הדפסה

בית משפט השלום קריית גת ת"א 61286-10-17

בפני: כבוד השופט אור אדם, סגן הנשיא

תובע:
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד אסמעיל אלרומילי

נגד

נתבעות:

  1. עירית רהט
  2. איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד עמיחי טרוזמן

3. מדינת ישראל – משרד החינוך
ע"י ב"כ עו"ד יוסי מושקוביץ

פסק דין

התובע, מורה לשעבר יליד 1962, הגיש תביעה זו בגין תאונת עבודה שארעה לו ביום 15.11.2015, כאשר עלה על כסא להפעיל מזגן בכיתה בבית הספר אלע'זאלי ברהט (להלן: "בית הספר"), ונפל מן הכסא. התובע היה בעת התאונה בן 53 שנים, והיום בן 58 שנים.
התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 (להלן: "העירייה"), הבעלים של בית הספר ובעלת האחריות על הציוד בבית הספר ואחזקתו, ונגד משרד החינוך (להלן: "משה"ח"), המעסיק של התובע ושל כל הצוות הניהולי של בית הספר.
הצדדים חלוקים הן בסוגיית החבות והן בחלוקת הנזק.

סוגיית החבות
מטעם התובע העיד התובע לבדו. מטעם העירייה העיד אב הבית של בית הספר העד אלכמלאת. מטעם משה"ח העיד מנהל בית הספר העד אבו מעדיאן.
עדות יחידה של בעל דין -
הנתבעות טענו, כי אין מקום לקבל את עדות התובע, לנוכח הסתירות שעלו בין כתב התביעה והתצהיר שמסר התובע, לעדותו בבית המשפט, קל וחומר כאשר לא הובא כל עד נוסף לבד מהתובע, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, יש להיזהר באימוץ עדות יחידה של בעל דין.
התובע תיאר במפורט כיצד היה בוקר קר, הוא רצה להפעיל את המזגן בכיתה, וכיוון שהמתג היה גבוה נאלץ לעלות על כסא ונפל. מנהל בית הספר העד אבו מעדיאן אישר, כי ביום שהתובע נפל, הוא שמע על כך ממורים שלקחו אותו לטיפול רפואי (ע' 20 לפרו').
לאחר ששמעתי את עדותו של התובע, בחנתי אותה והזהרתי עצמי כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שוכנעתי כי למרות הסתירות, בעיקרו של דבר יש לאמץ את עיקר העדות, שכן הורם הנטל לפי מאזן ההסתברויות להוכיח כי התאונה ארעה כפי שתיאר אותה התובע.
אופן הפעלת המזגנים בכיתות -
אכן, מכתב התביעה והתצהיר עלה לכאורה שמדובר ב"תקלה" במזגן (ס' 7, 23, 26 לתצהיר), בעוד במהלך העדות נתברר כי אין מדובר בתקלה, אלא רק בהכרח להפעיל את המזגן באמצעות מתג הפעלה ולא באמצעות שלט רחוק. ואולם, גם בתצהיר מופיע העניין של העדר שלט רחוק, ובנסיבות אלה, ניתן לראות זאת בעיקר כסוגיה של ניסוח התצהיר ולא כסתירה.
התובע העיד כי בכיתה ישנם מזגנים ללא שלט רחוק, כאשר המפסק של המזגן הוא גבוה בגובה של 2.60 מטר לערך. לפי עדותו, אכן לעיתים הופעל המזגן מראש, אולם נהוג היה בבית הספר, שהדלקה וכיבוי של המזגנים נעשית לא פעם באמצעות המתג בעליה על כסא.
התובע הסביר, שבבית הספר יש שני בניינים, כאשר בבניין הישן בו ארעה התאונה, המזגנים היו מופעלים דרך קבע ביד על ידי המורים (ע' 7 ש' 8 - 17 לפרו').
לדבריו, הוא נקט בדרך זו עשרות פעמים מידי שנה, בכל עשרות שנות שירותו בבית הספר, הדבר היה ידוע להנהלת בית הספר (ע' 5 לפרו').
לא מצאתי מקום לייחס חשיבות לסתירה בין עדי הנתבעת, כאשר העד אלכמלאת טען כי הוא עובד בבית הספר משנת 2011 ומאז לא הוחלפו המזגנים, ואילו העד אבו מעדיאן טען כי המזגנים הוחלפו בשנת 2012, שכן אין לסתירה זו השלכה על נוהל הדלקת המזגנים, כפי שהעידו כל שלושת העדים.
הנתבעות טענו, כי התובע פעל בניגוד לנוהל, שכן המזגנים מופעלים ע"י אב הבית.
אין בטענת התובע בעדותו כי "המתין" ורק לאחר בדיקת הנוכחות של התלמידים הפעיל את המזגן, כדי לחזק את גרסת הנתבעות, לפיה רק אב הבית היה מפעיל את המזגנים.
ראשית, התובע לא טען כי המתין לאב הבית, אלא רק כי הקריא נוכחות לפני הפעלת המזגן. שנית, שני עדי הנתבעות אישרו למעשה את ההתנהלות לה טען התובע:
אב הבית העד יונס אלכמאלת, אישר כי יש שני שלטים בלבד לכל המזגנים של הכיתות, אשר אחד מוחזק אצלו ואחד במזכירות (ע' 14 ש' 1-10 לפרו'). כאשר העד נשאל כיצד מפעילים את המזגנים, הוא אישר, כי ליד כל מזגן יש כפתור הפעלה (ע' 14 ש' 23-26 לפרו'). היינו בניגוד לעמדת הנתבעות, לפיה הפעלת המזגן מתבצעת רק באמצעות השלט. הוא המשיך והסביר, כי כאשר צריך לשנות את מוד ההפעלה או את הטמפרטורה, הדבר נעשה באמצעות השלט, אולם ההפעלה הרגילה נעשית באמצעות הכפתור שנמצא ליד המזגן (ע' 15 ש' 1 לפרו').
בניגוד לטענת הנתבעות כמתואר לעיל, גם מנהל בית הספר העד סעיד אבו מעדיאן העיד לגבי הפעלת המזגנים בכיתות: "... לא כל אחד, לפעמים יש מורים שיכולים להפעיל ויש מורות שלא, יש איש אחזקה לפי הצורך מפעיל..." (ע' 19 ש' 16 - 17 לפרו').
הנתבעות טענו, כי הנוהל היה שהמזגנים מופעלים רק באמצעות שלט שנמצא בידי אב הבית. מן האמור לעיל עולה, כי גרסת התובע, לפיה אם המזגנים לא הופעלו ע"י אב הבית, היה ידוע ומקובל שהמורים מפעילים את המזגן באמצעות המתג בכיתה, קיבלה חיזוק של ממש בעדויות עדי הנתבעות.
ניתן לקבוע אפוא עובדתית, כי השלט שנמצא בידי אב הבית שימש בעיקר לשינוי מוד ההפעלה מקירור לחימום ולשינוי טמפרטורה. אב הבית היה מפעיל את המזגנים בבקרים לפי הצורך. עם זאת, היה ידוע ומקובל שבבקרים בהם לא הופעלו המזגנים, לא אחת המורים מפעילים בעצמם את המזגן בכיתה באמצעות המתג המותקן בכיתה.
גובה המתג וההכרח לעלות על כסא -
התובע העיד כי מדובר במתג גבוה, להערכתו בגובה 2.60 מ', אשר מחייב לעלות על כסא כדי להגיע אליו. אב הבית העד אלכמלאת, ציין כי להערכתו המתג הוא בגובה 2.10 – 2.20 מ', אולם הוא אישר שלא מדד את גובה מתג ההפעלה של המזגנים, ולא יכול לשלול כי מדובר ב-2.60 כפי שטען התובע (ע' 16 ש' 4 - 7 לפרו').
התובע נשאל מדוע נאלץ לטפס על כסא ומדוע לא ניתן היה להדליק את המתג ללא עליה מסוכנת כזו. התובע השיב באופן מעורר אמון: "אם המתג היה נמוך, אני כל כך מטומטם שאעלה על כסא?" (ע' 8 ש' 3 לפרו').
מן האמור לעיל עולה, מבלי להכריע בעניין גובהו המדוייק של המתג, כי סביר יותר שאכן מדובר במתג גבוה יחסית, כך שכדי להפעיל את המזגן נדרשת עליה על כסא או חפץ הגבהה דומה.
אפשרות חלופית לקרוא לאב הבית -
הנתבעות טענו, כי אם חפץ התובע להפעיל את המזגן, היה עליו לקרוא לאב הבית ולא לסכן עצמו ע"י עליה על הכסא.
התובע הסביר, כי הוא לא יכול היה לצאת מן הכיתה ולקרוא לאב הבית, שכן היו בכיתה 35 תלמידים, שעלולים להפגע אם הוא ישאיר אותם ללא השגחה (ע' 8 ש' 9 לפרו').
אב הבית העד אלכמלאת אישר שהוא מסתובב בבית הספר ומתקן דברים, כך שלא פעם יש קושי לאתר אותו על מנת להפעיל את המזגן (ע' 16 ש' 25 לפרו').
בנסיבות אלה, ובעיקר לנוכח הנוהל שהיה ידוע לכולם, כי מורים מפעילים בעצמם את המזגן מדי פעם, לא מצאתי מקום לקבוע כי מוטל היה על התובע לקרוא לאב הבית, וכי הדרך שבחר להפעלת המזגן היתה בלתי סבירה או מנוגדת לנהלים.
ההכרח בהפעלת המזגן -
הנתבעות טענו, כי יום האירוע 15.11.15 היה יום חם, ולא היה צורך להפעיל את המזגן. מנהל בית הספר צירף מסמך מן האינטרנט, לפיו ביום האירוע היתה טמפרטורת המקסימום 28 מעלות, כך שנטען שאין שחר לטענה לפיה מדובר היה ב"קור מקפיא". יתרה מכך, בעדותו הוא ציין כי הנחה את המורים לחסוך בחשמל ולמעט בהפעלת המזגן.
לא ברור מאיזה אתר הומצא הנתון האמור, ומה מידת מהימנותו. מעבר לכך, לא הומצא כי נתון לגבי הטמפרטורה בשעת בוקר בה החלו הלימודים. מדובר בחודש נובמבר, ובהחלט ייתכן שבשעת בוקר היה קר לתלמידים, גם אם לאחר מכן מזג האוויר התחמם. מכל מקום, גם אם מדובר בהגזמה מצידו של התובע בתיאור הקור, אין בכך כדי לפגוע בעיקר העדות , שכן שוכנעתי כי התובע עלה על כסא על מנת להפעיל את המזגן, כפי שתיאר, ואין נפקא מינה אם לא היה הכרח בהפעלה.
סיכום הפן העובדתי -
הוכח אפוא, כי המזגנים בכיתות היו ללא שלט רחוק, והפעלתם השוטפת (להבדיל משינוי מוד הפעלה ושינוי טמפרוטורה), נעשתה באמצעות המתגים המותקנים על הקיר בכיתה לצד המזגן.
הוכח כי למרות שהיה זה תפקידו של אב הבית להפעיל את המזגנים, נהוג היה שלעיתים המורים מפעילים את המזגן בעצמם, והדבר היה ידוע גם לאב הבית וגם למנהל בית הספר. הוכח כי מתג המזגן היה גבוה וחייב לעיתים עליה על כסא.
ביום האירוע התובע ביקש להפעיל את המזגן, עלה על כסא להפעיל את המזגן בכיתה ונפל ממנו.

אשם תורם -
מן האמור לעיל עולה, כי ההתנהלות השגרתית שהוכחה, הי תה שאם אב הבית לא הדליק את המזגן בכיתה , היה המורה רשאי להדליקו, באישור ובידיעת כל גורמי בית הספר.
מדובר במתג גבוה, המחייב עליה על כסא באופן מסוכן.
התובע אישר כי הוא מבין שעליה על כסא היא פעולה מסוכנת, הוא מבין שיש לו אחריות ושעליו להיזהר במהלך הפעולה (ע' 11 ש' 20 לפרו'). גם אם מדובר בפעילות מסוכנת שגורמי בית הספר אישרו אותה, היה על התובע כמורה מנוסה להיזהר ולהישמר בביצועה.
אין מדובר במורה שזה עתה החל בעבודה, או בעובד חדש שאינו מכיר את העבודה או את הסיכונים הנלווים לפעולתו בעליה על כסא להפעלת המזגן. התובע העיד כי הוא מורה ותיק למדיי, ששירת כ-30 שנה בבית הספר, ובמשך תקופה ממושכת אף שימש הלכה למעשה כסגן המנהל, גם אם לא במינוי רשמי. התובע, היה חלק מהנהלת בית הספר, ומתוקף תפקידו גם הוא יכול היה לתקן את השיטה הבלתי בטיחותית שהביאה בסופו של דבר לנפילתו ולנזק.
כל אדם בר דעת מבין כי עליה לכסא היא עניין מסוכן, וכי צריך להיזהר זהירות יתרה בעת עליה על גבי כסא. התובע כפי הנראה לא נזהר כמתחייב ממנו, ולכן נפל בעת העליה על הכסא על מנת להדליק את המזגן.
אכן, בד"כ יש לצמצם בהטלת אשם תורם על עובדים, גם אם מדובר בשיטת עבודה שאיננה בטיחותית. עם זאת בענייננו, כאשר מדובר בעובד ותיק שהיה חלק מהנהלת בית הספר, ובפעולה שהסיכון בה גלוי לעין, נראה כי יש לחרוג מן הכלל האמור, ובנסיבות העניין ראוי להטיל על התובע אשם תורם לקרות התאונה בשיעור משמעותי של 25% (ר' קביעות דומות של אשם תורם לעובדים מנוסים למשל: ע"א (מח' י-ם) 4318/97 האוניברסיטה העברית נ' אוזן דינה (26.02.1998) ; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593 (21.3.1991)) ; ת"א (מח' חי') 11530-03-09 פלדגון מרט נ' מוסך ז. שביט בע"מ (07.11.2011)).

סוגיית אחריות הנתבעים
העירייה היא הבעלים של בית הספר והאחראית על תחזוקת המתקנים שבו.
משה"ח הוא המעסיק של התובע ומי שמנחה את התובע באשר להתנהלותו.
מה מקור אחריותן של הנתבעות לנזקו של התובע?
אחריות מעביד כללי - על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים למנוע נזק גוף לעובדיו, אולם ברור כי חובתו של מעביד לבטיחות עובדיו איננה מוחלטת. ההלכה הפסוקה קבעה, כי אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. מדובר בחובה רחבה המחייבת מעביד סביר לצפות התרחשות נזק, תוך שימת לב הן לזהותו ואופיו של העובד בו מדובר, הן לאופי הפעולה המתבצעת, הן לגודל הסכנה הנשקפת והן לאפשרות צפייתה.
בעניין צים (ע"א 8263/98 צים נ' שמואל בן מויאל, פ"ד נה (3) 666 (2001)), נדון עניינו של טבח באנייה שבבעלות צים שהחליק בעת הירידה במדרגות האנייה. בית המשפט העליון קיבל את ערעור החברה, וקבע כי אין חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. השאלה היא תמיד אם המעביד עשה כל שסביר היה לעשות כדי למנוע התרחשות התאונה.
בעניין סובחי (ע"א 317/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993)), הודגש כי מעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות, להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. עם זאת, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן (ע"א 317/90 הנ"ל פסקאות 7-8 לפסה"ד).
על רקע פסיקה זו, יש לבחון אם למעסיק ישנה חבות בגין נפילה בעת עליה על כסא של מורה במהלך עבודתו.
הנתבעות הפנו לשורה של פסקי דין, בהם נדחו תביעות במקרים דומים:
בעניין בן ברוש (ע"א (מח' חי') 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל-משרד החינוך (05.03.2006)‏‏), מדובר היה במורה שטיפסה על כסא כדי להגיע לארון בחדר המורים, הכסא התהפך, היא נפלה ונגרם לה שבר בחוליה. בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, אישר את קביעת בית משפט השלום בדבר דחיית התביעה. נקבע כי הדרישה להתאים את גובה התאים לגובה המורים איננה סבירה. עוד נקבע כי טיפוס על כסא היא פעולה פשוטה שאינה דורשת הדרכה ואזהרה מיוחדת: "... בנסיבות כגון דא, בהן התאונה ארעה בשל טיפוס העובד על כסא (תקין) ונפילה ממנו כתוצאה מאיבוד שיווי המשקל, אין להטיל אחריות אלא על העובד בלבד. הטלת אחריות על המעביד (או המזיק) במקרה זה, משמעותה, הטלת אחריות מוחלטת על המעביד..." (פסקה 13 לפסה"ד של שופטי הרוב). דעת המיעוט ציינה ששיטת העבודה שהיתה קיימת בבית הספר לא היתה תקינה, אולם אשמה התורם של הניזוקה עומד על 80% כיוון שלא ביקשה סיוע.
בעניין וגנר (ת"א (שלום י-ם) 14309-01-15 חגית וגנר נ' בית הספר שק"ד שדה אליהו (04.07.2019)‏‏), נפסק שאין מקום לקבוע מדיניות משפטית שלפיה חל איסור על צוות בית הספר לעלות על כסאות ושולחנות תקינים. איסור שכזה לא נמצא בנהלי הבטיחות של משרד החינוך. מדובר בפעולה פשוטה, יומיומית ומקובלת, אשר עליה להיעשות בזהירות סבירה. נפילה מכסא נמוך לאחר הדלקת מזגן, איננה מאפשרת הטלת חבות, ולא הוכח קשר סיבתי בין העדר הדרכת בטיחות ראויה לתאונה. יצויין כי עניין וגנר תלוי ועומד בערעור בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ע"א 76928-07-19 וקבוע לדיון ליום 30.3.20.
מנגד לכך, בעניין שובל (ע"א (מחוזי חי') 3699-10-09 מדינת ישראל - משרד החינוך נ' ליעד שובל (20.02.2011)), מדובר היה בתלמיד שנפגע בעת שקפץ מעל השער. ‏‏ נקבע כי צוות בית הספר ידע על התופעה שתלמידים קופצים מעל השער, הוא לא מנע את התופעה האמורה ולא דיווח למשרד החינוך. בנסיבות אלה הוטלה אחריות על העירייה בלבד ולא על משרד החינוך (פסקה 12 לפסה"ד).
מן הכלל אל הפרט -
אכן, עליה על כסא היא פעולה פשוטה, שלא דרושה לה הדרכה מיוחדת, ושהסיכון בה הוא ידוע לעין. כמפורט לעיל, לא פעם נדחו תביעות דומות, בטענה כי כאשר מדובר בפעולה פשוטה ויומיומית, אין מקום להטיל אחריות על משה"ח או על בעלות בית הספר.
עם זאת, מעביד אחראי לקביעת שיטת עבודה בטוחה. בניגוד לאמור בתצהירי הנתבעות, כאילו באופן קבוע נאסר על המורים להפעיל את המזגן בכיתה, אשר מופעל רק ע"י איש האחזקה - הוכח כי בפועל, במקרים רבים המורים היו מפעילים את המזגן, למרות שמדובר במתג גבוה, שלהגעה אליו יש צורך בעליה על גבי כסא או חפץ אחר.
נמצא אפוא, כי באופן שגרתי איפשרה הנהלת בית הספר למורים להפעיל את המזגנים באופן עצמאי וכאשר המתג להפעלת המזגנים בכיתות היה גבוה - הרי שמדובר בשיטת עבודה שאיננה בטיחותית.
העירייה טענה, כי גם אם תקבע חבות, יש להטיל את מלוא האחריות על משה"ח, שכן משרד החינוך הוא זה שמעסיק את מנהל בית הספר, שהוא זה שנתן את ההנחיות כיצד לפעול. משה"ח כמעסיק חייב היה לדאוג לשיטת עבודה בטיחותית יותר, בה מורים לא יידרשו לעלות על כסאות כדי להדליק את המיזוג, אם אב הבית לא הפעיל אותו.
מנגד משה"ח טען כי אם תוטל אחריות - אין להטיל עליו אחריות אלא על העירייה. העירייה אחראית על מבנה בית הספר ועל הציוד. היא זו שגרמה לכך שלא היו שלטים למזגנים בכל כיתות בית הספר, אלא רק שני שלטים בלבד שנמצאו אצל אב הבית ובמזכירות. פגם זה, הוא שהביא לצורך של מורים לעלות על כסא ולהפעיל בעצמם את המזגנים ולכן האחריות מוטלת לפתחה של העירייה.
לאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים, נראה כי אכן עיקר האחריות מוטלת על משה"ח, אולם לא ניתן לנכות את העירייה מכל אשם.
לעירייה אחריות לציוד בבית הספר, ואחריותה משתרעת גם על כך שהמתגים של המזגנים בכיתות הותקנו בגובה רב , אולם לא סופק שלט לכל אחת מהכיתות בנפרד.
משה"ח אחראי לכך, שכאשר היה ידוע להנהלת בית הספר שזהו המצב, לא ניתנו הוראות ברורות ושיטת עבודה בטוחה, שימנעו את הצורך ממורים לעלות על כסאות על מנת להפעיל את המזגנים . נהפוך הוא, היתה שיטת עבודה מקובלת, לפיה השלטים נועדו לשינוי מוד הפעלה וטמפרטורה, אב הבית הונחה להפעיל את המזגנים לפי הצורך, ובמקרים בהם המזגנים לא הופעלו על ידי אב הבית, מקובל היה כי המורים מפעילים בעצמם את המזגנים, למרות גובהו של מתג ההפעלה.
בנסיבות אלה, נראה כי יש מקום להטיל אחריות על שתי הנתבעות ביחד ולחוד, אולם בחלוקה בין הנתבעות לבין עצמן, יש להטיל על משה"ח 65% מן האחריות ועל העירייה 35% מן האחריות.

סוגיית הנזק
הנכות הרפואית -
התובע הגיש חוות דעת מטעמו לפיה נגרמה לתובע נכות בשיעור 10%, והנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן לפיה לא נגרמה לתובע נכות צמיתה.
בנסיבות אלה מינה בית המשפט מומחה אובייקטיבי מטעמו.
ד"ר ניר שר לוריא מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, בדק את התובע וקבע ממצאים באשר לנזק הרפואי שנגרם לו עקב אירוע הנפילה מהכסא.
המומחה ציין בחוות דעתו, כי התובע נפגע בברך שמאל, כאשר נמצאה מגבלה קלה בטווח תנועות הברך. אין פגיעה ביציבות הברך, אולם התובע סובל מכאבים. בדיקת MRI לימדה על פגיעה במיניסקוס בברך שמאל, וכיוון שלא היו בעיות בברך לפני התאונה, קבע המומחה, כי לתובע נגרמו 10% נכות, בהתאם לפריט 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגה לנפגעי עבודה) התשט"ז -1956.
עוד קבע המומחה תקופת אי כושר מלא לאחר התאונה לחודש, ועוד נכות נוספת 50% לחודשיים עד להתייצבות הנכות צמיתה בשיעור 10% כאמור לעיל.
יצוין כי שני הצדדים לא זימנו את המומחה ד"ר שר לוריא לחקירה נגדית על חוות דעתו, ובנסיבות אלה ניתן לראות כי אלה מסכימים לקביעותיו הרפואיות של המומחה מטעם בית המשפט.
פרישת התובע מעבודה -
התובע בעדותו בבית המשפט ציין כי פרש מעבודתו במשרד החינוך בגלל נכות זו בברך (ע' 8 ש' 27 לפרו'), אם כי לא המציא אף מסמך המחזק את טענתו, לפיה הפרישה נעשתה על רקע זה. התובע ציין, כי הוא המשיך לעבוד בהוראה לאחר התאונה, עד לסוף שנת הלימודים 2019, ורק לפני כחצי שנה פרש מן העבודה. כאשר נשאל התובע מדוע לא פרש בסמוך לתאונה, השיב: "באותו זמן לא יכולתי לעזוב, לא היו לי 55 שנים, כל הפיצויים שלך הולכים. בגלל זה כשהגעתי לגיל הזה יכולתי לעזוב ועזבתי..." (ע' 9 ש' 9 – 10 לפרו').
עם כל ההבנה למצוקתו של התובע ולכאביו, נכות בשיעור 10% היא נכות נמוכה יחסית, שבד"כ איננה מצדיקה הפסקת עבודה. כאשר מדובר בעבודת הוראה, ודאי שפגיעה בברך איננה משמעותית, כמו לגבי עובד כפיים שנדרש להרים משאות או לבצע פעולות פיסיות מורכבות.
יתרה מכך, עצם העובדה שלאחר התאונה המשיך התובע לעבוד באותה עבודה ובאותו שכר תקופה משמעותית של שלוש שנים וחצי - מלמדת על פניה, כי פרישתו של התובע מן העבודה לא נגרמה בעטיה של הפגיעה ברגל, אלא ממכלול של נסיבות, ובעיקרן הוא כי באותו שלב יכול היה לפרוש בפרישה מוקדמת מבלי שיגרעו הפיצויים שלו.
עם זאת, מדובר בכל זאת בפגיעה בברך, במגבלת תנועה קלה ובכאבים, כך שבהחלט אפשר כי הפגיעה בברך, היוותה אחד השיקולים לפרישה המוקדמת.
בנסיבות אלה, נראה לי נכון, להביא בחשבון לגבי אובדן שכר מאז פרישתו של התובע ולעתיד, רק שני שלישים מגובה הנכות הרפואית שנקבעה לתובע, שכן ישנה אפשרות סבירה כי היה פורש מן העבודה גם אלמלא פגיעה זו.

ראשי הנזק
אובדן שכר לעבר –
התובע ערך תחשיב בהתאם לנכויות הזמניות שקבע המומחה (ס' 33 לתצהיר), אולם כאשר מדובר בנזק מיוחד, הנטל על התובע להוכיח הפסדי שכר לעבר, ומן התלושים לא עולים הפסדים מעבר לימי המחלה המאושרים. שכרו הממוצע של התובע טרם התאונה עמד על 16,200 ₪. המוסד לביטוח לאומי אישר תקופת אי כושר של 29 ימים, ולא הוכחה כל פגיעה בשכר מעבר לכך. בגין חודש היעדרות, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מגיע הסכום ברכיב זה לסך של 17,000 ₪, ואני נכון לאשר סכום נוסף אשר כולל גם העדרויות אקראיות לצורכי טיפולים וכד' עד למועד פרישתו, ובס"ה סכום כולל בגין הפסדי שכר לעבר בסך של 20,000 ₪.
התובע פרש בתום שנת הלימודים הקודמת. כאמור לעיל, קשה לייחס את הפרישה דווקא לנכות, אולם בהתאם לאמור לעיל, זכאי התובע מעת פרישתו לשני שלישים מן הנכות שהם 6.6% משכרו, בגין חצי השנה מעת הפרישה ועד למתן פסק הדין, היינו 7,000 ₪ נוספים במעוגל, ובס"ה בגין הפסדי שכר לעבר 27,000 ₪.
אפשרות לאובדן שכר לעתיד -
כמפורט לעיל, התובע פרש באוגוסט 2018 מעבודת ההוראה, אולם אפשר כי היה פורש גם אלמלא התאונה, ובנסיבות אלה, ניתן לשייך רק שני שלישים מהנכות לאפשרות לפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות של התובע עד לגיל 67. בהיוון להיום עומד הסכום בגין אפשרות להפסדי שכר עתידיים על סך של 102,000 ₪.
במאמר מוסגר יצויין, כי התובע יצא לפרישה מוקדמת בפנסיה תקציבית. יודגש כי בניגוד לפנסיה צוברת, יציאה מוקדמת לפנסיה תקציבית היא יתרון ללא גריעה של הצבירה, והצדדים לא התייחסו לתחשיב ההפחתה בגין הפנסיה, למעט האמירה הכללית של ב"כ הנתבעת כי לנוכח היציאה לפנסיה אין הפסדי שכר. לנוכח העובדה שמדובר בפנסיה תקציבית ולא בהפרשות, לא התווספו להפסדי השכר תוספות בגין הפרשות סוציאליות, אולם בהעדר תחשיב מסודר, לא מצאתי מקום להתייחסות לעניין הפנסיה.
עזרה והוצאות לעבר ולעתיד -
מדובר בנכות שאיננה גבוהה, כאשר לאחר חודש ימי מחלה, שב התובע לעבודה רגילה לתקופה ממושכת של למעלה משלוש שנים. המומחה לא פירט הוצאות יוצאות דופן, אם כי ברור מהמסמכים הרפואיים, כי היו הוצאות שונות, גם אם לא הוצגו קבלות.
בנסיבות אלה, נראה לי נכון לאשר בגין עזרה והוצאות לעבר ולעתיד סכום כולל של 18,000 ₪ נוספים.
פיצוי לא ממוני -
מדובר בנכות בברך בשיעור של 10% בלבד. קשה לכמת כאב וסבל של אדם שנפגע בנזק גוף. שום פיצוי לא ישיב את הניזוק למצבו לפני התאונה. ניתן אפוא רק לנסות ולהעריך בכלים המצומצמים שבידי בית המשפט, את הפיצוי הכספי שווה הערך לנזק שאיננו ממוני כתוצאה מהתאונה. במכלול הנסיבות, לנוכח הנכות המינורית של כ 10% שנגרמה לתובע, כאשר מביאים בחשבון את גילו המבוגר יחסית ואת תיאור המגבלות מהן הוא סובל, נראה לי נכון לפסוק בגין נזק שאיננו נזק ממון סכום של 33,000 ₪ ליום התאונה, אשר עומדים נכון להיום על כ- 35,000 ₪.

סיכומו של דבר
בס"ה עומד גובה הפיצוי על סך של 182,000 ₪. מסכום זה יש לנכות 25% בגין אשם תורם, היינו מדובר בפיצוי בסך 136,500 ₪.
מסכום הפיצוי יש לנכות את תקבולי המוסד לביטוח לאומי בגין התאונה אשר עומדים על סך של 6,451 ₪ בגין דמי פגיעה וכן 80,025 ₪ כמענק נכות, ובס"ה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית להיום על סך של 90,000 ₪ שיש לנכות מן הפיצוי.
אני מחייב אפוא את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע סכום כולל של 46,500 ₪, בתוספת שכ"ט והוצאות בשיעור של 12,000 ₪ והשבת עלות המומחים והאגרה ששולמה.
ביחסים בין הנתבעות לבין עצמן , תשא העירייה, היינו הנתבע ות 1-2 ב- 35% מהסכום האמור, ואילו משה"ח הנתבעת 3 תשא ב 6 5% מן הסכום האמור. הסכומים הללו ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ' אדר תש"פ, 16 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.