הדפסה

בית משפט השלום קריית גת ת"א 43329-02-17

בפני: כבוד השופט אור אדם, סגן הנשיאה

התובע:
הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דורון קורן

נגד

הנתבעת:
אורלי מרקוס

פסק דין

רקע כללי
התובע (להלן: "הבנק"), הגיש תביעה זו בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת בדרישה לתשלום יתרת חוב בגין החזרי הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 150,002 ₪ ליום הגשת התביעה. מדובר בהלוואה שנטלה הנתבעת יחד עם בעלה לשעבר, אולם בן הזוג ויתר על חלקו בדירה, ולאחר מכן פתח בהליכי פשיטת רגל, ואין מחלוקת כי אם נותר חוב בגין ההלוואה, על הנתבעת לשאת בחוב.
בעקבות החוב, החל הבנק בהליכי מימוש, וביום 6.3.14, במסגרת תיק ההוצל"פ, הגיעו הצדדים להסכמה והנתבעת אישרה בחתימתה את החוב ואת הריבית (להלן: "הסכם 2014").
הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן בתובענה.
בבקשה נטען כי הנתבעת פרעה את מלוא חובה עוד בשנת 2016, ושילמה ריבית כפולה ומכופלת, כאשר נטען כי הבנק לא עדכן את תיק ההוצאה לפועל בדבר התשלומים הנוספים. עוד טענה הנתבעת, כי חתמה על ההסכמה בלית ברירה, עקב לחץ ואיום כי תפונה מהדירה.
ביום 28.1.18 נערך דיון בבקשת הרשות להתגונן.
ביום 7.2.18 ניתנה החלטה בבקשת הרשות להתגונן.
בית המשפט קבע, כי טענות הנתבעת בבקשת הרשות היו שתיים:
ראשית, הנתבעת טענה כי בכל השנים שילמה המבקשת מעל ומעבר לסכומי ההלוואה, כך שהחוב כבר שולם.
שנית, הנתבעת טענה כי ההסכם משנת 2014 נחתם תחת לחץ ולכן אין לו תוקף.
בית המשפט פסק כי טענות ההגנה של המבקשת הן בעלות משקל נמוך.
אשר לטענה הראשונה לגבי פרעון ההלוואה, נפסק כי לנוכח הטעויות בהן הודה המומחה מטעם הנתבעת, בהעדר התייחסות לגורם ההצמדה ובהעדר התייחסות לריבית הפיגורים במקרים בהם לא שולמו תשלומים, הרי שמדובר בטענות חלשות.
אשר לטענה השניה, נפסק כי הסכם 2014 נחתם על ידי הנתבעת בנוכחות עורכת דין, שהצהירה כי היא הסבירה היטב לנתבעת את משמעות ההסכם. בהסכם 2014 הודתה הנתבעת בגובה החוב באותה עת. העובדה שלאחר שהוסר איום הפינוי לא פנתה המבקשת מעולם בבקשה לבטל את ההסדר, מקשה לקבל את טענתה לגבי ביטול ההסכם.
למרות הסיכויים הנמוכים של טענות ההגנה כאמור לעיל, לנוכח ההלכה הפסוקה לפיה די גם בהגנה קלושה כדי לאפשר רשות להתגונן, הוענקה לנתבעת הרשות, בכפוף להפקדה בסך 20,000 ₪.
בהחלטה מיום 9.5.18, הופחתה, לבקשת הנתבעת, ההפקדה שהיוותה תנאי לבקשת הרשות לסך של 15,000 ₪ בששה תשלומים.
בשולי ההחלטה הציע בית המשפט לצדדים שוב ושוב להידבר ולנסות להגיע להסכמות, לנוכח הקושי בטענות ההגנה מזה, והקושי במימוש פסק הדין מזה. הצדדים המשיכו בניהול מו"מ לכל אורך הדרך, וצר עד מאד כי לא עלה בידיהם להגיע להסכמות ואין מנוס מהכרעה בתובענה.

שלוש הערות מקדמיות:
ייצוג הנתבעת – הנתבעת היתה מיוצגת ע"י עו"ד דווידי עד לשלב ההוכחות, אז שחררה את עורכת דינה ועמדה על ניהול ההליכים בעצמה. ב ית המשפט הציע לנתבעת להעזר בייצוג משפטי, שכן מדובר בסוגיות חשבונאיות ומשפטיות מורכבות, ואם אין ביכולתה לממן זאת, הוצע לפנות ללשכה לסיוע משפטי. צר הד בר כי הנתבעת התעלמה מהמלצת בית המשפט, סברה כי תוכל לנהל בעצמה את התיק שעולות בו סוגיות מורכבות, לא מצאה לנכון להעזר בעורך דין, והדבר פגע בהגנתה.
טענות נגד הסכם 2014 - כאמור לעיל, מדובר בשתי טענות הגנה: טענות חשבונאיות בקשר לגובה החוב, אם בכלל, וטענות חוזיות נגד הסכם 2014.
הנתבעת נתנה משקל משמעותי לטענות החוזיות נגד הסכם 2014 על רקע נסיבות החתימה עליו. היא אף פתחה את הסיכומים בטענה כאילו התביעה הוגשה על יסוד הסכם 2014, שנחתם תחת לחץ מבלי להתייחס לתשלומים מאז.
ואולם, התביעה כלל לא נסמכת על הסכם 2014!
ההסכם מוזכר אמנם בכתב התביעה במסגרת השתלשלות העניינים, אולם הסכום נתבע ע"י הבנק כיתרת החוב בגין ההלוואה במועד הגשת התביעה, ללא קשר להסכם (ר' ס' 11 לכתב התביעה).
לפיכך, אין משקל של ממש לטענות הנתבעת נגד הסכם 2014, שכן אפילו אם טענות אלה תתקבלנה, הדבר לא יסייע לנתבעת, אם יידחו טענותיה במישור החשבונאי.
טענות באשר לרישום הנכס – הצדדים היו חלוקים לגבי התחייבותה של הנתבעת בהסכם 2014 להשלים את רישום הנכס.
יודגש כבר כאן, כי בית המשפט לא יתייחס לטענות הבנק לגבי אי רישום הנכס על שמה של הנתבעת. התביעה היא תביעה כספית, שהוגשה בסדר דין מקוצר, ועל בית המשפט לבחון אך ורק את הטענות הכספיות ואת המחלוקות בין הצדדים המשליכות על גובה החוב. בין אם נכונה טענת הבנק כי הנתבעת הפרה הסכם בכך שלא קידמה את רישום הנכס, ובין אם נכונה טענת הנתבעת כי לא ניתן היה לקדם את הרישום – הדבר איננו משנה כלל להכרעה בסוגיה בדבר גובה החוב, אם קיים חוב.

מומחה מטעם בית המשפט
לנוכח המחלוקות החשבונאיות בין הצדדים, מינה בית המשפט מומחה אובייקטיבי מטעמו, הוא רואה החשבון יצחק סולובדיאנסקי (להלן: "המומחה").
חוות דעת המומחה
המומחה פרט בחוות דעתו כיצד ערך את החישוב באשר ליתרת החוב. לצורך עריכת חוות הדעת ערך המומחה השוואה בין הסכומים אותם היה על הנתבעת לשלם, לבין הסכומים אותם שילמה בפועל.
המומחה ציין כי הנתבעת החלה לפגר בתשלומים החל מן החודש הראשון, ובמועדים רבים בהמשך לאורך תקופת ההלוואה. בחלק מהחודשים לא היו תשלומים כלל, ובחלק תשלומים חלקיים, לעומת זאת במועדים מסוימים, שולמו סכומים משמעותיים.
המומחה הסביר כי זקף את התשלומים שביצעה הנתבעת, בחודשים בהם נעשה תשלום, תחילה על חשבון יתרת הפיגורים, ככל שהיתה, לאחר מכן על חשבון הריבית והצמדת הריבית, ככל שנותרה יתרה לאחר מכן, לטובת הקרן, ולבסוף על חשבון תשלומי הביטוח. המומחה החליט לזקוף כל סכום קודם כל ליתרת הפיגור, כי סכום זה נושא ריבית גבוהה יותר (ס' 13 – 16 לחווה"ד).
בסיכומו של דבר, קבע המומחה כי יתרת החוב נכון ליום 31.1.2019 עומדת על 128,181 ₪ לא כולל הוצאות.
הנתבעת חוייבה ביום 22.5.2014 גם בהוצאות בשיעור של 26,869 ₪, אשר אם יובא סכום זה בחשבון, בתוספת ריבית פיגורים הוא עומד על סך של 39,033 ₪ (ס' 20 – 21 לחווה"ד). בפרק הסיכום, הבהיר המומחה את הטעות הבסיסית בחוות הדעת מטעם הנתבעת (ס' 25 לחווה"ד), וסיכם כל החוב כולו, לרבות הוצאות, עומד על סך של 167,154 ₪ (ס' 28 לחווה"ד. במאמר מוסגר, מחיבור פשוט נראה כי החוב כולו צ"ל 167,214 ₪).
בתשובות לשאלות הבהרה השיב המומחה לכל הסוגיות להן טענה הנתבעת.
אשר לביטוח – הובהר כי משנת 2004, כאשר הוצגה פוליסת ביטוח מבנה, לא חויבה הנתבעת בביטוח מבנה אלא רק בביטוח חיים, שכן לא הוצגו אישורים לגבי פוליסת ביטוח חיים חיצונית (יצויין כי רק בעת החקירה הנגדית הוצג האישור ולכן הסכים המומחה כי אם היה האישור מוצג לו, היה מקום להפחית את דמי הביטוח).
אשר ללוח הסילוקין המקורי - המומחה הסביר כי אין מקום לחישוב סכומים נומינאליים לפי לוח הסילוקין המקורי, שכן יש להוסיף ליתרות גם ריבית והצמדה.
אשר לאופן ביצוע ההפחתות בעת ביצוע תשלומים – בעניין זה הוסבר, כי לנוכח תנאי ההלוואה לפיהם ההחזר בתקופה הראשונה על חשבון הריבית גבוה יותר מזה שעל חשבון הקרן, אפשר כי הקרן תעלה בחודשים מסוימים למרות שבוצעו תשלומים.
לסיכום קבע המומחה כי אין מקום לערוך תיקונים כלשהם במסקנות חוות הדעת.

חקירת המומחה בבית המשפט
המומחה נחקר באריכות, נשאל שוב ושוב את אותן שאלות, לעיתים גם תוך הרמת קול ע"י הנתבעת, והשיב על הכול באורך רוח, בפירוט ובבהירות. להלן עיקר העניינים שנענו במסגרת חקירתו הנגדית של המומחה:
פירוט תחשיב התשלומים - המומחה נשאל, מדוע כאשר שולם סכום גדול, כמו למשל ביום 1.8.2007, לא עודכנו היתרות בחודשים הקודמים. המומחה הסביר את הנתונים בטבלה בנספח 6 לחוות דעתו, המפרטת בכל מועד את יתרות החוב השונות: במועד זה אכן שולם סכום של 18,379 ₪, אולם היתה יתרת פיגורים עקב העדר הפקדות בחודשים קודמים, בסך 5,920 ₪, ולכן התשלום נזקף קודם כל ליתרת פיגורים זו, לאחר מכן נזקפה היתרה על חשבון יתרת ההצמדה לריבית, אחר כך בוצעה הפחתה מהריבית עצמה ומההצמדה עצמה ורק אז מפחיתים מהקרן, ולכן מקרן ההלוואה הופחת רק סכום של 11,803 ₪ (ע' 24 ש' 11 – 24 וכן ע' 25 ש' 11 – 14 לפרו').
המומחה נשאל לגבי תשלום גדול של 21,527 ₪ בחודש מרץ 2014. גם כאן הסביר המומחה את אותו סדר של זקיפות, וכן הסביר כי אין מקום לזקוף אותו אחורה, כי ההפחתה היא מהסכום המצטבר בכל אחת מהעמודות במועד התשלום (ע' 26 ש' 10 – 19 לפרו'). כך גם לגבי מועדים אחרים.
המומחה הסביר יפה, כי בסוף הטבלה ניתן לראות כי הסכום הכולל ששולם עומד על 346,986 ₪, כאשר נותרה קרן של 34,455 ₪, עבור הצמדה שולם סך 34,098 ₪, כאשר יתרת ההצמדה היתה 54,335 ₪ וההפרש עומד על 20,236 ובתוספת ריבית פיגורים 22,935 ₪, כך גם לגבי הצמדת הקרן (ע' 26 ש' 25 ע' ע' 27 ש' 20 לפרו').
אשר לביטוח חיים – המומחה ציין כי בעת הכנת חוות הדעת לא הוצג בפניו אישור על ביטוח חיים, אלא רק על ביטוח מבנה, לכן לא הפחית את פרמיית הביטוח הנדרשת בגין ביטוח חיים. לאחר שבמהלך הדיון הוצג לו מסמך, הסכים המומחה כי בהנחה שהיה ביטוח תקף, יש להפחית את החוב בסך 9,942 ₪ (ע' 29 ש' 7 – 25 לפרו').
אשר להוצאות משפטיות שהבנק הכליל בחישוביו – הסביר המומחה כי מדובר בשכ"ט ששולם לעו"ד פנר עבור הטיפול בתיק ההוצל"פ של הנתבעת והעניין הושאר לשיקול דעת בית המשפט (ע' 30 ש' 8 – 23 לפרו'). בחקירה לב"כ הבנק, אישר המומחה כי בהתאם לסעיף 23 להסכם ההלוואה, יש לחייב את הלווה גם בהוצאות משפטיות, למרות זאת הותיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט (ע' 31 ש' 23 – 24 לפרו').

עדי הצדדים
המחלוקת המרכזית בין הצדדים היתה מחלוקת חשבונאית, ובעניין זה, עדותו של המומחה האובייקטיבי מטעם בית המשפט, היא העדות המכרעת, ועדויות הצדדים הן בעלות משקל נמוך יחסית. עם זאת, תהיה התייחסות קצרה לעניינים שאינם חשבוניים גרידא בעדויות הצדדים.
זהות הבנק - העד מטעם הבנק, מר אלכסנדר סטולוב, הסביר כי אף שהנתבעת נטלה את ההלוואה מבנק עצמאות למשכנתאות, הרי שהבנק התמזג לתוך הבנק התובע (ע' 34 ש' 13 – 18 לפרו').
סוגיות חשבונאיות - העד סטולוב התבקש להסביר נתונים חשבונאיים שונים בטבלאות החזרי ההלוואה, אלא שכאמור לעיל, בכל הסוגיות החשבונאיות, סומך בית המשפט את ידיו על המומחה מטעם בית המשפט, ולכן אין מקום להתייחס לתשובות פקיד הבנק, אף שהן נתנו מענה מלא לכל אשר נשאל (ע' 36 – 37 לפרו').
ביטוח חיים – העד סטולוב ציין כי חייבו את הנתבעת בביטוח חיים, שכן היא לא העבירה להם אישור כי קיום ביטוח חיים עצמאי, כפי שהעבירה אישור על ביטוח מבנה, בעקבותיו חדל הבנק לחייבה בביטוח מבנה. סטולוב לא יכול היה לאשר או להכחיש אם המסמך שהוצג בפני המומחה בדיון בדבר ביטוח חיים הגיע לבנק, אם לאו (ע' 38 ש' 2 – 23 לפרו').
עדות הנתבעת אשר להסכם 2014 – הנתבעת אישרה כי חתמה על ההסכם מיום 6.3.2014 בו היא מודה בחוב, אולם טענה כי החתימה נעשתה בנסיבות בהן לא היתה לה ברירה. הנתבעת הופנתה לכך שעד לחתימה על ההסכם הוגשו בקשות רבות ללשכת ההוצאה לפועל, ואילו לאחר ההסכם לא הוגשה אף בקשה עד לשנת 2017, ולא עלה בידה להצביע על הליך בו נקטה במשך פרק זמן ארוך זה (ע' 40 ש' 9 עד ע' 41 ש' 14 לפרו').
הנתבעת נשאלה, מדוע במכתב מיום 30.4.14 (נספח ט' ע' 49 לתצהיר סטולוב), חודש וחצי לאחר ההסכם, לא טענה אף טענה בנוגע לחתימתה על ההסכם ולא ידעה לתת מענה לכך (ע' 42 ש' 3 – 4 לפרו').
במסגרת החקירה החוזרת הבהירה הנתבעת: "לגבי החתימה על ההסכם בחודש מרץ 2014, זה נעשה לאחר אין ספור בקשות להוצל"פ לבטל הפינוי הקבוע ליום 26.3, כפי שאומר עו"ד קורן ובקשות נדחו... ...לאחר שהגיעו איתנו להסכמה, לא היתה לי ברירה והרשמת בהוצל"פ דיברה על דיור חלופי, ונוכל להציג את כל המסמכים במסגרת הסיכומים..." (ע' 43 ש' 2 – 7 לפרו').

דיון והכרעה
הערה כללית לגבי סיכומי הנתבעת
בית המשפט הורה בהחלטתו מיום 19.2.20, בתום דיון ההוכחות, כי הסיכומים לא יעלו על חמישה עמודים גופן דוד 12 רווח 1.5.
הנתבעת משמשת כקלדנית בבית המשפט, והיא ודאי מבינה היטב הוראות אלה.
הבנק התובע עמד בסיכומיו בהנחיות שניתנו במדוייק.
הנתבעת לא הגישה כל בקשה לחרוג מהאורך שנקבע.
למרות זאת, תוך הפרה בוטה ומודעת של ההחלטה, הסיכומים שהוגשה על ידה צופפו החל מע' 2 לאותיות מזעריות ולרווחים צרים ביותר, באופן שכמעט איננו ניתן לקריאה.
בית המשפט התייחס להגשה זו בהחלטה מיום 6.5.20, בכך שלפנים משורת הדין, הסיכומים התקבלו למרות התנהלותה הבוטה של הנתבעת.
בנוסף לכך, כאשר הורה בית המשפט על הגשת ראיות, נקבע בהחלטה מיום 9.7.19 ברחל בתך הקטנה: "לא תותר עדות שלא הוגשה בתצהיר עדות ראשית, או הגשת מסמך שלא צורף לתיק המוצגים שהוגש כאמור, אלא בכפוף לבקשה מנומקת ומלווה בתצהיר, שתוגש במועד הגשת הראיות של כל צד".
במועד הגשת ראיות הנתבעת היא היתה עדיין מיוצגת ע"י עורכת הדין נטלי דווידי (אשר הגישה בקשה לדחיית דיון יום אחד לאחר הגשת ראיות הנתבעת).
חרף האמור לעיל, בניגוד לסדרי הדין שנקבעו, צרפה הנתבעת לסיכומים מטעמה שורה ארוכה מני-ים של מסמכים שלא הוגשו במסגרת ראיותיה לתיק, ושלא היתה לצד השני הזדמנות להתייחס עליהם. לפיכך, יתעלם בית המשפט ממסמכים שלא הוגשו כמתחייב מן ההחלטות .

טענות להרחבת חזית
הבנק התובע טען שהנתבעת חרגה מיריעת המחלוקת שהוצגה בבקשת הרשות להתגונן.
אכן, הפסיקה קבעה לא אחת, כי העלאת טענות שלא נטענו בבקשת הרשות להתגונן שהפכה לכתב הגנה, מהווה הרחבת חזית אסורה (ר' רע"א 1261/13 רחל טולדנו נ' החבובות חנות הצעצועים שלי בע"מ (24.04.2013), פסקה ז' לפסה"ד ; בש"א 8336/16 יורם גולן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (09.02.2017) ; ע"א (מחוזי נצ') 38384-06-13 יפתח קלי נ' מכון תערובת נהלל בע"מ (11.07.2014) ; ע"א (מחוזי ת"א) 3617-07 אשרף קאולה נ' ידגר אהרון (03.01.2011), פסקה 11 לפסה"ד ועוד).
כאמור בפתיח – בהחלטה מיום 6.11.18 נקבע כי לאחר שהנתבעת ביצעה את ההפקדה שנקבעה בבקשת הרשות, בקשת הרשות להתגונן תהווה כתב הגנה. מכאן שהנתבעת מוגבלת לטענות שעלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן, שהן, כאמור לעיל, שתי טענות: טענה חשבונאית נגד גובה החוב, לפיה שהחוב כולו כבר שולם, וטענה חוזית נגד הסכם 2014, בטענה כי הוא בטל כיוון שנחתם תחת לחץ פסול.
הנתבעת טענה כי חלק מן הטענות שמעלה הנתבעת, חורגות מגדר המחלוקת שהוגדרה במסגרת ההחלטה על מתן הרשות להתגונן, ולכן מהוות הרחבת חזית אסורה.
אין בידי לקבל טענה זו.
לטעמי, מרגע שנקבעה יריעת המחלוקת ככוללת גם טענות לגבי גובה החוב, הרי שבמסגרת זו ניתן להכליל טענות פרטניות לגבי טעויות חשבונאיות, גם אם לא עלו במפורש במסגרת בקשת הרשות (ר' למשל ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.03.2013), פסקה מב' לפסה"ד ; ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח' (3) 397, 405-404).

טענות חשבונאיות
כמתואר לעיל, נתמנה בענייננו מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט.
אכן, אין לקבל חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט כ"כזה ראה וקדש" וההכרעה תמיד נשארת בידיו של בית המשפט. עם זאת, ההלכה הפסוקה קבעה כי לחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט יש משקל משמעותי, להבדיל מחוות דעת הצדדים שמעצם טבען ראוי להיזהר מהסתמכות עליהן.
בעניין פלונית (ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.03.2013)), עמד בית המשפט על משקלה העודף של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, אל מול חוות דעת הצדדים:‏‏ "...מומחה בית המשפט מוחזק, מבלי לפגוע במומחי הצדדים ומתוך ידיעת המציאות האנושית, כידו הארוכה של בית המשפט, ואף שבית המשפט חופשי לסטות מחוות דעתו, יעשה כן – ככלל – כחריג ובמשורה... ...פשיטא, כי נדרשות ראיות כבדות משקל על מנת להוכיח כי נפלה בהחלטה זו (להעדיף את מומחה בית המשפט – א.א.) שגגה... " (שם, פסקה כט' לפסה"ד).
בעניין מסראווה (ע"א 5509/09 ח'אלד מסארווה נ' עזבון אבראהים מסארווה (23.02.2014)), חזר בית המשפט על ההלכה לפיה:‏‏ "... מינוי מומחה מטעם בית המשפט היא פרקטיקה ידועה ומקובלת במקרים בהם מתעוררת סוגיה המצריכה ידע מקצועי שבמומחיות, אשר לגביה נזקק בית המשפט לכלי עזר אובייקטיבי על מנת שיוכל להגיע לפתרון יעיל וצודק של הסכסוך... ... ואולם, לא אחת נפסק כי משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת..." (שם, פסקה 14 לפסה"ד).
מן הכלל אל הפרט -
המומחה סולובדיאנסקי נתן חוות דעת מקיפה, בהירה, מפורטת ומנומקת כדבעי ביום 25.3.2019.
המומחה השיב ביום 13.5.2019 לשורה של שאלות הבהרה שהגישה הנתבעת.
המומחה נחקר ארוכות בדיון 19.2.2020.
הוא השיב על מלוא השאלות באריכות ובאדיבות, באובייקטיביות ובמקצועיות, גם כאשר הנתבעת התפרצה לעבר המומחה והתעקשה לשאול שוב ושוב באותן סוגיות.
המומחה הותיר לשיקול דעת בית המשפט את סוגיית ההוצאות בהליך ההוצאה לפועל. כאשר הוצג למומחה מסמך שלא היה בפניו בעת הגשת חוות הדעת, באשר לביטוח החיים, לא היסס המומחה לשנות ממסקנותיו בעניין ולציין את האפשרות להפחית את ביטוח החיים, עמדה אשר מחזקת את אמינותו כמומחה אובייקטיבי.
בסופו של דבר, לא נמצא כל פגם במסקנותיו של המומחה.
מכל האמור לעיל עולה, שאם ככלל יש מקום לתת משקל משמעותי לחוות דעתו של מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, בענייננו, לנוכח האמור לעיל, מקל וחומר.
כאמור לעיל, בחוות דעתו, עליה הגן בבהירות בחקירה הנגדית, קבע המומחה את יתרת החוב נכון ליום 31.1.2019 עם הוצאות ובלעדיהן, שכן הותיר עניין זה לשיקול דעת בית המשפט. אין לי אפוא אלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה, למעט שני עניינים מינוריים כמפורט להלן.
טענות חשבונאיות – הנתבעת שבה וטענה במסגרת הסיכומים, כי לעיתים שילמה החזרים עבור ההלוואה שלא הביאו לירידת קרן ההלוואה. המומחה הסביר היטב, שוב ושוב, במהלך חקירתו הנגדית, את אופן ההפחתות המבוצעות כל אימת שקיימת הפקדה מצד הלווה, ואין אלא לאמץ את הסבריו במלואם.
גם בטבלאות שערכה הנתבעת בסיכומיה, כמו גם במהלך החקירה הנגדית, היא התעלמה לחלוטין מריביות הפיגורים שנוספו כל השנים עקב איחורים חוזרים ונשנים.
הנתבעת טענה עוד, לגבי אופן חישוב היתרות במועד חתימת הסכם 2014. אתייחס לכך בהמשך, בעת הדיון בהסכם 2014, אולם ניתן כבר כאן להדגיש, כי המומחה הסביר היטב את החוב גם בנוגע למועד האמור (בטרם שולם הסכום של מרץ 2014), מה גם שכאמור לעיל, ההסכם איננו משנה, לנוכח החישוב המפורט והמדויק בחוות הדעת של החוב נכון למועד עריכת חוות הדעת ינואר 2019.
בסיכומו של דבר, מדובר במומחה מקצועי ביותר, שהגן באופן ראוי לציון על חוות דעתו, ואין בכל טענותיה של הנתבעת כדי לערער את ההסתמכות על מסקנותיו.
ביטוח חיים –בשלב מסויים המציאה הנתבעת אישור על ביטוח מבנה, ומאותו שלב הבנק חדל לחייב אותה בביטוח מבנה. עם זאת, הבנק המשיך במשך כל השנים לחייב את הנתבעת בביטוח חיים.
הנתבעת טענה כי ערכה גם ביטוח חיים באופן עצמאי, והמציאה את המסמך לבנק. המומחה סולובדיאנסקי אישר בחקירתו, כי אם היה ביטוח תקף, לא היה מקום לחייב את הנתבעת בביטוח חיים. נציג הבנק העד סטולוב לא יכול היה לשלול אפשרות שאישור הביטוח הגיע לבנק.
הנתבעת לא היתה מיוצגת. הנתבעת אולי לא ידעה כי עליה להמציא את המסמך למומחה. עם זאת, אם בפועל בוצע על ידה ביטוח חיים לצרכי ההלוואה, כפי שקבע המומחה, בלתי סביר כי עשתה כן סתם כך, כהוצאה נוספת בנוסף לביטוח החיים שנעשה ע"י הבנק.
בנסיבות אלה, ולו מחמת הספק, יש להפחית מן החוב את הסכום בגין ביטוח חיים העומד לקביעת המומחה על סך של 9,942 ₪.
הוצאות תיק ההוצל"פ
אין מחלוקת כי בגין הליכי ההוצאה לפועל שילם הבנק בשנת 2014 לעורך דין סכום בסך 26,969 ₪. המומחה קבע כי סכום זה, אשר בתוספת ריבית ההלוואה מגיע לכדי 39,033 ₪, הוא משאיר לשיקול דעת בית המשפט.
סעיף 23 להסכם ההלוואה קובע כדלקמן: "כל ההוצאות הכרוכות בהסכם זה ובהוצאתו לפועל... ...לרבות... שכ"ט עו"ד, יחולו על הלווה וישולמו על ידו מיד עם דרישתו הראשונה של הבנק, בצירוף ריבית פיגורים כמפורט בסעיף 16 לעיל מיום ששולמו ו/או מיום שיידרשו על ידי הבנק ועד לפרעונם המלא...".
בסיכומיה טענה הנתבעת כי שילמה את שכר טרחת עורך הדין והפנתה לנספח 12 לסיכומים, אלא שדווקא נספח זה מלמד כי הבנק התובע שילם את הסכום לעורך הדין, וחייב את הנתבעת במסגרת יתרת ההלוואה בשכר הטרחה. אין כל אישור שהסכום שולם על ידה, ואף המומחה הבהיר את העניין בחקירתו הנגדית (ע' 33 ש' 11 – 17 לפרו').
השאלה הנשאלת, בגינה השאיר המומחה את עניין שכר הטרחה לשיקול דעתו של בית המשפט, היא אם ההוצאות הללו היו נדרשות.
בעניין ביאליק (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (16.06.2005)), נקבע כי אף שבית המשפט רשאי להתחשב בשכר הטרחה שבעל דין שילם לפרקליטו או התחייב לשלמו, הרי גורם זה הינו אך אחד מבין נתונים שונים שעל בית המשפט להביא בחשבון.
בעניין תנובה (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' משרד התעשיה (30.06.2005)‏‏), נקבע כי ראוי לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין. ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו.
בענייננו, מחד גיסא, מלוא ההוצאות אושרו בלשכת ההוצאה לפועל ולא הוגש כל ערעור בנוגע להחלטות רשמי ההוצל"פ בעניין. מאידך גיסא, מעיון בחוות דעת המומחה, בעמודה של התשלום בפועל, עולה כי אף שהיו פיגורים מדי פעם בפעם, ולנוכח ריביות הפיגורים החוב תפח, הרי שהנתבעת שילמה סכומים במירב החודשים. כך למשל, בשנה שלפני הסכם 2014 (אפריל 13 עד מרץ 14), נמנעה הנתבעת מתשלום רק בארבעה חודשים, ושילמה את חובה בשמונה חודשים מתוך אותה שנה.
אין ספק כי היה חוב משמעותי, והבנק היה רשאי בהתאם להוראות ההסכם להחיל לפעול למימוש הנכס, בהתאם להוראות סעיף 17 להסכם ההלוואה. עם זאת, בספק אם היה הכרח בהוצאות כה נכבדות של כמעט 27,000 ₪, כאשר הכינוס לא יצא לפועל בסופו של דבר, לנוכח התשלומים וההסכמות שבמסגרת הסכם 2014.
בנסיבות אלה, לאחר שהמומחה הותיר את עניין ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט, ולאחר שלפי הפסיקה רשאי בית המשפט שלא לפסוק הוצאות, אף אם הוצאו בפועל, אני פוסק כי הנתבעת תשא רק במחצית ההוצאות שנקבעו, היינו 13,485 ₪, אשר עומדים למועד חוות הדעת ינואר 2019 על סך של 19,517 ₪ בלבד, היינו הפחתה של החוב הכולל בסכום נוסף של 19,517 ₪.
סיכום החוב
פרט לשתי הערות אלה, לא מצאתי ממש בכל שאר טענות הנתבעת באשר לגובה החוב, אשר עומד, נכון למועד הגשת חוות הדעת ינואר 2019, לאחר הפחתת דמי הביטוח ומחצית שכר הטרחה, על סך של 137,695 ₪.

תוקפו של הסכם 2014
לאחר שבית המשפט הכריע בעניין הטענות החשבונאיות, נראה כי אין צורך של ממש לדון בטענה הנוספת בדבר תוקפו של הסכם 2014, שכן אפילו אם תתקבל טענת הנתבעת, כי נכפתה לחתום על ההסכם תחת אילוץ וכפיה, וכי ההסכם מבוטל, הדבר לא ישנה כהוא זה מן ההכרעה בנוגע לגובה החוב נכון למועד חוות הדעת.
הדברים שלהלן מובאים אפוא למעלה מן הצורך, רק לנוכח התייחסות הצדדים לסוגיה.
הנתבעת העלתה טענות שונות לגבי התנהלות הבנק לפני ההסכם, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ובעיקרם אי המצאה של מסמכים. כל הטענות הללו נדונו ע"י רשמי ההוצאה לפועל, לא הוגש ערעור על החלטותיהם, ובנסיבות אלה, לא ניתן בשלב זה להתייחס לטענות הללו, ולשלול מכוחן את תוקפו של ההסכם.
הנתבעת בסיכומיה, מפנה לתשובות המומחה באשר ליתרת החוב לאחר תשלום גדול שערכה בחודש מרץ 2014, המעיד לטעמה כי החוב הקבוע בהסכם שגוי. ואולם, הסכם 2014 מדבר על יתרת חוב נכון ליום 31.1.14 (ר' והואיל השלישי), ולא למועד החתימה. בנוסף, עיון בעדות המומחה מלמד כי המומחה משיב לנתבעת על יתרת קרן ההלוואה ולא על ריבית הפיגורים, שכן באותו מועד היו גם פיגורים (ע' 26 לפרו' ש' 21 לפרו').
במסגרת הסכם 2014 הצהירה המבקשת בסעיפים 3, 4 כי בדקה את שיעור החוב ואת שיעור חוב הפיגורים, והיא מאשרת את נכונותם, את שיעורם ואת אמיתותם.
בשולי אותו הסכם 2014, עליו חתומה המבקשת, רשמה באת כוחה של הנתבעת באותה עת כדלקמן:
"אני עו"ד נטלי דוידי מ.ר. 44153, מאשר ( צ"ל מאשרת) כי ביום 6.3.14 הופיעה בפניי הגב' אורלי מרקוס, המיוצגת על ידי והמוכרת לי באופן אישי, ולאחר שקראה את ההסכם וקיבלה את הסבר אודות ומהותו, אישרה כי הסדר מובן לה וחתמה עליו בפניי", ומופיעה חתימתה של עורכת הדין.
למרות זאת, כמתואר לעיל, טענה הנתבעת כי חתמה תחת אילוץ, שכן הבנק עמד לפנותה מן הדירה בתוך זמן קצר.
במסגרת בקשת הרשות להתגונן, נשאלה הנתבעת מדוע אם כך לאחר שהוסרה הסכנה לפינוי, לא פנתה מיד בבקשה לבטל את ההסכם עליו חתמה, לטענתה, רק תחת לחץ. המבקשת השיבה שזו שאלה קשה ולא נתנה מענה.
גם בהליך העיקרי, נשאלה הנתבעת, מדוע עד לחתימה על ההסכם הוגשו בקשות רבות ללשכת ההוצאה לפועל, ואילו לאחר ההסכם, לא הוגשה אף בקשה והיא לא ידעה להשיב על כך.
גם כאשר הופנתה למכתב באת כוחה מיום 30.4.14, במסגרתו לא טענה אף טענה בנוגע לחתימתה על ההסכם, הנתבעת לא ידעה לתת הסבר מניח את הדעת.
אדם מחויב במסמכים עליהם הוא חותם. חתימה של אדם על מסמך, מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו. ההלכה הפסוקה קבעה מטעמי יציבות, כי טענה בדבר בטלות חוזה, לא תעמוד למי שלא קרא על מה הוא חותם, או לא עמד על ההשלכות הנובעות מכך. הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה, הוא נטל כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, וצד שמעלה טענה זו חייב לתמוך אותה בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה ( ע"א 1319/06 משה שלק נ' טנא נגה 1981 בע"מ (20/03/2007), והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).
הנתבעת טענה למעשה, טענה של כפיה, לפי סעיף 17 לחוק החוזים ( חלק כללי) תשל"ג 1973, הקובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
בעניין טאבא (ע"א 276/09 דן טאבא ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (02.01.2011) ) קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "לא כל לחץ כלכלי מהווה כפייה המקנה זכות לביטול החוזה. רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי – רכיב זה מכונה בפסיקה מבחן "איכות הכפייה"; וכאשר למתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ זה – זהו מבחן "עוצמת הכפייה", ניתן לבטל את החוזה מחמת כפייה..." (שם, פסקה 15 לפסה"ד) ; ר' גם: ת"א (מחוזי ת"א) 40824-02-13 יואב כהן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.06.2015), פסקה 21 – 22 לפסה"ד) ; ת"א (מחוזי באר שבע) 1017/02 מי ערד חברה להנדסה לפיתוח ולבניין בע"מ נ' מדינת ישראל משרד השיכון (05.05.2004) ; ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (22.09.2003)‏, פסקה 17 לפסה"ד).
מן הכלל אל הפרט
בענייננו, אין ספק כי איום בפינוי מנכס, הוא איום ממשי, אשר עשוי להביא אדם לחתימה על מסמכים בכפיה. עם זאת, כפי שניתן היה להתרשם מן הנתבעת, היא מודעת היטב לזכויותיה, הרבה מעבר ל"אדם הפשוט" ועומדת על זכויותיה בתוקף . במהלך הדיון, היא ביקשה להציג מסמכים, טענה בלהט רב טענות משפטיות ועובדתיות, וניכר היה כי מדובר במי שמעורה היטב בהליכים כנגדה ובמשמעותם המשפטית. מדובר בהסכם שאיננו ארוך והוא מפורט וברור. יתרה מכך, המבקשת היתה מיוצגת על ידי עורכת דין, אשר הצהירה בעצמה, כי הסבירה למבקשת היטב את משמעות חתימתה על אותו הסדר.
אכן, יש ממש בטענת הנתבעת, כי חרב פינוי מדירת מגורים איננה עניין של מה בכך, ובנסיבות מסויימות ניתן לראות בכך כפיה כלכלית שתאפשר ביטול הסכם. עם זאת, כפי שעולה בהלכה הפסוקה, אין די במצוקה כלכלית כשלעצמה, אלא יש הכרח להראות כי קיים פסול מוסרי בלחץ זה. הנתבעת לא הראתה כי התנהלות הנתבעת היתה בלתי ראויה בעניין.
כפי שנקבע לעיל, ייתכן שלא היה מקום בשלב זה להליך הדראסטי של פינוי אם יחידנית מדירת מגורים. למרות זאת, העובדה שכל בקשותיה של הנתבעת בעניין נדחו ע"י רשמי ההוצל"פ, הנתבעת השלימה עם ההחלטות ולא הוגש ערעור בגינם, מקשה לקבוע כי מדובר בהתנהלות פגומה של הבנק במיצוי זכויותיו.
ואולם, אפילו אם אקבל את הטיעון לפיו דרישה לפינוי מיידי מדירת מגורים, עשויה בנסיבות מסויימות להוות לחץ בלתי סביר, אשר יבטל את ההסכמה שניתנה בעקבותיו - היה ניתן לצפות, שמיד לאחר שהוסרה " חרב הפינוי" בהחלטת כב' הרשם, המבקשת ובאת כוחה ידרשו את ביטול ההסכם. העובדה שלא הועלתה כל טענה כנגד ההסכם, מעת חתימתו במרץ 2014, עד סמוך להגשת התביעה הנוכחית, במשך למעלה משלוש שנים, מקשה לקבל את הטענה.
בעניין פלוני (ע"א 7850/17 פלוני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (18.11.2019)‏, עלתה טענה דומה של ערבים כי אולצו על ידי הבנק לחתום לנוכח כפיה כלכלית. בית המשפט הדגיש כך:‏ "טענות המערערים כי הבנק כפה עליהם לחתום על כתבי הערבות מתייחסות למועד החתימה עליהם בלבד. לא נטען כי כפיה זו נמשכה גם לאחר מכן. סעיף 20 לחוק החוזים, קובע כי 'ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה'. בניגוד להוראת חוק זו, במקרה דנן נמנעו המערערים מלהודיע לבנק תוך זמן סביר על ביטול ערבותם בשל הכפיה הנטענת על ידם במועד החתימה, ולמעשה המועד הראשון בו העלו את טענת הכפיה היה במסגרת תצהיריהם שצורפו לבקשתם להתגונן..." (שם, פסקה 32 לפסה"ד).
בעניין חיימוב (ע"א 661/88 פיסאר חיימוב נ' פארס חמיד, פ"ד מד (1) 75 (1989)‏), נקבע כי אם צד התקשר בהסכם מתוך כפייה, הרי שכדי לאיין את תוקפה של הסכמתו, עליו לנקוט פעולה של ביטול ההסכם, ובהעדר הסבר להשתהות ארוכה מצדו, אין מנוס מהקביעה, כי החוזה לא בוטל תוך זמן סביר מיום שהכפייה פסקה (שם, פסקה 6 לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' ישראל פרי (16.11.2011) פסקה 8 לפסה"ד).
נמצא אפוא, כי גם אם ייקבע כי ההסכם נחתם תחת כפיה, אין הדבר מסייע לנתבעת:
ראשית, בהתאם לפסיקה שלעיל, טענת כפיה רק מאפשרת לנפגע לבטל את ההסכם, אולם הנתבעת לא טענה כל טענה נגד הסכם 2014 במשך שלוש שנים, עד להגשת התביעה נגדה, ומעולם לא שלחה הודעת ביטול כאמור.
שנית, התביעה היא תביעה כספית לגבי גובה החוב עתה, ובעניין זה, המומחה נתן חוות דעת מקיפה וממצה, ללא קשר להסכם 2014.
אשר על כן, אינני קובע מסמרות בסוגיה אם ההסכם נחתם תחת לחץ או כפיה, עקב האיום (המוצדק) כי הנתבעת תפונה מביתה, אולם גם אם כך ייקבע, הרי שהנתבעת לא ביטלה את ההסכם כאשר חלף האיום, ולכן ההסכם בעינו עומד.
עם זאת, הסכם זה אינו מעלה ואינו מוריד באשר לתביעה הכספית התלויה ועומדת בפניי, אשר תוכרע ע"פ חוות דעת המומחה.

סיכומו של דבר
נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לבנק התובע סכום כולל במעוגל של 137,700 ₪ , בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, בהתאם להוראות הסכם ההלוואה, ממועד חוות הדעת 31.1.2019 ועד התשלום המלא בפועל.
באשר להוצאות, ראוי היה להטיל על הנתבעת הוצאות לדוגמה לנוכח התנהלותה בתובענה. עם זאת, לנוכח המצוקה הכלכלית של הנתבעת, יהיו ההוצאות מינוריות ויעמדו על סכום כולל בגין הוצאות ושכר טרחה בסך סמלי של 10,000 ₪ בלבד. סכום זה ישא ממועד התשלום שייקבע להלן, רק הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ולא לפי הסכם ההלוואה.
הסכום שהפקידה הנתבעת כתנאי למתן הרשות להתגונן יועבר לבנק התובע, והיתרה תשולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעת.
עם זאת, בית המשפט שב וממליץ לצדדים להידבר לגבי פריסת החוב לתשלומים, בהתאם ליכולתה הכלכל ית של הנתבעת.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"ה אייר תש"פ, 19 מאי 2020, בהעדר הצדדים.