הדפסה

בית משפט השלום קריית גת ת"א 5616-01-17

בפני: כבוד השופט אור אדם, סגן הנשיא

תובעת:
א"א- בעצמה
ע"י עו"ד א. אלרומילי

נגד

נתבעים:

  1. עאדל אלעוברה
  2. כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י עו"ד תומר סדרס

3. מחמוד מחאמיד

4. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע"י ב"כ עוה"ד אילן חגי ועו"ד רחל ליבוביץ

נגד

צדדי ג':

  1. מחמוד מחאמיד – ניתן פס"ד מותנה
  2. אחמד מחאמיד – ניתן פס"ד מותנה
  3. עומר עסאמנה – ניתן פס"ד מותנה

פסק דין

רקע כללי
התובעת, ילידת 1969, הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לה בתאונת דרכים ביום 12.9.2014. התובעת היתה בעת התאונה בת 45 שנים, והיא בת 51 שנים היום.
ואלה עיקרי העובדות: התובעת נסעה באוטובוס לביקור של בני משפחה באום אל פאחם, כאשר בעלה נהג באוטובוס. האוטובוס עמד בואדי ערה עקב פקק שהיה בכביש. בשלב מסוים ביקשה התובעת מהנהג לרדת מן האוטובוס, כיוון שחשה שהיא עומדת להקיא. בעת הירידה מן האוטובוס או סמוך לאחר מכן, נפגעה התובעת על ידי רכב חולף אשר לא היה מבוטח.
תחילה הגישה התובעת את התביעה אך ורק נגד הנתבעים 1 ו – 2, בעלה נהג האוטובוס והמבטחת של האוטובוס (להלן: "כלל").
רק בשלב מאוחר יותר, בעקבות הערות של בית המשפט, צירפה התובעת את הנתבעים 3 ו- 4, נהג הרכב הפוגע והקרן לפיצויים (להלן: "קרנית"), שכן כאמור הנהג לא היה מבוטח.
גרסאותיה של התובעת עברו שינויים בהתאם לכך: תחילה טענה התובעת כי הפגיעה היתה ממש בעת הירידה, כאשר רק חלק מגופה נמצא מחוץ לאוטובוס וכאשר עדיין לא נגעה בקרקע. לאחר מכן טענה, כי כבר עמדה על הכביש ורק אז פגע בה הרכב. בעדותה בבית המשפט התחמקה התובעת ממתן מענה ברור וחד משמעי לסוגיות שבמחלוקת בנוגע לקרות התאונה, בטענות שונות, כאילו היא איננה מבינה טוב עברית או איננה זוכרת.
פרט לתובעת, לא הביאו הצדדים אף עדות נוספת שיהיה בה כדי להטיל אור על הסוגיות שבמחלוקת.
על בית המשפט להכריע אפוא באחת מתוך ארבע חלופות:
לקבוע כי התובעת היתה עדיין במהלך הירידה מן האוטובוס, כפי שציינה בתחילה, במסגרת תצהיר הנסיבות, ולכן היתה עדיין בגדר "משתמשת" באוטובוס ויש לחייב את כלל בתשלום הפיצוי.
לקבוע כי התובעת כבר ירדה לכביש, התייצבה על גבי הכביש ורק אז נפגעה מהרכב החולף ולכן יש לחייב את קרנית בהעדר ביטוח של הרכב הפוגע .
לקבוע כי מדובר בתאונה מעורבת, במהלכה שני כלי הרכב מעורבים בפגיעה בתובעת כהולכת רגל, ולכן יש לחייב את שניהם בהתאם להוראות סעיף 3 (ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, או לחייב רק את כלל לנוכח שיוריותה של קרנית.
לקבוע כי כיוון שמדובר בעדות יחידה של התובעת שהיא גם בעלת דין, אשר לא היתה אמינה - יש לדחות את התביעה.
ההכרעה בין החלופות השונות איננה הכרעה פשוטה, שכן כאמור לעיל, לא הובאה כל עדות נוספת באשר לנסיבות התאונה, זולת עדותה של התובעת, שהיתה עדות הפכפכה, מתחמקת ולא נתנה מענה של ממש לסוגיות שבמחלוקת.
חרף הקושי האמור לעיל, בחינה מעמיקה של עדותה של התובעת, מעלה כי ניתן לדלות מן העדות ממצא עובדתי, לפיו התובעת כבר ירדה לכביש, התייצבה על גבי הכביש ואז נפגעה על ידי הרכב החולף.

עדותה הבעייתית של התובעת
להלן תיאור התפתחות גרסתה של התובעת:
בתחילת ההליך, כמתואר לעיל, תבעה התובעת אך ורק את כלל, בטענה לפיה היתה עדיין "משתמשת" באוטובוס במהלך הירידה מן הרכב. בכתב התביעה המקורי ציינה התובעת: "עת ירידת התובעת מהאוטובוס וטרם השלימה את הירידה, עבר רכב בצמוד לאוטובוס ופגע בה בחוזקה" (ס' 3 (ג) לכתב התביעה המקורי).
לנוכח הבעייתיות בגרסתה, הורה בית המשפט לתובעת, כבר בשלב מקדמי זה, להגיש תצהיר מפורט ככל הניתן לגבי נסיבות התאונה. במסגרת התצהיר הנסיבות שהוגש ביום 22.5.17, טענה התובעת כדלקמן: "איך שהתחלתי להוציא את פלג גופי מהדלת האחורית, ועוד לפני שרגלי נגעה באדמה, כאשר רק מחצית מגופי היה בחוץ וכאשר הייתי עוד מחזיקה בדופן הדלת של האוטובוס לצורכי ירידה, פתאום הגיח רכב מצד ימין ופגע בי בחוזקה" (ס' 2 (ה) לתצהיר).
בכתב התביעה המתוקן מיום 8.11.18, כאשר צורפו קרנית ונהג הרכב הפוגע, עידנה התובעת את התיאור בכתב התביעה: "עת ירידת התובעת מהאוטובוס, עבר הרכב המעורב בצמוד לאוטובוס, ופגע בה בחוזקה" (ס' 3 (ג) לכתב התביעה המתוקן). ניכר כי הוסרה האמירה שהופיעה בכתב התביעה המקורי לפיה התובעת "טרם השלימה את הירידה".
בקדם המשפט מיום 7.7.19 כאשר התובעת לא הוכנה למתן עדות, הזהיר אותה בית המשפט לומר את האמת, וביקש ממנה למסור את גרסתה על אתר. התובעת השיבה, בשונה מהתצהיר הנסיבות אותו מסרה כדלקמן: "... ירדתי מהאוטובוס, ואחרי שירדתי לא יודעת מה קרה. לשאלת בית המשפט כמה הספקתי לרדת מהאוטובוס אני משיבה: עמדתי על הכביש, ומיד אחרי שירדתי הרכב פגע בי. המרחק קצר. לשאלת בית המשפט אם זה היה שניה או שתי שניות או שלוש שניות, אני משיבה: היתה שניה." (ע' 1 ש' 7 עד ע' 2 ש' 3 לפרו').
לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות ובית המשפט הורה על הגשת ראיות ושמיעת הוכחות בתיק, הגישה התובעת תצהיר מפורט ביום 1.12.19, אשר הפעם היה שונה במקצת מתיאור התאונה בתצהיר הנסיבות, ובו תוארה התאונה כדלקמן: "איך שירדתי מהאוטובוס פתאום הגיח רכב חולף (שפרטיו באישור המשטרה) מצד ימין, ופגע בי בחוזקה".
בניגוד לתצהיר הנסיבות הקודם שהגישה התובעת, השמיטה התובעת את העובדה שרגלה עדין לא נגעה באדמה ומחצית מגופה היה עדין באוטובוס, וכנראה לא בכדי.
בעדותה של התובעת ביום 1.7.2020 בבית המשפט, התקשתה התובעת לתת הסבר לגרסאותיה המשתנות.
למרות שניכר היה שהתובעת מבינה היטב את הבעייתיות בשינוי הגרסאות, בכל פעם שנתבקשה לתאר את האירוע, היא ניסתה להתחמק מתשובה, בטענה כי איננה מבינה עברית היטב או כי איננה זוכרת. יצוין שכאשר נשאלה התובעת לגבי מצבה הבריאותי, היא השיבה ברצף ללא כל טענה לאי הבנת השפה.
למרות עדות בעייתית זו, גם במהלך עדותה של התובעת עלה כי בסופו של דבר הגרסה שנמסרה לבית המשפט בקדם המשפט, לפיה כבר סיימה את הירידה מהאוטובוס, ניתקה ממנו ונעמדה על הכביש ואז נפגעה - היא הגרסה הנכונה, ולא הגרסה שנמסרה בתצהיר הנסיבות מלכתחילה.
בתחילת החקירה הנגדית, כאשר התובעת התחמקה ממתן מענה מדוייק לסוגיה שבמחלוקת, הורה בית המשפט לתובעת לתאר במדויק כיצד קרתה התאונה, והיא השיבה: "כן, אני ירדתי מהאוטובוס ועמדתי על הכביש ובא אוטו ופגע בי" (ע' 6 ש' 20 לפרו').
כאשר התובעת נשאלה מה היה המרחק בינה לבין האוטובוס כאשר נפגעה, היא השיבה: אולי מטר אולי 20 ס"מ. אני לא יודעת משהו כזה..." (ע' 8 ש' 4 לפרו').
בהמשך היא שבה וציינה: "אני ירדתי מהאוטובוס, ואז המכונית פגעה בי" (ע' 8 ש' 8 לפרו').
כאשר התובעת נשאלה לגבי תצהיר הנסיבות, וטענה בתצהיר הראשון לגבי נגיעה באוטובוס בעת הפגיעה, היא ניסתה להתחמק מתשובה (ע' 8 ש' 23 לפרו').
בחקירה הנגדית לבא כוח קרנית עו"ד חגי, הופנתה התובעת לתצהיר הנסיבות הראשון שהוגש. גם כאן היא ניסתה להתחמק בטענה כי היא איננה מבינה עברית טוב ולכן היא איננה מבינה את השאלה. עם זאת, בסופו של דבר היא ציינה שמה שמסרה לעו"ד במסגרת התצהיר הראשון הוא נכון, למרות שבעדות לבית המשפט מסרה גרסה אחרת (ע' 15 לפרו').
התובעת טענה שאיננה זוכרת את התאונה, כי אבדה את ההכרה וזאת בניגוד לדו"ח מד"א לפיו לא היה איבוד הכרה (ע' 16 - 17 לפרו'). כאשר נשאלה לגבי סתירה זו, היא השיבה: "אני לא זוכרת אם אני יורדת מהאוטובוס... אני זוכרת את התאונה אבל ירדתי מהאוטובוס אבל כמה 10 ס"מ – מטר, לא זוכרת. אולי קצת לא הרבה לא זוכרת בדיוק..." (ע' 18 ש' 9 – 13 לפרו' ; ר' גם ע' 20 ש' 14 – 26 לפרו' לגבי פרק הזמן שחלף מסיום הירידה ועד לפגיעה).
התובעת אישרה כי היא מכירה את הנהג ברכב הפוגע המתגורר בשכונה של אביה, היא אישרה כי הנהג הגיע אליה לבית החולים יחד עם הוריו, וכי משפחתה אף אירחה את משפחת הנהג הפוגע בביתה.
ואולם, כאשר נשאלה התובעת אם היא יודעת שלא היה לו ביטוח - היא ניסתה גם כאן להתחמק מתשובה. כאשר נשאלה אם הנהג הפוגע או משפחתו דיברו איתה כדי שלא תתבע את הרכב הפוגע, היא השתהתה וסרבה להשיב באופן חד משמעי (ע' 9 – 11 לפרו').
בעדות התובעת עלו גם אי דיוקים בעניינים אחרים: התובעת נשאלה מדוע לא דיווחה בתצהיר תשובות לשאלון על תאונות קודמות ולא היה לה הסבר (ע' 12 ש' 1- 11 לפרו'). התובעת נשאלה לגבי נתונים לא נכונים שמסרה בתצהיר באשר להשתכרותה, ולא היה לה הסבר לכך (ע' 13 ש' 6 – 25 לפרו').

המשמעות של הפגמים בעדותה של התובעת
מדובר אפוא בעדות אחת בלבד, של בעלת דין, לגביה נקבעה חובה להיזהר ולנמק כמפורט בס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], כאשר נמסרו גרסאות שונות והתחמקויות ממתן הסבר מניח את הדעת.
ב"כ קרנית הפנה לשורה של פסקי דין לפיהם כאשר מדובר בתובע שאין לקבל את גרסתו, הרי שיש מקום לדחות את התביעה לחלוטין, ולא ניתן לקבוע ממצא לכאן או לכאן:
בעניין מירב כהן (רע"א 682/06 מירב כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (10.07.2006)‏‏), נדחתה תביעתה של ניזוקה, לאחר שנדחתה גרסתה העובדתית באשר לתאונה במעלית. בית המשפט העליון קבע כי לאחר שהתובעת הציגה גרסה עובדתית וגרסתה נדחתה, תוך שבית המשפט קבע ממצאים לפי הראיות שבאו בפניו, ואותם ממצאים עובדתיים אינם מבססים את התביעה, אין לאפשר למבקשת להסתמך על תשתית עובדתית שונה מזו שהיא עצמה טענה לה (פסקה 4 לפסה"ד).
בעניין אסמאעיל (ע"א (מחוזי ירושלים) 3033/09 מוראד אסמאעיל נ' פאדי עבד אלנאסר סקאפי (10.05.2009)‏‏), התייחס בית המשפט לסתירות בעדות התובע, כאשר בכתב התביעה ובפני המל"ל, נטען שהתאונה ארעה כשירד מהמלגזה, ואילו בבית המשפט מסר כי נפגע עת עמד בסמוך למלגזה מבלי שנסע בה קודם לכן. בית משפט קבע כי הגרסה המאוחרת היא שקרית, וכי המערער הגה אותה בכדי להרחיק עצמו מהשימוש ללא רשות במלגזה. לנוכח מכלול הראיות, נקבע עובדתית כי התובע ניזוק לאחר שקפץ או נפל מהמלגזה תוך כדי נסיעתה, ולכן מעשיו של המערער עלו כדי "שימוש בלי רשות", כהגדרתו בסעיף 7(2) לחוק הפיצויים, ומכאן הגבלת זכאותו לקבלת פיצוי מאת קרנית.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו, כי כאשר תובע מביא ביודעין ובמתכוון גרסה שקרית לבית המשפט, אין מקום לקבל את תביעתו בהתייחס לתשתית עובדתית אחרת, כדי שלא לתת לבעל דין תמריץ לשקר, מה גם שהתובע שינה את גרסתו על מנת להימלט מהחריג הקבוע בסעיף 7(2) לחוק הפיצויים (שם, פסקאות 2 ו- 5 לפסה"ד).
עוד נסמכה קרנית על "חזקת השקר" שאומצה לאחרונה במסגרת הלכת חיון (ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (01.05.2019)‏). בעניין חיון קבע כב' השופט שטיין,‏ כי שקרים של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו (פסקה 25 - 26 לפסה"ד).
כב' השופט שטיין הוסיף ונסמך על הוראות ס' 54 לפקודת הראיות, בקבעו כי בית המשפט חייב להפעיל את הוראה זו ביחס לעדותו היחידה של בעל דין שנמצאו בה סממנים של שקר, ואין צורך שיקבע כי בעל הדין שיקר במפגיע. זאת, משום שסממנים של שקר הם היפוכם מסממנים של אמת (שם, פסקה 33 לפסה"ד).
עם זאת, גם בעניין רע"א 682/06 מירב כהן וגם בעניין ע"א (מח' י-ם) 3033/09 מוראד אסמאעיל – דחו בתי המשפט את התביעה לאחר שקבעו ממצא עובדתי באשר למה שארע בפועל, ובהתאם לממצא העובדתי, לא קמה אחריות.
בעניין מירב כהן, קבע בית המשפט ממצא עובדתי ודחה בית המשפט את הגרסה העובדתית שמסרה התובעת באשר למה שקרה עם המעלית, ולכן מצא לנכון לדחות את התביעה כולה, כאשר לא נמצאה אחריות נזיקית. בעניין מוראד אסמאעיל, נדחתה התביעה לחלוטין, כאשר נקבע ממצא עובדתי, לפיו התובע הוא זה שנהג ברכב ללא רשות ולכן ממילא איננו זכאי לפיצוי מקרנית.
על בית המשפט אפוא, לקבוע תחילה ממצא עובדתי.
לא זו אף זו - בניגוד לעניין מירב כהן ומוראד אסמאעיל, בשניהם נמסרה גרסה שקרית מן היסוד, שנדחתה ע"י בית המשפט, הרי שבענייננו, נמסרו שתי גרסאות, שבית המשפט מצא לנכון לאמץ אחת מהן, ולדחות את רעותה.
אין מדובר אפוא בגרסה שקרית לחלוטין, אלא בשתי גרסאות מעורבבות זו בזו, כאשר ניתן לבחון את הגרסה בכללותה ולנפות את המוץ מן הבר. הגרסה בכללותה היא נכונה. המוץ בענייננו, אותו יש לנפות החוצה מהעדות, הוא הגרסה כאילו היתה התובעת עוד במהלך הירידה מהאוטובוס.
אשר ל"חזקת השקר" שאומצה בהלכת ע"א 765/18 חיון, הרי שבמסגרת פסק הדין נקבע, כי מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית (פסקה 26 לפסה"ד).
היינו מדובר בחזקה עובדתית, כאשר בית המשפט יכול בנסיבות מסויימות לקבוע כי החזקה הופרכה, ולקבל חלק מן העדות, למרות שקרים בחלק אחר הימנה.
יתרה מכך, ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות לחלק עדותו של עד, ע"י אימוץ חלק מעדותו ודחייה של חלק ממנה, בדרך של "פלגינן דיבורא", שמשמעו קבלת חלק מהגרסה ודחיית חלק אחר, כל עוד יש הסבר מניח את הדעת לחלוקה זו. בית-המשפט אינו מחויב, בשל סתירה בעדות, לדחות את גרסת העד כולה, אלא רשאי הוא לפצל גרסתם של עדים, לאמץ חלקים מתוכה, ולדחות חלקים אחרים (ע"פ 7637/05 שלמה יוסף נ' מדינת ישראל (05.07.2007), פסקה 6 לפסה"ד ; ע"פ 5633/12 און ניימן נ' מדינת ישראל (10.07.2013), פסקה 34 לפסה"ד) ; ע"א 7201/13 תביג-ישראל גרובר בע"מ נ' טויטופלסט בע"מ (06.10.2015)‏, פסקה 4 לפסה"ד).

מן הכלל אל הפרט
לנוכח חוסר האמון בגרסתה המשתנה של התובעת, ועל יסוד ההלכה שפורטה בפסקי הדין האמורים לעיל, עתרה קרנית לדחות את התביעה מכל וכל.
חרף מורת הרוח מהתנהלותה של התובעת, בענייננו לא מצאתי מקום לדחות את התביעה.
אכן, הדעת איננה נוחה מתובע אשר מוסר גרסאות שונות וסותרות ואיננו מביא הסברים מניחים את הדעת באשר לסתירות אלה, כפי שנהגה התובעת.
אכן, על בית המשפט להיזהר בקבלת עדות יחידה של בעל דין, אשר איננה אמינה.
עם זאת, ניכר בפסיקה כי על בית המשפט לקבוע ממצא עובדתי, ולאורו לשפוט את גרסת העד, כאשר חזקת השקר היא חזקה הניתנת לסתירה, וניתן לפצל את הגרסה, כל עוד יש לכך הסבר ראוי.
ממכלול העדויות, ברור לבית המשפט, לפחות לפי מאזן ההסתברויות, כי התובעת כבר התייצבה על הכביש, לאחר שסיימה את הירידה מהאוטובוס, ורק אז נפגעה על ידי הרכב החולף.
התובעת תבעה תחילה רק את כלל, הביטוח של האוטובוס, מן הסתם לנוכח הקשרים של משפחתה עם משפחת נהג הפוגע, אשר לא היה מבוטח, כפי שעלה מעדותה, ומכאן תצהיר הנסיבות השקרי שמסרה.
לא ניתן להתעלם מהבעייתיות בעדותה של התובעת, אשר סתרה את כתב התביעה המקורי ואת תצהיר הנסיבות, וסירבה להביא הסברים מניחים את הדעת לסתירה זו. למרות זאת, כאשר נשאלה לעניין הנסיבות, חזרה מספר פעמים על הגרסה לפיה כבר עמדה בכביש, במרחק מה מן האוטובוס, בעת שנפגעה ע"י הרכב החולף. ממכלול העדות ניתן לקבוע ממצא עובדתי, לפיו התובעת כבר ירדה לכביש, התייצבה על הכביש ואז נפגעה על ידי הרכב החולף והלא מבוטח.
אין לייחס משקל מכריע לתיאור בתיעוד הרפואי לפיו "בעת ירידה מהאוטובוס פגע בה רכב". השאלה אם הירידה כבר נסתיימה והשימוש באוטובוס נסתיים, היא שאלה מורכבת הדרושה פרשנות של החוק ביחס למצב העובדתי. ניזוק יכול לתאר בלשון פשוטה, כי דבר קרה "בעת הירידה מהאוטובוס", גם אם כבר התייצב על הכביש לאחר הירידה, עובדה המביאה את השימוש באוטובוס לידי גמר, כפי שעולה מהפסיקה שתוצג בהמשך. בענייננו, התרשם בית המשפט כי למרות אמירות אלה, הרי שהתובעת כבר התייצבה על גבי הכביש בסמוך לאוטובוס, ורק אז נפגעה.
עם זאת, התנהלותה של התובעת והגרסאות הסותרות שמסרה וההתחמקות ממתן מענה לאותן סתירות, יבואו בחשבון בסיום התיק בקביעה בעניין ההוצאות.

האם תאונה מעורבת
קרנית טענה, כי גם אם תאומץ הגרסה המאוחרת של התובעת, לפיה היא כבר התייצבה על גבי הכביש ואז נפגעה, הרי שמדובר בתאונה מעורבת, ולפי הפסיקה, כאשר אחד מכלי הרכב איננו מבוטח, מלוא הפיצוי יוטל על הרכב המבוטח.
בעניין אברבמוב (רע"א 7501/11 יוני אברמוב נ' מיטל בכר (06.03.2012)), קבע בית המשפט העליון כי יש לבחון בשלב הראשון, אם שני כלי הרכב הקשורים לתאונה נחשבים "כלי רכב מעורבים". בחינה זו תעשה לפי הגדרת "תאונת הדרכים" שבסעיף 1 לחוק. הגדרה זו מחייבת כי נעשה שימוש ברכב והתקיים קשר סיבתי בין ה"שימוש" או החזקה לבין התאונה. אם רק רכב אחר הוא רכב מעורב לפי הגדרה זו, אין מקום לפנייה לסעיף 3 (ב) לחוק. אם הניזוק הוא הולך רגל, ויש יותר מאשר רכב מעורב אחד, יש לבחון את המגע הפיסי בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לבין הניזוק (שם, פסקה 10 לפסה"ד , ההדגשה איננה במקור ; ר' גם: ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (31.10.2007) ; רע"א 5470/18 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (23.08.2018)).
בעניין פלוני (רע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (04.03.2018)‏) קבעה כב' השופטת מוילנר בעניין דומה למדי של ניזוק שירד מאוטובוס ונפגע ע"י רכב חולף, כדלקמן:
"... התובע בענייננו אינו יכול להיחשב כמי שהשתמש באוטובוס... ...התאונה לא התרחשה בעת שהתובע ירד מהאוטובוס, אלא בחלוף זמן קצר לאחר שהשלים את ירידתו. אומנם ירידה מן הרכב אינה מסתיימת בהכרח עם ניתוק המגע הפיזי שבין היורד לבין הרכב, ועשויה היא להימשך עד אשר היורד עומד יציב מחוץ לרכב... ... אולם בענייננו, משקבע בית המשפט המחוזי כי התובע סיים את הירידה מהאוטובוס, התייצב, החל לצעוד ואז, ורק אז, נפגע מהרכב החולף, מתחייבת המסקנה כי השימוש שעשה התובע באוטובוס הסתיים טרם התרחשות התאונה... ... יש לראות בתובע כהולך רגל אשר נפגע בתאונה מהרכב החולף, ובהתאם לכך, המבקשים אחראים לתאונה וחבים בפיצוי התובע בגין נזקיו מהתאונה..." (שם, פסקה 23 – 25 לפסה"ד).
כך גם בענייננו – התובעת סיימה את הירידה מהרכב, התייצבה על הכביש ונפגעה מרכב חולף. לא היה כל מגע בין שני כלי הרכב.
למרות שבא כוח קרנית ניסה להציג לתובעת תזה כאילו היה מגע בין שני כלי הרכב, או כאילו בעת נפילתה אחורנית היא התנגשה באוטובוס, התובעת השיבה כי היא לא נגעה באוטובוס לאחר ובעת הנפילה (ע' 22 ש' 12 לפרו').
לא הובאה אפוא כל ראיה לתאונה מעורבת. התובעת סיימה את הירידה מן האוטובוס, עמדה על הכביש והתייצבה על גבי הכביש , ורק אז, פגע בה הרכב החולף, שהוא בלבד אחראי כלפיה לפי חוק הפיצויים.
נוכח כל האמור לעיל, נקבע כי אין מדובר בתאונה מעורבת. התובעת סיימה את השימוש באוטובוס, היא התייצבה על הכביש, רכב חולף פגע בה, ובהעדר ביטוח לרכב החולף שפגע בתובעת, יש לחייב את קרנית בפיצוי.

אשר לנזק
הנכות הרפואית
לתובעת מונו שני מומחים בתחום האורתופדי ובתחום הנוירולוגי. המומחים לא זומנו לחקירה נגדית על חוות דעתם ובהתאם להלכה הפסוקה יש בכך משום הסכמה לחוות הדעת באשר לנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחים מטעם בית המשפט.
דר' א. לוגר מומחה בתחום האורתופדי, בדק את התובעת וקבע ממצאים לנזק שנגרם לה בתחום האורתופדי בעקבות התאונה.
המומחה ציין בחוות דעתו כי התובעת מתלוננת על כאבי גב עם הקרנה לרגל, אולם מעיון בתיעוד הרפואי עולה כי היא סבלה מכאבי גב גם בעבר. המומחה מצא רגישות והגבלה קלה בתנועות בעמוד השדרה וכן ממצאי הדמיה לימדו על בלט דיסק בחוליות L4 – L5.
לפיכך קבע המומחה כי התובעת סובלת מ- 10% נכות לפי פריט 37 (7)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956, אולם רק רבע מנכות זו בסך 2.5% ניתן לשייך לתאונה הנוכחית. כן הוא קבע 3 חודשי אי כושר.
בתשובה לשאלות הבהרה מיום 26.12.17, הוא הסביר כי אין להקנות נכות בגין החשד לשבר בעצם הזנב שכן בבדיקת CT נמצא כי אין שבר ובאשר לסחרחורות הציע לפנות לנוירולוג.
דר' זאב לוזון, מומחה בתחום הנוירולוגי, ציין כי בעברה תלונות רבות על כאבי ראש וסחרחורות. לא דווח בתיעוד הרפואי על פגיעת ראש או איבוד הכרה. למרות זאת לנוכח התלונות קבע המומחה 10% נכות בהתאם לפריט 29 (5)(א)(2) לאחר קיזוז 10% נכות קודמת וכן 5% לפי סעיף 34 ב'(2) אחרי קיזוז 10% בגין נכות קודמת, היינו 14.5% בתחום הנוירולוגי כתוצאה מן התאונה.
בסך הכל לפי חוות דעת המומחים, סובלת התובעת מ- 16.6% נכות, כאשר המומחים ציינו כי לפני התאונה וללא קשר אליה סבלה התובעת מ- 7.5% מתחום האורתופדי ו- 19% מתחום הנוירולוגי ללא קשר לתאונה.

ראשי הנזק
פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון
בהתאם לאחוזי הנכות, זכאית התובעת במעוגל לסכום של 26,000 ₪.
הפסדי שכר
התובעת טענה בתצהירה כי עבדה עד "ערב התאונה" בשכר של 7,700 עד 8,000 ₪ לחודש (ס' 15 לתצהיר).
דא עקא, מעיון בדוח רצף תעסוקתי של המוסד לביטוח לאומי עלה, כי התובעת עבדה לאחרונה לפני התאונה בחודש יוני 2013, שנה ושלושה חודשים לפני התאונה ( !).
עוד עולה מהדו"ח, כי התובעת היתה מועסקת בשנת 2009 רק שלושה חודשים בשכר ממוצע של 2,000 ₪ לחודש בלבד.
בשנת 2010 היתה מועסקת רק 10 חודשים בשכר ממוצע של 2,800 ₪ לחודש בלבד.
בשנת 2011 היתה מועסקת רק 10 חודשים בשכר ממוצע של 5,200 ₪ לחודש.
בששת החודשים הראשונים של שנת 2012, בשכר ממוצע של 6,900 ₪ בלבד.
לאחר מכן, במשך שנה ורבע, עד לתאונה, לא עבדה כלל.
המומחים מטעם בית המשפט, קבעו כמתואר לעיל, כי התובעת סובלת עקב התאונה מנכות בשיעור של 16.6%, זאת על רקע נכות קודמת גבוהה יותר של כ- 25%. בקביעות המוסד לביטוח לאומי עולה כי התובעת סובלת גם מנכות בשיעור של 10% בגין חסימה אפית, שאיננה קשורה לתאונה.
מהי אפוא ההשפעה של הנכות הרפואית מן התאונה על תיפקודה של התובעת?
מחד גיסא, התובעת היא כבת 51, עבדה בעבר כעוזרת גננת, ואפשר כי היתה שבה לעבודה.
מאידך גיסא, לנוכח שלל הנכויות שאינן קשורות לתאונה, העובדה שהיא לא עבדה תקופה ממושכת של שנה ורבע לפני התאונה וכי גם קודם לכן עבדה לסירוגין , סביר מאד כי התובעת חדלה לעבוד טרם התאונה בגין מגבלות אחרות שאינן קשורות לתאונה, ולא היתה שבה לעבודה.
במקרים מעין אלה, כאשר אין לדעת מה היה מצבו התעסוקתי של ניזוק אלמלא התאונה, נהוג לא אחת לפסוק פיצוי בגין האפשרות להפסדי שכר האופן גלובאלי (ע"א 617/80 מכלוף גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו (3) 337 (1982), פסקה 4 (א) לפסה"ד).
בענייננו, נראה נכון לקבוע שכר בסיס נכון להיום שיעמוד על 5,000 ₪, זאת לנוכח העובדה שהתובעת עבדה גם קודם לסירוגין ובאופן חלקי למדי, כאשר גריעה מפוטנציאל ההשתכרות תעמוד על 12% בלבד, לנוכח נכויות אחרות, היינו גריעה של 600 ₪ לחודש, אולם מחישוב זה יש להביא בחשבון רק שליש, שכן בית המשפט שוכנע, לנוכח התקופה הממושכת בה לא עבדה, כי ישנה אפשרות סבירה שהתובעת לא היתה שבה לעבודה גם ללא התאונה.
לעבר מדובר בתקופה של 69 חודשים מדובר בסכום במעוגל של 41,000 ₪, ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה של 42,000 ₪, היינו 14,000 ₪ לנוכח האפשרות שלא היתה שבה לעבודה, ובצירוף הפרשות סוציאליות בשיעור של 12% עומד הסכום במעוגל על 16,000 ₪.
לעתיד עומד הסכום לפי אותו חישוב עד לגיל פרישה ובשליש על סך מעוגל של 29,000 ₪.
עזרה והוצאות
התובעת טענה כי נזקקה להוצאות בסכומי כסף ניכרים, אולם לא צרפה קבלות לראיותיה. עוד נטען לסיוע משמעותי לו נזקקה לאחר התאונה ותזדקק בעתיד.
אשר לתקופה אי הכושר, נראה כי סכום של 1,200 ₪ לחודש הוא סכום סביר לעזרה והוצאות, היינו 3,600 ₪ אשר עומדים היום על 4,000 ₪.
בהמשך, ולכל תוחלת חייה של התובעת, נראה כי סכום של 1,200 ₪ לשנה ממצה הוצאות ועזרה סבירים עבור 16.6% נכות, היינו 6,500 לעבר ו- 24,500 ₪ לעתיד, ובס"ה בגין עזרה והוצאות עבר ועתיד סכום כולל של 35,000 ₪.
סיכום הנזק
בס"ה עומד גובה הנזק על סך של 106,000 ₪.

ניכויים
אין מחלוקת כי התובעת קיבלה קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי , אשר חלקה לפחות ניתנה בגין התאונה, ולכן יש לנכותה. המחלוקת בין הצדדים נגעה לגובה הניכוי המתחייב מהנסיבות.
בהתאם להלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 350 (2003)‏), והפסיקה הרבה שאזכרה אותה, כאשר מדובר בנכות כללית, שומה לנכות רק את החלק היחסי מתקבולי המל"ל, שניתן כתוצאה מהאירוע הנזיקי, תוך ניכוי מן הניכוי של נכויות שאינן קשורות בתאונה. יש לבחון אפוא, אם חלק מתקבולי המל"ל אינם בגין האירוע הנזיקי אלא בגין נכויות שאינן קשורות לאירוע זה.
הנטל - הנטל להוכיח ניכויים מוטל על הנתבעת. ואולם, הנטל להוכיח כי חלק מן התקבולים אינם בגין האירוע הנזיקי, הוא נטל המוטל על הניזוק (רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אינה ליוונוב (28.05.2013) פסקה 8 לפסה"ד ; ע"א (מחוזי ת"א) 1919/09 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' מוניס אביבית (15.11.2010), פסקה 22 לפסה"ד).
היינו הנטל המוטל על התובעת הוא להוכיח כי חלק מקצבת הנכות הכללית, נוגע לנכות שאיננה קשורה לתאונה.
שוני בקביעת הנכויות -
בעניין לחאם (ע"א (מחוזי ת"א) 1201/04 משה לחאם נ' סלע חברה לביטוח בע"מ (26.03.2007)), נדחתה טענת ניזוק לניכוי חלקי, הגם שסעיפי הליקוי שנקבעו במל"ל היו שונים מאלה שנקבעו בבית המשפט, ונקבע כדלקמן: " אם הנכויות שקבע המל"ל, ושבגינן משולמים תגמולים, הן תוצאה בלעדית של התאונה, יש לנכות את הגמלאות במלואן, בלי להביא בחשבון כל אי-התאמה בין קביעת שיעורי הנכות בבית המשפט ובין קביעתם במל"ל (הן באשר לשיעורי הנכות הן באשר לסוגי הפגימות)..." (פסקה 5 (ב) לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 6236/09 בריק וושדי נ' כלל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (28.04.2011) ; ע"א (מחוזי ירושלים) 11066/07 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.09.2007), פסקה 3 לפסה"ד).
מן הכלל אל הפרט
בענייננו, כעולה ממסמכי המוסד לביטוח לאומי בעניין נכות כללית, שהוגשו על ידי התובע במסגרת המסמך ת/1, נקבעה לתובעת תחילה נכות בשיעור של 100% עקב "חבלות מרובות עקב תאונת דרכים" מיום 12.9.14, יום התאונה, ועד ליום 28.2.15 , היינו למשך תקופה של ארבעה חודשים וחצי.
בהמשך נקבעו לתובעת 50% נכות בגין "שיקום" החל מיום 1.3.15 ועד ליום 31.1.16 , היינו למשך תקופה של 11 חודשים. עוד צויין כי התובעת סובלת מנכות בשיעור של 10% בגין חסימה אפית ו מנכות בשיעור של 10% בגין רעש באוזניים.
אשר לחסימה האפית, נרשם במסמך לגבי המועד, כי הנכות היא "משנים".
אשר לרעש באוזניים, נרשם במסמך לגבי המועד, כי הנכות היא מיום 12.9.14, היינו מי ום התאונה.
טענות הצדדים
בהתאם לפסיקה שפורטה לעיל, על בית המשפט לחלץ איזה חלק מקצבת הנכות הכללית שקיבלה התובעת, ובגין התאונה ואיזה חלק איננו בגין התאונה.
התובעת טענה במסגרת אותו מסמך ת/1, כי הנכות שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט, עומדת על 16.6% בלבד ולכן יש לחשב רק חלק זה מתוך ה- 100% בתקופה הראשונה וה- 60% בתקופה השניה, היינו ניכוי כולל של 20,334 ₪.
קרנית טענה, כי במקרים בהם מומחה בית המשפט לא קבעו את הנכות שאיננה קשורה לתאונה, יש מקום לחלץ את הנכות הנובעת מן התאונה על יסוד קביעות המוסד לביטוח לאומי. באשר לתקופה הראשונה של 100% נכות, הרי שכל הנכות היא תוצאה מן התאונה ויש לנכות את מלוא הסכום בסך 15,442 ₪. אשר לתקופה השניה נטען שיש מקום לניכוי של 83.3% מהסכום (למעט החסימה האפית של 10% מתוך 60% נכות בתקופה זו), היינו 49,726 ₪, וניכוי כולל של 65,168 ₪.
ניכויים: דיון והכרעה
אשר לנכות בגין החסימה האפית, נראה שלא יכולה להיות מחלוקת כי נכות זו איננה קשורה לתאונה. מהמסמכים שהגישה התובעת, עולה כי 10% נכות נקבעו עוד ביום 1.1.14, היינו עוד לפני התאונה ולכן לא ניתן לשייך נכות זו לתאונה.
אשר ל- 10% נכות בגין רעש באוזניים – נכון כי המומחה בתחום הנוירולוג י קבע את הנכות בשיעור של 14.5% בגין סחרחורות, כאבי ראש ותסמינים פוסט טראומתיים, אולם כעולה מפרוטוקול המוסד לביטוח לאומי, גם הנכות של הרעש באוזניים נקבעה רק החל מיום התאונה 12.9.14 . כזכור, דר' לוזון , המומחה בתחום הנוירולוגי , פסק לתובעת 14.5% אחוזי נכות הכוללים 10% בגין פגיעה בעצבי המוח ו- 5% בגין הפרעת חרדה. אפשר אפוא, כי גם הרעש באוזניים הוא בגין התאונה, כחלק מהפגיעה בעצבי המוח שהביאו לסחרחורות ולכאבי הראש.
כאמור לעיל, הנטל הוא על התובע להוכיח כי חלק מן הנכויות אינן קשורות לתאונה, והתובע לא הביא כל מסמך לפיו נכות זו של רעש באוזניים איננה קשורה לתאונה, נהפוך הוא מהמסמך שהוא הגיש ת/1, עולה כי מדובר בנכות מיום התאונה.
אני קובע אפוא, רק רק 10% בגין חסימה אפית היא נכות שאיננה נובעת מהתאונה.
דרך החישוב של חלק התקבולים של קצבת הנכות הכללית שיש לנכות מהפיצוי, נקבעה בעניין המוסד לביטוח לאומי (רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פס"ד סה (1)1 (2011) פיסקאות 18 – 20 לפסק הדין). נקבע שם, כי יש לקבוע את הנכות הכללית, להפחית ממנה את הנכות שאיננה קשורה לתאונה, ולחלק בנכות הכללית כולה.
אשר לתקופה הראשונה, מדובר אפוא ב 90% מהתקבולים (שכן גם בתקופה זו היתה נכות של 10% בגין החסימה האפית), היינו 12,500 ₪, אשר עומדים היום על סך מעוגל של 13,500 ₪. אשר לתקופה השניה, מדובר אפוא ב- 83.3% מהתקבולים, היינו 49,700 ₪, אשר עומדים היום על סך מעוגל של 52,500 ₪.

בס"ה עומד אפוא גובה הניכוי בגין תקבולי המוסד לביטוח לאומי עקב התאונה על סך של 66,000 ₪.

סיכומו של דבר
נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את קרנית לשלם לתובעת סכום כולל של 40,000 ₪.

שכר טרחה והוצאות
סעיף 16 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975 קובע בתביעות לפי החוק, אם היו הליכים משפטיים, שכר הטרחה לא יעלה על 13% מהסכום שנפסק. בהתאם לכך הותקנו כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז -1977), אשר קובעים באופן דומה בכלל 2 כי שכר טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט, לא יעלה על 13% מהסכום שנפסק.
נמצא אפוא, כי הדין קובע שכר טרחה מירבי, אולם הוא איננו מגביל את שיקול דעתו של בית המשפט לקבוע שכר נמוך הימנו.
בענייננו, למרות קבלת התביעה נגד קרנית, שומה על בית המשפט להביע את מורת רוחו מהתנהלותה הפסולה של התובע ת, ונראה כי ניתן לעשות כן באמצעות סוגיית ההוצאות.
בעניין סטאר (ת"א (שלום הרצ') 44459-10-16 סטאר לנד השקעות ויזמות בע"מ נ' ליאור ליואי (28.01.2019)) נקבע כי נקודת המוצא בפסיקת הוצאות הינה כי הזוכה במשפט זכאי לשיפוי בגין ההוצאות שנגרמו לו במסגרת ההליך בו זכה. יתרה מזו, הפסיקה קבעה כי על מנת לשלול הוצאות משפט מצד שזכה בתובענה יש צורך בנסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן). עם זאת, במסגרת שיקולי בית המשפט לעניין החיוב בהוצאות, על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את דרך ניהול המשפט (שם, פסקאות 17 – 19 לפסה"ד).

בעניין המל"ל (ת"א (שלום ירושלים) 7165/01 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (28.01.2008)), נקבע כי יש לשלול מהתובע את הוצאות המשפט ואת שכר טרחת עורכי-דינו, שעה שחלק הארי מתביעתו נדחה (שם, פסקה 55 לפסה"ד).
בענייננו, המחלוקת בין הצדדים ועצם ניהול התביעה כפי שנוהלה, נבעו כולם מהתנהלות התובעת, אשר תחילה בחרה לתבוע רק את כלל, וטענה טענת כזב, כי היתה עדיין על האוטובוס וטרם נגעה בכביש כאשר נפגעה.
התובעת נחקרה בעיקר לגבי סוגיה זו.
אלמלא היתה התובעת מוסר ת בתחילת הדרך גרסה שאין בה ממש, כנראה כדי להציל את עורו של הנהג ברכב החולף, אפשר כי הצדדים היו מגיעים להסכמות.
גם בעת העדות, ניתן היה להכות על חטא, להודות כי הגרסה הראשונית ניתנה עקב לחץ, ולהסביר מדוע שונתה הגרסה, אולם תחת זאת התחמקה התובעת מתשובות ראויות, וגרמה להארכת הדיון ולסרבול שלא לצורך.
לא ניתן להתעלם מהתנהלותה של התובע ת. התעלמות מכך במסגרת ההכרעה, תהווה פרס להתנהלות מעוותת ולשקרים.
יודגש כי שכר טרחה והוצאות אשר נפסקים, שייכים תמיד ללקוח, ללא קשר להסכמי שכר הטרחה בינו לבין עורך דינו. התובעת זכאי ת לפיצוי בגין תאונת הדרכים כפי שנקבע, אולם לא ניתן להשלים עם התנהלות ה הפסולה שהביאה לתסבוכת ולהוצאות.
בנסיבות אלה, אני קובע כי למרות קבלת התביעה נגד קרנית, כל צד ישא בהוצאותיו, למעט הוראה לפיה קרנית תשיב לכלל את עלות חוות דעת המומחים ששולמו ע"י כלל.

הודעה לצד שלישי
ביום 27.3.19 ניתן פסק דין מותנה נגד צדדי ג', לאחר שלא הגישה כתב הגנה במועד. אני מחייב אפוא את צדדי ג' לשלם לקרנית, שולחת ההודעה, את מלוא הסכום שעל קרנית לשלם לתובעת בסך 40,000 ₪, בצירוף שכר טרחה והוצאות בשיעור כולל של 5,200 ₪ והשבת עלות חוו"ד המומחים שתשיב קרנית לכלל.

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"א תמוז תש"פ, 13 יולי 2020, בהעדר הצדדים.