הדפסה

בית משפט השלום קריית גת ת"א 58484-05-15

בפני: כב' השופט אור אדם, סגן הנשיאה

התובע:
שמעון בן עמי
ע"י ב"כ עו"ד אהרון בלק

נגד

הנתבע:
איתן פרץ
ע"י ב"כ עו"ד יניב הרינג

פסק דין

מדובר בתביעה שטרית שהגיש התובע, בגין שיק ע"ס 200,000 ₪ של הנתבע, שנמסר לתובע כערבון, להבטחת החזר הלוואה בסכום של 100,000 ₪, שנטלה שרית ברכה קורסיה (להלן: "שרית"). השטר הוגש ללשכת ההוצל"פ ובעקבות התנגדות שהגיש הנתבע הועבר לבית המשפט השלום באשדוד.
תחילה דן בתובענה כב' השופט, סגן הנשיאה כתוארו אז, גיל דניאל בבית המשפט באשדוד. ביום 26.6.2017, לנוכח טענת הזיוף שהעלה הנתבע, ניתנה רשות להתגונן, אף שטרם נסתיים הדיון בבקשת הרשות, מכוח סמכות בית המשפט כמפורט בתקנה 205 (ג) אמצע לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984. עוד הורה כב' השופט דניאל על מינוי מומחית מטעם בית המשפט, להשוואת כתבי יד.
לאחר שכב' השופט גיל דניאל התמנה לבית המשפט המחוזי הועבר התיק לבית המשפט השלום בקריית גת לטיפולו של המותב הנוכחי.

הסכם ההלוואה
הסכם ההלוואה בין התובע לשרית, שהשיק נשוא העניין שימש לו כערבון, נערך על ידי העד יעקב גרשטנקורן ביום 30.4.14 ובו מצויין כדלקמן:
"אני שרית קורסיה, נושאת ת.ז. מספר 032265779 , מקבלת היום הלוואה במעמד החתימה בסך 100,000 ₪ במילים מאה אלף ש"ח, מצ'ינג' התעשייה בע"מ , ומתחייבת להחזירה עד שישה חודשים מהתאריך.
ההלוואה הנ"ל תישא ריבית של 2000 ₪ שתשולם מידי חודש ב- 30 לחודש עד לפירעונה או עד לשישה חודשים שאז תיפרע ההלוואה במלואה כולל הריבית.
אני יודעת ומסכימה ומתחייבת בכל מקרה של איחור בתשלום או בפירעון הכולל, אצטרך לשלם מרגע הפרת הסכם ההלוואה 10% חודשית עד לגבייה מלאה של כל הכסף + הריבית. להבטחת ההלוואה אני מצרפת שתי המחאות שיעמדו לפ רעון מיידי בכל מקרה של הפרת הסכם זה: 1) איתן פרץ 2) שלום ישראל" .
על הסכם ההלוואה חתומה שרית וכן מופיע בו שטר חוב בו התחייבה שרית לשלם למחזיק השטר כנגד הצגת השטר במזומן ובאופן מיידי.
כבר כאן יצויין, כי מן ההסכם עולה לכאורה, כי מי שנתן את ההלוואה הוא "צ'יינג' התעשיה בע"מ", שכן שמו של התובע כלל לא מופיע בהסכם.
מדובר בפגם משמעותי בקשר בין העילה השטרית לעסקת היסוד , אולם נראה כי אין מחלוקת של ממש כי מדובר בהלוואה שניתנה ע"י התובע באמצעות ידידו, העד גרשטנקורן המפעיל את הצ'יינג', ולכן ניתן לתת משקל נמוך יחסית לסתירה האמורה.

העד גרשטנקורן, העיד כי התובע הוא ידידו משכבר הימים ששיתף אותו בכך שהוא רוצה לתת הלוואה לידידה שנמצאת במצוקה. הוא ביקש ממנו לערוך את הסכם ההלוואה וכן "לבטח" אותו על מנת להבטיח את פרעון ההלוואה.
גרשטנקורן העיד כי התובע תיאם פגישה בינו לבין שרית, כאשר לפגישה זו היתה שרית אמורה להביא את השיקים שאמורים לשמש כבטוחה (ע' 31 ש' 19 – 29 לפרו').
גרשטנקורן העיד כי התובע לא היה נוכח במעמד החתימה על ההלוואה וכי הוא מסר לו קודם לכן סכום של 100,000 ₪ על מנת שניתן יהיה לספור במכונה של הצ'יינג' ולהעניק את הכסף במהלך חתימה על ההלוואה ומסירת הערבונות (ע' 32 ש' 1 – 5 לפרו').
כאשר נשאל גרשטנקורן מדוע בהסכם ההלוואה רשום כי מדובר בהלוואה בסכום של 85,000 ₪ ואז הסכום מחוק ורשום מעליו כי מדובר בסכום של 100,000 ₪, הוא ציין כי בהתחלה היה מדובר בסכום של 85,000 ₪, אולם ששרית היתה אצלו היא התחילה לבכות שהיא צריכה 100,000 ₪ ואז הוא התקשר לתובע שיתן ל- 100,000 ₪ (ע' 33 ש' 15 – 19 לפרו').
יצוין כבר כאן כי הדבר סותר את הטענה הקודמת, לפיה התובע לא נכח במקום והוא מסר לגרשטנקורן 100,000 ₪ לפני מתן ההלוואה על מנת שיספרו במכונה.
התובע הגיש שורה של תמלילי הקלטה של שיחות שנערכו בין גרשטנקורן לנתבע.
בהמשך ידון תוכן התמלילים, אולם ראוי להדגיש, כי העד גרשטנקורן טען בעדותו, כי שוחח עם הנתבע עוד לפני מתן ההלוואה, על מנת לוודא כי השיק שנמסר כערבון הוא "בסדר". גרשטנקורן גם ציין כי הוא מסר את כל ההקלטות לבא כוח התובע.
למרות זאת, מהתמלילים כולם, עולה כי כל השיחות המוקלטות כולן, בוצעו לאחר ששרית לא פרעה את ההלוואה (ע' 34 ש' 13 – 20 לפרו' ; ע' 35 ש' 9 – 11 לפרו').
לגרשטנקורן לא היה הסבר לעובדה כי דווקא השיחה החשובה ביותר - איננה בנמצא.

התובע עצמו העיד כי הכיר את גרשטנקורן תקופה ממושכת, וכאשר שרית פנתה אליו וביקשה הלוואה הוא ביקש מגרשטנקורן לטפל בעניין.
לדבריו, שרית אמרה לו שהיא צריכה את ההלוואה לרכוש בית ביחד עם בן זוגה. הוא מסר לגרשטנקורן 100,000 ₪ במזומן. אולם לא נכח בשלב הסופי של חתימת הסכם ההלוואה ומסירת הכסף (ע' 38 ש' 1 עד עמ' 39 ש' 21 לפרו').
מכל האמור לעיל עולה, כי ישנן מספר תהיות בקשר לעסקת היסוד של ההלוואה לשרית, סתירות ותמיהות, כאשר לכל אחת מהן ני תן לתת הסבר מניח את הדעת, אולם בהצטבר כולן, בד בבד עם תמיהות נוספות שיעלו בהמשך פסק הדין, מקשה הדבר על קבלת התביעה.

חוות דעת המומחית
טענתו המרכזית של הנתבע בבקשת הרשות, היתה כי השיק ניטל ממנו במרמה וזוייף ע"י שרית. אף שבהתנגדות נרשם כי השיק "נגנב וזויף", ברור היה כי הכוונה היא לנטילה של השיק במרמה ע"י שרית וזיוף חתימתו של הנתבע.
בנסיבות אלה, הורה כב' השופט דניאל עוד בשלב המקדמי של דיון בהתנגדות, על מינוי מומחית מטעם בית המשפט לבחינת כתבי יד, היא גב' סימה אנקונה.
המומחית להשוואת כתבי יד מטעם בית המשפט, הגישה ביום 28.11.18 את חוות דעתה מיום 4.11.18, בה קבעה כי החתימות מצומצמות ולכן לא ניתן לקבוע דעה החלטית לגבי כותבן. עם זאת, נמצאו מספר אי התאמות בין החתימות על השיק נשוא המחלוקת לבין דוגמאות חתימה של הנתבע, וקיימת אפשרות שהחתימה על השיק לא נכתבה על ידו.
אי ההתאמה נמצאה בין היתר: במשיכת הקו ושטף הכתיבה, במבנה החתימה, באופן חיבור האותיות "תן", במבנה האות ת' ובצורת סיום החתימה.
שלושה שיקים נוספים שנתקבלו מהבנק, אינם מתאימים לכתב ידו של הנתבע אולם יש בהם מספר תכונות דומות לשיק נשוא המחלוקת.
לחוות הדעת צורפו הדוגמאות שהושוו לשיק נשוא המחלוקת. יצויין כי המומחית לא השוותה לחתימה על גבי השיק רק כתב יד מוכתב ע"י הנתבע , אלא חתימות אקראיות שניטלו מטפסים של הבנק (א'7 – א'13), כך שהעדר ההתאמה לחתימה על השיק מושא המחלוקת בהחלט יכול להוות ראיה. לעומת זאת, השיקים שלא נכתבו ע"י הנתבע (א'14 עד א' 16) ונמצאו דומים לשיק נשוא המחלוקת, הם לפי מספרי השיקים כנראה מאותו פנקס שיקים כמו השיק מושא המחלוקת.

הדין בעניין טענת זיוף
סעיף 29 לפקודת השטרות (להלן: "הפקודה") קובע כי כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך, אולם אם הוכח שהוצאת השטר או סיחורו פגועים ברמאות או באי-חוקיות - חובת הראיה מוחלפת, אלא אם יוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר.
סעיף 23 (א) לפקודה, קובע כי חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שנחתמה בלא הרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על פיה זכות לאכוף פרעונו של השטר.
ההלכה הפסוקה פרשה את שילוב הוראות אלה, כך שנטל ההוכחה הוא על מושך השטר, החייב לפי השטר, אולם אם הועלתה על ידי החייב טענת זיוף, עובר נטל ההוכחה לכתפי אוחז השטר , זאת מכוח סעיף 23(א) לפקודת השטרות. דהיינו נטל ההוכחה בנסיבות המקרה הוטל על ה מחזיק להוכיח כי החתימה בגב השיקים היא חתימתו של ה נתבע (רע"א 618/11 רן הרינג נ' ניו די מדיה בע"מ (13.04.2011), פסקה 3 לפסה"ד ; ע"א (מחוזי חי') 14584-05-11 רובי חושקובר נ' בנק הפועלים סניף נשר (08.11.2011)‏ פסקה 9 לפסה"ד‏ ; ע"א (מח' ת"א) 2398/00 משה אורי נ' חיים יוסף (04.02.2002)‏‏ פסקה 4 לפסה"ד).
בענייננו, מרגע שהנתבע טען כי השטר זויף, עבר הנטל לתובע להוכיח את האותנטיות של השטר. התובע לא עמד בנטל זה.
המומחית לא זומנה ע"י מי מהצדדים לחקירה נגדית על חוות דעתה. ויתור על חקירה נגדית של מומחה בית המשפט, מלמד על הסכמה למסקנות המומחה.
אכן, המומחית לא קבעה באופן מוחלט כי אין מדובר בחתימתו של הנתבע, אולם היא קבעה כי נמצאו מספר אי התאמות אל מול דוגמאות חתימה אקראיות שניטלו מן הבנק, ובהתאם למאזן ההסתברויות, די בכך כדי לקבוע כי סביר יותר שהנתבע לא חתם על השיק.
נוכח האמור לעיל אני קובע עובדתית כי הנתבע לא חתם על השיק נשוא המחלוקת.

האם ניתנה הרשאה ע"י הנתבע?
אין די בעובדה שאדם אחר, כנראה שרית, חתם על השיק נשוא המחלוקת ולא הנתבע, שכן כמפורט לעיל, בסעיף 23 לפקודה ישנה גם חלופה של חתימה בהרשאה.
סעיף 19 (א) ל פקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה"), קובע כי אם היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו, יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו. בהתאם לפסיקה, אם הושלם שטר תוך חריגה מההרשאה שניתנה, והדברים יפים גם לגבי שיק (כאמור בסעיף 3 ו- 73 לפקודה), יש לערוך אבחנה בין צדדים קרובים לשטר, שאז השטר אינו אכיף כלפי עושהו, לבין מצב שאכיפתו מתבקשת על ידי צד שלישי, שהינו בגדר אוחז כשורה, ובתור שכזה הוא נהנה מיתרונות תקנת השוק בדיני השטרות.
סעיף 19 (ב) לפקודה, מוסיף וקובע, כי אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה.
נמצא אפוא, שמושך השטר חייב, רק אם הושלם המסמך "בדיוק לפי ההרשאה שניתנה". לנוכח הלכה זו, בעניין לנדסהוט (ע"א (מחוזי חי') 17742-01-12 ראובן לנדסהוט נ' ציון פהימה (04.06.2012)), נפסלה אכיפתו של שטר, כאשר הסכום שהוסף חרג מההרשאה:‏‏ " לפי לשון הוראת סעיף 19(ב), אין די בכך שהמערער נתן למשיב הרשאה כללית למלא את הפרטים החסרים בשיק, בהנחה שאכן ניתנה הרשאה כזו, אלא שעל המערער ליתן הרשאה מדוייקת לגבי הסכום..." (שם, פסקה 21 לפסה"ד).
ואולם, חריג לכלל ההרשאה, קיים לפי סעיף 19 (ב) לפקודה במצב בו אוחז כשורה קיבל את השטר לאחר השלמתו.
בענייננו - טענתו המרכזית של התובע היתה אפוא, כי הנתבע נתן לשרית הרשאה לחתום בשמו על השיק, שכן באותה עת היו השניים בני זוג ומדובר היה בנטילת הלוואה לשם רכישת דירה משותפת.
מי שיכולה היתה להוכיח טענה זו של התובע, ולהעיד על מתן הרשאה כאמור, היא כמובן שרית, אשר מסרה את השיק לגרשטנקורן כערבון להלוואה. שרית לא זומנה ע"י התובע כדי להוכיח את טענותיו בעניין. בהעדר עדותה של שרית, יכול היה התובע להוכיח הרשאה שניתנה לשרית רק באמצעות החקירה הנגדית של הנתבע עצמו.

עדות הנתבע – בחקירתו הנגדית של הנתבע, קשה היה לקבל מענה לתהיות העולות מהתנהלותו. מדובר במישהו שהוא נכה צה"ל הסובל מהלם קרב , ובמהלך חקירתו הוא לא השיב לעניין והטיח דברי בלע שוב ושוב לעבר ב"כ התובע.
בחקירתו של הנתבע, הוא ציין כי שרית לקחה ממנו 6 עד 8 שיקים, ועשתה בהם שימוש ללא ידיעתו (ע' 46 ש' 12 – 19 לפרו').
התובע נשאל לגבי יחסיו עם שרית והכחיש כי הם היו "בני זוג". לדבריו הם היו ידידים, והיא לחצה עליו ונטלה ממנו כספים רבים, אולם לטענתו, לעולם לא התכוון לגור איתה כבת זוג, להינשא לה ולרכוש איתה דירה.
תמלילי השיחות של הנתבע עם גרשטנקורן -
כמתואר לעיל, העד גרשטנקורן טען כי הקליט את כל השיחות עם הנתבע, ותמלילי השיחות הוגשו. מהתמלילים ניתן ללמוד על הלך מחשבתו של הנתבע בזמן אמת, כאשר שמע על השיק שלו שנתנה שרית כערבון להחזרת הלוואה, זאת כאשר לא ידע כי הוא מוקלט.
השיחה הראשונה מתחילה בכך שגרשטנקורן שואל אותו אם מדובר באיתן פרץ ואז אומר: "שלום לך, יש לי צ'ק שלך שקיבלתי משרית קורסיה" (ע' 12 ש' 8 למוצגי התובע).
ברור אפוא כי מדובר כאן בשיחה ראשונה, וכי בניגוד לטענתו של גרשטנקורן, לא נעשו שיחות קודמות בעת מתן ההלוואה או בעת מסירת השיק.
מהתמליל עולה, כי גרשטנקורן בשלב זה, כאשר שרית איננה פורעת את ההלוואה, מעדכן את הנתבע בפעם הראשונה כי מדובר בשיק של 200,000 ₪ ששימש כערבון להלוואה שניתנה לשרית. גרשטנקורן מציג את עצמו כ"יעקב מצ'יינג' באשדוד" ומעדכן את הנתבע, כי מדובר בהפרת הסכם ההלוואה, והוא יצטרך להפקיד את השיק.
הנתבע משיב לו: "אתה רציני או ...?" (ע' 12 ש' 18 למוצגי התובע).
ברור מכאן שמדובר בשיחה ראשונה שבה הנתבע מופתע מהעניין עליו לא ידע קודם לכן. בהמשך שואל הנתבע: "איך קיבלת כזה דבר, לא ביררת לא התקשרת..." (ע' 13 ש' 2 למוצגי התובע). גרשטנקורן משיב כי עשה את הבירורים עליו ושמע כי הוא אדם טוב והשיקים שלו טובים. ברור לחלוטין, שאם היתה שיחה קודמת, בעת מתן ההלוואה, היה גרשטנקורן מזכיר אותה, ולכן נראה כי אין יסוד לטענתו של גרשטנקורן , כאילו שוחח עם הנתבע בעת ההלוואה לפני קבלת השיק.
בשיחה נוספת של גרשטנקורן לנתבע, הוא אומר לו כי שרית לא פורעת את ההלוואה ויהיה עליו לשלם 100,000 ₪. הנתבע משיב: "מה זה לפרוע את הכל? אני לא מבין אני לא יודע על ההלוואה הזו בכלל..." (ע' 15 ש' 21 – 22 למוצגי התובע).
בהמשך השיחה כאשר גרשטנקורן אומר לו ששרית לא פרעה את ההלוואה, משיב הנתבע: "יש לנו דירה שגם אני שמתי כסף נמכור אותה ונשלם אין מה לעשות" אבל מוסיף: "היא סיבכה אותי בבלגן עם המשפחה וזה" (ע' 16 ש' 11 – 21 למוצגי התובע).
הנתבע גם מבטיח לגרשטנקורן: "אתה תקבל את הכסף שלך אני אמכור את הדירה והיא תשלם את מה שהיא חייבת. למה היא משקרת אותי?" (עמ' 17 ש' 10 – 12 למוצגי התובע).
בשיחה נוספת חוזר הנתבע ואומר לגרשטנקורן: "למה אתם לא שואלים לפני שאתם לוקחים?" גרשטנקורן עונה: "אנחנו לא שואלים. חיפשתי אותך ולא נתת טלפונים באותו זמן שלקחתי את הצ'יק" (ע' 21 ש' 3 – 7 למוצגי התובע).
בהמשך מסביר הנתבע כי הוא אכן נתן לשרית כספים לדברים קטנים: "אני נתתי לה לא להלוואה של 100 אלף. לשלם חשמל 700 – 800 שקל...". גרשטנקורן מטיח בו שהוא רשם את השיק על 200,000 ₪ והנתבע משיב: "אני? היא רשמה. אני לא רשמתי כלום" (ע' 21 ש' 10 - 13 למוצגי התובע). ובהמשך: "אני נתתי לה לשלם דברים קטנים... פה 700, אבל לא ידעתי שהיא תעשה עם זה כאלה..." (ע' 21 ש' 16 – 18 למוצגי התובע).
נמצא אפוא, כי הנתבע, שלא ידע כי הוא מוקלט, שמע בפעם הראשונה על השיק שמסרה שרית כערבון, רק לאחר ששרית לא החזירה את ההלוואה, ובעניין זה גרשטנקורן לא אמר אמת. ניכר מההקלטות, כי הנתבע מופתע למדי, ולטענתו הוא נתן לשרית הרשאה לשלם תשלומים נמוכים של כמה מאות שקלים, אולם ודאי שלא נתן לה הרשאה לחתום על שיק שלו ולמסור שיק ע"ס 200,000 ₪ כערבון להלוואה ששרית נטלה.
אכן, יש ממש בטענת התובע, כי הטענה שהנתבע אישר לשרית להשתמש בשיק שלו כערבון הלוואה שנטלה לרכישת דירה – איננה טענה מנותקת מהמציאות:
ראשית, ישנן ראיות כי היתה כוונה כלשהיא לרכישת דירה במשותף עם שרית, כמו בהסכם מיום 5.9.14 (ע' 82 – 84 למוצגי התובע).
שנית, מהודעותיו של הנתבע במשטרה, עולה כי הנתבע נתן לשרית סכומי כסף ניכרים לצרכים שונים, ולכן אפשר שנתן לה גם את השיק הנוכחי.
שלישית, גרסתו של הנתבע נשתנתה, כאשר תחילה טען ל"גניבה" של השיק, ובהמשך טען כי נתן את השיקים לשרית, אולם לסכומים קטנים.
רביעית, עדותו של הנתבע בבית המשפט לא עוררה אמון רב. הנתבע לא השיב לעניין לשאלות שנשאל, ובחר להטיח עלבונות בב"כ התובע.
חמישית, גם שמהתמלילים עולה כי הנתבע התכוון להשיב את הכסף שנטלה שרית.
למרות כל האמור לעיל, בסופו של יום ניתן לקבוע כי גם אם הנתבע נתן סכומי כסף לשרית, ואולי נתן לה שיקים לתשלומים צנועים – הרי שהוא לא הרשה לה לעשות שימוש בשיק לערבון להלוואה של 100,000 ₪ ששרית נטלה.
ברור מהתמלילים, שהנתבע לא ידע על כך, והוא נשמע מופתע למדי כאשר גרשטנקורן מגלה לו כי שרית מסרה שיק שלו כערבון.
אני קובע אפוא עובדתית, כי הנתבע לא רק שלא חתם על השיק בעצמו , הוא גם לא נתן הרשאה לחתום עליו, ולא ידע על כך בזמן נטילת ההלוואה ומתן השיק.

האם התובע הוא בגדר אוחז כשורה, אשר יכול להתגבר על העדר ההרשאה, בהתאם להוראות סעיף 19 (ב) לפקודת השטרות?
סעיף 19 (ב) סיפה קובע כי: "אם סיחרו את המסמך לאחר השלמתו לאוחז כשורה, יהא השטר בידו כשר ובר-פעל לכל דבר, והוא יכול לאכוף אותו כאילו הושלם בתוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה".
בהתאם לסעיף זה, ניתן לכאורה להתגבר על העובדה שהנתבע לא חתם על השיק ולא נתן הרשאה למתן השיק, אם התובע הוא בגדר אוחז כשורה ואם השיק סוחר לתובע לאחר שהושלם בתוך זמן סביר ובהתאם להרשאה.
לטעמי, גם סעיף זה איננו יכול לסייע לתובע, שאיננו בגדר אוחז כשורה.
אוחז כשורה מוגדר בפקודה כמי שקיבל את השטר בתמורה ובתום לב (סעיף 28 לפקודה). העד גרשטנקורן, אשר קיבל את השיק משרית בשמו של התובע, עוסק בנכיון שיקים (ע' 30 ש' 23 לפרו'). כמי שעוסק בכך, גרשטנקורן ודאי מבין את החשיבות שבקבלת שיק ערבון, שיינתן בידיעת המושך ובהרשאתו. אין מדובר בשיק בסכום נמוך, אלא בשיק ע"ס 200,000 ₪ שנמסר כערבן להלוואה בסך 100,000 ₪ שנטלה שרית. גרשטנקורן הדגיש כי פנה אל הנתבע לברר הרשאתו לפני שנתן את ההלוואה לשרית, אולם בפועל נמצא כי אין הדבר כך. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי גרשטנקורן, שפעל בשמו של התובע, מהווה אוחז כשורה. יתרה מכך, גרשטנקורן העיד כי באותו רגע ששרית נתנה את השיק היא רשמה על גבי השיק כי הוא לפקודת שמעון בן עמי (ע' 41 ש' 1 – 5 לפרו'). השלמת השיק בנוכחותו, מלמדת כי איננו יכול ליהנות מהחריג הקבוע בסעיף 19 (ב) לפקודה.
בעניין מגדל-תבל (ע"א (מח' ת"א) 2275/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' תבל ציוד משרדי בע"מ (26.06.2006)), נערך דיון מקיף בעניין סעיף 19 (ב) לפקודה, ונקבע כי אין חותם המסמך הלא-שלם חייב, אלא אם הושלם המסמך ' בדיוק לפי ההרשאה שניתנה'. מכאן, שגם אם ניתנה ההרשאה, אבל החייב מוכיח שהשטר לא הושלם בדיוק על פיה, החייב פטור. בפסק הדין מובאת דוגמה, בה פלוני הורשה להשלים שטר ולכתוב '100 לירות', אולם הוא כתב '200 לירות'. במקרה כזה אינו זכאי לגבות 200 לירות, כי לכך לא הורשה (פסקה 23 – 24 לפסה"ד ; ר' גם עניין לנדסהוט שהובא לעיל: ע"א (מחוזי חי') 17742-01-12 ראובן לנדסהוט נ' ציון פהימה (04.06.2012) ).
מכאן שניתן היה להשלים את השטר אך ורק בהתאם להרשאה שנתן הנתבע, לתשלומים קטנים של כמה מאות ₪, וודאי שלא לסכום של 100,000 ₪.
אכן, בעניין ונדה (ע"א 364/83 ונדה מזרחי נ' פרדי יעקבי, פ"ד מא (3) 402 (1987)), אושר שיק שנמשך תוך כדי חריגה מהרשאה, אולם הדבר נעשה כלפי אוחז כשורה. לעומת זאת בעניין דלק הצפון (ע"א (מח' חי') 47832-12-17 דלק הצפון ח.ו. בע"מ נ' גל חב' לדלק בע"מ (01.08.2018)), נקבע כי הזכות להשלים את השטר בהתאם לסעיף 19 לפקודת השטרות, אינה גורעת מן האמור בסעיף 28(א) של פקודת השטרות, היינו, שאוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו. המסקנה היא, שאוחז שנוטל לידיו מסמך שאינו שלם, משמע, מסמך שחסר בו פרט חיוני כאמור בסעיף 3(א) של פקודת השטרות, אינו נוטל לידיו שטר העונה על הגדרת סעיף 3(א) של הפקודה, ולכן אינו בגדר אוחז כשורה (פסקאות ס"ד ס"ה לפסה"ד).
מכאן שהתובע יכול היה להיחשב כאוחז כשורה, רק אם היה מקבל את השטר כאשר הוא מלא. העובדה שמוטב השטר מולא בנוכחותו ע"י שרית, מונע ממנו את האפשרות לעקוף את העדר ההרשאה של הנתבע.

העדרה של שרית
המחלוקת המרכזית היא, אם השיק של הנתבע שנתנה שרית לתובע (באמצעות גרשטנקורן) בעת מתן ההלוואה, נמסר בהרשאתו ובידיעתו של הנתבע, כטענת התובע או שהדבר נעשה לא בהסכמתו ולא בידיעתו , תוך זיוף חתימתו של הנתבע כטענת הנתבע.
בנסיבות אלה, חיוני היה ביותר לשמוע את עדותה של שרית בעניין. לנוכח הנטלים בעניין, צפוי היה שהתובע, ששרית אמורה לחזק את טענתו, יעשה מאמץ להביאה למתן עדות.
בית המשפט תהה מדוע לא זומנה העדה החשובה ביותר לעניין המחלוקת היא שרית אשר נטלה את ההלוואה.
בנסיבות אלה, עשה דווקא הנתבע כל מאמץ לאתר את כתובתה של שרית ולזמן אותה לדיון.
לאחר ששרית לא התייצבה למרות שזומנה כדין, הוציא בית המשפט לשרית צו הבאה. שרית הפקידה 2,000 ₪ להבטחת התייצבותה, אולם לא התייצבה לדיון הנדחה. בית משפט הוציא צו הבאה נוסף הפעם ללא שחרור, אולם לא עלה בידי משטרת ישראל לבצע את הצו לקראת דיון שנדחה שוב.
נמצא אפוא, שעדותה של העדה שהיתה חיונית להכרעה במחלוקת, לא נשמעה בפני בית המשפט ועל בית המשפט להתייחס במסגרת פסק הדין לסוגיית הנטל הנגזרת מאי הבאתה של עדה רלוונטית.
במהלך החקירה הנגדית, נשאל התובע, מדוע הוא לא תבע את שרית קורסיה עצמה, שהיא החייבת העיקרית במסגרת הסכם ההלוואה. התובע השיב: "אין לי מה לתבוע, כי אין לי שום דבר איתה" (ע' 41 ש' 24 לפרו') בהמשך הוא הסביר כי פירט את כל האירוע לעו"ד שלו ועו"ד החליט את מי לתבוע (ע' 41 ש' 28 – 30 לפרו').
מדובר בתשובה מתמיהה של התובע. שרית היא זו שנטלה את ההלוואה ולא החזירה אותה. שרית היא החייבת העיקרית. הנתבע הוא רק בגדר ערב.
סעיף 8 לחוק הערבות תשכ"ז 1967, קובע כי: "הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו". עקרון זה מלמד על היותו של הערב חייב משני לחייב העיקרי.
בעניין בנק המזרחי (ע"א 650/98 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נג (4) 433 (1999)),‏‏ נקבע כי כאשר מדובר בערבות, חיובו של הערב טפל לחיובו של החייב העיקרי, ונסמך עליו. (פסקה 4 לפסה"ד של כב' השופטת דורנר).
בעניין פיונירס (ת"א (מחוזי מרכז) 5520-08-07 Systems Flash Disk Pioneers LtdM נ' שמואלי יבוא ויצוא בע"מ (01.11.2009)‏), נקבע כי בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק הערבות, אין הנושה רשאי לדרוש את מילוי הערבות מן הערבים, בלא שדרש זאת תחילה מן החייב העיקרי. ברם, דרישה זו הינה מצומצמת ביותר. בכדי לקיים את הוראות הסעיף, די שתישלח התראה לחייב העיקרי זמן קצר לפני פנייה לערב ואין כל צורך בנקיטת הליכים משפטיים כנגד החייב העיקרי כתנאי מוקדם לדרישת החוב מן הערבים (פסקה 83 לפסה"ד).
בענייננו – אכן נשלחה לשרית דרישת חוב (ע' 28 למוצגי התובע), ובהתאם לקביעת בית המשפט בעניין פיונירס, אפשר כי מבחינה פורמאלית, די בכך כדי לקיים את דרישות סעיף 8 לחוק הערבות.
עם זאת, כמתואר לעיל, מדובר בהתנהלות מתמיהה למדי כלפי שרית.
ייתכן כי מתחילה, פשוט יותר להגיש שיק של הערב ללשכת ההוצל"פ מאשר להגיש תביעה נגד החייב העיקרי. ואולם, מרגע שהתקבלה ההתנגדות, הפכה התביעה לתביעה אזרחית רגילה, ולא היתה כל מניעה לתבוע את החייבת העיקרית לצד תביעה נגד הערבים.
שרית היא זו שקבלה את הכסף ולא השיבה אותו כפי שהתחייבה. שרית היא זו שיצרה את הסכסוך, וכנראה הטעתה את התובע במסרה כערבון שיק מזוייף שניתן ללא הרשאה. יתרה מכך - במהלך הדיון התברר כי לתובע קשר טלפוני עם שרית (ע' 53 לפרו').
בנסיבות אלה, כל ההתנהלות של התובע ובא כוחו מול שרית נראית מתמיהה.

הערב הנוסף ישראל שלום
כמתואר לעיל, בהסכם ההלוואה נרשמו שני ערבים ששרית מסרה שיקים שלהם כערבון להשבת ההלוואה שנטלה מהתובע: הנתבע וערב נוסף בשם שלום ישראל המכונה צ'רלי, קרוב משפחה של שרית.
כאשר ישנם שני ערבים לחוזה הלוואה, וההלוואה איננה משולמת - ההגיון מצפה כי שני הערבים ייתבעו בצוותא.
במהלך הדיון עלה, כי אכן גם השטר ע"ס 100,000 ₪ שמסרה שרית, של הערב השני שלום ישראל , אף הוא חולל והוגש ללשכת ההוצל"פ. ואולם, מהמסמכים עלה, כי עניינו נסגר בתשלום בסך 1,000 ₪ בלבד, והעניין מתמיה למדי.
בעת חקירתו הנגדית של התובע, הוא נשאל התובע מדוע לא פעל כנגד הערב השני, העד שלום ישראל המכונה צ'רלי, שאף הוא מסר שיק כעירבון והוא ציין כי אין לו מושג והוא לא יודע דבר על השיק (ע' 44 לפרו'). תשובה מוזרה.
ב"כ התובע הסביר, כי הגיש גם את השיק השני ללשכת ההוצל"פ, אולם שולמו בגינו רק סכומים מינוריים בגין הוצאות.
בסופו של הדיון ביום 23.10.19, עלה כי בטלפון של התובע נמצאת התכתבות של התובע עם שרית, לפיה הערב השני שילם חלק מהחוב, בניגוד לטענות התובע ובא כוחו.
כדי לוודא כי התובע לא יקבל כפל תשלום משני הערבים, מצא בית המשפט כי עדותו של הערב השני ישראל שלום נדרשת. בנסיבות אלה, למרות האיחור בבקשה להעיד את העד שלום ישראל, אישר בית המשפט את עדותו בכפוף לתשלום הוצאות.
לאחר הדיון בצו בית המשפט הוגש כל תיק ההוצל"פ, ממנו עולה לכאורה כי למרות שנראה שהעד ישראל הוא בעל יכולת כלכלית, התיק נסגר כנגד אותו ערב שני, שלום ישראל, המכונה צ'רלי, בגין תשלום של 1,000 ₪ בלבד.

עדות הערב השני ישראל שלום (צ'רלי) - העד ישראל שלום בעדותו בבית המשפט, העיד כי אמה של שרית ביקשה ממנו שיק ולא אמרה מה מטרתו, רק שהשיק מיועד עבור שרית. השיק הופקד וחזר, נפתח תיק הוצל"פ אשר נסגר בסופו של דבר בתשלום של 1,000 ₪ בלבד (ע' 60 לפרו').
במהלך חקירתו של העד שלום, הושמעה הקלטה של שיחה בינו לבין ב"כ הנתבע, במהלכה אישר שלום תשלום מחצית החוב בסך 50,000 ₪ בתוספת סכומים נוספים בגין הוצאות. כאשר נתבקש העד שלום להבהיר את הסתירה בין גרסתו בבית המשפט לגרסתו בשיחה המוקלטת, הוא השיב כי היה בעת השיחה ברכב עם שרית ואמה, והן הורו לו לומר כך (ע' 61 ש' 12 – 13 לפרו').
העד שלום נשאל כיצד, כאשר מדובר בהלוואה של 100,000 ₪ שהוא היה ערב לפירעונה באמצעות השיק שמסר לאמא של שרית, נסגר התיק עם 1,000 ₪ כטענתו. העד השיב כי הוא חבר של העד גרשטנקורן, הוא הסביר לגרשטנקורן מה שקרה, וכך "ויתרו" לו על החוב (ע' 23 לפרו'). ההסבר נשמע מתמיה.
השאלה הניצבת בפני בית המשפט היא, אם להעדיף את גרסתו של העד שלום בבית המשפט, או את הגרסה שמסר לב"כ הנתבע בשיחה טלפונית לפני הדיון.
תמליל השיחה -
השיחה נפתחת בכך שעו"ד הרינג מציג את עצמו ואת נשוא העניין, ומציין כי מדובר בשיק של 100,000 ₪ של העד שלום שניתן ע"י שרית. התגובה הראשונית של שלום היא: "לא יודע. אני חושב זה היה חמישים אלף" (ע' 2 ש' 1 לתמליל).
עו"ד הרינג מעמת בשיחה את העד שלום עם העובדה שמדובר בשיק ע"ס 100,000 ₪ והעד משיב ששילם הכול והעניין נסגר. בשלב זה חושף עו"ד הרינג בפני העד כי התובע ובא כוחו טוענים ששולם ע"י העד שלום סכום של 1,000 ₪ בלבד, והעד משיב כי ידבר עם עו"ד בלק, ב"כ התובע, ומוסיף: "לא יכול להיות בחיים שעו"ד בלק שדיברתי איתו אתמול או שלשום, יגיד דבר כזה שאני שילמתי רק אלף שקל" (ע' 2 ש' 27 – 28 לתמליל).
בהמשך משוחחים עו"ד הרינג והעד שלום על העובדה ששרית לא התייצבה לדיון.
עו"ד הרינג מבקש לברר שוב כמה שילם העד שלום בגין נשוא העניין, וכך מתנהלת השיחה:
"עו"ד: כמה שילמת להם?
ישראל: אני שילמתי להם את כל החוב שלי.
עו"ד: מה, מאה אלף?
ישראל: החוב של, חוב שלי. אני לא, אני לא זוכר. לא. החוב שלי היה מאה, היה חמישים אלף.
עו"ד: אתה נתת להם חמישים אלף גמרת עניין?
ישראל: חמישים. אני, תן לי רגע אני קצת פשוט זה, ארבע שנים, חמש שנים. חכה רגע. אני זוכר בוודאות, שנתתי חמישים אלך שקל ועוד איזה שש צ'קים של אלפיים שקל, בגלל התיק שהיה, תיק יעני, מתנהל בהוצאה לפועל.
עו"ד: השש צ'קים של האלפיים זה הולך כאילו לעורך דין? והחמישים אלף לבן עמי?
ישראל: כן. עכשיו בן עמי עצמו, הוא, ה, החוב שלי היה חמישים אלף שקל שם..."
(ע' 4 ש' 18 – 28 לתמליל).
בהמשך השיחה מספר העד שלום, כי נתן את השיק לשרית, כי אמה בקשה ממנו, וחוזר על כך שהאם אמרה לו שהחוב שלו עומד על 50,000 ₪, והוא לא רצה להכניס אותה לצרה ולכן סידר את העניין (ע' 5 ש' 2 – 24 לתמליל).
העד שלום מוסיף ומדגיש כי איננו רוצה לשמש עד בבית המשפט (ע' 7 ש' 3 לתמליל), והוא שב ומסביר שהיו שני ערבים שנתנו שיקים, ולכן נדרש לשלם רק מחצית מהחוב בגין ה- 100,000 ₪ שנטלה שרית בסך 50,000 ₪ (ע' 7 ש' 25 – 27 לתמליל).
בסיום השיחה חוזר העד שלום ומדגיש שאין לו בעיה להעיד ששילם 50,000 ₪ ועוד 12,000 בגין ההוצאות של עורך הדין (ע' 9 ש' 9 – 12 לתמליל).
מכלול הנתונים מלמד כי יש להעדיף את הגרסה שנמסרה בשיחה המוקלטת, לפיה שילם הערב השני ישראל שלום צ'רלי, בגין אותה הלוואה, 50,000 ₪ בתוספת הוצאות, מכמה שיקולים:
ראשית, שמיעת השיחה ועיון בתמליל שיחה, מלמדים כי אין שחר לטענת העד שלום, כאילו שרית ואמה היו לצידו כששוחח עם עו"ד הרינג, ולכן אמר מה שאמר. העד שלום מתבטא באופן שוטף, ומדבר על שרית ואמה בגוף שלישי. ברור מרצף השיחה, כי אין יסוד לטענה שמאן דהוא הדיח אותו לשקר במהלכה.
שנית, רצף השיחה והגיונה, שטף הדברים וקולו של העד שלום במהלך השיחה, כל אלה מלמדים כי סביר יותר שהגרסה שמסר העד שלום לעו"ד הרינג בטלפון היא גרסת האמת. העד שלום מספר כי מדובר בהלוואה של 100,000 ₪ ובשני ערבים, ולכן התיק נסגר כאשר שילם 50,000 ₪, ואף מוסיף ומסביר כי נאלץ לשלם גם את הוצאות תיק ההוצל"פ לעורך הדין. הוא אף מתבטא בביטחון רב, שאין מבחינתו אפשרות שהתובע או עורך דינו יכחישו את התשלומים האמורים.
שלישית, גרסה זו גם הגיונית יותר, מאשר הגרסה לפיה התובע "ויתר" לעד שלום על חוב בגין ערבות להלוואה, והסתפק בסכום של 1,000 ₪, כאשר מדובר בערב בעל אמצעים, שנתן שיק לשרית כדי לסייע לה.
רביעית, אין לשרית כל אינטרס להניע את העד לשקר כאילו שילם חלק מהחוב. שרית מסוכסכת עם הנתבע שתבע אותה. שרית סרבה להגיע למתן עדות מטעם הנתבע. ניכר אפוא, כי היא עושה כל מאמץ למנוע סיוע מהנתבע.
חמישית, ניכר בשיחה כי העד שלום איננו רוצה להעיד בבית המשפט. בעקבות השיחה ביקש עו"ד הרינג להוציא כנגדו צו הבאה, והעד שלום נאלץ להפקיד סכום כסף להבטחת התייצבותו. עובדה זו ודאי גרמה לטינה של העד כלפי עורך הדין שזימנו לדיון, וייתכן שמכאן שינוי הגרסה, והיצמדות לגרסה שאין בה ממש.
במאמר מוסגר יצויין, כי העד שלום העיד בבית המשפט כי לפני עדותו התקשר אליו עו"ד בלק, ב"כ התובע (ע' 65 ש' 15 – 21 לפרו'). הדברים עולים גם מהתמליל. אין צורך להכביר מילים לגבי הפגם האתי בכך שב"כ התובע שוחח עם עד הגנה לפני עדותו. בית המשפט מקווה ששינוי הגרסה לא בא בעקבות שיחה זו.
נוכח כל האמור לעיל, אני קובע עובדתית, כי בניגוד לדברי התובע ובא כוחו, העד ישראל שלום כבר שילם לתובע סכום של 50,000 ₪ בגין השיק השני שנמסר כערבון להחזר ההלוואה, בתוספת הוצאות ששולמו לב"כ התובע, כאמור בשיחה הטלפונית.
צר הדבר שהתובע ובא כוחו לא פרטו עניין זה, לפיו מחצית מהחוב כבר שולמה, בתוספת הוצאות, ותבעו את מלוא החוב בסך 100,000 ₪.

סיכומו של דבר
מדובר בתובענה שטרית, לאכיפת שטר ע"ס 100,000 ₪ שנמסר ע"י שרית קורסיה לתובע כערבון להשבת הלוואה. מן הראיות עלו תהיות רבות שלא קיבלו מענה, בעניין תביעת החייבת העיקרית שרית, ובעניין גביית חלק מן החוב מהערב השני ישראל שלום. די בתהיות אלה כדי ללמד כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו.
מחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, שהצדדים ויתרו על חקירתה, עולה כי למרות שחוות הדעת איננה החלטית, סביר יותר שהנתבע לא חתם על השיק.
בנוסף לכך, למרות היחסים הקרובים בין הנתבע לשרית, והעובדה שהנתבע נתן לשרית סכומי כסף לא מעטים, הרי שממכלול הראיות, ובעיקרן תמלילי השיחות של העד גרשטנקורן עם הנתבע, עולה כי הנתבע הופתע מהעניין ולכן ברור שלא נתן הרשאה לשרית למשוך את השיק האמור.
נוכח כל האמור לעיל – אני דוחה את התביעה.
בנסיבות העניין, לנוכח התנהגותו של הנתבע, אשר שינה את גרסתו ואף התפרץ בדיון ובמהלך עדותו עלב בב"כ הנתבע שוב ושוב, ולא ענה על השאלות, יהיו ההוצאות מינוריות יחסית ויעמדו על סך של 4,000 ₪ בתוספת השבת החלק ששילם בשכ"ט המומחית.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, י"ד שבט תש"פ, 09 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.