הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו פל"א 3201-06-18

לפני כבוד השופט אהרן האוזרמן

המאשימה

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד חיים ביטון

נגד

הנאשם
מקסים קמר
ע"י ב"כ עו"ד רות גדרון

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום ובעובדות 2 כתבי האישום המצורפים.
ביום 24.11.15 נהג הנאשם באופנוע וגרם בקלות ראש לתאונת דרכים שתוצאו תיה חבלות של ממש (שבר חוליה בעמוד השדרה) לרוכבת שרכבה עמו על האופנוע, בנוסף הנאשם נהג כשרישיון הנהיגה ורישיון הרכב אינם בתוקף וללא ביטוח .
ביום 20.07.17 נהג הנאשם ברכב כאשר הוא פסול מנהיגה על פי החלטת ביהמ"ש (בנוכחותו) רישיון הנהיגה שלו פקע (בשנת 2014) וללא ביטוח בתוקף.
ביום 06.06.18 נהג הנאשם ברכב כאשר הוא פסול מנהיגה על פי החלטת ביהמ"ש (בנוכחותו), רישיון הנהיגה שלו פקע (בשנת 2014) וללא ביטוח בתוקף.
ביום 13.09.18 הודה הנאשם ב- 3 כתבי האישום ולבקשת ההגנה נשלח לעריכת תסקיר שרות המבחן, לאחר שהוסבר לו כי אין המלצות שרות המבחן מחייבות את ביהמ"ש וכי אין בעצם שליחתו לתסקיר בטרם גזר הדין כדי לגרום לו לפתח ציפיות לעניין ריצוי מאסר.
ביום 31.12.18 ה תקבל תסקיר שרות המבחן. במקביל התקבלה חוו"ד הממונה על עבודות שירות בשב"ס, שמצא את הנאשם מתאים להשמה במסגרת ריצוי עבודות שירות.
ראיות התביעה לעונש:
הנאשם נוהג משנת 2012 ולחובתו 23 הרשעות קודמות, בהם הרשעה קודמת בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ופקיעת רישיון הנהיגה בתיק 5739-10-17 בבימ"ש לתעבורה בפתח תקווה (גזה"ד מיום 21.05.19) בגינו תלוי ועומד כנגד הנאשם עונש של 8 חודשי מאסר מותנה שהוא בר הפעלה וכן הנאשם חתם על התחייבות כספית בהתאם לגזר הדין בסך 5000 ₪ שיש לחלטה כעת.
הנאשם בן 42, עלה ארתה לפני 22 שנה. אין לחובתו רישום פלילי.
ב"כ המאשימה עותר לעונש מאסר בפועל - ברף העליון של מתחם הענישה לשיטתו הכולל מאסר בפועל "מאחורי סורג ובריח" - "הנע בין 15 ימים ועד 20 חודשים" . בנוסף עותר להפעלת 8 חודשי המאסר המותנה כאמור במצטבר . ב"כ המאשימה ביקש לחלט ההתחייבות הכספית בסך 5000 ₪ שנחתמה על ידי הנאשם וכן עותר ל"פסילה ארוכת שנים, פסילה על תנאי, מאסר על תנאי וקנס".
ב"כ המאשימה הפנה בטיעוניו לפסיקה רלוונטית לעניין מתחם הענישה, וביקש אף לאמץ הענישה מאותם מקרים, דומים לשיטתו.
עמדת המאשימה נשענת על חומרת העבירות, בעיקר העבירה החוזרת של נהיגה בפסילה (3 פעמים) , על עברו התעבורתי של הנאשם וכן במידה רבה על עונש המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד הנאשם שלא היה בו לשיטתה כדי להרתיעו. המאשימה מתנגדת להארכת המאסר המותנה, שהוא חריג בדין, וטוענת כי אין במקרה זה כל נימוקים מיוחדים התומכים בכך. לשיטתה אף מאמצי שיקום של הנאשם, נסיבותיו האישיות והמלצת שרות המבחן אינם ראויים להתחשבות ויש להעדיף במקרה זה שיקולי גמול מניעה והרתעה, על פני שיקולי שיקום.
ראיות ההגנה לעונש:
מנגד מבקשת ההגנה כי אתחשב בנסיבותיו האישיות והמיוחדות של הנאשם, בגילו במצבו האישי והמשפחתי, בתסקיר שרות המבחן ובהמלצותיו בעובדה כי לא ריצה מעולם לפני כן, כל מאסר בפועל, ואף מעולם (עד למעצרו בתיק האחרון) לא שהה במעצר.
המבקש נעצר ביום 06.06.18 ומעצרו הוארך בביהמ"ש, במסגרת בקשה להארכת המעצר עד לתום ההליכים. בסך הכול שהה 19 ימים במעצר. לאחר מכן שוחרר למעצר בית מלא. לפני כחודשיים הקל ביהמ"ש במסגרת " עיון חוזר" בתנאי מעצרו שהפך להיות מעצר בית לילי.
בנוסף, מבקשת ההגנה להורות על הארכת המאסר המותנה על מנת שלא לשלוח את הנאשם למאסר בפועל, משיקולי שיקום . לעניין זה הפנו להמלצות שירות המבחן, אשר ערך תסקיר בעניינו של הנאשם וממליץ על הארכת המאסר המותנה והטלת של"צ כענישה. תסקיר שירות המבחן, מתאר את ההליך השיקומי שבעיצומו מצוי הנאשם וכן את השינוי באורח חייו בשנים האחרונות.
ב"כ הנאשם מבקשת לאמץ את המלצת קצינת המבחן שמצאה פוטנציאל שיקומי אצל הנאשם והמליצה על הארכת המאסר המותנה בנוסף על הטלת צו של"צ וצו מבחן.
נטען כי יש לזקוף לזכותו של הנאשם במקרה זה את הודייתו באשמה ואת העובדה כי הנאשם בחר שלא לנהל הוכחות בתיק.
ב"כ הנאשם מפנה לכך שבגזר הדין בתיק 5739-10-17 נגזרו על הנאשם במקביל רכיב מאסר מותנה יחד עם חת ימה על התחייבות כספית, ומפנה בטיעוניה לפסיקה ע"פ 5042/03 1 ע"פ 10-610-02 ; ו-ע"פ 1752/04, על פיה נקבע כי אין זה ראוי לכרוך בגזר דין אחד מאסר מותנה והתחייבות כספית.
סיכומו של דבר, ב"כ הנאשם עותרת כי אפעיל את סמכותי על פי סעיף 56 לחוק העונשין, בכך שאאריך את תקופת המאסר המותנה, שאינו חב הפעלה במקרה זה, וכן עותר ת בנסיבות לפסילה מינימלית והטלת צו של"ץ וצו פיקוח ע"י שרות המבחן .
תסקיר שרות המבחן:
קצינת המבחן פגש ה בנאשם, וער כה תסקיר מפורט בעניינו . הנאשם בן 42 עלה ארצה בגיל 21 מלטביה. עובד ב-6 השנים האחרונות כמאבטח. תפקודו התעסוקתי במשך השנים תקין.
קצינת המבחן מתארת את הנאשם כאדם בעל תפיסה עצמית מתפקדת ותקינה, על פי התרשמותה ההליך המשפטי הנוכחי המתנהל נגדו מהווה גורם הרתעה משמעותי, כך גם העובדה כי לראשונה בחייו היה עצור בתיק האחרון 19 יום מאחורי סורג ובריח.
הנאשם לוקח אחריות, מתחרט על מעשיו, משתף פעולה עם שרות המבחן, מגיע לפגישות עם עובדת סוציאלית באופן סדיר, משתף, ומגלה מוטיבציה להעמיק ולבחון את קשייו והתנהגותו. הנאשם משתלב בקבוצה טיפולית במסגרת עמותת "אור ירוק" בפיקוח ובליווי שרות המבחן, קבוצה המיועדת לטיפול בעברייני תעבורה.
סיכומו של דבר, קצינת המבחן הביעה עמדה ברורה ולא שגרתית על פיה במקרה הקונקרטי של הנאשם היא תומכת בענישה שיש בה עדיפות ברורה לפן השיקומי.
קצינת המבחן ממליצה על הארכת המאסר המותנה, הטלת צו מבחן בן שנה, והטלת צו של"צ בן 180 שעות על פי תכנית שגובשה על ידה.
דיון:
נהיגה בפסילה הינה מבין העבירות החמורות ביותר שבפקודת התעבורה. המחוקק אף הורה בצידה של עבירה זו על 3 שנות מאסר (ס' 67 לפקודת התעבורה). פסילת רישיון הנהיגה הינה הכלי העיקרי שקיים בידי בית המשפט לתעבורה כדי למנוע את המשך הנהיגה מנהגים מסוכנים. כאשר נהג אינו נרתע מהעונש המקובל של נטילת רישיון הנהיגה, הרי שהענישה ההולמת היא - מאסר בפועל.
בע"פ 4372/98 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, קבע כב' השופט מודריק :
"לגבי מי שנפסל מלנהוג, ונמצא נוהג בזמן פסילה, מתבקש עונש ממשי אחר, שהרי עונש הפסילה נכשל".
ברע"פ 1812/94 קובע כבוד השופט לוין :
"מי שנוהג בזמן פסילה ראוי לעונש חמור, שבין מרכיביו פסילה לאורך זמן ומאסר לתקופה הולמת".
ב- רע"פ 6115/06 קובע כב' השופט אדמונד לוי:
"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה, בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור- נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית – המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב".

הנה כי כן, על פי ההלכה הפסוקה הנאשם כמי שהפר הפרה בוטה את הוראות החוק, זלזל בפסקי דין של ביהמ"ש, מפר אותן ונוהג ברכב מספר פעמים– מן ראוי שימצא מקומו מאחורי סורג ובריח.
קביעת מתחם הענישה:
על פי סעיף 40 [לאחר תיקון 113] לחוק העונשין בהתאם לעקרונות "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", העיקרון המנחה את בית המשפט בגזירת דינו של נאשם הוא עקרון ההלימה, לאמור, בחינת קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה לבין מידת אשמו של הנאשם וסוג העונש שיוטל עליו בסופו של יום.
עוד קובע חוק העונשין (בסעיפים 40ב ו- 40ג) כי במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול עליו לבחון גם את הערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה, וכן את מדיניות הענישה המקובלת לגבי ענישה במקרים אלה. סעיף 40ג, קובע כי בית משפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור.
נוכח האמור ובטרם אגזור את העונש, אני קובע כי מתחם הענישה המקובל במקרים דומים, של נהיגה בפסילה, נע כמניפה בין הטלת עבודות של"צ יחד עם הארכת המאסר המותנה ועד ל-12 חודשי מאסר בפועל (והפעלת המאסר המותנה בחופף/במצטבר). בנוסף מתחם הענישה כולל את פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של בין 12 ל- 3 6 חודשים, וענישה מותנית נוספת (מאסר ופסילה).
שיקום הנאשם וחזרה למוטב:
במקרה דנן, יש להכריע האם יש להעדיף את עיקרון ה"שיקום" על פני ע קרונות ה "גמול" ה"מניעה" ו"ההרתעה" בעניינו של הנאשם, שכן מחד מעשיו חמורים ומאידך, אין להתעלם מתהליך השיקום שהנאשם מצוי בעיצומו.
בפסיקה ענפה של ביהמ"ש העליון, הדגיש ביהמ"ש את חשיבותו של ההיבט השיקומי. גם במקרים קשים ביותר ובעבירות חמורות, העדיף ביהמ"ש העליון לפסוק בעד שיקומו של הנאשם, חרף מעלליו הקשים. כך למשל:
בע"פ 8092/04 ישראל חביב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2004), ביטל בית המשפט העליון עונש מאסר שמשכו 40 חודשים, עקב שיקומו של הנאשם מסמים. בית המשפט עמד על חשיבות השיקום כשיקול חשוב בענישה.
ברע"פ 5066/09 ירון אוחיון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2010), הורשע הנאשם בבימ"ש קמא בעבירות מרמה, ונשלח למאסר ממושך של 54 חודשים. ביהמ"ש המחוזי, בדעת רוב, הקל במידת מה בעונשו. בקשת הנאשם למתן רשות ערעור התקבלה ע"י בית המשפט העליון. בית המשפט העליון עמד בהרחבה על האינטרס הציבורי בשיקום העבריין ועל חשיבות שיקול זה בגזירת הדין ובסופו של יום הפחית באופן ניכר את עונש המאסר שנגזר על הנאשם.
הרציונל העומד ביסוד פסיקה זו, הוא רציונל פשוט, שהשכל הישר וטובת הציבור בבסיסו. נאשם אשר חוזר ומבצע עבירות קשות, אך מבקש לשנות מדרכיו, לעלות על דרך הישר, ומבטא רצון כן ואמיתי שמתבטא לא רק בהבל פיו, אלא נתמך בראיות מוחשיות, בחוות דעת מקצועית, נאשם כזה, מן הראוי לסטות מהעונש שראוי למדוד לו, ולבכר תחת זאת, ענישה שיהיה בה דגש על היבטים שיקומיים. אין ספק, אם יצליח שיקומו, יטיב הדבר עם החברה כולה. לכן, במקרה המתאים, יעדיף ביהמ"ש להקל בעונשו של העבריין כדי לאפשר לו להתמיד בדרך הישר, מתוך ראיית טובת הציבור.
כאמור אף המחוקק נדרש בתיקון 113 לחוק העונשין, לחשיבות של ההיבט השיקומי, וציווה בסעיף 40ד לחוק העונשין, כי כאשר ביהמ"ש מוצא, כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי ביהמ"ש לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקום כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן. עקרון השיקום, כשיקול בר חשיבות בעת גזירת הדין, זכה עם התיקון לחוק, למעמד חוקי, כעקרון בר משקל, המאפשר לבית המשפט, במצוות המחוקק, אף לסטות לקולא מהעונש ההולם במקרים המתאימים.
קביעת העונש:
עונשו של הנאשם ייגזר כמצוות המחוקק, תוך הקפדה על ההלימה בין העבירה לעונש, ובהתאם לחומרת העבירה ולמידת אשמו של הנאשם. ועוד בבואי לגזור את עונשו של הנאשם לקחתי בחשבון כי הענישה הנוהגת בשיטתנו הינה לעולם ענישה אינדיווידואלית ולא מכאנית, שיטת המשקללת את נסיבותיו האישיות של כל אדם ואדם.
יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת (בדימוס) דליה דורנר בע"פ 5106/99 אבו- ניג'מה נ' מ"י:
"ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם".
לעניין חומרת העבירות, כפי שהובא לעיל, הן המחוקק והן ביהמ"ש העליון רואים בחומרה רבה עבירה של נהיגה בזמן פסילה, המבטאת זלזול בחוק ובהחלטות בתי המשפט. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעניינו של הנאשם בעבירה חוזרת ובתוך תקופה קצרה.
לעניין מידת "אשמו" של הנאשם, נקודת המוצא היא כי הנאשם לא כיבד החלטת ביהמ"ש המטילה עליו עונש פסילה של רישיון הנהיגה בגין עבירות חמורות שבצע כולל עבירה זהה של נהיגה בפסילה וכי אף עונשים חמורים בהם הטלת מאסר מותנה וחתימה על התחייבות כספית, לא היה בה ם די כדי להרתיעו.
האזנתי לנאשם אשר טען בפני לעונש. שמעתי ממנו לקיחת אחריות.
תסקיר שירות המבחן כולל התרשמות חיובית מהנאשם. קצינת המבחן התרשמה כי הנאשם לקח אחריות מלאה על ביצוע העבירות וכי ניכר כי הוא מודע באשר להשלכות הקשות של מעשיו על חייו.
שירות המבחן בא בפני בתסקיר בהמלצה עונשית, והיא לאמץ "אפיק שיקומי" ובכלל זה להאריך את תקופת המאסר המותנה, לחייב את הנאשם בביצוע עבודות של"צ על פי תכנית שתגובש ע"י השירות ולשלוח הנאשם לטיפול במסגרת צו פיקוח.

סעיף 56(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 קובע:
"בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי." [ההדגשה בקו שלי א.ה.].

במקרה דנן, מאחר ומדובר בריבוי מקרים ובעבירה חוזרת אני בדעה כי אין מקום, להאריך את המאסר המותנה, אך בשל שיקולי שיקו ם. לאחר מחשבה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, אני סבור כי במקרה זה, בנסיבות המעשה והעושה, כפי שהובא להלן לא נכון לקבוע כי "לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי".
יחד עם זאת במכלול שיקולי הענישה, אף מעבר לשיקולי שיקום גרידא של הנאשם , ספק בעיני אם בנסיבות הנ"ל הגמול הראוי במקרה זה לנאשם הוא דווקא שליחתו ל מאסר בפועל.
אמת, שליחתו של הנאשם למאסר, תיתן לו לנאשם כ"גמולו" ובוודאי תמלא אחר "הרתעתו" ויש בה מידה רבה של "הרתעת הרבים". יחד עם זאת, בטווח הארוך, אני מוצא כי עלול הדבר לחזור "ולהכות" בחברה, אם הנאשם יחזור וידרדר לביצוע עבירות בתחום התעבורתי.
ראוי לתת את הדעת במקרה דנן, לא על הטווח המידי של ענישת הנאשם, אלא על הטווח הארוך, על התועלת שתצמח לחברה מכך שהנאשם יעלה על דרך הישר ויסור מרע.
שמעתי את הצדדים וטיעוניהם, שקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים פסולים, נתתי דעתי לכך שמדובר בנאשם בן 42 שמעולם לא ר יצה מאסר בפועל. התחשבתי גם בהעדר רישום פלילי של הנאשם, מנסיבותיו האישיות של הנאשם ובמידה רבה אף מהתרשמות קצינת המבחן בתסקיר שערכה. עיינתי גם בפסיקה, שהוגשה על ידי ב"כ הצדדים.
אוסיף כי למרות טיעוני הסנגורית לשיטתה כי מאחר ונקבע להלכה כי אין להטיל בגזר דין אחד מאסר מותנה והתחייבות כספית יחד, אינני סבור כי יש בכך כדי לבטל את תחולתה של ההתחייבות שנחתמה. לאחר שהנאשם חתם על ההתחייבות, נוכח ההוראות הברורות בחסד"פ, אין כל שיקול דעת לביהמ"ש (הדן בעניינו המאוחר של הנאשם) באם לבטל, להאריך או שלא להורות על הפעלתה.
מדובר לכל היותר בנסיבה נוספת הקשורה עם עניינו של הנאשם הספציפי שבפני ובמסגרת מתחם הענישה יש להתחשב בהשפעת רכיב הענישה האמור על הנאשם. החלטתי להפעיל ההתחייבות ולאזנה ביתר רכיבי הענישה בין היתר בכך שלא אגזור על הנאשם תשלום קנס בכל אחד מ-3 התיקים בהם הורשע.

אני דן לפיכך את הנאשם לעונשים הבאים:
1. 8 חודשי מאסר. המאסר ירוצה בעבודות שירות, אותן יבצע הנאשם במסגרת "החברה לתרבות פנאי וספורט" עריית בת ים. הנאשם יועסק 5 ימים בשבוע 8.5 שעות עבודה יומיות.
הנאשם מוזהר כי מדובר בתנאי העסקה קפדניים וכי כל חריגה מהכללים עלולה להוביל להפסקת עבודות השירות ולריצוי יתרת התקופה במאסר בפועל.
הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי מאסרו בעבודות שירות ביום 04.06.19 בשעה 08:00 בפני המפקח האחראי במפקדת מחוז מרכז של שב"ס ברמלה .
8 חודשי מאסר מותנה מתיק פ.ל. 5739-10-17 (גזה"ד מיום 22.10.17) מופעל ים בחופף.
2. פסילה בפועל למשך 30 חודשים . הפסילה תחל מהיום והיא במצטבר לכל פסילה אחרת. הנאשם יפקיד היום את רישיונו או יחתום על תצהיר חליפי מתאים, במזכירות ביהמ"ש. 3 חודשי פסילה מותנית מתיק פ.ל. 5739-10-17 מופעלות בחופף.
3. מורה על חילוט התחייבות כספית בסך 5000 ₪ שנחתמה על ידי הנאשם בתיק פ.ל . מס' 5739-10-17 . ההתחייבות תשולם לקופת המדינה ב- 20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 01.06.19.
4. ניתן בזה צו פיקוח ע"י קצין מבחן לנאשם למשך 12 חודשים מהיום. שרות המבחן יפקח על הנאשם וילווה את שילובו במסגרת קבוצה טיפולית לעברייני תעבורה.
5. בנסיבות כאמור החלטתי לא להוסיף קנס על הנאשם.

זכות ערעור כחוק בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ט, 27 מאי 2019, בהעדר הצדדים.