הדפסה

בית משפט השלום קריית גת ת"א 37745-06-15

בפני: כבוד השופט אור אדם, סגן הנשיאה

התובע:
ד"א
ע"י ב"כ עו"ד אלרומילי

נגד

הנתבעת:
שניב תעשיות נייר בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יריב מדר

פסק דין

התובע, יליד 1952, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעות בגין תאונת עבודה שאירעה לו ביום 20.4.14. הנתבעת 1 היא מעסיקתו של התובע והנתבעת 2 היא חברת הביטוח המבטחת אותה.
הצדדים היו חלוקים הן לגבי החבות לתאונה והן לגבי גובה הנזק.

נסיבות התאונה
באשר לנסיבות התאונה, העידו שני עדים בלבד, התובע מזה והעד מומי אלקיים מזה.
עדות התובע - התובע תיאר בתצהירו, כי במסגרת תפקידו כמכונאי אחזקה, טיפל בתקלות בציוד של המפעל בו עבד. ביום 20.4.14 הוטל עליו להחליף מחליף חום ולקשור אותו לעגורן (שכונה גם כננת) שהיה תלוי בתקרת סככת העבודה. הוא עלה על הסולם כדי לחבר את מחליף החום, וכאשר ביקש לרדת ממחליף החום, ועמד על הסולם, החל לפתע מפעיל ה עגורן, עובד אחר בשם יהודה ג'מיל, להזיז את זרוע העגורן. העגורן פגע במחליף החום אשר פגע בסולם וכך נפל התובע ונפגע.
בעדותו של התובע בפני בית המשפט, הוא חזר על גרסתו והסביר היטב כיצד אירעה התקלה. הוא הסביר שישנה כננת שנעה על גבי מסילה ויש לחבר את מחליף החום לכננת באמצעות ארבע רצועות. שתי רצועות כבר חוברו למחליף החום, הוא הכניס את השתיים הנוספות והחל לרדת מהסולם, כאשר מפעיל הכננת, העובד יהודה ג'מיל, שהיה צריך להרים את מחליף החום, הרים לפתע את מחליף החום, בעוד התובע עומד על הסולם כדי לרדת ממנו, כך שמחליף החום התרומם באופן משופע ודחף את הסולם (ע' 7 לפרו').
התובע הסביר, כי מדובר בפעולה רגילה שהוא עושה פעמים רבות עם אותו צוות, כאשר הוא העובד הכי ותיק במפעל. לטענתו, לא היה ממונה בטיחות או מנהל אחזקה, שיקבע שיטת פעולה בטוחה יותר (ע' 9 ש' 20 – 25; ע' 10 ש' 13 – 15 לפרו').
התובע הכחיש את טענתו של העד אלקיים מטעם הנתבעת, כי נפל מהסולם ללא קשר לתזוזת מחליף החום. התובע הכחיש את האפשרות שאולי נתקף בסחרחורת והבהיר כי באותה תקופה היה במצב בריאותי מצוין (ע' 19 ש' 1- לפרו').
התובע הדגיש, כי העד אלקיים עמד מהצד השני של מחליף החום, ולכן ייתכן שלא ראה את הנפילה (ע' 9 ש' 4 – 5 לפרו').
עדות אלקיים - העד מומי אלקיים הוא העד היחיד שהובא מטעם הנתבעת להעיד לגבי נסיבות התאונה. אלקיים מסר בתצהירו, כי התובע עבד אמנם על מחליף החום, אבל עדיין לא הרימו את מחליף החום. לטענת אלקיים, כאשר התובע סיים את העבודה על המחליף, הוא החל לרדת בסולם ואז החליק, נפל ונחבל ללא קשר לתנועת מחליף החום.
בעדותו בבית המשפט, שרטט אלקיים את מבנה הסככה, את המקום שבו עמד הסולם שהונח על מחליף החום, על מנת לעלות עליו, ואת מקום עמידתו בעת הנפילה בשרטוט שסומן ת/1. אלקיים הסביר, כי מחליף החום הוא למעשה קובייה גדולה של כ- 2.5 מ' X 2.5 מ', שניתן לעמוד עליה. הוא הסביר כי הוא ירד ראשון בסולם, והתובע היה אמור לרדת אחריו. לעדותו, הוא היה עדיין בצד של הסולם שקרתה התאונה, במקום שאפשר לראות את הנפילה. לדבריו, למרות שהיה תחקיר לאחר האירוע, הוא לא זוכר אם הוא נשאל לגבי נסיבות האירוע (ע' 28 ש' 16 – 17 לפרו').

דיון והכרעה בעניין נסיבות התאונה
לאחר שבחנתי את עדויות שני העדים הרלוונטיים לנסיבות קרות התאונה, מצאתי כי ראוי להעדיף את עדותו של התובע על פני עדותו של אלקיים, לנוכח שילובם של כמה שיקולים:
ראשית, התובע מסר את הגרסה באופן מיידי. העד אלקיים מסר את הגרסה לראשונה כאשר הנתבעת נתבקשה להגיש את ראיותיה שנים ארוכות לאחר התאונה.
שנית, גם התובע וגם העד אלקיים מעידים כי העד אלקיים ירד כבר מהסולם לפני התובע , כאשר הוא נמצא בצד של מחליף החום גם לפי השרטוט של אלקיים. התובע העיד בזהירות המתבקשת, כי הוא לא יודע בוודאות אם אלקיים שכבר התרחק יכול היה לראות אותו. בהחלט סביר ותואם גם את עדותו של אלקיים, כי פניו של אלקיים בעת הנפילה לא היו מופנות לעבר מחליף החום אחורה, אלא קדימה לכיוון הליכתו ולכן לא ראה את רגע הנפילה.
שלישית, העד אלקיים העיד שיש לו בעיה של זיכרון (ע' 25 ש' 19 – 20 לפרו'). הוא טען שחתם על התצהיר מיד לאחר התאונה, ובסיכומים טען בא כוחו, כי הוא התבלבל והתייחס לחקירת החוקר מטעם הנתבעת (ע' 31 ש' 1-3 לפרו'). דא עקא, לא הובאה כל ראיה לקיומה של חקירה כזו, למעט דו"ח התחקור ת/2 המפרט את גרסת התובע, לא הוצג כל מסמך מזמן אמת לגבי גרסה חלופית, ונראה כי מדובר בגרסה כבושה שמשקלה מועט.
רביעית, מיד לאחר האירוע נערך תחקיר לשימוש פנימי בלבד.
בתחקיר מפרט הבודק כיצד אירעה התאונה וכך נרשם באותו תחקיר: "דוד אבוטבול עלה על הסולם למטרה לקשור מחליף החום לעגורן. אחרי הקשירה עובד יהודה ג'מיל התחיל להרים את מחליף החום לפני שדוד אבוטבול הספיק לרדת מהסולם. מחליף החום פגע בסולם וכתוצאה מכך דוד אבוטבול איבד השיווי משקל ונפל".
על דוח זה חתם מנהל המחלקה יורם מלכה וממונה הבטיחות.
גם אם מדובר בדבריו של התובע עצמו, כפי שכתוב בתחקיר, סביר שאם היתה גרסה נוספת למי מהנוכחים במקום, היא היתה מפורטת בדו"ח. העובדה שמפורטת בדו"ח תחקיר פנימי של הנתבעת עצמה, אך ורק גרסת התובע, ועל הדוח חתומים ממונה על הבטיחות והמנהל הישיר מטעם הנתבעת - מחזקת את התחושה כי הגרסה העובדתית שמסר התובע היא הגרסה הנכונה ולא היתה בסמוך לאירוע כל גרסה אחרת באשר לנסיבות התאונה.
חמישית, גם בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, ציין התובע את נסיבות התאונה: "בזמן העבודה כאשר עמדתי על סולם להחליף מחליף חום במרינה, ולפני שהספקתי לרדת מהסולם, מחליף החום פגע בסולם ונפלתי" (ע' 3 נספח 5 לתצהיר התובע). המעסיק, הנתבעת, חתומה על הטופס ומאשרת את תוכנו.
אכן, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אולם שילוב מכלול הנסיבות דלעיל, ובעיקר התחקיר של הנתבעת עצמה, מטה את הכף להעדפת עדותו של התובע על פני עדותו של אלקיים באשר לנסיבות התאונה.

אי הבאת עדים רלוונטיים
אין מחלוקת כי אי הבאת עד רלוונטי, שבעל דין יכול היה להביאו למתן עדות, מדברת לחובת בעל הדין שנמנע מהבאתו לעדות (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006) ; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 659 (1991)).
שני הצדדים טענו לעניין אי הבאת עדים נוספים: הנתבעת טענה כי הנטל מוטל על התובע להוכיח את גרסתו, ולכן היה עליו לזמן עדים נוספים, ואילו התובע טען כי הנטל היה על הנתבעת לזמן עדים שהם עובדיה ולהם שליטה עליהם.
התובע העיד, כי את התאונה ראו יהודה ג'מיל ואיתן דהרי בוודאות. לגבי העד אלקיים הוא לא יודע בוודאות אם יכול היה לראות (ע' 9 ש' 4 – 5 לפרו'). העד אלקיים העיד, כי מי שנכחו היו שלמה יפרח, מנהל העבודה, יהודה ג'מיל, התובע ואלקיים עצמו ( ע' 27 ש' 10 לפרו'). מכאן שאין מחלוקת כי העד יהודה ג'מיל נכח בתאונה.
גם אם אתעלם מטענתו של התובע לגבי העד איתן דהרי, שלטענתו הכבושה סירב למסור עדות, עקב רצונו לשוב ולעבוד אצל הנתבעת (ע' 8 ש' 17 – 25 לפרו'), הרי שלא ניתן להתעלם מאי הבאתו של העד ג'מיל.
העד המרכזי, שלטענת התובע היה אחראי לתאונה, בכך שהפעיל את הכננת לפני שהתובע ירד מהסולם, הוא העד יהודה ג'מיל, שלפי עדות עד הנתבעת אלקיים, היה נוכח בתאונה והוא עדיין עובד אצל הנתבעת (ע' 30 ש' 16 לפרו').
הנתבעת טענה, שהיה על התובע להביא את ג'מיל למתן עדות תומכת לגרסתו, ואילו התובע טען כי היה על הנתבעת להביאו כדי להפריך את גרסתו.
אכן, בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את גרסת התובע.
עם זאת, כמתואר לעיל, עד להגשת תצהירו של אלקיים, לא היתה כל ראיה ולא הומצא אף מסמך, לגבי גרסה שונה מזו שמסר התובע.
בנסיבות אלה, בהחלט סביר שהתובע בעת הגשת ראיותיו הסתמך על גרסתו לבדה.
הנתבעת, שידעה מתצהיר התובע ומדוח התחקור היטב, כי עולה טענה שעובד שלה בשם יהודה ג'מיל, היה מעורב ראשי ואחראי לתאונה, בחרה שלא להגיש את תצהירו, אלא תצהיר של עובד אחר, העד מומי אלקיים.
העד יהודה ג'מיל עדיין עובד במפעל השייך לנתבעת. שמו אוזכר במפורש גם בתצהיר וגם בדו"ח התאונה. העובדה שהנתבעת נמנעה מלהביאו למתן עדות, מחזקת אפוא את התחושה, כי אם היה מוזמן למתן עדות, היה מוסר עדות דומה לזו שמסר התובע, הן בזמן אמת בסמוך לתאונה והן בעדותו בבית המשפט, כאשר בהתאם להלכה הפסוקה הימנעות מהבאת עד רלוונטי מדברת לחובת הצד שנמנע מלזמנו.
הימנעות זו, מחזקת אפוא את שלל הנימוקים שהובאו לעיל להעדפת עדות התובע על פני עדות אלקיים.
נוכח כל האמור לעיל, אני קובע עובדתית, כי הוכח שהתובע נפגע בתאונת העבודה לאחר שהסולם שעמד עליו נפל, עקב תזוזת מחליף החום, לאחר שעובד אחר הפעיל את הכננת שהזיזה את מחליף החום לפני שהתובע סיים לרדת מן הסולם.

סוגיית החבות
אכן, יש ממש בטענת בא כוח הנתבעות כי לא בכל תאונת עבודה יש אחריות למעביד. המעביד איננו "מבטח על" ועל ניזוק שנפגע בתאונת עבודה, הנטל להוכיח כי המעסיק התרשל ונהג באופן שמעסיק סביר לא היה נוהג בכך שלא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת התאונה.
הפסיקה קבעה כי על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים למנוע נזק גוף לעובדיו, אולם ברור כי חובתו של מעביד לבטיחות עובדיו איננה מוחלטת. אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. מדובר בחובה רחבה המחייבת את מעביד סביר לצפות התרחשות נזק, תוך שימת לב הן לזהותו ואופיו של העובד בו מדובר, הן לאופי הפעולה המתבצעת, הן לגודל הסכנה הנשקפת והן לאפשרות צפייתה.
הנתבעת טענה, כי גם אם תתקבל גרסת התובע לתאונה, גם אז אין לקבוע חבות למעביד, שכן מדובר בפעולה יומיומית, ובעובד ותיק ומיומן, בעל ידע ונסיון רב, אשר קיבל הדרכות בטיחות רבות, ולא הובאה חוות דעת בטיחות, לפיה מדובר בשיטת עבודה שאיננה בטיחותית.
בנסיבות העניין, אין הכרח בחוות דעת בטיחותית, כדי להבין שמדובר במצב מסוכן שהמעביד חייב להביאו בחשבון ולגבש שיטת עבודה בטיחותית: כאשר עובד נדרש לרדת בסולם העומד סמוך למחליף חום, שיש להזיזו באמצעות כננת, ברור גם בלי חוות דעת, שעל המעביד חובה לגבש אופן עבודה שיהיה בו כדי לוודא שמחליף החום לא יוזז ממקומו, לפני שהעובד ירד מן הסולם. הדרכות הבטיחות שהתובע קיבל ממעבידו, לא עסקו בסוגיה זו.
אכן, מדובר בעובד ותיק ובעל נסיון, שקיבל גם הדרכות בטיחות רבות, ובפעולה יומיומית, שלא הוכח כי הביאה קודם לאירוע זה לתאונות. עם זאת שיטת העבודה בה נהגה הנתבעת, הייתה על פניה לא בטיחותית, בכך שעובד אחר יכול להפעיל את הכננת, שעשויה לגרום לנפילת הסולם, גם כשאדם ניצב על הסולם.
הפסיקה קבעה, כי על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על אופן העבודה של עובדיו ולהזהירם מפני הסכנות הכרוכות בעבודתם. במסגרת זו, חובתו של מעביד לקבוע שיטת עבודה בטיחותית, אשר תצמצם במידת האפשר את האפשרות לגרימת נזק לעובדיו (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.8.2011), פסקה 11 לפסה"ד ; ע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה (23.12.2009) ועוד רבים).
בעניין זה יצויין, כי התובע העיד כי זו היתה שיטת העבודה שהיתה קיימת מאז ומעולם. מדובר בשיטה שאיננה בטיחותית. הנתבעת לא הביאה לעדות את מנהל המחלקה או ממונה על הבטיחות על מנת שיבהיר את שיטת העבודה, וכיצד היא אמורה למנוע התרחשות של תאונה כפי שאירעה בפועל, והנסיבות מדברות בעד עצמן גם ללא צורך במומחיות של מומחה בטיחות.
נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי קיימת חבות לנתבעת לנוכח שיטת העבודה שאיננה בטיחותית והביאה לתאונה שאירעה לתובע.

אשם תורם
הנתבעת טענה כי גם אם מוטלת עליה חבות, הרי שיש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע לנוכח העובדה שנקט בשיטת עבודה מאוד לא בטיחותית, כאשר הוא פועל ותיק ומנוסה.
ההלכה הפסוקה קבעה כי בד"כ יש למעט בקביעת אשם תורם על עובדים המבצעים פעולה שגרתית במסגרת עבודתם, במסגרת שיטות העבודה המקובלת אף שמדובר בפעולה מסוכנת.
בעניין אטדגי (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא (4), 524 (19/11/1987)), ציין בית המשפט העליון את הנטייה להמעיט באשם תורם המוטל על עובדים. שם מדובר היה בעובדת שביומה הראשון, לאחר שהוסבר לה פעם אחת כיצד להשתמש במכונת הלחם, קטעה ארבע אצבעות משימוש במכונה. בית המשפט העליון הדגיש את מעמדו העדיף של המעביד, הפועל מתוך חופש בחירה, ויש בידו לשלוט בשיטת העבודה ובמידת ההדרכה שיקבל העובד. רק אם יוכח שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא רק פעל בתוך ד' אמות הסיכון שהכתיבה העבודה, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד. באותן נסיבות, נשלל כל אשם תורם מהעובדת שהכניסה ידיה למכונה המסוכנת (שם, פסקה 2 לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, (27/12/2010), פסקה 12-13 לפסה"ד – גם שם נמנע בית המשפט מהטיל אשם תורם).
בעניין מ.א. (רע"א 4453/13 מ.א. נ' חברה בע"מ (09/09/2013)), חזר בית המשפט העליון והדגיש כי ככלל, הנטייה היא שלא להטיל אחריות על עובד הנפגע בתאונת עבודה בשל רשלנותו שגרמה לתאונה, אלא לדקדק עם המעביד בכל הנוגע לייחוס האחריות, יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, שמא התנהגותו הרשלנית של העובד צריכה להילקח בחשבון. בעניין מ.א. אושר אשם תורם של 15% לעובד, שכן הוא היה ראש צוות שיישם את שיטת הביצוע המסוכנת (שם, פסקה 6 לפסה"ד).
בענייננו, התובע הוא עובד ותיק ומנוסה. הוא העיד כי הוא היה העובד מס' 1, הוותיק ובעל הידע הרב ביותר. הוא הבין היטב כאשר הוא יורד מהסולם, עובד אחר ניצב על הכננת ועלול להפעיל אותה, ולכן ניתן לייחס לו אשם תורם.
עם זאת הוא איננו מנהל עבודה ואיננו ממונה על בטיחות ולכן אשמו התורם אמור להיות מצומצם יחסית.
לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות ולנוכח הפסיקה שפורטה לעיל, נראה לי כי יש מקום לאשם מצומצם של 10% בלבד.

סוגיית הנזק
הנכות הרפואית
שני הצדדים הגישו חוות דעת באשר לנזק שנגרם לתובע מהתאונה, מטעם דר' אלקרינאווי ודר' לבני. לנוכח הפער המשמעותי בין חוות הדעת, מינה בית המשפט מומחה אובייקטיבי מטעמו.
דר' אורי ספרן מומחה בתחום האורתופדי, בדק את התובע וקבע את הנזקים שנגרמו לו בתאונה. התובע נפגע הן בידו והן בקרסול. התובע טופל בגבס, עבר טיפולי פיסיותראפיה. המומחה התרשם מהגבלה קלה עד בינונית בתנועות הקרסול, כאשר ממצאי CT מלמדים על עיוות במצג העקב.
בסופו של דבר קבע המומחה, כי התובע סובל בעקבות התאונה מנכות צמיתה בשיעור של 20%, בגין המגבלה בתנועת המפרק, לפי פריט 49 (2) (ו) לתוספת של התקנות לביטוח לאומי (תביעות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956, וכן מנכות נוספת בשיעור של 5% עקב המגבלה בתנועות הקרסול, בהתאם לפריט 48 (3) (א) (חלקי) לתוספת לתקנות הנ"ל.
המומחה קבע כי לא נותרה כל נכות עקב השבר ביד.
עוד ציין המומחה, כי תקופה של שלושה חודשים באי כושר מלא ושלושה חודשים נוספים בנכות של 30% הם תקופות סבירות, עד להתייצבות הנכות הצמיתה העומדת, כמתואר לעיל על שיעור של 24% במשוקלל.
יודגש כי הצדדים לא זימנו לחקירה נגדית את ד"ר ספרן. לנוכח העובדה שמדובר במומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, שהצדדים ויתרו על חקירתו הנגדית, ניתן לראות בכך הסכמה לאימוץ מסקנות המומחה, באשר לנזק הרפואי שנגרם לתובע כתוצאה מן התאונה.

חקירת התובע ובתו באשר לנזק
התובע בעדותו באשר לנזק, ציין כי במשך תשעה חודשים הוא נעזר בכיסא גלגלים.
הנתבעת הפנתה למסמכים שצורפו לתצהירו, בהם נרשם כי הציוד הרפואי מושאל לתובע לארבעה חודשים בלבד, אולם התובע עמד על כך שהחזיר את הציוד הרפואי אחרי כשנה. לנוכח המועד שכתוב במסמכים ארבעה חודשים בדיוק, ברור שמדובר במסמכים שנכתבו מראש ואינם מעידים על מועד ההחזרה בדיעבד .
התובע אישר כי עוד לפני התאונה סבל מהסוכרת, עבר שני צינתורים, ונעזר במכשיר כדי למנוע דום נשימה במהלך השינה. בשנת 2018 הוא נדרש לניתוח מעקפים. בינואר 2019 עבר התובע ניתוח מעקפים שני (ע' 12- 13 לפרו').
התובע נשאל לגבי דברים שמסר למומחה מטעמו דר' אלקרנאוי, לפיהם מחלת הסוכרת מפריעה לו בתפקוד היום יומי, השיב שהוא לא זוכר שאמר דברים כאלה (ע' 15 ש' 13 – 18 לפרו').
העדה הילה טל בתו של התובע, העידה לגבי הסיבה שתצהירה הוגש באיחור ניכר, ומסרה עילה שונה מזו שנמסרה על ידי בא כוח התובע בעת שהגיש את הבקשה להוספת עדותה .
הבת אישרה כי אביה עדין נוהג אולם רק למרחקים קצרים בתוך העיר אופקים ולא מחוץ לעיר ואיננו עושה קניות בעצמו (עמ' 21 ש' 13- 25 לפרו').
בא כוח הנתבעת חקר אותה לגבי השאלה מי מהבנות סייע יותר. העדה הסבירה כי הבת ליאת גרה באופקים ולכן נמצאת יותר באופן יומיומי, אולם היא ריכזה את הטיפול בתובע.
בניגוד לטענות הנתבעת, לא מצאתי בעדות התובע ובתו נטייה משמעותית ובוטה, להגזמה, החמרה או החרפה של מצבו. הם תיארו את מצבו הקשה של האב, ולא הסתירו במתכוון את מחלותיו האחרות זולת הנזק האורתופדי כתוצאה מהתאונה. חרף הסתירה באשר לעילה בגינה הוגש תצהיר הבת באיחור, לא מצאתי מקום לטרוניה מדוע הובאה בת אחת ולא זולתה.

חוות דעת לגבי תחלואה שאיננה קשורה לתאונה
מעבר לנזק בגין התאונה, הגישו שני הצדדים חוות דעת מקיפות באשר לשורה של מגבלות רפואיות מהן סובל התובע ללא קשר לתאונה.
דר' טובי רסין , המומחה מטעם הנתבעת בתחום הרפואה הפנימית, קבע בחוות דעתו כי הרקע של התובע כולל מכלול בעיות רפואיות ושילוב עם עישון כבד, מחלת לב כלילית, סוכרת, היפרלידמיה, יתר לחץ דם, תסמונת דום נשימה בשינה וכבד שומני. בשל מכלול בעיותיו, ובעיקר הסוכרת עם הפגיעה באברי מטרה, מצבו הרפואי היה מחמיר עד כדי אובדן כושר עבודה ללא קשר לתאונה מחודש אפריל 2014.
התובע נמנע מלחקור את דר' רסין בחקירה נגדית על חוות דעתו.
עם זאת, יצויין כבר כאן, כי לא ניתן לאמץ את קביעת דר' רסין, לפיה גם ללא התאונה היה התובע מפסיק לעבוד בשנת 2014, שכן הוא עבד באופן מלא עד לתאונה, ואין כל תיעוד לגבי החמרה במגבלותיו האחרות בשנת 2014, ואף ב"כ הנתבע ויתר על טענה זו בסיכומיו (ע' 32 ש' 20 – 26 לפרו').
דר' סעיד אלקרנאוי, מומחה מטעם התובע ברפואה פנימית ומחלות ריאות, קבע בחוות דעתו כי התובע סובל ממחלת לב איסכמית, סוכרת, מחלת חסמת הריאה, הוא מעשן כבד וסובל מהשמנת יתר, הוא סובל מדום נשימה חסימתי ומחוליים נוספים שמפורטים בחוות הדעת. בסופו של דבר, ציין המומחה כי נכותו שאיננה קשורה לתאונה עומדת על 100% בגין הסוכרת עם פגיעה בשלושה אברי מטרה, 40% בגין מצב לאחר אוטם לב, 20% בגין דום נשימה חסימתי.
הסכמת הצדדים
ביום 22.5.2018 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה כי תוחלת חייו של התובע התקצרה ב- 11 שנים לנוכח מחלותיו האחרות. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין חלקי.
חקירתו הנגדית של דר' אלקרינאוי
המומחה מטעם התובע, דר' אלקרינאוי, הודה שהסיבוכים המורכבים מהם סבל התובע בשנת 2017, הם בסבירות גבוהה כתוצאה ממחלת הסוכרת ממנה הוא סובל (ע' 32 ש' 10 – 25 לפרו'). בהמשך הסביר המומחה, כי גם אם ישנה אפשרות שהטריגר היה אירוע טראומתי, הרי שמדובר בסיבוך של מחלת הסוכרת (ע' 33 לפרו').
המומחה אלקרנאוי ניסה בתחילת עדותו לטעון, כי עד לתאונה היתה הסוכרת מאוזנת ולאחר התאונה ובעקבותיה הפכה הסוכרת בלתי מאוזנת, ולכן יש קשר בין ההחרפה במצב הסוכרת לתאונה (ע' 34 ש' 8 – 14 לפרו'). ואולם, בהמשך עדותו , כאשר הוצגו לו נתונים מהתיעוד הרפואי, לגבי העדר איזון לפני התאונה ולגבי העדר תיעוד רפואי להחרפה מאז התאונה בשנת 2014 ועד לסיבוכים בשנת 2017 - הסכים כי הסוכרת לא היתה מאוזנת עוד שנים ארוכות לפני התאונה, וכי אין קשר של ממש בין התאונה להחרפת המחלה (ע' 35 ש' 23 לפרו'), ואין נתונים המלמדים על קשר את מצבו הבריאותי הכללי של התובע לתאונה (ע' 37 ש' 23 – 24 לפרו').
המומחה הוסיף וציין, כי התובע עבר בשנת 2018 אוטם לב חריף, כאשר צינתור הפגין מחלה תלת כילית, לרבות חסימה של ששה עורקים, ולנוכח הסוכרת, הוחלט לעשות ניתוח מעקפים ולא צינתור. באשר לבעיית הנשימה בשינה, אישר המומחה כי בהתאם למסמכים הרפואיים הבעיה היתה עוד לפני התאונה ואין כל אישור להחמרה מאז התאונה ועד 2017.
בסיכומו של דבר, הסביר דר' אלקרינאוי, כי לפני ההחרפה הנוכחית במצב הסוכרת, סבל התובע מנכות של 40% בלבד בגין הסוכרת, שכן רק שני אברי מטרה נפגעו, ואישר כי הנכות של 40% בגין הלב ו- 20% בגין דום נשימתי היו גם לפני התאונה, היינו הנכות הכוללת של התובע ערב התאונה עמדה על 71.2% (ע' 43 ש' 15 עד ע' 44 ש' 13 לפרו').

סיכום ביניים
מכל האמור לעיל עולה, כי התובע סבל משורה ארוכה של מגבלות שאינן קשורות לתאונה עוד לפני התאונה וללא קשר אליה, בהן סוכרת לא מאוזנת, בעיות בלב ובנשימה בשינה. אין בתיעוד הרפואי ראיות לכך שבעיות חמורות אלה, עברו החמרה או החרפה בעקבות התאונה ובקשר לנכות האורתופדית בשיעור של 24%, שכן אין כל תיעוד להחרפת בעיות אלה, כשלוש שנים וחצי, מאז התאונה ועד לאוקטובר 2017, כאשר אושפז בעקבות סיבוכי הסוכרת. מעבר לסיבוך הסוכרת החריף באוקטובר 2017, עבר התובע גם החרפה של מצבו הלבבי, שהביא לשני ניתוחי מעקפים בסוף 2018 ובתחילת 2019, ללא כל קשר לתאונה.

מידת הפגיעה ביכולת התעסוקה
הצדדים היו חלוקים לגבי מידת הפגיעה של הנכות האורתופדית בגין התאונה, על יכולת התעסוקה של התובע.
התובע טען, כי מדובר באדם שהיה בן 62, ולמרות מגבלותיו הרבות, עבד באופן מלא עד למועד התאונה. המגבלות האורתופדיות שבאו בתאונה זו, היו בגדר "הקש ששבר את גב הגמל", כאשר ברור שבגיל כזה, ועם מגבלות כאלה, לא יכול היה למצוא תעסוקה חלופית. התובע הפנה למסמכי המוסד לביטוח לאומי, מהם עולה כי המוסד הכיר בשנה וחודשיים תקופת אי כושר, ולאחר מכן הכיר בתובע כנכה נזקק.
הנתבעת מנגד, טענה כי המומחה דר' ספרן קבע רק שלושה חודשי אי כושר, ולאחריהם שלושה חודשים בנכות 30%, עד להתייצבות הנכות הצמיתה בשיעור של 24%. בנסיבות אלה, לא היתה כל עילה שהתובע לא חיפש עבודה חלופית, ולו במשרה חלקית כקופאי בסופר או נהג.
ההלכה הפסוקה
בעניין פלוני (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (28.6.2012)), דן בית המשפט העליון בסוגייה דומה למדי, של מי שסבל משורה ארוכה של תחלואים ומגבלות שאינן קשורות בתאונה, אולם עבד עד לתאונה.
כב' השופט עמית אישר קביעה לפיה יש לייחס לתאונה 90% מאובדן כושר העבודה, למרות שנכותו של הניזוק לפני התאונה וללא קשר אליה עמדה על 75%.
הודגש כי מדובר ב"סוגיה מעורבת על קו התפר שבין 'גולגולת דקה' לבין 'החמרת מצב קיים". בית המשפט הדגיש כי למרות נכותו הרפואית המשמעותית של הניזוק לפני התאונה, נכותו התפקודית הייתה למעשה מזערית, ולא הייתה לה כל השפעה על כושר השתכרותו. בעקבות התאונה, נגרמה למשיב פגיעה קשה בנכותו התפקודית ובהשתכרותו. על מנת לזהות ולכמת את הנזק שנגרם למשיב, יש לבחון את השלכות התאונה הן על נכותו התפקודית הן על השתכרותו של המשיב לעומת מצבו לפני התאונה. למעשה, נכותו הרפואית המשמעותית של הניזוק לפני התאונה, לא נתנה אותותיה בהשתכרותו, בעוד שלאחר התאונה השתנה המצב מהקצה אל הקצה, ומאדם עובד ועצמאי, הוא אינו מסוגל כיום לעבוד ונזקק לעזרת הזולת. עם זאת, נקבע שסביר להניח שמחלתו של המשיב עתידה הייתה לגרום בעתיד לפגיעה בתפקודו ובכושר השתכרותו. בהתאם לכך יש להפחית 10% מראשי הנזק (שם, פסקאות 20 – 26 לפסה"ד).
מן הכלל אל הפרט
בעניין התובע, אין מחלוקת כי למרות מכלול מגבלותיו, ולמרות 71% אחוזי נכות עקב סוכרת, בעיות לב ונשימה, הרי שעד למועד התאונה עבד התובע באופן מלא, בעבודה פיסית שאיננה פשוטה. אין מחלוקת כי בעקבות התאונה הוא הפסיק לעבוד, ולא שב לעבודתו גם בחלוף תקופת הנכות הזמנית שקבע המומחה.
התובע העיד, ועדותו מקובלת עליי, כי נעזר בכסא גלגלים ובקביים תקופה של חודשים ארוכים לאחר התאונה. העובדה שבעת השאלת הציוד הרפואי, נקבע מועד החזרה בתוך ארבעה חודשים, אין בה כדי לשלול את טענתו כי החזיר את הציוד לאחר קרוב לשנה.
למרות נכות ממשית בשיעור של 71%, עבד התובע באופן מלא עד התאונה.
אכן, עיקר מצבו הרפואי של התובע לאחר התאונה איננו נובע מהנכות האורתופדית בעקבות התאונה. עם זאת, ניתן לקבל את הסבריו, כי התוספת של נכות זו, בעיקר אחרי שנה שלמה של החלמה, הביאה לכך שלא שב עוד לעבודה. עוד ניתן להניח, כי אדם בן 64, עם נכויות קשות יתקשה ביותר למצוא יכולת השתכרות חלופית, גם לאחר חלוף אותה תקופה של שנה, כאשר חדל להשתמש בקביים. ודאי נדרשה תקופה נוספת של החלמה והסתגלות למצבו החדש. לפיכך ניתן להכיר באי כושר מוחלט לאחר התאונה ובעטייה, לתקופה של שנתיים.
לאחר חלוף שנתיים ממועד התאונה, החל מחודש אפריל 2016, ניתן לקבל את טענת הנתבעת, מצד אחד אפשר שהיה חדל מעבודה עקב מגבלותיו האחרות, שהחריפו עם גילו, מצד שני, אפשר שהתובע יכול היה לחפש עבודה חלופית, ולו במשרה חלקית.
קשה לשייך אפוא את מלוא העדר ההכנסה, לאחר חלוף שנתיים מהתאונה, אך ורק לנכות האורתופדית. בדומה להלכת ע"א 3222/10 שהובאה לעיל, שם נקבע כי 90% מאובדן השכר יש לייחס לתאונה, ובהתאמה לגילו המבוגר של התובע דנן בהשוואה לתובע בעניין שם, לתקופה זו, ניתן להעריך פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות בשיעור של 75% ממשכורתו לפני התאונה.
עם זאת, החל מאוקטובר 2017 חלה החרפה משמעותית במחלת הסוכרת, שהפכה ממחלה בשיעור של 40% שניתן לעבוד לצידה, למחלה עם נכות בשיעור של 100%, שקשה להאמין כי בנסיבותיה התובע היה עובד, גם אלמלא הנכות האורתופדית. שנה לאחר מכן חלה החרפה גם במצב הלב. אין קשר בין התאונה לבין החרפה זו במחלת הסוכרת ובמחלת הלב הכלילית. סביר אפוא, כי אלמלא התאונה, היה התובע מפסיק לעבוד באוקטובר 2017.
לפיכך, על הנתבעת לפצותו בגין מלוא שכרו, ממועד התאונה אפריל 2014 לתקופה של שנתיים.
לאחר מכן מחודש אפריל 2016, על הנתבעת לפצותו ב- 75% משכרו, עד להחרפה במצבו הרפואי באוקטובר 2017, תקופה של 18 חודשים.
מאוקטובר 2017, לא נראה כי יש מקום לפיצוי נוסף בגין הפסדי שכר, שכן גם ללא התאונה, סביר שעקב החמרת הסוכרת היה התובע מפסיק לעבוד.
הוסכם על הצדדים כי שכרו טרם התאונה עמד על 16,200 ₪ לחודש (לא ברור מכוח מה טען התובע לתוספת של 20% מעבר לשכר זה).
בגין התקופה הראשונה מדובר אפוא בסכום של 388,800 ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה על 412,000 ₪.
בגין התקופה השניה, מדובר אפוא בסכום של 218,700, אשר עומדים נכון להיום על 228,000 ₪.
בס"ה בגין הפסדי שכר לעבר, יש לפצות את התובע אפוא בשיעור של 640,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשות סוציאליות אשר עומדות בהתאם להסכמים הקיבוציים על 12.5%, היינו כ- 80,000 ₪.

עזרה והוצאות
התובע טען, כי נגרמו לו הוצאות רבות בגין טיפולים רפואיים, תרופות ונסיעות. באשר לעזרה נטען כי הוא נזקק לסיוע יומיומי מבני משפחה, כאשר הוכר בעבר כנכה נזקק וודאי שהו נזקק אז לסיוע ממשי ויומיומי.
הנתבעת טענה, כי גם לפני התאונה התובע לא היה מבשל. גם היום הוא מסוגל לנהוג, מסוגל לעמוד, מסוגל להתלבש ולהתקלח בעצמו, וכל העזרה הניתנת לו ע"י בני משפחה, ניתנת לתובע במסגרת החובה המוסרית.
באשר לשנה לאחר התאונה, בה נזקק התובע לשימוש בכסא גלגלים ובקביים, נראה שיש לפצותו בסך של 2,000 ₪ מדי חודש בגין עזרה והוצאות, העומדים על 24,000 ₪, ונכון להיום על 25,000 ₪.
באשר לתקופה משנה לאחר התאונה ועד היום, נראה כי עיקר צרכיו של התובע בסיוע ועיקר הוצאותיו, אינן נובעות מהתאונה דווקא, אלא ממגבלותיו האחרות, שהן כבדות משקל עשרות מונים מן המגבלה האורתופדית. ניתן אפוא להכיר בתוספת מינורית של 500 ₪ לחודש בין עזרה והוצאות לתקופה זו, העומדת על 49 חודשים, ובס"ה 24,500 ₪, העומדים לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה על 25,000 ₪ נוספים.
באשר לעתיד, הצדדים הסכימו כי תוחלת חייו של התובע תתקצר ב- 11 שנים, ולפי סכום של 500 ₪ לחודש מדובר בכ- 25,000 ₪ נוספים.
בס"ה ברכיב נזק זה זכאי התובע לסכום של 75,000 ₪.

נזק שאיננו נזק ממון
מדובר כמתואר לעיל ב 24% נכות עקב מגבלה ברגל, על רקע נכות אחרת גבוהה למדי שאיננה קשורה לתאונה, וכאשר מדובר בניזוק שהיה כבן 62 בעת התאונה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהנזק האורתופדי בעקבות התאונה, קטע את מסלול חייו, הביא אותו להפסקת התעסוקה, ושינה את אורחות חייו באופן משמעותי.
בהתחשב במכלול הנתונים נראה לי נכון לפצות את התובע בגין נזק שאיננו נזק ממון בשיעור של 100,000 ₪.

סיכומו של דבר
סך נזקו של התובע, עומד אפוא על 895,000 ₪. כמתואר לעיל, יש לנכות מפיצוי זה אשם תורם של התובע עצמו בשיעור של 10%, היינו היתרה לפיצוי עומדת על 805,000 ₪.
בדיון ביום 21.1.19 הסכימו הצדדים כי ניכויי המוסד לביטוח לאומי בגין התאונה עומדים על 620,000 ₪.
אני מחייב אפוא את הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל של 185,000 ₪, בתוספת שכ"ט בשיעור כולל של 44,000 ₪, וכן השבת האגרה והשבת עלות המומחים. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים
זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ט, 03 יוני 2019, בהעדר הצדדים.