הדפסה

בית משפט השלום קריית גת ת"א 11339-01-18

בפני: כב' השופט אור אדם, סגן הנשיאה

התובעים:

  1. מרים זרצקי
  2. אליהו זרצקי

ע"י עו"ד אבי טויזר ועו"ד שמוליק רוזן

נגד

הנתבעות:

  1. משי שלי מרסי
  2. עליזה מישוד

ע"י עו"ד שאול צור

פסק דין

רקע כללי
התובעים והנתבעת 1 רכשו במשותף דירה ברח' מעלות אשר 10/12 באשקלון (להלן: "הדירה"). שתי הנתבעות התגוררו בדירה. התובעים הגישו תביעה לפירוק שיתוף ולפיצוי כספי.
בעניין המחלוקת המרכזית בין הצדדים, בסוגיה של פירוק השיתוף, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין חלקי.
נותר לדון בטענות הכספיות של התובעים שהן בעיקרן שתיים:
השבת תמורה בעודף – טענה כי בעת רכישת הדירה שילמ ו התובעים יותר ממחצית ועל הנתבעת 1 להשיב להם 53,850 ₪.
תשלום דמי שכירות – טענה שעל הנתבעות לשלם דמי שכירות בסך 1,500 ₪ לחודש מאוקטובר 2015 ועד ינואר 2018 בסך 42,000 ₪.
כיוון שהתובעת 1 היתה הדומיננטית בין התובעים, ההתייחסות תהא בעיקר אליה (להלן: "התובעת"), וכיוון שהנתבעת 1 היתה השותפה, כאשר הנתבעת 2 צורפה רק בגלל שהתגוררה עם בתה בדירה, תהיה ההתייחסות לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").

סוגיה ראשונה - התשלום עבור הדירה
אין מחלוקת כי הצדדים רכשו בצוותא את הדירה, והיה עליהם לחלוק את התשלום בחלקים שווים.
כפי שעלה מהראיות שאינן במחלוקת, לאחר שאמה של הנתבעת מכרה שתי דירות, הציעה התובעת לנתבעת לרכוש דירה במשותף, כאשר כל אחת מהשתיים תשא במחצית התמורה. אחיה של הנתבעת ניסים, ביקש מהתובעת שתתחייב שלא למכור את הדירה למשך 10 שנים והתובעת נאותה לכך כיוון שרצתה בדירה רק כהשקעה (ע' 16 ש' 3 – 5 לפרו'). בהתאם לכך נרכשה הדירה, כאשר כל צד אמור היה לשלם בדיוק מחצית.
חלק מסכומי התמורה שולמו במזומן ע"י כל אחד מהצדדים, וחלק אחר בנטילת משכנתא בצוותא. לגבי מירב הסכומים אין מחלוקת.
אשר למשכנתא שנלקחה במשותף, התובעת העידה, כי הנתבעת לא היתה מקבלת משכנתא לו היתה מבקשת זאת מהבנק בגפה, ולכן נלקחה ההלוואה המובטחת במשכנתא במאוחד (ע' 16 ש' 15 – 17 לפרו'), והנתבעת חולקת על כך.
אין נפקות לטענות ההדדיות, שכן אין מחלוקת כי בסופו של דבר נלקחה משכנתא בסך 481,000 ₪ בלבד, כאשר 68% מההלוואה על התובעת ו- 32% על הנתבעת.
הנתבעת לא ידעה להשיב מדוע כתבה בתצהירה שחלקה במשכנתא עמד על 160,000 ולא על 153,920 ₪ בלבד (ע' 35 ש' 23 עד ע' 36 ש' 4 לפרו').

מיקוד המחלוקת - טרם דיון ההוכחות, ביקש בית המשפט משני הצדדים לפרט מתי וכיצד שילמו את חלקם. התובעת פרטה את התשלומים מטעמה בסכום כולל של 517,330 ₪, ואת התשלומים מטעם הנתבעת בסכום כולל של 409,670 ₪, בצירוף אסמכתאות ברורות לכל תשלום.
הנתבעת טענה כי שילמה סכום של 465,000 ₪, בדיוק מחצית מתמורת הדירה, ופרטה את התשלומים ששילמה עקב כך.
מהשוואת טיעוני הצדדים עולה, כי לגבי מירב הסכומים יש הסכמה מה נתן כל צד. המחלוקת היחידה בין הצדדים נוגעת לסכום האחרון בסך 55,330 ₪ שהנתבעת טענה כי שילמה, ואילו התובעת טוענת כי סכום זה לא שולם ע"י הנתבעת .
אין אפוא הכרח לדון בכל העדויות הנוגעות לתשלומים אחרים, למשכנתא שנלקחה במשותף וכד', אלא להתייחס אך ורק למחלוקת בנוגע לתשלום האחרון הנ"ל.
יצויין כי בידי התובעת אישור מהמוכר בדבר ביצוע התשלום האחרון במלואו, ואילו הנתבעת לא הביאה כל אישור לכך, ולא פרטה כיצד ומתי שולם תשלום זה, כך שעל פניו נראה כי הדין עם התובעת.
בנוגע לתשלום אחרון זה, התובעת טענה בסעיף 15 (ה) (2) לתצהירה, כי אחיה של הנתבעת שמוליק הגיע לפגישה, הביא כסף אבל התעצבן ולקח אותו בחזרה.
העד מטעם הנתבעת האח ניסים העיד כי הוא יודע כי שילמו מחצית בדיוק (ע' 45 לפרו'), אולם הוא נמנע מלפרט כיצד ומתי שולם.
בסיכומי הנתבעת נטען: "יש לקבל את גרסת הנתבעת ואחיה, כי שמוליק אינו מעורב כלל בסיפור " (ס' 53 לסיכומי הנתבעת). דא עקא, הנתבעת עצמה אישרה שלגבי הסכום שבמחלוקת, אחיה שמוליק היה כן מעורב!
הנתבעת בחקירה הנגדית נשאלה על אירוע זה:
"ש מה שהיא טוענת בסעיף 15 ה' לתצהיר של התובעת קראת אותו?
ת אני זוכרת ששמוליק בא למועדון ונתן לה כסף...".
ההלכה הפסוקה קובעת כי צד שאיננו מזמן עד חיוני, שיכול לסייע לו להוכיח את טענותיו, חזקה כי לו היה העד מתייצב היה מעיד כנגד הצד שנמנע מזימונו, שכן הימנעות מהבאת עד, פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מזימון העד הדרוש (ר' למשל: רע"א 617/08 מלון עדן נהריה נ' יוסף קסל (21.9.2014) פסקה 77 לפסה"ד ; ע"א 3886/12 זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ (26/08/2014), פסקה 34 (ג) לפסה"ד).
כאשר מדובר באחיה של הנתבעת, שלטענתה בא למועדון ונתן כסף לתובעת, בנוגע לסכום היחיד שנותר במחלוקת, אי הבאתו לעדות ע"י הנתבעת מדבר בעד עצמו.
שיהוי - הנתבעת טענה, כי עצם העובדה שהתובעת לא טענה בעבר לתשלום בחסר עבור תמורת הדירה, אלא רק בשיהוי ניכר, לאחר שהיחסים בין הצדדים העכירו בעקבות הסכסוך בבית הדין לעבודה, מלמדת כי אין ממש בטענה.
התובעת הודתה בעדותה כי בזמן אמת לא תיעדה בכתב את החסר בתשלום האחרון, שכן לדבריה שוחחה בע"פ עם הנתבעת ועם אחיה על העניין. לעדות התובעת, הנתבעת השיבה לה כי היא צריכה לדבר עם אחיה (ע' 19 ש' 3 לפרו'). גם כאשר נשלחה הודעה לגבי שכר הדירה באפריל 2015, לא אוזכר החסר בתשלום התמורה (ע' 19 ש' 16 – 17 לפרו').
ואולם, התובעת המציאה הודעת ווטסאפ ששלחה לנתבעת עוד בנובמבר 2015, זמן רב לפני פרוץ הסכסוך בין הצדדים , בה פרטה את הסכומים שהנתבעת שילמה בחסר.
התובעת הסבירה בעדותה, כי שלחה לנתבעת פירוט מדוקדק מה שילם כל צד, כדי שהנתבעת תוכל להציג לאחיה, שכן באותה עת עוד היו יחסי אמון מצוינים (ע' 19 ש' 8 – 12 לפרו'). בהמשך חקירתה הנגדית, הסבירה התובעת את פירוט הסכומים בפתק בכתב ידה שנשלח לנתבעת בנובמבר 2015 (ע' 38 לפרו').
ניתן בהחלט להבין ולקבל, כי כאשר בין הצדדים ישנם יחסי ידידות, הנתבעת עובדת בעסק של התובעת ויש התכתבויות יומיומיות לגבי העסק, לא טרחה התובעת באותה עת על משלוח מכתב התראה מסודר, או עמידה דווקנית על תשלום מיידי של החוב שנותר מתשלום בחסר של הנתבעת של תמורת הדירה. ייתכן אפילו שהנתבעת שקלה לוותר על חוב זה, לנוכח יחסי החברות והקשיים הכלכליים של הנתבעת, ו אפשר כי רק לאחר שהנתבעת תבעה אותה בבית הדין לעבודה, רק אז החליטה לעמוד על תשלום החוב.
ואולם, אין בכך הודאה שאין חוב או הסכמה ל וויתור על חוב זה. דווקא ההודעה עם הפירוט שנשלחה בווטסאפ, חצי שנה לאחר רכישת הדירה, כאשר הצדדים היו עדיין מיודדים, תואמת את גרסת התובעת, כי הנתבעת השיבה לה בע"פ, שאחיה מטפלים בחישובים ורוצים לקבל פירוט של החוב.
אכן, הפתק איננו סדור ואיננו ברור. עם זאת, מהמסמך שנשלח בהודעת ווטסאפ ביום 15.11.15 (ת/7.2 וצירוף המסמך באופן קריא יותר ביום 19.7.20), עולה כי בניגוד לנטען ע"י הנתבעת, עוד בשנת 2015 נשלח אליה הפירוט בציון: "חוב של שלי" בצירוף החישוב והתוצאה: "53,815".
הנתבעת נשאלה מדוע לא הגיבה להודעה זו, ולא נתנה כל הסבר (ע' 43 ש' 6-10 לפרו').
טענתה של הנתבעת: "העלימו את התשובה שלי", או הטענה בסיכומים, כאילו לא יכלה להוציא תדפיסי ווטסאפ כי התובעת שילמה את חשבון הטלפון, אינן יכולות להתקבל, שכן הנתבעת כן צרפה חלק מתדפיסי ההודעות, ולחלופין ניתן היה לבקש צו לקבלת המידע.
הנתבעת תהתה בסיכומיה, מדוע במסגרת מכתב ההתראה ת/10 מיום 24.12.17 טען ב"כ התובעת רק לגבי חוב דמי השכירות ולא לגבי הפערים בתשלומים. ואולם, במכתב התראה קודם ת/8.2 מיום 18.10.17, מצויין במפורש חוב של 54,615 ₪ שעל הנתבעת להשיב לתובעת.
התובעת בהגינותה הוסיפה וציינה כי בעת ביצוע התשלום האחרון, הופחת למוכר סכום של 3,000 ₪ בגין דמי שכירות לחודש אחד, כך שמחיר הדירה ששולם היה למעשה 927,000 ₪ ולא 930,000 ₪ כפי שנקבע בהסכם. כל אחד מהצדדים היה אמור אפוא לשלם סכום של 463,500 ₪, ושעה שהנתבעת הוכיחה כי שילמה רק 409,670 ₪ ולא מעבר לכך, אין מנוס אפוא מלחייב את הנתבעת בתשלום היתרה בסך 53,830 ₪.

הוצאות
התובעת טענה כי מעבר לחסר בתשלום חלקה של הנתבעת במחצית התמורה כאמור לעיל, נשאה התובעת גם בתשלומי הוצאות אלה: לעו"ד ארדן עבור דמי טיפול בהעברת הזכויות (542 ₪ קבלה ת/5.2) ; לעו"ד יטיב עבור ייפוי כוח בלתי חוזר (352 ₪ קבלה ת/5.3) ; לבנק עבור פתיחת תיק משכנתא (725 ₪ קבלה ת/5.1) ; לשמאי מטעם הבנק (600 ₪ - אין קבלה).
הנתבעת טענה שהתובעת לא ויתרה על שקל, פנתה אליה בכל הוצאה וקיבלה תשלום מלא מאחיה ניסים (ע' 35 ש' 7 - 12 לפרו').
בעניין זה, בניגוד לחסר בתשלום התמורה, לא מצאתי מקום לקבל את התביעה.
מדובר בסכומים קטנים, כאשר התובעת היתה "המוציאה והמביאה" בכל הקשור בפרוצדורה של העברת הדירה. ניתן היה להתרשם כי מדובר בתובעת מסודרת, אשר זוכרת היטב פרטים ומספרים. כאשר מדובר בסכומים מינוריים כאלה, אפשר כי אכן ניסים נתן לתובעת מחצית מההוצאות במזומן, ואפשר כי התובעת לקחה על עצמה לשלם אותם, מבלי לדרוש לחייב בהם את הנתבעת או את אחיה.
אף שבית המשפט נוטה לקבל את עדותה של התובעת בדבר ביצוע התשלומים (בעיקר כאשר לא הסתירה בעדותה לגבי חלק מההוצאות , כי הנתבעת גם שילמה אות ן – ע' 38 ש' 9 לפרו'), נראה כי כאשר הנטל על התובעת להוכיח את תביעתה, נטל זה לא הורם, ובהחלט אפשר כי במסגרת מערכת היחסים הידידותית, וכאשר התובעת היא בעלת עסק והנתבעת עובדת בו - התובעת קיבלה תשלומים קטנים אלה, או שהיא ויתרה בזמן אמת על חלוקת ההוצאות המינוריות הללו.

תשלום החזר משכנתא במקום הנתבעת -
התובעת טענה, כי לאחר שתשלומים של הנתבעת עבור החזרי ההלוואה שנלקחה במשותף החלו לחזור, היא נאלצה לשלם בעצמה 1,390 ₪ בינואר 2018 במקום התובעת (סעיף 31 לתצהיר התובעת ואישור התשלום ת/9).
גם בעניין זה יש לדחות את התביעה.
גם ללא קבלת המסמכים הנוספים שהוגשו עם סיכומי הנתבעת ו שנקבע כי בית המשפט יתעלם מהם, מעיון בנספח ד' לתצהיר הנתבעת עולה כי חיוב החזרי המשכנתא של הנתבעת עומד על כ- 1,366 ₪ לחודש, וכי הסכומים היו משולמים מדי חודש בחודשו ביום ה- 15 לחודש. נכון שהנתבעת הציגה רק דפי חשבון עד דצמבר 2017, כך שלא ניתן לראות אם בוצע תשלום בינואר 2018, אולם כאשר לטענת התובעת, הסכום שולם ביום 3.1.18, תריסר ימים לפני המועד הקבוע לתשלום, והסכום איננו מתאים לגובה ההחזר של הנתבעת – הרי שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין זה.

סוגיה שניה - דמי השכירות
המחלוקת השניה בין הצדדים נוגעת לתשלום דמי השכירות בדירה שנרכשה במשותף:
אין מחלוקת כי הנתבעות התגוררו בדירה שנרכשה במשותף, מסיום הרכישה בחודש אפריל 2015 ועד למכירתה במסגרת כינוס נכסים שאושרה בהחלטה מיום 22.9.19 כאשר הדירה פונתה ביום 20.1.2020.
אין מחלוקת כי סוכם בין הצדדים על דמי שכירות בגין מחצית הזכויות בנכס בשיעור של 1,500 ₪ לחודש.
אין מחלוקת כי היתה הסכמה כי דמי השכירות הללו לא ישולמו לתקופה מסויימת תמורת עבודה שביצעה הנתבעת בעסק של התובעת.
המחלוקת הראשונה בין הצדדים, נוגעת למשך אותה תקופה בגינה אין לשלם דמי שכירות בגין עבודה של התובעת:
התובעת טענה כי מדובר היה בתקופה מצומצמת של שישה חודשים, מאפריל 2015 ועד ספטמבר 2015, כאשר על הנתבעת לשלם דמי שכירות בשיעור של 1,500 ₪ החל מחודש אוקטובר 2015.
הנתבעת טענה, כי ההסכמה היתה לפטור מדמי שכירות לשנה שלמה, אפריל 2015 עד אפריל 2016, לאחריה יחל התשלום של 1,500 ₪ לחודש (ס' 25 לכתב ההגנה, ס' 39 לתצהיר הנתבעת).
אשר לשנה השניה, טענה הנתבעת, כי בשנת השכירות השניה אפריל 2016 עד אפריל 2017, על אף הסכמת הצדדים על תשלום דמי שכירות בכסף, הנתבעת לא נדרשה לשלם דמי שכירות, כיוון שהשקיעה כספים רבים בדירה: תיקונים של רטיבות ואינסטלציה ופרגולה, אשר קוזזו מדמי השכירות (ס' 28 לכתב ההגנה, ס' 40 לתצהיר הנתבעת).
מעיון בס' 40 לתצהיר הנתבעת עולה, כי אין לנתבעת כל טענה לגבי דמי השכירות בתקופה שלאחר שנתיים, היינו מאפריל 2017 ואילך, עד לפינוי הדירה.
מעת הגשת כתב התביעה בינואר 2018, בהסכמת הצדדים ובהתאם להחלטת כב' סגן הנשיא דאז השופט גיל דניאל מיום 2.4.2018, הפקידו הנתבעות מדי חודש בחודשו את דמי השכירות בקופת בית המשפט (גם אם לעיתים באיחור).
המחלוקת שנותרה בין הצדדים, נוגעת אפוא לשנה ומחצה דמי שכירות – מאוקטובר 2015 ועד אפריל 2017.
התובעת העידה, כי ערכה פירוט מדוייק לגבי ההסכמה, לפיה הנתבעת תעביר חוג TRX בעסק התובעת, תמורת דמי השכירות מחודש אפריל 2015 ועד ספטמבר 15, כאשר אפילו 900 ₪ שנותר הפרש היא ויתרה לנתבעת, אשר החל מאוקטובר 2015 אמורה לשלם את דמי השכירות בסך 1,500 ₪ לחודש (ע' 25 ש' 20 – 26 לפרו').
הנתבעת לעומתה, דיברה שוב בתיאורים כלליים, כי "היה סיכום" שהיא תתן שעות עבודה במועדון ואמה תעשה כביסות תמורת קיזוז דמי השכירות (ע' 41 ש' 16 – 18 לפרו').
אשר לטענה בסעיף 40 לתצהיר לגבי השקעה בדירה תמורת קיזוז דמי השכירות בשנה השניה, לטענתה הפרגולה שבנתה עלתה כ- 4,000 ₪ (ע' 43 ש' 26 לפרו'). הנתבעת לא יכלה להציג קבלות בגין הוצאות על טיפול ברטיבויות, והיא הודתה כי המזגנים פורקו כאשר עזבו את הנכס (ע' 44 ש' 11 לפרו').
אף בעניין דמי השכירות, עלתה טענת שיהוי: הכיצד במהלך שנה ורבע, מאוקטובר 2015 ועד לינואר 2017, לא העלתה התובעת כל טענה בכתב בפני הנתבעת, בגין אי תשלום דמי שכירות. לתובעת לא היה הסבר מניח את הדעת לכך.
גם כאשר נשלחה הודעת ווטסאפ בנובמבר 2015 בה פירוט החוב בגין תמורת הדירה, גם אז לא נטען שבנוסף לכך על הנתבעת להתחיל לשלם דמי שכירות (ע' 47 ש' 17 – 25 לפרו').
במאמר מוסגר יצויין, כי בין אם מדובר בהסכמה לחצי שנה, ובין אם מדובר בהסכמה לשנה, הרי שעל פניו, בלי לקבוע מסמרות, כאשר שכר עבודה ניתן בוויתור על דמי שכירות, נראה שמדובר בחוזה שיש בו כדי להעלים הכנסות מרשויות המס .

דיון והכרעה -
אפריל 15 עד אפריל 16 - באשר לתקופה שהוסכם לקזז תמורת עבודתה של הנתבעת בעסק התובעת, חצי שנה או שנה, נראה כי בהעדר כל פניה בחלוף אותה חצי שנה (למרות שבסמוך לאחר מכן פנתה לנתבעת בעניין החוב ברכישת הדירה!), נראה כי התובעת לא הרימה את הנטל, והנתבעת זכאית ליהנות מהבנה שגויה של ההסכמה, כאשר לא נעשתה כל דרישה בחלוף חצי שנה, כאילו מדובר בשנה קיזוז של דמי השכירות עד לאפריל 2016.
אפריל 16 עד אפריל 17 - באשר לתקופה השניה, לגביה נטען כי הוסכם על קיזוז עקב הוצאות שהוציאו הנתבעות להשבחת הנכס, הרי שלא הוצגה אף קבלה או תיאור של הוצאות שעלותן מתקרבת לדמי שכירות של שנה, 18,000 ₪.
הנתבעת הפנתה לפרגולה שעלותה לטענתה 4,000 ₪. היא טענה להשקעה במזגנים, אולם הודתה כי המזגנים פורקו ונלקחו לבסוף. נותרה רק הטענה לטיפול ברטיבויות, לגביה הוסכם, לטענת הנתבעת, על קיזוז מול דמי השכירות.
מחד גיסא, לנתבעת לא היה הסבר מדוע לא עתרה לתשלום דמי שכירות בתחילת התקופה האמורה, עד ינואר 2017, אז לראשונה שלחה הודעת ווטסאפ לנתבעת בה עמדה על הדרישה לתשלום דמי שכירות מאוקטובר 2015.
מאידך גיסא, הנתבעת הצביעה רק על הוצאה של 4,000 ₪ עבור פרגולה, היא לא פרטה מה הסכום שהושקע בטיפול ברטיבויות, לא הציגה קבלות על הוצאות המתקרבות לדמי השכירות לשנה תמימה ולא הציגה כל הסכמה לויתור על דמי שכירות.
באיזון בין הצדדים, נראה לי נכון לנכות דמי שכירות בגין השקעה בנכס לשנה השניה לתקופה של חצי שנה, היינו עד וכולל ספטמבר 2016, כאשר על הנתבעת לשלם דמי שכירות החל מאוקטובר 2016.
אפריל 17 עד ינואר 18 – לגבי תקופה זו, כמתואר לעיל, אין בתצהיר הנתבעת כל טענה לאי תשלום דמי שכירות .
מעת הגשת התביעה עד לפינוי - בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 2.4.18 הופקדו הסכומים בקופת בית המשפט ויש להעבירם לידי התובעים. למעשה, בהתאם להחלטה היה על הנתבעות להפקיד את דמי השכירות בסך 1,500 ₪ לחודש ממועד הגשת התביעה ינואר 2018, ועד למועד הפינוי ינואר 2020, היינו 36,000 ₪. בפועל הופקדו 34,500 ₪, שכן בשנת 2019 היו ארבעה חודשים ללא הפקדה (יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר) לאחריהם הופקד בבת אחת סכום בגין שלושה חודשים בלבד.
נוכח כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעים בגין דמי השכירות עבור 15 חודשים חסרים (אוקטובר 16 עד הגשת התביעה) בצירוף סכום אחד שחסר בהפקדות בהתאם להחלטת כב' השופט דניאל, בסך כולל של 24,000 ₪.

סיכומו של דבר
יודגש כי שני הצדדים התייחסו בסיכומיהם לשורה ארוכה של סוגיות שלא היה צורך להכריע בהן לשם הכרעה במחלוקת המצומצמת שנגעה רק לחלוקה שווה של רכישת הדירה ולדמי השכירות עבור תקופה של שנה וחצי.
בסופו של יום, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכום כולל של 77,830 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, בצירוף שכר טרחה והוצאות בסכום כולל של 11,700 ₪.
כמו כן, אני מורה להעביר את כל הסכום המופקד בקופת בית המשפט לידי התובעים באמצעות בא כוחם.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים
זכות ערעור בתוך 45 יום.

ניתנה היום, כ"א אלול תש"פ, 10 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.