הדפסה

בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו פל"א 2347-09-18

לפני כבוד השופט אהרן האוזרמן

המאשימה:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד נופית גנון

נגד

הנאשם:
שדאד כראגה (אסיר)
ע"י ב"כ עו"ד גולן

החלטה

רקע

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה בהיותו בלתי מורשה לנהיגה כלל, תוך נהיגה בקלות ראש, אי ציות לרמזור אדום, אי ציות לשוטר במדים ונהיגה ללא ביטוח, בתאריך 09/09/18.

ביום 20/09/18 הודה הנאשם בעובדות כתב האישום בבית המשפט, בנוכחותו וכשהוא מיוצג.

הצדדים הציגו בפני הסדר טיעון שגובש על ידי ב"כ הנאשם בפגישה עם הממונה על התביעות בבית המשפט באותו יום.

הסדר הטיעון כלל בין היתר רכיב של 12 חודשי מאסר בפועל, בתוכם הפעלת מאסר מותנה של 18 חודשים בחופף.

ב"כ המאשימה טענה לעונש, הציגה את ההסדר, והגישה גיליון הרשעות קודמות.

הנאשם בעצמו אמר את הדברים הבאים: "אני מתנצל ומצטער על כל מה שעשיתי, אני מבקש מכבודו שיסתפק בהסכם אחרי שהגענו להסכמה בין התובע לבין עורך הדין שמייצג אותי, אין לי מה להוסיף יותר. אני מבקש עיכוב ביצוע של המאסר כדי להתארגן".

ניתן עיכוב ביצוע על פיו היה על הנאשם להתייצב לתחילת ריצוי מאסרו ביום 02/10/18 בשעה 10:00 בכפוף ל הפקדת ערבויות, מזומן וצד ג' כמפורט בגזר הדין. לא למותר לציין, כי ה נאשם לא עמד בערבויות שנקבעו לו ולא התייצב כלל לתחילת ריצוי מאסרו ביום 02/10/18 כאמור.

ביום 12/11/18 התקבלה הודעת שב"ס המבקשת הבהרה לגבי ריצוי עונש המאסר, האם בחופף או במצטבר למאסר אחר קודם לו נדון הנאשם.
מסתבר כי הנאשם נשפט בתיק פלילי 16335-05-12 בבית משפט שלום בת"א ביום 12/02/17 ונדון בין היתר ל- 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל (תחילת ריצוי 19/ 03/17). הוגש ע"י הצדדים ערעור הדדי לבית משפט מחוזי (עפ"ג 37912-03-17 ו-עפ"ג 18495-03-17) בסיומו נותר עונש המאסר על כנו (תחילת ריצוי 03/06/18). בהמשך הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ברע"פ 4136/18 אשר נדחה לבסוף ומועד ריצוי המאסר נקבע (לאחר אורכה כפולה) ליום 19/08/18.

לא למותר לציין כי הנאשם לא התייצב לתחילת ריצוי מאסרו כפי שהורה בית המשפט העליון.

זאת ועוד, עולה כי הנאשם ביצע את העבירות נשוא התיק שבפני ביום 09/09/18, שעה שהוא נמלט ממאסר.

לא זו אף זו, הנאשם התייצב בפני ביום 20/09/18 כאמור, אמר את הדברים שאמר במסגרת טיעוניו לעונש, הגיע להסדר טיעון עם המאשימה בעזרת בא כוחו והציג אותו בפני, כל זאת כאשר הוא נמלט ממאסר.

ביום 06/11/18 נתפס הנאשם בכף על ידי משטרת ישראל, אשר העבירה אותו לשב"ס שם מרצה הנאשם מאסר מאותו יום.

כאמור, נציגת שב"ס פנתה לבית המשפט בבקשת הבהרה לגבי אופן ריצוי המאסרים מ שני התיקים כאמור, האם בחופף או במצטבר.

כאן המקום לציין כי החלטתי מיום 12/11/18 (בפתקית) בטלה והחלטה זו לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה בדיון היום מחליפה החלטה זו.

טיעוני הצדדים

ב"כ הנאשם מסתמך בעיקר על הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, וטוען כי בהשתלשלות הנסיבות כאמור, על הנאשם לרצות את המאסר הארוך מבין שני המאסרים (12 חודשים) וזאת מאחר ובגזר הדין שניתן על ידי בית משפט זה, לא נכתב בפירוש כי המאסר בתיק זה מצטבר לכל מאסר אחר ומכאן חלה "ברירת המחדל" של סעיף 45(ב) לחוק העונשין.

ב"כ הנאשם טוען כי חלף הזמן שבו ניתן "לתקן" את גזר הדין ומפנה לשיטתו אל סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט הקובע כי טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת רשאי בית המשפט לתקן בהחלטה מנומקת תוך 21 ימים מיום פסק הדין או החלטה אחרת.

ב"כ הנאשם טוען כי לא ניתן לתקן את גזר הדין, מאחר ובית המשפט "קם מכיסאו".

ב"כ המאשימה סבורה כי למרות "ברירת המחדל" ש בהוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, במקרה שבפני אין מקום לחפוף את שתי תקופות המאסר, שכן הנאשם הסתיר מפני בית המשפט (ומפני סנגורו) את העובדה כי הוא שפוט למאסר בשעה שנשפט בפני, וכן הסתיר עובדה זו מנציגת המשטרה הממונה, אשר הגיעה עם הסנגור להסדר.

לטענת המאשימה סעיף 45(ב) אינו חל, שכן הסעיף חל רק על מי ש-"נדון למאסר ולפני שנשא כל עונשו חזר ונדון למאסר" ובמקרה דנן , הנאשם נמלט ולא החל כלל לשאת את עונשו, ולפיכך אינו נחשב כמי שנדון למאסר נוסף "לפני שנשא כל עונשו".

בנוסף, טוענת המאשימה כי אין לאפשר לנאשם לצאת "נשכר" בגין מעשיו במיוחד בגין העובדה כי הסתיר מהמאשימה או מבית המשפט את גזר הדין השני כאמור.

דיון

עניינה של הבקשה שבפני בשאלה משפטית והיא פרשנות הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [להלן: "החוק"], הקובעת כדלקמן:

"45 (ב) מי שנדון למאסר ולפני שנשא כל עונשו חזר ונדון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את עונשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר. "

ככלל, בהיעדר הוראה אחרת של בית המשפט, עונשי מאסר שהוטלו על נאשם במסגרת הליכים שונים, ירוצו בחופף ולא במצטבר, כך שלמעשה הנאשם ירצה עונש מאסר אחד של התקופה הארוכה ביותר. ריבוי עבירות אינו מביא בהכרח גם לריבוי עונשים המצטברים זה לזה. במצבים רבים יידרש נאשם שהורשע בכמה עבירות לרצות תקופת מאסר אחת בלבד, שמשכה הכולל נקבע למעשה מתוך חפיפה – חלקית או מלאה – בין עונשים שונים.
הוראה זו נועדה להקל עם נאשם שהושתו עליו מספר עונשי מאסר ולאפשר לו - "לכפר על עוונותיו על-ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, היינו על העבירה הכבדה ביותר, אלא אם ראה בית-המשפט טעם מספיק לסטות ממדיניותו ולהורות אחרת" (ע"פ 237/80 מדינת ישראל נ' קורטאם, פ"ד לד(4) 576, 577-578 (1980).
[ראה בנוסף ע"פ 4517/04 מסרואה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, 129 (2005), ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 4404, 4425 (2006), וע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 1245, 1265 (2006) (פורסמו בנבו )].

על פי טענת ב"כ הנאשם, הסעיף פשוט למקרא והוראתו ברורה. במקרה דנן מאחר והנאשם נדון על ידי למאסר של 12 חודשים בשעה שנדון קודם לכן ל-6 חודשי מאסר ולא נשא את עונשו, הרי שהנאשם חייב במאסר לתקופה אחת של התקופה הארוכה, היינו 12 חודשים כשהמאסרים חופפים.

על פי טענת ב"כ המאשימה פרשנות ראויה של לשון הסעיף היא כך שאינה חלה על הנאשם, שכן מאחר והנאשם לא החל לרצות את מאסרו בתיק הראשון, מאחר והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ובהמשך אף לבית המשפט העליון, הרי שהוראת הסעיף אינה חלה.

אין ספק כי הנאשם "נדון למאסר" קודם ביום 12/02/17 וזאת לפני שנדון למאסר בפני (20/09/18).

הנאשם הגיש ערעורים לבית המשפט המחוזי והעליון כמפורט לעיל, ואכן טרם החל לשאת בעונשו.

יחד עם זאת, הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין כאמור, גורסת באופן ברור כי התקופה הנבחנת היא התקופה שבין גזר הדין (" מי שנדון למאסר") ועד לסיום ריצוי העונש ("ולפני שנשא כל עונשו").

אין התייחסות בסעיף 45(ב) לדרישה שהנאשם יחל בריצוי העונש. הסעיף קובע באופן ברור כי נקודת המוצא היא גזר הדין.

במקרה דנן, בעת שהנאשם נשפט בפני קיים היה גזר דין קודם, אשר לא הובא לידיעתי ואף לא הובא לידיעת התובעת והממונה מטעם המאשימה כאשר הגיעה להסדר טיעון עם הסנגור.

לא למותר להעיר כי ברור כי הנאשם נהג במקרה זה בחוסר ניקיון כפיים, עת הסתיר את גזר הדין כפי שהודה היום בדבריו בבית המשפט , אף מפני סנגורו (עו"ד גולן).

אני שותף לדעתה של התובעת כי הנאשם נהג באופן מניפולטיבי, לא ישר ולא ראוי. הנאשם התייצב בבית המשפט בפני במועד גזר הדין כאשר הוא נמלט ממאסר. הנאשם ניצל באופן ציני את רצונה הטוב של המאשימה להתחשב בטיעוניו ולהציע לו הסדר טיעון, ניצול לרעה, באופן מקומם.

יחד עם זאת, לאחר שהפכתי בדבר, לשון החוק ברורה. בית המשפט קובע החלטותיו בהתאם לחוק ולא בהתאם להתרשמותו מהתנהגות מקוממת או מניפולטיבית של צד זה או אחר, ובמיוחד לא של נאשם בפלילים.

יש מקום להעיר למאשימה כי חובתה של המאשימה לברר ולבחון את כל השיקולים בטרם הגיעה להסדר טיעון. בין היתר חובתה לברר את מלוא נתוניו בהם אף מצבו המשפטי, של הנאשם. מדובר במקרה דנן, ב נתונים פומביים. הרשעותיו של הנאשם והעונשים שעליו לשאת, נמצאים במאגר הנתונים בידי המשטרה. הנאשם לא יכול להסתיר את המידע שנמצא בידי המאשימה.

כך למשל, חובת המאשימה לבדוק ו ליידע את ביהמ"ש אם יש גזר דין קודם נוסף ובו מאסר מותנה. באופן דומה, חובתה לבדוק וליידע את בית המשפט במקרה זה, בעובדה כי הנאשם שפוט למאסר קודם אליו אף לא התייצב. אין ספק כי הרשעתו הקודמת בתיק כאמור הייתה נסיבה שעל המאשימה היה לברר ולהביא בפני ביהמ"ש.

אין בכל זה, דבר שיגרע מחוצפתו ומהתנהגותו המקוממת של הנאשם במקרה זה. אף בדיון לא שמעתי מהנאשם כל הסבר שיכול להתקבל להתנהגותו , פרט למסקנה כי מדובר באדם מניפולטיבי.

הדברים נכתבים, שלא על מנת להפנות אצבע מאשימה כלפי התביעה, אלא בתקווה כי לקח ילמד לתיקים הבאים.

בשולי הדברים ראוי לציין כי בעבר נכתבה הצעת חוק (פורסמה במאגר הכנסת) המציעה לתקן את סעיף 45(ב) ולהפוך את ברירת המחדל הקבועה בו, כך שעונשי מאסר ירוצו, בדרך כלל, במצטבר, אלא אם כן בית המשפט יורה אחרת.

על פי תסקיר הצעת החוק, הטעם לכך כפול. ראשית, מהטעם המהותי. ברירת מחדל של צבירת עונשי מאסר משקפת את המטרה העיקרית של הענישה לאחר תיקון מס' 113 לחוק (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), בהתאם לעיקרון המנחה בענישה "עיקרון ההלימה", לפיו על העונש להלום את חומרת מעשהו של הנאשם ומידת אשמו.

שנית, ניתן טעם מעשי הנוגע בדיוק לנסיבות המקרה שבפני. וכך נכתב בתסקיר הצעת החוק:

"... ההסדר הקבוע בסעיף 45(ב) מעורר קושי במקרים בהם התביעה אינה יודעת כי כבר נגזר על הנאשם עונש מאסר בהליך אחר (כאשר מסיבות טכניות או מסיבות של הגשת ערעור הוא טרם דווח במערכת המרשם הפלילי) ולכן אינה מתייחסת בטיעוניה לסוגיית אופן ריצוי עונשי המאסר – בחופף או במצטבר. כתוצאה מכך, גם בית המשפט גוזר על הנאשם עונש מאסר בהליך שבפניו, מבלי להתייחס לעונש המאסר התלוי ועומד נגדו בהליך אחר, אשר אינו ידוע לו. מאחר שברירת המחדל במקרים אלו היא חפיפת העונשים, הרי שהנאשם יוצא נשכר מחוסר הידיעה של התביעה ושל בית המשפט בעקבותיה, וזוכה בקיצור אוטומטי ואולי אף באיון מוחלט של עונש המאסר האחרון שנגזר עליו. במענה לקושי זה, מוצע לקבוע ברירת מחדל של צבירת עונשי מאסר. כך, מחד גיסא, ימנעו מצבים בהם מפאת חוסר ידיעה כאמור הנאשם ירצה את עונשי המאסר שהוטלו עליו באופן חופף, ומאידך גיסא, תעמוד לבית המשפט הסמכות להורות על ריצוי העונשים בחופף במקרים מתאימים בהם הנסיבות מצדיקות זאת."

ההמשך נתון בוודאי בידי המחוקק.

סיכום והחלטה – הוראה לשב"ס :

מאחר ובנסיבותיו של הנאשם עולה כי הנאשם נדון בפני למאסר של 12 חודשים ובאותה עת שנדון, היה תלוי ועומד נגדו גזר דין קודם של בית משפט בתיק פלילי 16335-05-12, בו נדון ל-6 חודשי מאסר, על פי הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, על הנאשם לרצות עונש מאסר אחד בלבד והוא של התקופה הארוכה.

מובהר לפיכך בהמשך לפניית נציגת שב"ס ובהתאם לבקשה שהוגשה, כי על הנאשם לרצות בסך הכל (ב-2 התיקים), 12 חודשי מאסר שימנו מיום מעצרו (6/11/18) .

המזכירות תעביר העתק החלטתי לצדדים ולשב"ס.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ט, 08 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.