הדפסה

בית משפט השלום קריית גת ת"א 25599-06-14

בפני: כב' השופט אור אדם, סגן הנשיא ה

התובעת
פלונית נ"נ
ע"י ב"כ עו"ד יצחק גבאי

נגד

הנתבעות

  1. בית חולים אסותא תל אביב
  2. הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מיטל דווידוביץ'

פסק דין

התובעת ילידת 1960 הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לה בעת עבודתה אצל הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעת"). הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת 1.
התובעת היתה בעת התאונה בת 51 והיום היא בת 59. התאונה אירעה כאשר התובעת, המשמשת ככוח עזר במחלקה בבית החולים של הנתבעת, שמעה צעקה של חולה שעמד ליפול מכורסא, היא חשה אליו במהירות ואחזה בו בתנועת חיבוק, כדי למנוע את נפילתו ארצה, ואז נגרם נזק הגוף לכתפה של התובעת.

סוגיית האחריות
ראשית יש לדחות את טענת ב"כ הנתבעות בסיכומים, בדבר סתירות משמעותיות בגרסאותיה השונות של התובעת, המחייבות לדחות את התביעה.
הנתבעת הפנתה לתיאורים השונים של האירוע בכתב התביעה, בחוות הדעת הרפואית מטעם התובעת, בתצהיר תשובות לשאלון, בתצהיר עדות ראשית ובעדות.
מדובר בסתירות בעניינים מינוריים, הנוגעים בעיקר לאופן התיאור, ולא התרשמתי כי יש בהם כדי לפגום בתיאור הכללי של האירוע, כפי שהעידה התובעת.
למעלה מן הצורך יצויין כי דווקא עדותה של עדת הנתבעות מלי לוי, סתרה לחלוטין את האמור בדוח התאונה, ממנו ניתן להבין לכאורה כי נכחה באירוע. עם זאת שתיהן, התובעת מזה והעדה לוי מזה, ניסו בעדותן לדייק, ואין אלא לאמץ את עיקר עדויותיהן (למעט פרטים קונקרטיים שיפורטו להלן).
נראה כי למרות טענות הנתבעות בסיכומים, עיקר העובדות הנוגעות לאירוע אינן במחלוקת:
התובעת עובדת מזה שנים ארוכות ככוח עזר בבית החולים "אסותא".
מדובר היה במשמרת הבוקר של יום שישי, כאשר התובעת ניגשה לאסוף את המגשים מארוחת הצהרים. לפתע היא ראתה חולה היושב על הכורסא, עומד ליפול וצועק: "תצילי אותי אני הולך ליפול". התובעת רצה מיד אל החולה ותפסה אותו בכל הכוח, כדי להעביר אותו מהכורסא למיטה. התובעת צעקה שיבואו לעזור לה, אך לא היה אף אחד במסדרון באותו רגע. תוך כדי אחיזתו של החולה, שמעה צליל של "קליק" מן הכתף, ונגרם נזק הגוף נשוא התביעה. סניטר הגיע רק לאחר כמה דקות, כאשר מדובר היה באירוע מהיר מאוד, של זמן קצר מאד מרגע שהתובעת אחזה בחולה ועד שנגרם הנזק (ע' 6 ש' 9 – 14 לפרו').
התובעת עובדת מזה 22 שנה ככוח עזר במחלקה זו. היא אישרה כי הרמת חולה מהכורסא למיטה היא חלק מן העבודה שלה, ובוצעה על ידה בעבר פעמים אין ספור (ע' 8 ש' 2 - 6 לפרו'). עם זאת, כשמדובר בהעברה מתוכננת מראש, בדרך כלל היא מעבירה את החולים מישיבה לשכבה בעזרת סניטרים (ע' 9 ש' 10 לפרו'). התובעת הסבירה כי באותה משמרת היו שלוש בנות של כוח עזר וארבע אחיות. התובעת המשיכה לעבוד במחלקה באותה עבודה והיא עובדת שם עד היום.
בחקירה החוזרת הדגישה התובעת את תפקידה: "כוח עזר בשביל לעזור לחולה מורכב לאכול, לרחוץ אותו, אם מישהו בכורסא להרים אותו למיטה, להחליף לו מצעים, לחלק אוכל- זו עבודה של כוח עזר" (ע' 14 ש' 8 -9 לפרו').
האחות מלי לוי רשמה בטופס ההודעה על התאונה כדלקמן: "במחלקה לניתוחי לב חזה, החזירה נטלי כוח העזר, יחד עם שני סניטרים, חולה בשם שערבני חיים למיטה, ואז חשה כאב ושמעה קליק ולא יכלה להזיז את הכתף".
מהדוח עולה לכאורה שהעדה לוי והסניטרים היו עדים לאירוע.
התובעת הכחישה את נוכחותם והסבירה שהסניטרים הגיעו רק לאחר שהאירוע כבר הסתיים. היה סניטר בשם רפי שבא אחר כך ועזר לתובעת (ע' 10 ש' 7 – 10 לפרו').
העדה מלי לוי מטעם הנתבעת, מנהלת המחלקה, אישרה כי למרות האמור בדו"ח, היא לא נכחה באירוע, ולדבריה ביום התאונה היתה במשמרת אך לא נכחה באירוע ומילאה את הטופס רק ביום ראשון על יסוד דברים שמסרה לה התובעת. מלי לוי אישרה כי הכתוב בטופס ההודעה איננו מדויק, שכן שני הסניטרים לא היו בעת האירוע אלא הגיעו רק אחרי כמה דקות (ע' 27 ש' – 14- 15 לפרו').
העדה לוי הסבירה כי במחלקה יש בין שניים לשלושה עובדים ככוח עזר. הסניטרים אינם קשורים למחלקה ספציפית וקשורים לכל המחלקות ואם צריך לקחת מטופלים לצילומים או להרים מטופלים היא יכולה לקרוא להם.
גם האחות מלי לוי תיארה כי בין תפקידי כוח העזר לחלק את האוכל, לרחוץ את המטופלים, להחליף את המצעים וגם להוריד ולהעלות חולים מן המיטות.
העדה מלי לוי לגבי התקינה של כוח האדם בבית חולים "אסותא" והיא השיבה: "מעולם לא עבדתי בבית חולים אחר, ואני יכולה להגיד שכוחות העזר בבית חולים אסותא מדווחים שהם עובדים פחות קשה מבתי חולים בארץ... ...הכוונה שלהם לא טיב העבודה אלא ביחס לתמהיל המטופלים, עם מטופלים יותר קלים ולא – 37 מיטות שכולם חולים קשים..." (ע' 26 ש' 1- 4 לפרו').
מלי לוי נשאלה, אם ישנם נהלים כתובים במחלקה או בבית החולים ואם ישנן הגדרות תפקיד לגבי כוח עזר, והשיבה כי קיימים נהלים, וכי כל כוח עזר מתחיל חותם במסמך על הגדרת תפקידו (ע' 28 ש' 20 -23 לפרו'). מדי פעם עושים גם ימי עיון לגבי התמודדות עם מצבי קיצון.
האחות מלי לוי נשאלה לגבי הגעת הסניטרים והסבירה כי הסניטרים מגיעים בקריאה טלפונית תוך כמה דקות. היא הסבירה כי המחלקה נעזרת בסניטרים לפעולות יזומות אך לא למצבי חירום (ע' 32ש' 13- 14).
בעת האירוע, לדברי מלי לוי, התובעת נהגה באופן "מופתי", כאשר שמרה על בטיחות המטופל שלא ייפול ויקבל מכה בראש, בדיוק כפי שצריך לפעול (ע' 29 ש' 1 – 12 לפרו').
מלי לוי העידה לגבי התובעת: "נטלי זה הכוח עזר הכי מדהימה שיש עלי אדמות. אם אני חלילה הייתי נופלת הייתי רוצה שהיא תטפל בי" (ע' 26 ש' 18 – 19 לפרו').
סיכום עובדתי
אין מחלוקת אפוא, כי מדובר היה באירוע מפתיע ופתאומי, במהלכו עמד חולה ליפול, והיה עלול להיפגע, והתובעת פעלה בדיוק כמתחייב מתפקידה, רצה אליו ותפסה אותו כדי שלא יפול, ובאופן מיידי נגרם הנזק בכתפה. גם העדה מטעם הנתבעת אישרה כי התובעת פעלה באופן מיטבי, בדיוק כפי שהיה מצופה ממנה לפעול, ואין כל פגם או ליקוי במעשיה של התובעת, כפי שניסתה הנתבעת לטעון בסיכומים.
השאלה הנשאלת היא אם הנתבעת יכולה היתה למנוע את האירוע באמצעים סבירים.

ההלכה הפסוקה
על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים למנוע נזק גוף לעובדיו, אולם ברור כי חובתו של מעביד לבטיחות עובדיו איננה מוחלטת. ההלכה הפסוקה קבעה, כי אמצעי הזהירות הסבירים הם פונקציה של אופי הסיכון ומידתו. על המעביד להזהיר את העובדים מפני סכנות גלויות ונסתרות ולהדריכם כיצד לנהוג וכיצד להתמודד עם סיכונים בעבודה. מדובר בחובה רחבה המחייבת את מעביד סביר לצפות התרחשות נזק, תוך שימת לב הן לזהותו ואופיו של העובד בו מדובר, הן לאופי הפעולה המתבצעת, הן לגודל הסכנה הנשקפת והן לאפשרות צפייתה.
באלה אמצעים על מוסד רפואי סביר לנקוט, על מנת למנוע נזק שעשוי להגרם לאיש צוות רפואי כתוצאה מהרמת חולה?
עיון במאגרים המשפטיים מגלה, כי אין זו הפעם הראשונה בה תובע עובד את מעסיקו בגין נזק גוף שנגרם לו כתוצאה מהרמת חולה. אחד מפסקי הדין המרכזיים שהגיעו להכרעתו של בית המשפט העליון, ניתן בעניין האחות רחל פרנקו.
לבית המשפט המחוזי בת"א הוגשה תביעה אשר נגעה לאחריות בית חולים לנזק גוף שנגרם לאחות סיעודית, לטענתה כתוצאה משלושה אירועים נפרדים של הרמה של חולים (ת"א (מח' ת"א) 2027/09 רחל פרנקו נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא (17/03/2013)).
בעניין פרנקו קבע בית המשפט המחוזי, כי לא היה מקום לטעון להעדר הדרכה והנחיות באשר להרמת חולים, שכן התובעת שם הודתה כי היא יודעת איך צריך להרים חולה. בית המשפט המחוזי פסק אפוא, כי תנאי עבודתה של התובעת לא חרגו מתחום הסבירות, והתובעת ביצעה את המוטל עליה, בהתאם לדרישות במחלקה, כמו כל אחות אחרת במחלקה.
כב' השופטת גנות הוסיפה והדגישה: "אין אנו חיים בעולם אוטופי, בעל תקציבים בלתי מוגבלים, המאפשר הכול ובחינם... ...אין כל חובה המוטלת על המעביד להעמיד לרשות עובדיו את האמצעים האופטימליים לצורך מניעת נזק. הדרישה היא, שהאמצעים שיועמדו לרשות העובד יהיו סבירים, ולעניות דעתי, הוכח כי האמצעים שהועמדו לרשות העובדים היו יותר מסבירים..." (שם, פסקה 17 לפסה"ד).
בית המשפט העליון אישר את קביעות בית המשפט המחוזי (ע"א 3256/13 פרנקו רחל נ' המרכז הרפואי ע"ש שיבא (18/12/2014)), לפיהן נערכו הדרכות והנחיות מספקות באשר לאופן הרמת חולים, ולא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אי קיום תדריכים והנחיות לבין האירוע הנטען והנזק שנגרם למערערת בגינו.
בפסיקות של ערכאות נמוכות יותר, נמצא פסיקות לכאן ולכאן. ישנם מקרים בהם התקבלה תביעה של עובד שניזוק עקב הרמה של חולה, אולם תמיד נמצאה רשלנות קונקרטית:
בעניין פוקס (ת"א (מח' חיפה) 349/07 סילביה פוקס נ' מדינת ישראל (22/04/2009)), מצא בית המשפט המחוזי אחריות לבית החולים, עקב נזק שנגרם לאחות מהרמת חולה. נקבע כי לא היה נוהל על האופן בו יש להתכופף או לרכון, להרים את היולדת או לסייע לה שהועבר באופן אחיד, אלא האחיות נהגו על פי הידע שרכשו בבית הספר לסיעוד ועל פי שיקול דעתן. בנסיבות אלה נקבע שהמעביד לא עמד בחובתו להדריך את התובעת לגבי אופן מניעת סיכון של נזק אפשרי כתוצאה מהרמת יולדות, ומכאן, שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו (שם, פסקה 5 לפסה"ד).
גם בעניין גל (ת"א (מח' ב"ש) 3322/97 גל ציפורה נ' עמי- אגודה לשיפור ולפיתוח לילדים מוגבלים ומפגרים (05/11/2003)), חייב בית המשפט המחוזי את המעביד, עקב העדר הדרכה הולמת באשר לשיטת ההרמה של מוגבל לכסא הגלגלים.
בעניין ע"ב (ת"א (של' ת"א) 50103-07-10 ע. ב. נ' שירותי בריאות כללית (16/10/2018)) , חויבה הנתבעת בגין נזק שנגרם לאחות בהרמת חולה. נקבע כי העובדת לא קיבלה כל הדרכה נאותה או הדרכה כלשהי, קל וחומר תרגול בנוגע לאופן הרמת משאות הכבדים בדמות חולים. בנוסף, באותו עניין, מדובר היה בהרמה מתוכננת ועלתה טענה כי העובדת פעלה בניגוד להנחיה להסתייע באיש צוות נוסף, אולם טענה זו נדחתה (שם, פסקה 33 לפסה"ד), אם כי יוחסו לעובדת 20% אשם תורם.
בעניין י"ד (ת"א (טבריה) 18465-04-12 י. ד. נ' בית חולים, (6/11/2017)), חוייב בית החולים בגין נזק גוף שנגרם, כאשר הורו לנהג אמבולנס להעביר חולה כבד בגפו. נפסק כי יש לחייב את בית החולים, מאחר שלא הגיש את הנוהל בעניין העברת חולים, ולא מסר גרסה בהירה ומפורטת אודות שיטות העבודה, ההדרכות, ההנחיות ואמצעי העזר בעניין העברת חולים. בעיקר לא ניתן הסבר המניח את הדעת מדוע לא ניתן ליווי להורדת החולים (שם, פסקה 47-48 לפסה"ד). עם זאת, התובע חוייב באשם תורם בשיעור של 10%.
גם בעניין מופיד (ת"א (עכו) 1591-11-08 ריאן מופיד נ' חי-דור אמבולנסים בע"מ (27/11/2012)), נתקבלה תביעה של נהג אמבולנס שניזוק כאשר הרים חולה לבדו. בית המשפט קבע כי היה על המעביד לצפות מראש אפשרות של פגיעה בגופו של התובע, עת הוא נשלח לעבוד בגפו ולהוביל חולה כבדת משקל ולהרים אותה לבדו.
בעניין אבני (ת"א (של' חיפה) 18037-06-09 גיא אבני נ' מרכז רפואי בני ציון (15/06/2011)), נתקבלה תביעה של מתלמד לאח שנפגע בגבו עקב הרמת חולה, שכן לא ניתנה לעובד הדרכה בנושא הרמת או ב"העברת חולים", וכן לא סופקו אמצעי עזר או כוח עזר לתובע לצורך ביצוע העברות החולים.
גם בעניין זאערוב (ת"א (של' ת"א) 40277/06 אסתר זאערוב נ' מגדל הזהב בע"מ (06/12/2009)), חוייב בית אבות בגין נזק שנגרם לעובדת שהרימה חולה. נפסק כי כאשר הורו לעובדת להרים חולה כבד גוף במיוחד, על אף שלא הייתה כל דחיפות או בהילות לעשות כן, ללא מנוף וללא סיוע של מטפלות נוספות - היה על המעביד לצפות שבאין מנוף ובאין סיוע של עובדות נוספות, ייגרם לתובעת נזק גוף כפי שאכן קרה.
בעניין גוליר (ת"א (ראשון-לציון) 2626/03 גוליר רחל נ' בית חולים מאיר (07/09/2009)), חוייב בית חולים כאשר אחות ניזוקה מהרמת מטופל, שכן נקבע שהיה על האחראית לצפות שיהיה הכרח בהרמת החולה ולזמן סניטר או לדאוג לתגבור צוות האחיות. על האחות הוטל אשם תורם בשיעור של 25%.
מקרה דומה למדי לענייננו, של הרמת חולה שעמד להחליק נדון בעניין אביגיל (ת"א (רמלה) 1883/03 שמואל אביגיל נ' בית חולים שמואל הרופא (13/01/2010)). בעניין אביגיל, מדובר היה בחולה שהיתה אחרי מקלחת, ובעת ההמתנה לסניטר עמדה להחליק מהכסא, והאחות הזדרזה לתפסה.
בית המשפט קבע כי: "האינסטינקט הבסיסי של אחות, שרואה לנגד עיניה חולה שמחליקה, הוא לתפוס אותה ולהחזיר אותה לכסא. אין היא יכולה לדעת מראש שההחלקה תסתיים ללא פגע. המדובר באחות שחובתה הבסיסית היא לדאוג לשלום החולים עליהם היא מופקדת. העלאת אפשרות לפיה תאפשר האחות החלקה לרצפה, תוך כדי מתן תמיכה, אינה מתיישבת עם חובה בסיסית זאת... ...מי שהיה צריך לצפות מראש את האפשרות להחלקת חולה ולהערך לכך, הוא בית החולים. ניתן היה לעשות זאת במספר דרכים, יצירת התאמה בין סיום הרחצה להגעת סניטר, על מנת לקצר למינימום את פרק הזמן בו יושבת החולה על כסא גלגלים. למנוע החלקה באמצעות יצרת חגורה או כל פתרון אחר למניעת החלקה, ובדרך של הגנה על העובד גם מפני תנועות אינסטינקטיביות באמצעות חגורת גב מתאימה. בית החולים לא נקט אחד מכל אלה, ובכך לא קיים את חובתו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדים...".
לעומת זאת, ניתן למצוא שורה של פסקי דין, בהם נדחתה תביעה דומה, כמו בעניין פרנקו שצויין לעיל:
בעניין פלישתייב (ת"א (של' ת"א) 163375/09 יצחק פלישתייב נ' רעות שירות נשים סוציאלי, (16/02/2015)), נקבע כי לא היה מקום לקבוע חבות, שכן קיים בבית החולים מערך הדרכה מסודר בדבר האופן בו יש להרים חולים, הסיכונים הכרוכים בכך ושיטת הפעולה הנכונה, כן קיימים אמצעי עזר כגון חגורות ומנופים (שם, פסקה 30 לפסה"ד).
גם בעניין פרילוצקי (ת"א (ראשון-לציון) 8841-01-10 ולדימיר פרילוצקי נ' קופת חולים מאוחדת (07/05/2012)), נדחתה תביעה של עובד שנפגע כשהרים חולה. נפסק שאחריותו של מעסיק אינה מוחלטת. היא מותנית בהוכחת התרשלות. השאלה היא, אם המעסיק לא נקט באמצעי זהירות סביר להגנת עובדו ולמניעת התאונה. במקרה דנא, התובע לא הצביע על מחדל כלשהו מצד המעסיק ולא הרים את הנטל להוכיח אחריות נזיקית.
גם בעניין דקואר (ת"א (קריות) 622/04 מילאד דקואר נ' קיבוץ ראש הנקרה, (27/09/2013)), כאשר נתפס גבו של פיסיותראפיסט שהרים מטופל, ועלתה טענה להעדר הדרכה מתאימה - נקבע כי אין להטיל על מעביד לתת מענה מראש לכל סיטואציה אפשרית, ויש לאפשר לעובד שימוש בשיקול דעת למילוי תפקידו כמתחייב. רק אם המעביד לא הזהיר את התובע מפני הסיכונים להם הוא צפוי מיישום שיטת הרמת המיטה, ולא הדריך אותו כיצד ניתן להימנע מהסיכונים הללו, ומאחר שלא הוצגה בפני כל ראיה שאכן עשה כן ולא הנחה את התובע בהפעלת השיטה, ניתן לקבוע כי התרשל הנתבע בתפקידו.
גם בעניין אשכנזי (ת"א (רמלה) 2225/07 יהודית אשכנזי נ' המרכז הגריאטרי שוהם, (22/09/2013)), נדחתה תביעה של עובדת במרכז גריאטרי שנפגעה מהרמת חולה. נקבע כי היו נוהלי עבודה בטיחותיים ביחס להרמת חולים וניתנו הכשרה, הדרכה והנחיות לתובעת ביחס לדרכי ושיטות הרמת החולים.
סיכום ההלכה הפסוקה – לא בכל מקרה של נזק גוף שנגרם לעובד מוסד רפואי כתוצאה מהרמת חולה, יש מקום לחייב את המעביד. על בית המשפט להשתכנע כי המעביד התרשל, היינו כי ישנה פעולה סבירה שיכול היה המעביד לנקוט כדי למנוע את האירוע, וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם לעובד.
בעניין פוקס, בעניין גל, בעניין ע"ב ובעניין אבני - מדובר היה בהעדר הדרכה ראויה לגבי אופן ההרמה של החולה.
בעניין י"ד, בעניין מופיד, בעניין זעארוב ובעניין גוליר, מדובר היה בכך שעובד נתבקש להרים חולה לבדו ללא סיוע.
כמו כן עלו בחלק מהפסיקות טענות לגבי ציוד הרמה.
בעניין אביגיל מדובר היה בהעדר היערכות נכונה מבחינת כוח אדם, לסיום המקלחת ולאפשרות ההחלקה.

מן הכלל אל הפרט
ב"כ התובעת בסיכומיו, הגדיר את טענתו בדבר אחריות המעביד כך: "הנתבעות מס' 1 ו- 2 אחריות לכוח החוק וע"פ כי דין בין באחריות ישירה ובין באחריות שילוחית, בגין מעשים ו/או מחדלים ו/או מפגעים שנוצרו ו/או נעשו ע"י שלוחיהן ו/או עובדיהן ו/או מי מטעמן, לנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה ממעשיהן ו/או מחדליהן: ליקויי חסכון בכוח אדם ו/או באי מתן הנחיות בטיחותיות בשגרת העבודה וכיצד יש להתנהג במקרה חירום כפי שקרה במקרה דנן ו/או נמנעה מלחקור מקרים דומים שקרו בעבר ולהפיק לקחים ואף את המקרה הספיציפי לא טרחה לתחקר ולהפיק לקחים, ועשתה זאת מתוך חסכון כספי ו/או זלזול בעובדיה" (ס' 7 לסיכומים. במאמר מוסגר, על הצירוף המיותר "ו/או" ר' במאמרו של כב' השופט חיים ה. כהן, "סכלות ו/או עיוולת",לשוננו לעם, כרך לב חוברת א (תשמ"א), עמ' 3–14).
ניתן לראות אפוא, כי מעבר להצהרות הכלליות על רשלנות הנתבעת, באופן מעשי הטענה לאחריות הנתבעת מבוססת על שלושה אדנים: ראשית, טענה להעדר הדרכה ואזהרה מספקת של התובעת. שנית, טענה לחוסר כוח אדם מספק. שלישית, טענה להעדר תחקור האירוע ואירועים דומים בעבר.

א. באשר להעדר הדרכה -
העדה מלי לוי העידה כי קיימים נהלים ברורים לגבי עבודת כוח העזר כדוגמת התובעת, העובדים חותמים על מסמך בו מפורטת הגדרת התפקיד, ומדי פעם נערכים ימי עיון לגבי התמודדות עם מצבי קיצון.
אכן, הנהלים לא הומצאו, ולא ניתן פירוט קונקרטי מתי ניתנה הדרכה לתובעת, ומה כללה ההדרכה. בנסיבות אחרות של אירוע תאונתי אחר - היה חסר זה פועל לרעת הנתבעת ומטיל עליה אחריות.
עם זאת, בענייננו, אין מחלוקת כי מדובר היה במקרה חירום, וכי התובעת פעלה בדיוק כפי שהיה מצופה ממנה. לא נטען, כפי שעלה בחלק מפסקי הדין שפורטו, כי היה על התובעת להרים את החולה באופן אחר, שהיה מונע את הנזק בכתף, וכי אם היתה מקבלת הדרכה מתאימה, היה הנזק נמנע. לא נטען, כי אופן הצלת החולה באירוע החירום, ע"י "חיבוק" מאחור ותפיסתו בשתי הזרועות, היא דרך לקויה, או כי קיים אופן טוב יותר לביצוע הדבר.
התובעת עצמה העידה כי במהלך 26 שנות עבודתה אצל הנתבעת, היא הרימה חולים "אין ספור" פעמים, היינו מדובר בעובדת מנוסה ביותר, שביצעה את הפעולה בצורה הטובה ביותר. שוב ושוב חזר ב"כ התובעת בסיכומים על דברי האחות מלי לוי, כי התובעת פעלה באופן מיטבי בדיוק כפי שמצופה ממנה, והצדק עימו.
בנסיבות אלה, לא נטען לקשר סיבתי קונקרטי בין העדר הדרכה הולמת לנזק שנגרם. לא נטען ולא הוכח, כי התנהגות התובעת היתה משתנה, אם היתה התובעת מקבלת הדרכה אחרת, והנזק היה נמנע. התובעת פעלה באופן מיטבי, כך שגם הדרכה נוספת היתה מביאה לאותה תוצאה.

ב. באשר להעדר כוח רפואי מספק -
מהראיות עלה, כי כאשר מדובר בהעברה מתוכננת של חולה, מזמנים סניטרים המבצעים את ההעברה.
אין מחלוקת כי במקרה זה, מדובר היה באירוע חירום, ולכן נזעקה התובעת להגן על החולה ותפסה אותו בזרועותיה מאחור לבל יפול. היא צעקה לעזרה, אולם הנזק בכתפה ארע במהירות, בתוך זמן קצר ביותר לאחר אחיזתה את החולה, והסניטרים הגיעו בתוך כמה דקות.
האם יש להטיל אחריות על הנתבעת לנוכח העדר כוח אדם בכמות מספקת?
התובעת העידה כי מדובר היה במקרה מפתיע, בו חשה את החולה שעמד ליפול, החזיקה בו לבל יפול, חשה את החבלה בזרועה, צעקה לעזרה אולם איש לא הגיע, וחלפו כמה דקות עד להגעת הסניטרים.
האחות הראשית במחלקה מלי לוי העידה, כי קיימים ששה סניטרים, אשר מגיעים בקריאה טלפונית תוך כמה דקות, כפי שאירע בענייננו.
העדה לוי נשאלה לגבי כמות כוח האדם, והשיבה כי התקינה של כוח האדם בבית החולים "אסותא", היא תקינה מיטבית. העובדים מדווחים על עבודה פחות קשה מבתי חולים אחרים, והדבר קשור לכמות כוח האדם מול תמהיל המטופלים.
מנגד, התובעת לא הציגה כל ראיה, חוות דעת או נתון, לגבי מצבת כוח אדם חסרה, לגבי מצבת כוח אדם סבירה וראויה למול מצבת כוח האדם אצל הנתבעת, או לגבי זמן סביר להגעת סניטר לחולה באירוע חירום.
אכן, במצב האופטימאלי, ניתן היה לטעון לסניטר צמוד לכל חולה או לכל חדר בבית חולים נתון, כדי שניתן יהיה לפעול במהירות באירועי חירום כגון זה.
ואולם, כפי שציינה כב' השופטת גנות בעניין ת"א 2027/09 פרנקו שאוזכר לעיל, אין אנו חיים בעולם אוטופי, בעל תקציבים בלתי מוגבלים, המאפשר הכול ובחינם. החובה המוטלת על המעביד, היא להעמיד "אמצעים סבירים" בלבד.
התובעת לא הוכיחה כי כמות כוח האדם בבית החולים הנתבע היתה בלתי סבירה.

ג. טענה להעדר תחקור האירוע -
העדר תחקור של האירוע הנוכחי בו נפגעה התובעת, ודאי שאיננו מהווה רשלנות באירוע זה, שכן הוא לא היה מונע את התאונה. באשר לתחקור אירועים אחרים בעבר, התובעת לא הצביעה על כל אירוע תאונתי דומה בעבר, שתחקור והפקת לקחים ממנו, היו מונעים את התאונה הנוכחית.
כנטען בסיכומי התובעת, מדובר באירוע חירום, במהלכו לא היה זמן לסניטרים להגיע ולאחוז בחולה שלא יפול, והתובעת פעלה באופן הולם בדיוק כמצופה ממנה. מן האמור לעיל עולה, כי לא הוכחה רשלנות מצד הנתבעת שגרמה לתאונה.

סיכומו של דבר
מעביד איננו מבטח החב חובה בכל מקרה של תאונת עבודה. על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים למנוע נזק גוף לעובדיו, אולם חובתו למנוע פגיעה בעובדים איננה חובה מוחלטת.
בלית ברירה, חרף ההערכה הרבה שיש לתובעת, שפעלה בצורה מיטבית, ושנגרם לה נזק לא פשוט עקב עבודתה - נראה כי אין מנוס מדחיית התביעה.
בנסיבות העניין, תהא הדחייה ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.