצה האזורית באר טוביה, העידה כי המפג"שים הם מרכזים לפסולת יישובית שהוקמו כ"פיילוט" באישור ובשיתוף המשרד להגנת הסביבה, כדי למנוע בעיה של השלכת פסולת ברשות הרבים (ע' 103 ש' 19 – 22 לפרו').
נווה אישרה כי במושב שדה עוזיהו, המקום בו קיים האתר נשוא האישום אושר ע"י המועצה האזורית כמפג"ש, והוסיפה כי הדבר נעשה כי זה: "היה אינטרס ציבורי שלנו" (ע' 105 ש' 8 – 17 לפרו'). לפי עדותה, משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה אישרו את הדבר ( ע' 106 ש' 7 – 15 לפרו').
אכן, נווה הסבירה כי המפג"שים הם אתר לקליטת פסולת שבאחריות המושב, כאשר רק לתושבים מותר להשליך שם פסולת, ומדובר בכמויות " סבירות" (ע' 104 – 105 לפרו'). אולם כאשר מדובר בנורמה פלילית, האבחנה בין " תחנת מעבר" לפי פריט 5.1 א' שנאסר על הנאשמים לנהל באתר, לבין מפג"ש – מרכז להשלכת פסולת שאושר ע"י המועצה לנאשמים לקיים – איננו חד וברור.
העדה המרכזית מטעם המשרד להגנת הסביבה, העדה אדווה קינן, העידה כי לנאשמים רשיון עסק להובלה של פסולת בלבד, ואין להם רשיון עסק לתחנת המעבר. היא כלל לא ידעה כי לנאשמים היתר מהמועצה האזורית לקיום מפג"ש במקום, והדגישה: "אין דבר כזה מפג"ש. אתה מדבר על תחנת מעבר שמופעלת במקום..." (ע' 59 ש' 11 לפרו'). ובהמשך: "...שאתה אוסף פסולת, אתה אוסף ממקור הפסולת ואמור להוריד ביעד סילוק סופי. אתה לא מוריד בדרך איזה שהוא מקום" (ע' 60 ש' 19 – 20 לפרו' ור' גם ע' 61 ש' 21 – 22 לפרו').
הדברים סותרים את עדותה של נווה על קיום כ- 13 מפג"שים במועצה האזורית שאינם בגדר יעד סילוק סופי, כאשר קינן הודה כי היא לא מתעסקת בנושאי מפג"שים וכן ציינה: "את נושא מדיניות בנושא מפג"שים אינני מכירה..." (ע' 66 ש' 7 – 15 לפרו'). היינו קינן מאשרת כי איננה מכירה את הנושא, ואין הסבר מניח את הדעת להתנהלות ה"מבולבלת", בלשון המעטה, של גורמי הגנת הסביבה בעניין.
בסופו של יום – אם לנאשמים יש היתר לקיום מפג"ש במקום, הרי שגם לפי העדות נווה וקינן, מותר לשפוך פסולת באתר, ובלבד שלא ייעשה מיון וטיפול בפסולת, המותרים רק בתחנת מעבר.
ואולם, בכל הביקורות הרבות שנערכו במקום, לא הצביעו המפקחים על מיון הפסולת באתר ועל הטיפול בה!
במאמר מוסגר, על פניו נראה כי סבן אכן ערך מיון של פסולת לתאים השונים, בטרם הועברה הפסולת ליעדים הסופיים, וכאמור לעיל, קבעתי כי סבן ידע היטב שנאסרו עליו פעולות של מיון וטיפול בפסולת. עם זאת, עובדה זו, לפיה נעשו בפסולת פעולות של מיון וטיפול, לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, שכן המפקחים התייחסו בעיקר לליקויים ופגמים בתחנת מעבר, ולא לפעולות שנאסר לבצע במפג"ש, ולכן יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

שישית: התקשרות המועצה עם הנאשמים בהסכם הובלה
המועצה האזורית באר טוביה, לא רק הכירה באתר שמפעילים הנאשמים כמפג"ש, אלא גם חתמה עימם על הסכם לפינוי אשפה, כעולה מהמסמכים שהוגשו ת/23, במסגרת מכרז 8/2012 לעבודות פינוי פסולת.
במסגרת ההסכם התחייבו הנאשמים להעביר את הפסולת מתחומי המועצה האזורית בלבד, לאתר סילוק פסולת שיאושר ע"י המשרד להגנת הסביבה. נספח ד' להסכם מפרט את המפג"שים ברחבי המועצה, ונרשם בו כדלקמן: "פסולת לסוגיה תיאסף ותפונה ממכולות המוצבות במפג"שים ובמקומות אחרים ביישובי המועצה, ומפורטים בטבלה זו...". לגבי שדה עוזיהו נרשם בטבלה: "בישוב קיימת נקודת איסוף אחת לגזם וגושית יבשה באמצעות מנוף".
העדה עדנה נווה, מנהלת רישוי עסקים במועצה האזורית, אישרה בעדותה כי המועצה הוציאה מכרז לפינוי פסולת מאתרים שונים למפג"שים, משם עוברת הפסולת לאתרי הקצה. היא אישרה שגם לגבי שני אזורי תעשיה, בבאר טוביה ובכנות, היה על הקבלן הזוכה לאסוף את מכולות הפסולת ולהעבירם למפג"שים ( ע' 110 לפרו').
מהאמור במכרז ובהסכם ת/23, בד בבד עם עדותה של העדה נווה, עולה כי המועצה אישרה לנאשמים להעביר פסולת מאתרים מסויימים בתחומי המועצה למפג"שים ומהמפג"שים לאתרי סילוק פסולת מאושרים, וכי האתר אותו ניהלו הנאשמים בשדה עוזיהו היה אחד המפג"שים שפעלו באישורה של המועצה. גם הסכם זה מקשה על ההרשעה ומעורר לפחות ספק סביר בשאלה אם הנאשמים הפרו ביודעין את תנאי הרשיון כנטען באישום.

שביעית, תעודת המשלוח נשוא האישום הראשון
במהלך חקירתו הנגדית של הנאשם, הוא נשאל לגבי ההובלה מיום 13.11.14 נשוא האישום הראשון, וטען כי היא נעשתה לבקשת המועצה האזורית ויש לו תיעוד על כך שלא הביא איתו ( ע' 141 ש' 3 – 6 לפרו' ; ע' 147 ש' 1 – 7 לפרו').
בד בבד עם הגשת סיכומי ההגנה, עתרה אפוא ההגנה להגשת ראיה נוספת, היא תעודת המשלוח של ההובלה נשוא האישום הראשון.
לאחר שנתקבלה עמדת התביעה, הורה בית המשפט בהחלטה הפורטת ומנומקת מיום 16.8.20, על קבלת הראיה בכפוף לכך שהתביעה תהיה רשאית לשוב ולחקור את הנאשם לגבי הראיה וכן להביא עדי הזמה.
ביום 22.9.20 נחקר הנאשם והוגשה הראיה נ/12, וכן תעודות משלוח קודמות נ/13.
מדובר בהעתק ורוד של תעודת משלוח לכאורה מיום 13.11.14, המיועדת למועצה האזורית באר טוביה, מהכתובת " עד הלום ( ריכוז)", וכוללת 1 משאית רמסה פסולת לשדה עוזיהו 49-688-73.
התביעה טענה כי יש לדחות את הראיה שאיננה ראיה אותנטית.
אכן, יש ממש בטענת התביעה לגבי התעודה המעלה תהיות:
ראשית, הראיה לא הומצאה מלכתחילה בעת עדות הנאשם, למרות שזו היתה גרסתו.
שנית, בניגוד לבקשה להגשת הראיה, בה נטען כי היא: "אחת מתוך רצף תעודות שנמצאות בידי הנאשם 2 ונרשמו לפני ואחרי התאריך האמור", בפועל הומצאו רק תעודות לפני התאריך, בניגוד להנחיית בית המשפט להציג את מלוא ההקשר של תעודת המשלוח.
שלישית, בכל שלוש תעודות המשלוח הקודמות לה, לא נרשם לאן מופנית ההובלה, כשדווקא בתעודה זו בלבד, נרשם " לשדה עוזיהו", בכתב מעט שונה וחורג מהמרכז, זאת כאשר המחלוקת היא אם ההובלה שהזמינה המועצה נועדה לאתר של הנאשמים בשדה עוזיהו.
רביעית, לא הומצאה חשבונית בגין ההובלה הנטענת, שהיה על ההגנה להמציא כדי ללמד על כל ה"קונטקסט" של תעודת המשלוח.
חמישית, העדה מהמועצה האזורית באר טוביה, גב' עדנה נווה, לא נשאלה אף שאלה לגבי ההובלה הקונקרטית נשוא האישום הראשון, שנעשתה, לפי הטענה, לדרישת המועצה.
אם מדובר היה במשפט אזרחי, ניתן היה לקבוע, כי שלל התהיות האמורות מונע הסתמכות על הראיה לפי מאזן ההסתברויות.
ואולם, כאשר במשפט פלילי עסקינן, די בתעודת המשלוח כדי לעורר ספק סביר, כי המועצה האזורית, שהיא זו שדחתה את בקשת הנאשמים לקיומה של תחנת מעבר, הזמינה ממנו בו בעת הובלה של פסולת לאתר שבהחזקתו, וסתירה זו עשויה להקים לו הגנה מן הצדק.
בעניין זה יצויין כי בית המשפט קבע כי יתיר למאשימה לזמן גם עדי הזמה. המאשימה יכולה היתה להשלים את החקירה ע"י חקירת עדים מהמועצה האזורית באר-טוביה, בה אמור להימצא חומר מקביל, אם אכן מדובר בהובלה בהזמנת המועצה. העובדה שהמאשימה נמנעה מזימון עדי הזמה, מותירה את הספק הסביר שלא התפוגג בעינו.

שמינית: אכיפה בררנית
ההגנה הגישה את המסמך נ/1 המלמד על מצבם של מקומות איסוף פסולת אחרים בתחומי המועצה. העד שי אברג'יל העיד כי צילם אתרים אלה, וגם הנאשם הוסיף וצילם כמה אתרים.
נראה שאין מחלוקת כי מצבם של אתרים אלה חמור פי כמה מהאתר שמנהלים הנאשמים במושב שדה עוזיהו.
ההלכה הפסוקה
טענה לאכיפה מפלה או בררנית, נכנסת לגדרה של " ההגנה מן הצדק". קבלת הטענה מוגבלת למקרים חריגים, כאשר בעבר נקבע לא פעם, כי על נאשם הטוען להגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית, מוטל נטל כבד, להוכיח הן כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, והן כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות או התחשבות בשיקולים לא ענייניים (ע"פ (מח' י-ם) 25206-02-11 מדינת ישראל נ' א"א (27.3.2012) והפסיקה הנזכרת שם).
עם זאת, לאחרונה נראה כי הכללים בעניין רוככו, ונקבע כי אין להגביל את ההגנה למצבים שבהם הוכח כי התביעה פעלה מתוך מניע פסול או שיקולים לא ענייניים. הנטל מוטל על הנאשם להוכיח תשתית עובדתית שיש בה ללמד על אכיפה בררנית, באופן הנוגד את תחושות הצדק וההגינות. בפני הנאשם ניצבת משוכה גבוהה, שכן עליו להתגבר על " חזקת התקינות" של המעשה המנהלי, כשהוא נמצא בנחיתות ראייתית. משכך, נקבע כי אם הרים הנאשם את הנטל הראשוני, על ידי המצאת ראיות המבססות, לכאורה, את טענתו לאכיפה בררנית, יכול והנטל יועבר אל המאשימה לסתור את טענתו. באותה פרשה, ביטל בית המשפט המחוזי כתב אישום בעבירות איומים, על יסוד נתונים סטטיסטיים לפיהם אין מגישים בדרך כלל כתבי אישום על עבירה זו לבדה, ובית המשפט העליון אישר את הכרעתו ( ע"פ ( מחוזי נצ') 22160-04-17 אורי אור קמארי נ' מדינת ישראל (19.06.2018) ; אושר בבית המשפט העליון במסגרת רע"פ 6478/18 מדינת ישראל נ' אורי אור קמארי (23.01.2019)).
כאשר התעורר עימות בין שתי הגישות, היינו אם ניתן לקבל טענה לאכיפה בררנית גם אם העניין טופל בתום לב וללא שיקולים זרים, הביעה כב' השופטת ברק-ארז גישת אמצע, לפיה: "יש להצביע על פגם בהחלטת הרשות, אלא שפגם זה עשוי להיות גם הפליה שאינה מכוונת, ובלבד שהיא הפליה משמעותית..." (ע"פ 7621/14 אהרן גוטסדינר נ' מדינת ישראל (01.03.2017) ‏‏, פסקה 48 לפסה"ד).

מן הכלל אל הפרט
למעשה אין מחלוקת כי אתרי הפסולת האחרים במועצה האזורית באר טוביה שהציגה ההגנה, מתוחזקים ברמה בעייתית הרבה יותר מהאתר שמפעילים הנאשמים.
עדי התביעה לא ידעו להביא הסבר מניח את הדעת לכך שהוגש כתב אישום נגד הנאשמים דווקא, כאשר מספר אתרי פסולת אחרים במועצה האזורית מתוחזקים באופן פחות טוב.
כאשר הוצג לעד בלכנר הדוח נ/1 של אתרים אחרים במועצה במצב גרוע יותר, הוא לא ידע להשיב ואמר רק שיש לשאול את אנשי המקצוע ( ע' 98 – 100 לפרו').
העד נחושתן נחקר ארוכות לגבי טיבם של אתרי פסולת אל מול ההגדרה החוקית, אלא שמדובר בפקח שאין לו יתרון על בית המשפט וכפי שהעיד בעצמו " אני לא מומחה בתחומים האלה" (ע' 44 ש' 12 לפרו'). בהמשך, הוצג לעד נחושתן קובץ התמונות של אתרי פינוי פסולת אחרים, נ/1, והוא אישר כי על פניו מהתמונות עולה כי האתרים הללו אינם כשירים והם נראית פחות טוב מהאתר של הנאשמים, אולם איננו מומחה בעניין ( ע' 46 – 47 לפרו').
גם העד אבו סירחאן אישר כי האתרים הנראים במסמך נ/1 אינן מוחזקים כראוי, ולא היה לו הסבר מדוע המשרד לא פעל כנגדם ( ע' 83 - 84 לפרו').
גם לעד פלוטניצקי הוצג הדוח נ/1 לגבי מצבם של מרכזי איסוף פסולת במועצה האזורית. לטענתו, אתרים אלה עברו תהליך תכנון למניעת מפגעים סביבתיים, בניגוד לאתר של סבן ( ע' 127 ש' 5 – 8 לפרו'), ולנוכח מה שנראה בתמונות, חייבים לעשות גם שם פעולות אכיפה ( ע' 128 ש' 7 – 10 לפרו').

עדנה נווה היא כאמור לעיל מנהלת רישוי עסקים במועצה האזורית. בעדותה עלה, כי רק לאחר הגשת נ/1 ע"י ההגנה, זומן לפתע ראש המועצה לשימוע במשרד להגנת הסביבה בנוגע לאתרי הפסולת האחרים במועצה, אשר קודם לכן לא נערכה כל פעולת אכיפה לגביהם. נווה ציינה, כי המועצה האזורית עושה כמיטב יכולתה כדי שכל המפג"שים הללו יהיו במצב המיטבי, והתחזוקה שלהם ברמה גבוהה, אולם כאשר הוצגו בפניה תמונות לגבי אתרים אלה, היא אישרה כי המצב איננו תקין והתחמקה בטענה כי כבר לא היתה בתפקיד ( ע' 106 - 109 לפרו').
מכל האמור לעיל עולה, כי בהתאם להלכת ע"פ ( מחוזי נצ') 22160-04-17 קמארי שפורטה לעיל, עובר הנטל למאשימה להסביר מדוע הוגש כתב אישום נגד הנאשמים ולא הוגש כתב אישום בנוגע לאתרי פסולת אחרים שמצבם התחזוקתי פחות טוב.

אבחנה אפשרית - המאשימה בסיכומיה טענה כי ישנה אבחנה ברורה בין האתר שמפעילים הנאשמים לאתרים האחרים שכן האתר המופעל על ידי הנאשמים, קולט כמויות גדולות של פסולת באופן מסחרי, בניגוד לאתרים האחרים שהם אתרים בלתי מסחריים, ללא כוונת רווח, אשר עבור הליכי תכנון ואישור, ומשמשים את התושבים באחריות המועצה ( ס' 12 ו- 14 לסיכומי המאשימה).
השאלה אם האבחנה האמורה היא רלוונטית לטענה הקונקרטית בדבר אכיפה בררנית. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות של הפרת תנאים ברשיון עסק. הראציונאל העולה מכתב האישום, הוא פגיעה סביבתית כתוצאה מהפרת תנאי הרשיון, כאשר נטען כי אין רשיון לתחנת מעבר לפי פריט 5.1 א' אלא רק להובלת פסולת לפי פריט 5.1 ב' לצו רישוי עסקים.
אשר על כן, כדי להסיר את הנטל שעבר למאשימה באשר לטענת האכיפה הבררנית, היה עליה להראות כי האתרים האחרים כן עומדים בתנאי הרשיון, בניגוד לנאשם, או כי האתרים האחרים אינם בעלי פוטנציאל פגיעה סביבתית בניגוד לנאשמים.
עניין של עסק למטרת רווח איננו רלוונטי לשיקולים בהגשת האישום.
לעומת זאת, עניין של כמויות בהחלט יכול להיות רלוונטי כדי להוכיח את האבחנה בין האתר שמפעילים הנאשמים, לאתרי פסולת אחרים במועצה. דא עקא, למעט עדות כללית של העדה נווה, ואמירה מעורפלת בסיכומים, לא הביאה המאשימה נתונים כדי ללמד כי ישנה אבחנה ברורה בכמויות הפסולת בין האתרים השונים אשר מצדיקה התייחסות שונה של גורמי האכיפה.
הסנקציה בגין אכיפה בררנית - יודגש כי גם כאשר מוכחת אכיפה בררנית, אין הדבר מוביל בהכרח לביטול כתב אישום או לזיכוי. דווקא בהלכת ע"פ 7621/14 גוטסדינר שאוזכרה לעיל, נקט בית המשפט העליון בפתרון של הקלה בעונש ולא ביטול האישום.
שעה שיש בסיס כללי לאבחנה ( אם כי זה לא הוכח כמתחייב בהליך פלילי), וכאשר למרות חקירות נגדיות מקיפות לא הוכח כי נעשתה פעילות דווקא נגד הנאשם ( ר' למשל ע' 88 לפרו' בעדות העד עמר) - הרי שאם עניין האכיפה הבררנית כשלעצמו היה נטען, בהחלט היה מקום להתייחס אליו בסוגיית הענישה בלבד.
עם זאת, כאשר עניין זה של אכיפה בררנית נלווה לשורה ארוכה של מחדלים ובעיות המעוררות ספק, נראה שאין מנוס מזיכוי הנאשמים מחמת הספק.

סיכומו של דבר
במישור העובדתי נדחתה טענת הנאשמים. סבן הבין היטב את ההבדל בין רשיון עסק לתחנת מעבר לפי פריט 5.1 א' לצו רישוי עסקים, לבין רשיון עסק להובלת פסולת לפי פריט 5.1 ב' לצו. סבן ידע כי בקשתו ל"תחנת מעבר" נדחתה, וכי נאסר עליו לעשות פעולות של מיון וטיפול בפסולת. סבן הפר אפוא את תנאי רשיון העסק.
עם זאת, שורה של מחדלים איננה מאפשרת להרשיע את הנאשמים מעבר לכל ספק סביר: העובדה שפעולת המיון רשומה ברשיון העסק, הפגמים החמורים בדוחות המשרד להגנת הסביבה, העדר מדיניות ברורה במשך שנים ארוכות בנוגע לעסק, פגמי חקירה רבים, ובעיקר, העובדה שהמועצה האזורית הכירה בפועל באתר שהפעילו הנאשמים כמפג"ש, בדומה לאתרי פסולת אחרים, כאשר המועצה אף התקשרה עם הנאשמים בהסכמים להובלת פסולת למפג"ש, לרבות בהובלה נשוא האישום הראשון, וכאשר המאשימה לא פעלה נגד אתרי פסולת אחרים שמצבם התחזוקתי והסביבתי חמור יותר.
שילובם יחד של מכלול המחדלים הללו, מחייב לזכות את הנאשמים מחמת הספק.

הכרעת הדין הוקראה בנוכחות הנאשמים ובאי כוחם.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ‏כ"ח חשוון תשפ"א, 15 נובמבר 2020 במעמד הצדדים.